פתחי תשובה/חושן משפט/רלה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) במקום שעשו שלא כהוגן. עיין בס' מחנה אפרים הלכות קנין משיכה סי' ב':
(ב) אבל כו'. ומתנתו כו'. זהו שלא כדעת ר"ח הביאו הטור בס"ד דס"ל דמתנתו מתנה אפי' אם יש לו אפטרופא דלענין מתנה אין חילוק כו' ע"ש. וע' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ק"א שכתב על נדון דידיה דנראה שהמתנה שנתן היתום בן ט' שנים לזקינו מהנכסים שיש לו ביד אפטרופס הוא מתנה קיימת חדא דהעיקר כדעת ר"ח בשם רבינו האי גאון דכן נראה גם כן דעת הרי"ף וכן הוא דעת התוס' והסמ"ג וגאונים אחרוני' שהובא בהגמי"י והרא"ש והטו' דכולהו ס"ל דבמתנה אפילו יש לו אפוטרופס מתנתו מתנה ודלא כהרמב"ם ז"ל ועוד אומר אני שאפילו הרמב"ם ז"ל לא קאמר דבעינן במתנה שיסכים האפוטרופוס. עמו אלא משום דילמא טעי הקטן בדעתו וסבר דההוא מקבל מתנה עבד ליה ניחא נפשיה ולאו הכי הוא או אפילו דידע דלא עביד ליה ניחא נפשיה הלך אחר שיחה נאה ויהיב ליה מש"ה בעי דעת האופטרופוס אבל בנ"ד דמפורסם לכל שזקינו היטיב עמו וגדלו כאב וגם הקטן עצמו פירש שמש"ה נתן לו ודאי דמודה הרמב"ם ז"ל דלא בעינן דעת האפוטרופוס. וע"ש עוד שכ' דאפשר דאפי' להרמב"ם ה"מ במתנת בריא אבל במתנת ש"מ דלא חיילא אלא לאח"מ מהני דהא בשעתא דחיילא לית ליה אפטרופא והוי כמאן דלית ליה אפוטרופוס מעיקרא ועוד מטעמא אחרינא משום דבמתנת בריא בהקנאתו של נותן תליא מלתא ואין הקנאתו כלום אבל במתנת ש"מ דלא תליא בהקנאה כו' ועוד מטעמא אחרינא דלא שייך אפוטרופס אלא במלתא דהנאת היתום דהיינו בבריא דימחה במתנתו במתנתו משום הנאת היתומים דלזון מממוניה אבל בש"מ דמאי דמחי אפטרופס לא הוי אלא להנאת יורשיו אין לאפטרופס יהיב ליה ע"ש וצ"ע לדינא:
(ג) מ"מ שייכות בהכי דלא אפטרופס ליורשי היתום נתמנה וישאר הדבר אל מאי דאתמר דאי לא דעביד ליה ניחא נפשיה לא הוה מקחו מקח. עמ"ש לקמן סי' ר"צ סכ"ו סק"ח:
(ד) קטן שקנה קרקע. ע' בקצה"ח סק"ד עד וכן נראה מוכח מהא דתנן שקלים פ"א אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלין מידם כו' והיכי מצי קטנים מסרי לצבור יפה הא פעוטות אין מתנתן אלא מד"ס והרי מה"ת אין כאן מתנה לצבור ונמצא קרבן צבור קרב משל יחיד אלא ע"כ כיון דמדרבנן הוי קנין מהני נמי לדאורייתא ומזה ראיה למ"ש הב"י באה"ע סי' כ"ח בקידש בחוב ע"פ במעמ"ש דהוי קידושי תורה ומשום דהפקר ב"ד הפקר ודלא כר"יו שכ' דלא הוי קידושי תורה כו' עכ"ל (וע' בנה"מ מ"ש בזה. והנה קושייתו מהך דשקלים קדמוהו בס' שעה"מ פ"א מה' שקלים ותירץ באופן אחר ע"ש ועיין בזה בספרי אבני מלואים סי' כ"ח ס"ק ל"ג שהאריך הרבה בענין זה. וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ח' שהאריך ג"כ בענין זה אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא ושם ראיתי סברא נכונה ליישב קושיית השעה"מ וקצה"ח הנ"ל מהך דשקלים שכ' וז"ל וגם נלע"ד דכל מה שנאמר בפוסקים דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא אין הדברים אמורים אלא כ"ז שהחפץ ההוא שהקנין נתפס בו מדרבנן הוא בעין ובזה אמרי' דמדאוריי' ברשותא דמריה קאי אבל אם הקונה מוציא החפץ ההוא מידו במכירה או נתינה לאחר פשיטא שהלוקח מידו הוא קונה מדאורייתא דלא גרע תקנתא דרבנן שתיקנו שיקנה מיאוש וש"ר ואפי' בקטן שי"ל דמה בכך הרי אין יאוש שלו מועיל מ"מ פשיטא דלא עבדו רבנן תקנתא כה"ג שתקנה זו קלקלה שהלוקח אינו לקחו ע"מ כן שלא יהא בו רק קנין דרבנן והרי זה המוכר התירו לו חז"ל להוציאו ולמוכרו לכתחלה וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ' לולב הגזול דאפילו לצי"ש א"צ להחזיר אלא ודאי שלא אמרו אלא בעוד שהחפץ קיים ביד הקונה קנין דרבנן בזה אמרו דלא מהני לדאורייתא וכההיא דלולב לתינוק או כההיא דאקניה לבנו קטן או כההיא דמעשר שני אבל אם כבר בא ליד אחר ודאי הוא שלו דאורייתא ומכל שכן מה שלוקח תמורת חפץ זה שתופס בו קנין דאורייתא וכיון שאנו לוקחין בעד שקלי הקטנים בהמות לקרבן פשיטא שהם קנויין ללבור מדאורייתא שהרי מיד שהוציא הגזבר המעות ברשות המוכר קיימי והם נקנין למוכר קנין גמור והבהמות שלוקחין מהמוכר נגדם פשיטא שהם קנויים להקדש אף מדאורייתא ואין כאן בית מיחוש עכ"ל ע"ש עוד וגם בסימן ס"א שם פלפול בענין זה עם הגאון מליסא ז"ל ע"ש. גם בתשובת חתם סופר חי"ד סי' שי"ד תשו' ארוכה בזה אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא ומסיק וכ' היוצא מזה לדינא דקנין דרבנן היכא דמצוה יותר לקיים דין תורה אלא שחכמים הקילו כגון יאוש כדי וכדומה וכגון קנין כסף בלא משיכה שהפקיעו חכמים ומ"מ עדיף לקיים קנינו בכסף לחוד זהו לכ"ע אינו מועיל לאיסור דאורייתא ואמנם תקנתא דדבריהם דמצוה לקיים דבריהם כגון מזונות הבנות (בש"ם ר"פ אלמנה לכ"ג דאם יש בת עם הבן בנכסים מועטים מאכילים העבדים תרומה משום דאכלי בתקנתא דרבנן) זהו מועיל בודאי כדאורייתא ממש ומאכיל תרומה להעבדים אך מעמד שלשתן שעדיין לא הגיע ליד הזוכה או קטן הזוכה ועודנו בידו בהא פליגי לרש"י ורי"ף והר"ן הוי כדאורייתא ולתוס' הוי רק דרבנן ופליגי המחבר ורמ"א להמחבר מקודשת במעמ"ש קידושי תורה ולרמ"א רק מדרבנן עכ"ל ע"ש עוד והובא לעיל סי' ר"א ס"א סק"א:
(ה) והביא שתי שערות. ע' בתשובת נו"ב סי' ד' אודות יתומה אחת שבהיותה בת י"ב שנים תמימות עשתה שידוך בלי ידיעת האפוטרופס ועתה היא בת י"ד שנים ונבדקה ויש לה סימני גדלות אם יש כח ביד האפוטרופסים לבטל השידוך מחמת שאז בעת הקישור לא נודע אם הביאה סימנים ועלה על דעת הרב שמואל דמעשיה קיימים וא"א לבטל השידוך מתרי טעמי חדא שמן הסתם אמרינן כל שהגיעה לשנים חזקה שהביאה סימנים כמבואר באה"ע סי' קנ"ה. שנית כיון שעכשיו היא גדולה לפנינו בסימני גדלות אמרינן חזקה דגם אז היתה גדולה כמבואר בתשובת הרא"ש הובא בח"מ סי' ל"ה ס"א והוא ז"ל השיב לו דזה אינו וטעם הראשון נסתר מיניה וביה שמבואר שם באה"ע דדוקא לחומרא אמרי' חזקה דרבא ולא לקולא וכאן חמיר יותר מלהקל באיסור תורה דהרי ממ"נ אם היתומה עדיין עומדת בקישור שלה ורצונה לקיים השידוך פשיטא שמעשיה קיימין אלא ודאי שעתה היא שומעת לדברי האפוטרופסי' וחוזרת מהשידוך א"כ לחייב אותה בחצי נדן קנס ולהוציא ממין קשה טפי מלהקל באיסורין וטעם השני שכ' מדברי תשו' הרא"ש הנה אף שהוא דין מפורש בח"מ סי' ל"ה בלי שום חולק מ"מ אין דין זה מוסכם כו' (עמ"ש בסי' ל"ה שם סק"ב) ודברי הרא"ש אלו נדחים מהלכה במקום דאיכא חזקת ממון דאלים טובא מעתה א"א בשום צד לחייב היתומה בחצי נדן קנס אך כל זה לענין דיני ממונות אבל כיון שעל קידום השידוך יש חרם ונכתב בתנאים והקנס לא יפטור את החרם על החרם יש כאן ספיקא דאורייתא שאם היתה אז גדולה בשנים ובסימנים חל החרם ולכן ראוי להודיע להיתומה שאם תבגוד בהמשודך תחוש לנפשה מעונש החרם אבל להענישה על זה בב"ד אין כח ובפרט שעכ"פ המשודך עשה שלא כהוגן מתחלה מה שעשה בלי ידיעת אפטרופסים ואף שע"פ דין יכולה היתומה לעשות לעצמה (כמ"ש לעיל ס"ב בהגה) אבל עכ"פ הוא נגד היושר ומה טוב למצוא פשר דבר ביניהם. וכ' עוד אמנם כל זה בידוע שעדים כשחתמו התנאים לא בדקוה אז (בדיקת דדין כמ"ש באה"ע סי' קס"ט ס"י) אבל אם אין הדבר ברור אז אמרי' חזקה על העדים שלא חתמי על התנאים אא"כ ידעו שנעשה בגדול (כמ"ש לקמן סי"ג בהגה) אם העדים קצת בני תורה וזה פשוט. ושם בסי' ה' עוד על נדון הנ"ל לאחר שהודיעהו שאבי החתן תפוש ועומד במקצת הסך מה שקיבל מצד הכלה רק שנתן חילוף כתב על זה וכתב דנראה דמועיל תפיסתו ואף שהש"ך בסוף ספרו תקפו כהן פסק דהיכא דיש לזה שטר לא מהני לזה תפיסה במעות שחייב לו אם אין הספק בגוף השטר ולא יוכל לתפוס בשביל ספיקא דדינא שיש לו עליו ממקום אחר יעו"ש (ע' בכללי תפיסה שבס' נה"מ ס"ס כ"ה אות י"ד והזכרתיו ג"כ שם) וכאן אין הספק על השער. מ"מ לדינא י"ל בנ"ד דמהני תפיסה דע"כ לא קאמר הש"ך אלא שהלוה לא נקרא מוחזק ואין המלוה נקרא מוציא מיד הלוה כיון ששטרו בידו ולזה נחשב כגבוי דלא מחשב איהו מוציא אבל מ"מ גם המלוה אינו נקרא מוחזק שיהא הלוה נקרא מוציא וראיה לזה ממה דמבואר בח"מ סי' פ"ה ס"ה אפי' היתומים קטנים כו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ט כו' דלכן בנדון הש"ך שיש להם ספיקא דדינא ממקום אחר והלוה רוצה לתפוס חוב הזה ולטעון קים לי והא ודאי דטענת קים לי לא מהני כי אם היכא שהוא תפוס ועומד אבל אם אינו תופס אף שחבירו גם כן אינו תפוס לא שייך לומר קים לי ממילא קם דינו של הש"ך וצריך לשלם השטר אבל בנ"ד אף שכתבתי שרבו החולקים על הרא"ש היינו מטעם דאף דאיכא חזקה דהשתא מ"מ חזקת ממון אלים טובא וא"כ היינו דוקא אם היתה היתומה מוחזקת אבל כאן שאין שום א' נקרא מוחזק אזי שפיר אזלינן בתר חזקה דהשתא דגדולה היתה בשעת כתיבת התנאים כו' באופן שאני חותך הדין שאבי החתן יכול לתפוס החוב שבידו על הקנס ואף דבאה"ע סי' ע"ז באומרת מאיס עלי דמהני תפיסה בכדי כתובתה מבואר בב"ש שם סק"ח דדוקא שתפסה האשה בעצמה אבל תפיסת אביה לא מהני. מ"מ בנ"ד אבי החתן הבע"ד מתרי טעמי. חדא שהקנס הוא עבור בושתו והבושת נוגע גם להאב ועוד שהרי כך כותבין בתנאים קנס מצד העובר לצד המקיים וכיון שאבי החתן הוא אשר התחייב עצמו בכל התחייבות והוא רוצה לקיים כל דבר הוא הנקרא צד המקיים וכ' עוד אך כל זה מועיל שלא תוכל הכלה ובאי כחה לגבות מיד אבי החתן אבל להוציא החילוף כתב שמיד הכלה ולקרעו זה אינו בידינו ואף שיש מקום לומר דמוציאין הח"כ כיון שטענתה הוא רק טענת שמא וה"ל כאילו יודע אם פרעתני בסי' נ"ט ובש"ך שם סק"ב וטענת אבי החתן קים לי כהרא"ש הוא טענת ברי כו' מ"מ צריך להתיישב בזה ואין אני מחליט דעתי עדיין בדבר זה (עמ"ש בסי' נ"ט שם) עכ"ד ע"ש:
(ו) לפרוע חובות אביהם. כ' בנה"מ וה"ה חוב עצמן כמ"ש הרשב"א בתשובה א"ב סי' קכ"א ונראה דדוקא לפרוע חובות יכולין ב"ד למכור אבל אם הוא בעצמו צריך למכור לאיזה צורך נראה דאין לב"ד להעמיד אפוטרופס למכור לצרכו כי אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן וגם הב"ד אין להם כחכימי שיוינהו ב"ד לכך כו' עד ולפ"ז אין תקנה לפחות מבן עשרים למכור בנכסי אביו רק שילוה מעות לעצמו מקודם ולשעבדן שבזה יש לו כח כמבואר בסעיף ט"ו בהגה ואח"כ יגבו הב"ד להבע"ח כשומת ב"ד שלפרוע יש כח להב"ד עכ"ל. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ג מבואר דלא כנה"מ הנ"ל שכ' שם וז"ל שאלת על הא דאמרי' אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן הרי שהעמידוהו אם מצי למימר לא ניחא לי במאי דעבד או לא. תשובה זו מחלוקת בין הראשונים כי לדעת הרא"ש ז"ל אם העמידוהו לאו כלום הוא והרשב"א ז"ל כתב נהי דאין ב"ד חייבין להעמיד לדיקנני אפטרופס אבל אם העמידוהו ונתרצה כל מה שעשה עשוי והר"ן ז"ל כ' שתי הסברות ולא הכריע בהן (עי' כל זה בב"י לקמן סי' רפ"ה) אבל מדברי רש"י ז"ל נ"ל שהוא סובר כדעת הרשב"א ז"ל שכ' בפ' המפקיד אפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן אין ב"ד טורחין כו' וכן דקדקתי מלשון הרמב"ם ז"ל (הובא בש"ע סי' רפ"ה ס"ב) שאין ב"ד חייבין להעמיד אפטרופס לגדולים כו'. וכן דעת בעל מ"מ שם וכ"ש היכא דאיכא יתומים קטנים וגדולים דמגו דנחית לחלק הקטנים נחית נמי לחלק הגדולים ומה שעשה עשוי כיון שמנוהו ב"ד עכ"ל ולכאורה נראה דהכא גם הרא"ש ז"ל מודה דדוקא סתם גבי שבוי שהיורש מוחה בהעמדת אפטרופס ס"ל להרא"ש שהיורש יכול למחות שלא יפסידו לו משא"כ הכא שעתה גם היורש רוצה בכך להעמיד אפטרופס כדי שיוכל למכור שזה הוא טובתו. וע' ג"כ בתשו' הרב המבי"ט ח"א סי' קכ"ב לאחר שהאריך שם דאין הלוקח יכול לחזור בו בטענה שלא היו בני עשרים (וכמו שיובא לקמן סי"ד סק"ח) כתב אח"ז ועוד נ"ל שאפי' נאמר שהלוקח יכול לחזור בו כמו שנראה דעת הרשב"א ז"ל כיון שאשת המת שהיא אפטרופא שסמכו בניה עליה מכרה ג"כ מכרו קיים דהא תניא בפ' הניזקין כו' וכיון שאפי' כשהם קטנים יכול אפטרופא למכור בנכסי אביהם אף למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברשות ב"ד מכ"ש כשהם גדולים בני י"ג שיכולים למכור בקרקעות שלהם יוכלו למכור ג"כ בקרקעות אביהם ברשות האפטרופס דליכא הכא טעמא דאמר בגמ' דמקרב דעתיה לגבי זוזי כיון דאיכא אפטרופס בהדייהו וכ"ש אם ב"ד הסכימו ג"כ אח"כ במכר כו' וע"ש עוד שכתב דמה שטען עוד הלוקח שנמכר בלי הכרזה ואמרי' שנעשה כטועים בדבר משנה (וכמ"ש לעיל סי' ק"ט ס"ג) אין בטענה זו ממש שלא הוזכר מעולם הכרזה בנכסי יתומים אלא כשהם קטנים פחותים מבני י"ג שנה כז' ע"ש וצ"ע:
(ז) אין ממכרו ממכר. ע' בתשו' רשמי שאלה (סי' נ"ד) בעובדא ביתום שהביא ב' שערות ויש לו יד בטיב מו"מ והוא בר ט"ו שנה שהשכיר ביתו שירש מאביו על משך ששה שנים רצופים והיה לו אפטרופס שנעשה כב"ד וטען האפטרופס שלא ידע מזה. וכ' דלכאורה אין בשכירתו כלום כפי המבואר בסי' רל"ה ס"ה בהשכיר מקום המטלטלין דמוכח מזה דשכירות ליומא ממכר הוא (כמ"ש בסמ"ע שם) וא"כ ה"נ בנ"ד אינו יכול להשכיר קרקעות מורישו עד שיהא בן עשרים שנה אך באמת ל"ד דבשלמא התם שכר לו גוף המקום ללוקח ולהיות כשלו אבל בנ"ד אינו ממכר אלא להנאת שכירות אבל גוף הקרקע לבעלים וכן מחלק הש"ך בסי' שי"ג סק"א כו' ועוד דבלא"ה ל"ד לדסעיף ה' דהתם איירי בקטן ממש דמדין תורה אין מכירתו מכירה אבל בנ"ד אחר שהגדיל ויודע בטיב מו"מ דאינו אלא תק"ח שאין לו למכור בנכסי מורישו מאן מפיס להחמיר בזה גם בשכירות ומכ"ש לפ"ד הב"ח שהובא בש"ך סי' שי"ג שם דהך שכירות ליומיה ממכר גופיה אינו אלא דרבנן והוי תרי דרבנן כו' ומצדד עוד שם לחלק בעובדא כנ"ל ומסיים מכל הלין טעמי נלע"ד דשכירות של היתום הנ"ל קיים ע"פ ד"ת בלי פקפוק וגמגום ע"ש:
(ח) חוזר ומוציא כו'. עי' בתשובת המבי"ט (ח"א סי' קכ"ב) שכתב דמוכח מלשון הרמב"ם (והש"ע) מדלא כתב שממכרו בטל ושניהם חוזרים דמשום תקנתא דידיה הוא שתקנו חכמים שלא יוכל למכור ושיוכל לחזור בו עד שיהיה בן עשרים אבל כל כמה דלא הדר ביה המכר קיים ואין הלוקח חוזר בו וכן משמע ממ"ש הה"מ שם כו' וה"נ משמע לישנא דגמרא ואי אמרת זביניה זביני מזבין לכולהו נכסי כו' ומ"ש הרמב"ם שם (בש"ע לעיל ס"ט) אבל קרקע שירש מאבותיו כו' אין ממכרו ממכר עד שיהא בן עשרים לאו למימרא דבטלה מהשתא אלא שאין הממכר קיים שלא יוכל לחזור בו וזה שהוא פחות מבן עשרים ונדומה לזה בדין קטן שקנה קרקע כתב המ"מ ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו וכן בדין מי שפרע כו' ובאמת דעת הרשב"א ז"ל אינו כן כמבואר בתשובה המיוחסת לרמב"ן כו' וכן מבואר בנ"ד פ' מי שמת בשם הריטב"א ואפ"ה נ"ל ברור כי לדעת הרמב"ם ז"ל אין הלוקח יכול לחזור בו ואנו דנין בגלילות אלו ע"פ ספריו כו' ועוד כי אפי' לדעת הרשב"א ז"ל מ"מ בנ"ד (בעובדא דשם) כיון שנשבעו היתומים אינם יכולים לחזור בהם שהרי הם גדולים ונדריהם נדר ושבועתן שבועה ובני מלקות נינהו וכיון שהם אינם יכולים לחזור כדי שלא יהיו עוברים על שבועתם גם לוקח א"י לחזור בו אפי' לדעת הרשב"ם ז"ל שהרי אין הלוקח חוזר לדעתו אלא משום שהיתום יכול לחזור וכיון שהיתום אינו יכול לחזור גם הוא אינו יכול לחזור וכ"ש אם לוקח ג"כ נשבע לפרוע לו כשקנה ממנו. ועוד נ"ל שאפי' נאמר שהלוקח יכול לחזור כמו שנראה דעת הרשב"א ז"ל ותלמידיו מ"מ כיון שאשת המת שהיא אפטרופא שסמכו בניה עליה מכרה ג"כ מכרן קיים כו' עכ"ד ע"ש:
(ט) שחייב לשלם. עבה"ט וע' בתשובת רע"ק איגר זצ"ל (סי' קמ"ז) שכתב מתחלה דלדעת הסמ"ע דס"ל אפי' בקטן שלא הגיע לועה"פ חייב בלוה לצורך מזונותיו לכאורה ראיה ברורה לדבריו ממ"ש הב"י בסי' קכ"ח במי שזן יתום קטן דקטן ממש דל"ש הו"ל להתנות חייב לשלם כשיגדיל הו"ל זן דרך הלואה ושוב כתב דאינו ראיה דאף אי נימא דלא כהסמ"ע היינו רק בהלוה לו מעות למזונות דבשעה שהלוה מעותיו לקטן עדיין לא נעשה צרכו דקטן ולא נשתעבד הקטן לשלם הלואה כו' אבל בזן אותם דרך הלואה כיון דמוציא המעות לצרכי יתומים חייבים לשלם ע"ש עוד ויובא לקמן סי' רמ"ו סי"ז סק"ג:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |