צל"ח/ברכות/יב/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ור"א אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא שנאמר ויגבה וגו' כן הוא הגירסא לפנינו ולפ"ז לא איירי ר"א מחתימת המלך המשפט כלל וכן משמע מהראי' שהביא מדכתי' ויגבה ה' צבאות במשפט וכו' שלא קאי רק על ברכת אתה קדוש ואמנם בראש הגירסא בדברי ר"א אם אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט יצא ולפי"ז צריך להבין ראייתו שהביא מקרא מויגבה שהרי מזה אין ראי' רק לברכת אתה קדוש וצ"ל שכך פירושו שהרי עכ"פ מודה ר"א שלכתחלה צריך לחתום בעי"ת המלך הקדוש שהרי לא קאמר שאומר האל הקדוש רק אמר שאם אמר כן יצא וא"כ מודה הוא שאנשי כנה"ג שסדרו לנו נוסח התפלה הם תיקנו לנו לשנות בעי"ת מנוסחת כל השנה ואמנם לא תאמר שכשם שבכל נוסחת חתימת הברכות קיי"ל שהמשנה ממטבע שטבעו אנשי כנה"ג לא יצא י"ח שגם בזה שחידשו בעי"ת הוא כן שתיקנו שאפי' בדיעבד לא יצא לכן הביא ראי' מויגבה וכו' ואם אמר האל הקדוש יצא עכ"פ בדיעבד א"כ חזינן שאנשי כנה"ג לא תיקנו שינוי זה בעי"ת לעיכוב וממילא גם בהמלך המשפט לא תיקנו לעכב רק לכתחלה:
שם מאי הוה עלה אר"י וכו' לפ"מ שפירשתי לעיל גירסת הרא"ש קשה למה הביא בדברי ר"י ורבה כל האריכות הזה ולא ה"ל רק למימר ר"י אמר יצא רבה אמר לא יצא בשלמא לגירסא שלפנינו דלא הוזכר בדברי ר"א מברכת השיבה כלל וא"כ אי הוה אמר ר"י אמר יצא ה"א דג"כ קאי רק אברכת האל הקדוש ומטעמי' דר"א דכתיב ויגבה וגו' אבל בברכת השיבה אם סיים מלך אוהב צדקה ומשפט לא יצא דאוהב משמע שאוהב מי שעושה משפט וצדקה אבל לא שהוא עצמו עושה משפט כמבואר בדברי הפוסקים דס"ל דגם אם אמר מלך אוהב וכו' צריך לחזור וא"כ אפשר דגם ר"א ס"ל כן ולכן הוצרך ר"י לפרש דבריו האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט דגם בברכת השיבה א"צ לחזור אבל לגירסת הרא"ש דגם פלוגתא דר"א על רב הוא בתרוייהו קשה כנ"ל וצ"ל דר"י דאמר האל הקדוש ומלך אוהב וכו' אפילו לכתחלה קאמר ופליג אדרב ועל ר"א ולפי"ז נוכל לומר דרבה דקאמר המלך הקדוש והמלך המשפט היינו לכתחלה אבל בדיעבד לא איתברר לן דעת רבה ולפי"ז קשה לבסוף דמסיק הלכתא כרבה טפי ה"ל לבעל הש"ס לסיים והלכתא כרב ואז הוה ידעינן דאפילו בדיעבד אינו יוצא דרב ודאי אפי' בדיעבד אינו יוצא ס"ל דאל"כ במאי פליג עלה דר"א משא"כ עתה דפס' הלכתא כרבה יש לפרשו דהיינו לכתחלה א"ו דבאמת לא הכריע הש"ס רק לענין לכתחלה ואולי היינו טעמייהו של רבני צרפת הביאום לבינו יונה שס"ל דהך והלכתא כרבה היינו רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד יצא ואמנם דברי הרא"ש קשיין דהרי איהו מסיק דהך והלכתא כרבה היינו אפילו לענין דיעבד דרבה כרב ס"ל:
וגירסת הרי"ף היא ור"א אמר אפי' עשרת וכו' אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא ולפי גירסא זו עדיין לא ידענו אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אם יצא דבאמרו האל המשפט לא חיסר רק תואר מלך והרי הביא ראי' מפסוק ויגבה וכו' שאפי' בעי"ת אין קפידא בתואר מלך וא"כ הה"ד בהאל המשפט ואמנם עכ"פ מורה שהוא עצמו הוא המשפט עיין בכ"מ ובב"י מ"ש בשם הר"ר מנוח משא"כ מלך אוהב צדקה ומשפט שאינו מורה רק שאוהב מי שעושה צדקה ומשפט ובא רב יוסף לחדש שגם מלך אוהב צדקה ומשפט שפיר דמי ובזה אין אנו צריכין להרבות בפלוגתא ועדיף לן למימר דרבה ורב קיימי בחד שיטה ור"א ור"י קיימי בחד שיטה ומה שסתם זה גילה זה ר"א גילה דמלך אוהב צדקה ומשפט שפיר דמי ור"י גילה דהאל המשפט שפיר דמי לפי שכל א' יש לו איזה עילוי דמלך אוהב יש בו זכרון מלכות והאל המשפט יש בו תואר המשפט ופלוגתייהו היא מחלוקת שלם דלרב ורבה אפי' דיעבד לא יצא ולר"א ור"י אפי' לכתחלה שפיר דמי ושפיר מסיק להלכה דאפילו דיעבד לא יצא:
שם מזכירין וכו' הרי"ף והרא"ש לא הביאו משנה זו ולא כל הנאמר אח"כ בגמרא ודבר זה יתבאר לקמן בדברינו בסוגיית הגמרא וכן דעת הרמב"ם בחיבורו ואמנם דבריו בפירוש המשנה שדרכו בכל מקום שיש מחלוקת במשנה להכריע במקומו הלכה כדברי מי וכאן בפירוש משנתינו לא הזכיר שום הכרעה להלכה. ולכן נלע"ד לשום לב אם יש כלל פלוגתא לדינא בין התנאים בזה והנה לפי פירושו של הברטנורה דהאי ולא זכיתי דקאמר ראב"ע הוא לשון ניצוח שלא הי' יכול לנצח את החכמים עד שדרשה ב"ז א"כ מכלל דפליגי חכמים וס"ל שא"מ י"מ בלילות אבל רבינו הגדול בפירוש המשנה פירשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב חיוב זכרון זה בלילות וא"כ איכא למימר שבגוף הדין אין בו שום פלוגתא ורישא דמשנתינו מזכירין י"מ בלילות הוא מאמר מוחלט ואין בו פלוגתא אלא שראב"ע רצה לעמוד על הדבר זה מאיזה מקרא למדוהו ולא זכה לזה עד שדרשה ב"ז מקרא דכל ימי חייך וע"ז נחלקו חכמים שמזה אין ראי' אבל אעפ"כ הדין הוא דין אמת ולכן לא הוצרך רבינו הגדול בפה"מ להכריע שום הלכה ובפירוש האי קרא כל ימי חייך וגומר אם כדברי ב"ז או כדברי חכמים אין לזה עסק להכריע בפירוש המשנה כי הוא הלכתא למשיחא אם יזכירו לימות המשיח י"מ או לא. ובדברינו בגמרא יתבאר אם הלכה בזה כדברי ב"ז או כרבנן ועכ"פ בגוף חיוב י"מ בלילות לפי פירושי הנ"ל אין בזה מחלוקת ולכן פסק רבינו בחיבורו פ"א מק"ש הלכה ג' שקורין פרשת ציצית בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר י"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל רבינו. ואמנם אע"פי שהביא קרא הזה לדעתי אין בזה הכרע שסובר כב"ז דדרשי' ימי חייך הימים וכל לרבות הלילות אבל הביא קרא זה להביא ראי' שמצוה להזכיר י"מ דבדבר זה לא נחלקו חכמים וב"ז דעקר מצות י"מ מהך קרא ילפינן:
ואמנם מה דתמי' לי טובא הא דעכ"פ לכ"ע מצוה לזכור י"מ בכל יום למר ביום ולמר בין ביום ובין בלילה וזהו מלבד סיפור י"מ בליל פסח שזה נפקא לן מוהגדת לבנך ביום ההוא ואין זה מצוה בכל יום רק בליל פסח בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וזה נפקא לן מלמען תזכור וגומר כל ימי חייך ונוהג בכל יום. ולפי"ז קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב בתחלת הלכות קיש שהיא מצוה אחת ובהלכה ג' כתב וקריאת שלשה פרשיות הללו היא הנקראת ק"ש וא"כ יש כאן שתי מצות מצוה קריאת פרשת שמע והי' אם שמוע דכתיב בשכבך ובקומך ומצות זכירת י"מ. וכן במנין המצות של רבינו מכה מצוה קכ"ז מצוה לספר בי"מ בליל של פסח שנאמר והגדת לבנך וגומר ומצות זכירת י"מ בכל יום שהיא מצות למען תזכור לא מבה כלל וכעת לא ידעתי טעם לזה ולא ראיתי למפרשי דבריו שנתעוררו בזה וגם הסמ"ג והרמב"ן לא הזכירו מצוה זו. ונתתי לבי לדבר זה והדרנא בי ויפה כיוונו שלא מנו מצוה זו במנין המצות כיון שלא נאמרה מצוה זו בלשון צווי דאם הי' כתיב זכור את יום צאתך וגו' היתה נחשב מצוה לעצמה אבל כיון דכתיב למען תזכור וגו' אדלעיל קאי ונתינת טעם הוא למה דכתיב לעיל מיני' מצות אכילת פסח ואכילת מצה ונתן טעם שע"י זה תזכור את יום צאתך וגומר וכן פי' רש"י שם בחומש למען תזכור ע"י אכילת הפסח והמצה יום צאתך עכ"ל רש"י ואף שממילא אנו לומדי' שזכירת י"מ כל ימי חייך הוא מצוה וכן הוא לשון הרמב"ם בפ"א מק"ש הלכ' ג' ומצוה להזכיר יציאת מצרים וכו' מ"מ אינו נכנס בכלל מנין רמ"ח מצות וזה דומה למה שהשריש הרמב"ם בשרשיו שורש חמישי ואם כי יש לדחות שאינו דומה ממש מ"מ הענין מצד עצמו נכון הוא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |