צל"ח/ברכות/ט/ב

צל"ח ברכות ט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ט' ע"ב

משל לאדם וכו'. לכאורה אין המשל דומה לנמשל דהרי לא נתאחר יציאת ישראל ממצרים בשביל הרכוש דבשלמא אם הי' אומר שישראל השיבו ולואי שנצא מיד ונצא בעצמנו הי' דומה לנמשל אבל כיון שסתם אמרו ישראל הלואי שנצא בעצמנו אין זה דומה לנמשל (ואמנם להך איכא דאמרי משום משא ניחא) ונראה דישראל בשעה שיצאו ממצרים לא שחררום מצרים בהחלט שהרי אמרו דרך שלשת ימים כלך והנה בודאי אז בשעת יציאה אם היו ישראל מבקשים שישחררום בהחלט ג"כ הי' פרעה ומצרים מסכימים מפני מורא המכה שהרי אמרו כולנו מתים ואמנם הי' טעמו של הק"בה שצוה להם שיאמרו דרך שלשת ימים הי' כדי שיקוים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שאם הי' אומרים שיוצאים על מנת שלא לשוב עוד שמה לא שייך לבקש שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ולכך צוה הק"בה שיאמרו שיוצאים רק לזמן ג' ימים וכאשר באמת עבור זה רדף פרעה אחריהם ולא נשתחררו ישראל לחלוטין עד קריעת ים סוף וא"כ שפיר דומה לנמשל שישראל אמרו הלואי שנצא בעצמנו בלי שום רכוש ונוכל לצאת תיכף בתורת חירות גמור:

שם אמר ר"א עשאוה כמצולה וכו'. עיין פירוש רש"י. ולדידי יפלא דלפ"ז מהיכן בא ביזת הים שהי' ביזה גדולה יותר מביזת מצרים. ובני הרבני מוה"רר ישראל סג"ל השיבני שעם בני ישראל דירתם הי' בארץ רעמסס ועבודתם בחומר ולבנים הי' בפיתום ורעמסס אבל בשאר כל מדינת מצרים לא היו שם רק בעת הגאולה הי' כלם בעיר מצרים דהיינו בעיר המלוכה וכל מה ששאלו כלי כסף וזהב ושמלות שאלו משכינתם בארץ רעמסס וכן בעיר המלוכה בעת יציאתם שאלו מהם ושם עשו כמצולה אבל בשאר מדינות של מצרים לא שאלו ושם נשאר הון רב ופרעה בעת שרדף אחריהם קיבץ כל חילו וכל עמו מכל ארצו ומהם הי' ביזת הים והנה יפה השיב. ואמנם אני אילולי פירש"י הי' נלע"ד לפרש פירוש אחר על מה שאמרו שעשאוה כמצולה וכו' דהנה כל גליות שגלו ישראל אף שהי' זה עונש להתם חטא ולכלות פשע מ"מ גם עצם הגלות הי' לטובה וכמו שדרז"ל בפסחים דף פ"ז ע"ב אר"א לא הגלה הק"בה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ וגו'. ושורש דבר זה לפי שידוע שע"י העבירות נופלים ניצוצי קדושה להקליפה ולכן צריכין ישראל לבוא בגלות ושם כאשר הגלות מכפר עון שוב מתוקן הקלקול והניצוצות שנפלו שמה מתנוצצים ועולים והם הגרים שמתגיירים וניתוספים על עדת ישראל וכאשר יצאו ישראל ממצרים העלו כל הניצוצות שהי' במצרים ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה מאד כדכתיב וגם ערב רב וגומר לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא כשאר במצרים שום ניצוץ קדושה שם ולכן הזהיר הק"בה אותנו בשלש אזהרות כפול שלא יוסיפו עוד לבוא מצרימה לעולם ולכאורה אף שאין לדרוש טעמי המצות מ"מ אם אפשר ליתן טעם מדוע נשתנה ארץ מצרים מכל שאר ארצות הגוים וכמה גליות גלינו ויצאנו משם ובשום פעם לא הזהירנו הק"בה ע"י נביאיו שלא לשוב לארץ שיצאנו משם אבל הטעם הוא כי כאשר יצאנו משאר הגליות לא יצאנו ביד רמה ולא הלכנו אלא ברשיון המלך שהי' אז לפי שעדיין לא גמרנו התיקון ונשאר עוד ניצוצי קדושה משלנו תחת יד האומה ההיא וכן ע"י חטא מאדם הראשון באכלו מעץ הדעת טוב ורע גרם להתערב טוב ברע ונתפזרו ניצוצי קדושה בכל הארצות והק"בה מסבב סיבות בל ידח מן הקדושה נדח ומזדמן שיבואו בני ישראל בארצות ההם לפעמים כלם כמו בגלות מצרים ולפעמים רובם כמו בשאר גליות ולפעמים קצת יחידים הכל לפי צורך הטוב המעורב שם ברע לברר הטוב ולהעלותו ע"י מצות ומעשים טובים שמקיימים ישראל שם ומצא מין את מינו ומעלהו עמו אבל בארץ שלא נשאר שם שום ניצוץ קדושה כלל א"כ איש ישראל הבא שמה הוא קרוב להפסד שישאיר שם ע"י איזה חטא ועון איזה ניצוץ קדושה ורחוק מן השכר כי אין לו מה ללקט שם ולכן הזהרנו הק"בה שלא לשוב לארץ מצרים עוד כל ימי עולם. ובזה אמרתי פירוש הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרי' וגו' והדבר צריך טעם למה שינה הלשון בין אשור ובין מצרים שעל אשור אמר האובדים ועל מצרים אמר הנדחים וגם למה חילקם כלל והוה לי' למכללינהו ובאו האובדים והנדחים בארץ אשור ובארץ מצרים. ולפמ"ש ניחא והבט וראה דבאשור אמר האובדים ולא אמר האבודים כי באמת אנו אבדנו ושם יש לנו אבידה ניצוצי קדושה ונתפזרנו שם לחפש אבודינו אבל במצרי' לא נשאר לנושם שום אבידה ובחנם באנו שמה ולכן קורא אותנו הכתוב נידחים כמי שנידח ממקומו בזרוע בלי שום תועלת. ולזה כיוונו ר' אמי וריש לקיש שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגים ולא על הממון כיונו רק על ניצוצי קדושה שלא השאירו שם כלום:

שם אהי' וגו' ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות. לכאורה אין שייכות כאן בסוגיא זו לדרש זה דכתיב בפ' שמות בתחלת שליחות של משה רבינו ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דבאמת יצאנו ממצרים קודם זמן שהרי לא היינו שם רק מאתים ועשר שנים והי' מקום לפרש אשר אהי' עמכם כאשר תגלו שנית למצרים להשלים זמן ארבע מאות שנה אבל כיון שאמר לעיל שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה וכו' ופירשנו לעיל דהיינו שלא כשאר שם שוב איזה ניצוץ קדושה וא"כ שוב לא יגלו ישראל שמה ולכן הוצרך לפרש ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות:

שם היכי מצי סמיך וכו'. הא דלא הקשה כן לעיל על ברייתא דותיקין וכו' כדי שיסמוך וכו'. ונראה דלקמן דף מ"ב ע"א אר"ח ב"א אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנט"י ברכה וכתב רמ"א בסי' קס"ו בהג"ה דשיעור הפסק לענין נט"י הוא כדי הילוך ך"ב חמות ושעור זה כתבו התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א דשעור תיכף דנט"י איכא למילף משעור תכף לסמיכה שחיטה ע"ש בסוף ד"ה כל כהן ולפי"ז מן הסברה דגם תכף לגאולה תפלה היינו ג"כ שלא ישהה כדי הילוך ך"ב אמות וא"כ איכא למימר דאפילו מפסיק בדבור ביניהם כל שאינו שוהה בדבורו כשעור הנ"ל מקרי סומך וממילא ליכא קושיא על ותיקין היכי מצי סמיך והאר"י בתחלה אומר אד' שפתי וכו' שהרי אין כאן שיעור ך"ב אמות אבל כאן דרב ברונא לא פסיק פומי' מחוכא ואם איתא שכל שאין כאן שיעור הילוך ך"ב אמות אינו הפסק אין כאן רבותא וכל אדם יכול לעשות כן איו דבעינן שלא יפסיק כל ושפיר מקשה מי מצי סמיך ורב אשי דאמר דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך הא בעי למימר השכיבנו שפיר הוכיח דעכ"פ אד' שפתי אינו שיעור יותר מהשכיבנו. ואמנם לעיל דף ד' ע"ב ששם הסוגיא להיפך שמביא ראי' דהשכיבנו חשיב גאולה אריכתא כיון דתקינו לה חכמים דאל"כ שחרית היכי מצי סמיך הא אר"י בתחלה אומר אד' שפתי תפתח שם קשה דלמא אפילו מה דתקינו חכמים ג"כ אינו כתפלה אריכתא ואד' שפתי לכך אינו חשיב הפסק לפי שאינו שיעור הילוך ך"ב אמה משא"כ השכיבנו שהוא נוסח ארוך וצריך לומר דלעיל אסוגיא דכאן סמיך דמוכח מרב ברונא דבעינן סמוך ממש. ועוד נלע"ד דשיעור זה של ך"ב לאו בפסיעות בינונית משערינן רק פסיעות קטנות עקב בצד אגודל כיון דמהילוך של שער ניקנור למזבח ילפי לה שם בתוס' במס' סוטה ובודאי לאו אורח ארעא לילך פסיעה גסה בעזרה ואפילו בבית הכנסת כתוב המג"א סי' צ' ס"ק ך"ד שאף שמצוה לרוץ לבה"כ היינו עד פתק בה"כ אבל בבה"כ עצמה ילך באימה וביראה וק"ו במקדש שלא היו הולכים רק דוגמת הילוך הכהני' בעבודה שהוא עקב בצד גודל וכמו שמבואר בירושלמי הביאוהו תר"י לעיל והטור בסי' צ"ה וא"כ אפשר לסיים כל נוסח השכיבנו קודם שישהה שיעור ך"ב אמות ועכ"פ נוסח אד' שפתי וכו' לפי הנראה הוא ודאי פחות משיעור זה ואפ"ה אי לאו דכתפלה אריכתא דמי הי' מחשב הפסק בסמיכות גאולה לתפלה וא"כ קשה איך ילפי התוס' שיעור תכיפה לענין נט"י מתכיפה של סמיכה לשחיטה והרי חזינן דתכיפת של סמיכות גאולה אינו דומה לה וצריך לומר דגם סמיכות גאולה הוא שיעורו כן מיהו היינו בשותק אבל אם מפסיק בדבור הוה תכף הפסק ואין חילוק בין רב למעט ורב ברונא ששמח מאד על סמיכתו מלתא יתירה עביד שלא הפסיק אפילו שיעור מועט. ומהרש"א הקשה דכאן למד אד' שפתי מהשכיבנו ולעיל דף ד' ע"ב נהפוך הוא דיליף השכיבנו מאד' שפתי עיין במהרש"א. ועדיפא ה"ל להקשות דהיכי יליף לעיל כלל השכיבנו מאד' שפתי דהא בזה ודאי איכא למידחי כשנוייא דר"א בתפלת המנחה:

שם והאר"י בתחלה הוא אומר אד' שפתי ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וגו'. הך סיומא דמלתא דלבסוף הוא אומר הוא שפת יתר לענין קושייתו שהרי עקר הקושיא הוא ממה שאומר בתחלה ובשלמא לעיל דף ד' ע"ב שמביא ג"כ כל מימרא דר' יוחנן היינו משום שלא הוזכר עדיין מימרא דר"י כלל ובאמת אינו נזכר בשום מקום למימרא בפ"ע וסמכו עצמם מסדרי הש"ס על שהביאוהו לענין הקושיא ועכ"פ היו צריכין להביא מימרא דר"י בש"ס ולכן סיימו כל דברי ר"י ואעפ"כ לעיל נתתי גם שם טעם על שהביא הסיום הזה לקושייתו ושבעים פנים לתורה אבל כיון שכבר נקבעו דברי ר"י שם ולא הובאו דבריו כאן אלא בשביל הקושיא למה הביא הך דלבסוף הוא אומר שאין בו צורך לקושייתו. ונראה דגם המקשה אסיק אדעתי' דכל מה שקבעו רבנן הוא כתפלה אריכתא כי גם הוא אסיק אדעתא מהוכחת רב אשי דהא בעי למימר השכיבנו אלא שצריך להיות דומיא דהשכיבנו שקבעוהו אנשי כה"ג בעת שקבעו תפלות וברכות אבל מה שנתקן אח"כ בימי התנאים לא שייך למימר כתפלה אריכתא דמי והנה באמת יש בתפלה תשעה עשר ברכות עם ברכת המינין אלא שאנשי כה"ג לא תיקנו רק י"ח ברכות וברכת המינין כתקנו אח"כ ביבנה כמפורש לקמן קא ך"ט ע"ב וגם זה אסיק אדעתא דהאי יהיו לרצון שייך בתחלה ולמה תיקנו אותו בסוף אלא משום דדוד לא אמרו וכו' כדמסיק אלא שלא ידע שאשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא והי' סבור שדוד אמרו אחר י"ט פרשיות ולכך תיקון יהיו לרצון אחר י"ט ברכות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תיקון הני פסוקים שלפני ושלאחר התפלה דמסתמא אד' שפתי ויהיו לרצון נתקנו יחד כדכללינהו ר' יוחנן יחד. ובזה נבוא להמכון שהמקשה הקשה ומי מצי סמיך והאר"י בתחלה הוא אומר וכו' ולבסוף הוא אומר וכו' וקשה למה לא תיקנו יהיו לרצון בתחלה וצריך לומר שכן מצינו בדוד שאמרו לאחר י"ט פרשיות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תקנו אלו הפסוקים ולא נתקנו בימי כה"ג ולא שייך תפלה אריכתא וא"כ היכי מצי סמיך וכדמשני רב אשי תפלה אריכתא היא אז הוכיח לעצמו שאנשי כה"ג תיקנו הפסוקים הללו ואז לא הי' רק י"ח ברכות שוב הקשה מכדי האי יהיו לרצון וכו' מ"ט תקנוה לבסוף והשיב לו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשה הוא וגם דוד אמרו אחר י"ח פרשיות וכן תיקנוהו אנשי כנה"ג ועיין בדברינו אחר כך:

שם מכדי האי יהיו לרצון וכו'. הנה הך גוף מימרא דר"י בתחלה הוא אומר וכו' אין לו בש"ס מקום קבוע לעצמו שיתחיל אמר ר"י אבל הובא רק אגב גררא לעיל דף ד' ע"ב וכאן לענין סמיכות גאולה לתפלה ואגב שהביא הך מימרא שוב מקשה עליו הך קושי' מכדי וכו' וא"כ קשה למה המתין בקושיא זו עד סוגיא דכאן ולמה לא הקשה קושיא זו לעיל דף ד'. ואמנם ע"פי מ"ש לעיל ניחא דעקר כוונת הקושיא מה שמסיק הני תשסרי הויין ולפי זה אם היינו אומרים שבימי שמואל הקטן נתקנו ואז סבר היו גם ברכות שבתפלה תשסרי הי' ניחא לעיל דף ד' ע"ב המקשה הראשון שהקשה היכי מצי סמיך וכו' ודאי לא אסיק אדעתי' כלל דאפי' מה שתיקנו אנשי כנה"ג יהי' כתפלה או כגאולה אריכתא שהרי שם תחלת קושייתו הוא על השכיבנו וזה ודאי אנשי כנה"ג תיקנו וגם התרצן שם שהשיב לו כיון דתקינו רבנן כגאולה אריכתא היא והביא ראי' לזה מאד' שפתי וגו' אפילו אם נימא דהני פסוקי ביבנה בימי שמואל הקטן נתקנו פשיטא שהיו דבריו נכונים ואפילו ק"ו איכא אם פסוק אד' שפתי שתיקן שמואל הקטן נחשב כתפלה אריכתא ק"ו השכיבנו שתקנו אנשי כה"ג שנחשב כגאולה ואם כן לא הי' מקום שם להקשות על יהיו לרצון דנימרי בתחלה שהרי ידע לתרץ שלא אמרו דוד אלא לאחר י"ט פרשיות לכך תקנוהו לאחר י"ט ברכות אבל כאן בסוגיא דידן שמביא רב אשי ראי' שאד' שפתי מחשב תפלה אריכתא מדחשיב השכיבנו גאולה אריכתא וא"כ מוכח דגם אד' שפתי ויהיו לרצון אנשי כה"ג תקנו כמו שתקנוהו השכיבנו לכן הקשה נימרי' בתחלה דליכא לשנויי הואיל ולא אמרו דוד וכו' שהרי הם תיקנו לאחר י"ח ברכות ודוד לא אמרו אלא אחר י"ט פרשיות ומשני דגם דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות וכדמסיק. וממה שכתבנו שאפי' אם הי' שמואל הקטן מתקן הפסוק אד' שפתי לא ה' מחשב תפלה אריכתא אם לא תקנוהו אנשי כנה"ג יש סיוע להני פוסקים דס"ל דיראו עינינו הוא הפסק בין גאולה לתפלה:

שם חדא פרשה היא דאמר ר"י בריה דר"ש ב"פ ק"ג פרשיות וכו'. ואני תמה מה הוסיף להביא ראיה מהך דק"ג פרשיות יותר מהך דאחר י"ח פרשיות ושניהם ר"י בריה דר"ש ב"פ אמרם, ומה אולמא דהך מהך. ולדעתי הרגיש רש"י בזה ולכן כתב דאמר ר"י בריה דר"ש גרסי', וכוונתו (דכיון) [דכאן] לא מסיימינן בן פזי רק סתם ר"י בריה דר"ש, וכוונתו שזה אינו בן פזי רק תנא אחרינא, ושפיר ניחא שמביא סייעתא דגם האי תנא סבר חדא פרשה היא כמו האי דלעיל, זהו הנלע"ד כוונת רש"י בזה.

ואמנם אני אומר לקיים גירסא שלפנינו דגם כאן גרסינן בריה דר"ש ב"פ, והיינו האי דלעיל, ואעפ"כ יהיה ניחא, משום דלכאורה יש לדקדק דאף דמוכח דבהני י"ט מזמורים יש שני מזמורים שנחשבים רק לאחד, והוא מוכח ממה דאמר י"ח פרשיות והרי י"ט נינהו, אבל עכ"פ מנ"ל דאשרי האיש ולמה רגשו הם חד, ודלמא תרי מזמורי אחרינא נינהו וג"כ יהיה האי יהיו לרצון אחר י"ח פרשיות. ונראה דזה שוב מסברה ידעינן, כיון דעל כרחך צריכין אנו לחבר שנים מהם, מסתמא הני נינהו שיש לנו טעם על חבורם, דמשום חביבותייהו פתח באשרי וסיים באשרי. אלא דהיא גופה מנ"ל שזה הוא חשיבות מה שמסיים במה דפתח, ואף שמצינו עוד כמה מזמורים בתהלים שמסיימין במה דפתח כמו מזמור ח' ה' אדונינו וגו' וכל הני דסוף תהלים דתחלתן וסופן הללוי', מ"מ מאן יימר שלחשיבות נעשה כן ודלמא אקראי בעלמא, ועל זה הביא ראיה מאידך מימרא דר"י בריה דר"ש ב"פ, שמדבריו שם מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה, דהנה יל"ד בהך אידך מימרא שאמר ר"י דלא אמר דוד הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים מי הכריחו לזה, ואטו על כל לשון שבח שבתהלים נצטרך ליתן טעם למה לא אמר דוד לשון זה במזמורים הקודמים, ואף אנו נשאל על מה שאמר דוד בסוף מזמור מ"א ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם וגומר למה לא אמר לשון זה במזמורים הקודמים, אלא ודאי שאין זה קושיא כלל, ואטו כל השבחים יאמר בדבור אחד, וא"כ מי הכריחו ליתן טעם בהללוי' על שלא אמרו דוד עד כאן. ונראה דכאן הוה קשיא ליה, כיון דאנן חזינן דפרשה זו של ברכי נפשי הוה חביבה על דוד, שהרי פתח בה בברכי נפשי וסיים בב"נ, וכיון דחביבה עליו למה שינה בה שינוי כל דהו בהסיום מבהתחלה, שהרי בסיום הוסיף הללוי' מה שלא אמר בהתחלה, ולמה לא השוה לגמרי, והיה לו לפתוח ג"כ בהללוי', לכך הי' להתחיל הללוי' ברכי נפשי את ה', זה הוה קשיא ליה לר"י בריה דר"ש ב"פ, ולכך הוצרך לומר שלא רצה לומר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים, ומפלתן של רשעים לא נזכר עד סוף המזמור דכתיב יתמו חטאים וגומר, וא"כ במימרא דר"י כאן במזמור ק"ג מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה במה שהמזמור מתחיל ומסיים בחד לישנא, ומזה ידעינן דאשרי ולמה רגשו הם חדא, מה שממימרא קמא דר"י לא שמענו הי נינהו הם חדא, ושייך שפיר דאמר וכו'.

ונראה דגם רש"י שכתב דאמר ר"י בריה דר"ש גרסינן אין כוונתו דלא גרסינן ב"פ, אלא כוונתו דגרסי' דאמר ולא גרסינן ואמר, לפי שמחמת קושיא הנ"ל היה מקום להגיה ואמר, לכן כתב רש"י דאמר גרסינן:

רש"י ד"ה מאי קרא דמצוה להתפלל וכו' וד"ה דכתיב יראוך וכו' דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש. כבר ראיתי מי שנתקשה בדברי רש"י בשני דיבורים הללו שמתחיל בתפלה וסיים בק"ש. ואמנם כוונת רש"י דודאי זמן התחלת ק"ש דהיינו זמן האמיתי אף לכתחלה מפורש במשנתינו למר משיכיר בין תכלת לכרתי ולמר בין תכלת ללבן אבל לדברי כלם עכ"פ הוא הרבה קודם נץ החמה אבל התחלת זמן תפלה לא מצינו מפורש במשנה אבל בברייתא מצינו שזמנה בנץ החמה ועל זה קאמר מאי קרא דכתיב יראוך וגו' שמאחרים לקבל עול מלכות שמים בק"ש עד הנץ החמה ע"כ משום לסמכה לתפלה ומוכח שזמן תפלה למצוה מן המובחר אינה עד הנץ החמה:

תוס' ד"ה אחרים אומרים וכו' בירושלמי וכו' וצ"ל וכו' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו. דברי התוס' תמוהים דעדיפא הוה להו להוכיח דאחרים לאו היינו ר"מ דהרי חזינן דר"מ נתן שעור אחר דהיינו משיכיר בין זאב לכלב ואחרים יהבי שיעור אחר משיראה את חבירו. ועלה בדעתי לומר דאחרים היינו ר"מ ואידי ואידי חד שיעורא והא דנתן שני סימנים איכא למימר דהאי סימנא שיכיר בין זאב לכלב הוא מובהק יותר מהסימן שיכיר חבירו אלא שאינו שכיח כל כך דזאב בישוב לא שכיח כי אם לפרקים ולכך יהיב ג"כ שעורא משיכיר חבירו ואף שאינו מובהק כל כך כמו הכרת הזאב מ"מ הוא סימן השייך בכל יום אבל כיון דמוקי בירושלמי דהאי שיכיר חבירו היינו אכסניא דאתי לקיצין א"כ גם סימן זה אינו מצוי ולמה לי האי סימנא כלל כיון שיהיב סימנא דזאב אלא ודאי דלאו חד שיעורא הוא ואחרים לאו היינו ר"מ. ואמרתי שזה כיון התוספת מ"ש הך וצריך לומר בסוף הדבור אחר שהביאו תחלה דברי הירושלמי דבלי דברי הירושלמי אין הכרח לומר דלאו היינו ר"מ ואמנם לשון התוס' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו מורה שאין כוונת התוס' שהשעורים סתרי אהדדי רק כיון דר"מ איירי לעיל בהך ברייתא לא שייך למימר אח"כ בהך ברייתא גופי' ואחרים אומרים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף