צל"ח/ברכות/טז/ב

צל"ח ברכות טז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ט"ז ע"ב

משום דלא ידעינן אי מראובן וכו'. ויל"ד א"כ כהנים ולוים דידעי יחוס שבטן יקראו אבות לארבעה. ואפשר דלפי הה"א זו ה"א שאמת כהנים ולוים קורין לארבע ושבע דהיינו הלוים לארבעה שהם אברהם יצחק יעקב לוי וכהנים איתוסף להו גם עד אהרן שכלם זרעא דאהרן הם וברייתא דתנינא אין קורין אלא לשלשה היינו רוב ישראל שהם י"א שבטים ולמסקנא דמסיק משום דלא חשיבי שוב באמת אין חילוק בין כהנים ולוים לישראלים:

שם אר"א מה דכתיב כן אברכך וגו'. נראה דר"א קשי' לי' לשון בן על מה קאי ורש"י בפירוש תהלים נדחק לפרש כן כמו אז יעו"ש. ואני אומר דר"א דריש לי' שקאי אדלעיל מיני' דכתיב שם כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך ושיבח דוד את המיתה כי הוא הטוב האמיתי וכמבואר במדרש במעשה בראשית וירא אלקים את כל אשר עשה והכה טוב זה המות כמבואר בסמוך בדברינו בדברי ר' יוחנן כי מסיים ספרא דאיוב שהמות הוא התכלית הטוב האמיתי ואז כיכר חסדו האמיתי של הק"בה וע"ז רמזו רז"ל שהחסד עם המתים הוא חסד של אמת כי כל טוב העוה"ז הבל הוא ובמה עושר שמור לבעליו לרעה וכיוצא בזה כל טובות של עוה"ז וע"פי רוב מרוב טובה בועט ולכן הטוב והחסד האמיתי הוא אחר המיתה ואז עקר התענוג הוא הדביקות בק"בה ונהנין מזיו השכינה ולכן אמר דוד כי טוב חסדך דהיינו השכר לאחר מיתה הנקרא טוב וחסד זהו טוב מחיים שפתי ישבחונך שהצדיקים שפתותיהם דובבות בקבר ואז נתנו שבח על שזכו לזה בלימוד התורה והנה מי שמדבק עצמו באהבת המקום בעוה"ז הוא טועם בעוה"ז מעין עוה"ב ולכן אמר דוד אחר פסוק הנ"ל כן אברכך וגו' כלומר כן כמו התענוג לעוה"ב שהוא דביקות הנפש בזיו השכינה כמו כן דוגמתו בעוה"ז אברכך בחיי זו ק"ש שעקרה למסור נפשו על יחוד שמו וחושק שתצא נפשו באחד וכמו שאמר ר' עקיבא בצאת נפשו שהי' מאריך באחד שכל ימיו הי' מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידו ונמצא שהקורא ק"ש במחשבה זו ובפרט בואהבת וגו' בכל לבבך וגו' והאהבה הוא הדביקות הוא זוכה בעוה"ז מעין עוה"ב ושפיר אמר דוד כן אברכך בחיי. בשמך אשא כפי זו תפלה רצונו בזה שהרי אנו רואים שקבעו לנו אנשי כה"ג בתפלה כמה בקשות צרכי עוה"ז ואמנם מלבד שהם תיקנו להכלל ויחידי סגולה הם מיעוטא דמיעוטא אך באמת גם בתפלה בבקשות של עוה"ז כוונתם ליטע אהבתו ויראתו של הבורא בלב האדם למען יתן האדם אל לבו כי הכל מה' הוא לו וכל הטוב שיש לו לא עוצם ידו וכחו עשה לו החיל הזה רק כל טיב אדוניו בידו שכל הטוב הוא מאדון העולם וממנו הכל ומידו נתן לנו ולכן עלינו שלא להיות כפויי טובה מלהודות לו ולקיים בה' אהלל דבר. וזהו כוונת ד"ה בשמך הבי"ת שבראש המלה היא בי"ת הבעבור כלומר בעבור שמך שאתן לב להלל את שמך אשא כפי בתפלה למען לא אשכח כי ממך אני מקבל בהשגחה פרטית ובאהבה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי החושק תאות עוה"ז לעולם לא תשבע נפשו וגם הנפש לא תמלא ואין אדם מת וחצי תאותו בידו אבל המקבל הכל באהבה וידע כי גם הרעה היא טובה וכמבואר בדברינו במס' פסחים בסוף פרק ג' דף כ' ע"א במאמר העוה"ז על בשורות טובות וכו' יעו"ש לאיש כזה תשבע נפשו ומסתפק במה שיש לו ואמר כמו חלב ודשן הנה בקרבנות יש חילוק כי העולה כולה כליל אבל שאר שאר קרבנות ק"ק הבשר נאכל לכהנים וקדשים קלים נאכל לבעלים אבל החלב שוה בכל הקרבנות שאין מהם שום חלק להדיוט רק הם כליל על המזבח ונעשים דשן שם וזה כוונתו כמו חלב ודשן דהיינו חלב של הקרבנות שנעשה דשנו של המזבח שעולה כולו למעלה ואין בהם חלק להדיוט כן תשבע נפשו בדביקותה למעלה בלי שום פני' לשום חלק בעוה"ז ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים ועוה"ב הנה נחלה מורה על דבר הקיים להיות כחלה לדורי דורות וכדכתיב ונחלו לעולם וכל טובות העוה"ז אינם נחלה כי איכן מתקיימים והתעיף עיניך ואיננו אבל הדביקות בהק"בה הוא דבר המתקיים וזכותו שמורה אחריו לדורי דורות ולכן הוא זוכה שנוחל שני עולמים העוה"ז והעוה"ב:

שם ר"א בתר דמצלי וכו'. הנה כל הני תנאי ואמוראי שהיו רגילים להיות אומרים בקשות ותחנונים אחר התפלה הי' כוונתן למה שהזהירו שלא יעשה האדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים וכל תפלת י"ח כיון שכבר קבעו לנו אנשי כנה"ג הרי הם חוב עלינו ואין היכר בזה שאנחנו מתכוונים לרחמים ותחנונים אלא כמו פורע חובו ולכן קיימו דבר זה ברחמים ותחנונים שביקשו אחר סיום התפלה שסדרו לנו אנשי כנה"ג הוסיפו כל אחד משלהם. ואמנם מה שהוזכרו כאן בפרק הזה שעדיין בדיני ק"ש עסקינן והראוי להיות מקומן של דברים הללו בפרק אין עומדי'. נראה דשייך להא דלעיל בשמך אשא כפי לפ"מ שפירשתי שהכוונה שכל עקר בקשות שבתפלה לא יהי' הכוונה בשביל צרכי עוה"ז רק כדי ליתן הודאה לשמו הגדול וע"ז מביא כל בקשות הללו כאשר תעיין בהם כל עקרם לקיים תורה ומצות ולהסר כל הטרדות והמונעים המטרידים את האדם מעבודת הבורא דוק ותשכח. ועוד כיון שהזכיר את ר' אלעזר במימרא קמא דמה דכתי' כן אברכךוכו' הביא מה שבעל מימרא זו הי לגיל לומר בתר דסיים תפלתו ושוב הביא כל הני צלותא דהוה אמרי יתר תנאי ואמוראי בתר דסיימו תפלתן ושוב סמך להו מה דאמר ר"י בתר דסיים ספר איוב והגירסא בעין יעקב אר"י ר' מאיר כי הוה מסיים ספרא דאיוב והיא הגירסא הנכונה ולכך סמיך לי' מה דמרגלא בפומי' דר"מ וכיון שהביא מרגלא דר"מ שוב הביא כל הני מרגליתא דהוה מרגלא בפומייהו דרבנן ודשאר אמוראי וזה סידור כל הני אגדות זו אחר זו עד גדולה הבטחה וכו' ויבואר במקומו:

שם שתציץ בבשתינו וכו'. הנה העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ולכן התפלל שמתחלה תציץ בבשתינו ואח"כ תביט ברעותינו כי אם תחלה תביט ברעותינו לא תתן לב להצילנו כי עוונותינו גורמים לסבול רעות וצרות אבל אם מתחלה תציץ בבשתינו ותמחול עוונותינו ושוב תביט ברעות וצרות אשר עלינו תצילנו ברחמיך:

שם ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך וכו'. והנה הק"בה מנהיג עולמו במדותיו והם חסד ודין והמה שני הפכים לגמרי כי החסד הוא חסד גמור והדין הוא דין גמור בלי שום ויתור ויש ג"כ דרך ממוצע והוא מדת הרחמים ובזה אין הדין מתבטל לגמרי אלא שהרחמים גוברים ויש עוד מדת וחנון שבי"ג מדות שהוא אף למי שאינו הגון וכדאי לרחם עליו הק"בה עושה חסד חנם כדכתיב וחנותי את אשר ארון וכדלעיל דף ז' ע"א ונקט כאן הבקשות כסדרן מתחלה בקש רחמים ומדת הרחמים אף שעדיין בלול בה בם מדה"ד מ"מ ההפרש שהרחמים גוברים ונראים והדין מתכסה בהם ואינו נראה וזה תתלבש ברחמיך שהלבוש נראה ונגלה ותתכסה בעזך הנה העוז מורה על הכח שהוא מדה"ד ביקש שתתכסה בעזך שיהי' העז מכוסה בלבוש הרחמים שגובר עליו ושוב ביקש יותר ותתעטף בחסידותיך שהוא החסד הגמור שאינו מעורב כלל במדה"ד. ושוב ביקש יותר ותתאזר בחנינותיך שהוא מדת וחנותי את אשר אחון אפי' למי שאינו הגון:

רש"י ד"ה נכוין בפושרין וכו' שראיתם אותי סר מעליכם לכנס לאנפיליון. ויליד מנ"ל לרש"י דפושרין דאמר ר"א כוונתו על האנפיליון ודלמא כוונתו על העלי'. ונראה דרש"י הוכיח זה מדלא אמר ר"א להם זה בהכנסו לאנפיליון ונכנסו אחריו הי' להם לומר סבור הייתי שאתם נכוים בפושרין בשסר מהם לעלי' א"ו שמה שסר לעלי' אינו קורא אפי' פושרין רק האנפיליון קורא פושרין והטרקלין קורא חמין. ואמנם על ר"א גופי' קשה למה לא הוכיח אותם על שלא הבינו תיכף כבשסר מהם לעלי'. ונראה משום דמה ששנה להם עבדים ושפחות וכו' יש לפרשו בתרי גווני אם שהכוונה שאין חוב לעמוד עליהם בשורה ולומר עליהם תנחומי אבלים אבל עכ"פ רשות יש. ויש לפרש שאין עומדי' היינו שיש בו איסור וכמו"ש התוס' ד"ה א"ע וכו' שיש בזה חשש דלמא אתי לאסוקי ליוחסין ולפי"ז ניחא דמה שסר מהם לעלי' ועלו אחריו לא חשד אותם שאינן מבינן רמיזתו אבל הי' סבור שהם סוברים שהסרתו מהם הי' להודיע להם שאין עליהם חוב לנחמו אבל רשות יש להם ולכך עלו אחריו וכשסר מהם לאנפיליון שוב הי' להם להבין שמרמז להם שיש איסור בזה דאלו לרמוז שאין חיוב כבר רמז להם כשסר לעלי' וע"ז אמר סבור הייתי שאתם נכוין בפושרין:

תוס' ד"ה א"ה וכו'. עיין בדברינו לעיל דף י"א ע"א שם כתבנו למה לא רשמו התוס' דבור זה לעיל:

ד"ה אין עומדין וכו' דלמא אתי לאסוקי ליוחסין והא דקיבל ר"ג תנחומין על טבי עבדו ולא חש ליוחסין ואולי טבי שאני שהוא הי' מפורסם בכשרותו וידעו הכל שמשום כשרותו קיבל עליו תנחומין. ואמנם היותר נלע"ד דדוקא בשפחה יש חשש יוחסין אבל בעבד לא שייך חשש יוחסין דמה הפסד יוכל לבוא בעבד דהרי לענין הוא עצמו שוב אין חשש שהרי הוא מת ולענין בניו ג"כ ליכא חשש דממ"נ אם ידעו שהוליד משפחה אפי' אם יטעו ששחררו רבו מ"מ אפילו ישראל כשר שהוליד משפחה זרעה כמותה ואם הוליד מישראלית הרי באמת זרעו כשר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אבל בשפחה אם ע"י תנחומין יסברו שהיא בת חורין יש לחוש ליוחסין שיכשירו את זרעה שהולידה. ואמנם בעבד שאינו כשר לא רצו לחלק בין עבד לשפחה ולכן אמרו אין מקבלין תנחומין על העבדים ובעבד כשר לא חשו כיון שאין כאן חשש יוחסין. ובזה ניחא שהתוספת רשמו דבור זה על ברייתא שהובא בגמרא ולא על המשנה וראי' לזה שהרי הקדימו דבור אנינות לילה לדבור זה ועוד שהרי רשמו על אין עומדי' עליהם בשורה וזה לא נזכר במשנה והיא גופה קשיא למה לא רשמו על המשנה שא"מ תנחומין וכו' הי' להם לפרש טעם זה משום דאתי לאסוקי ליוחסין. ולפמ"ש ניחא דמשנתינו לא איירי משפחות רק מעבדים ובזה לא שייך חשש יוחסין:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף