בית יוסף/חושן משפט/רלה
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
קטן ד"ת אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ וכתב ה"ה על זה מפורש במשנה בפ' הנזקין (נט:) מציאת חש"ו יש בה גזל מפני דרכי שלום הא מדאורייתא אין בהם גזל לפי שאין להם זכייה ואמרו שם גבי פעוטות דממכרן ממכר משום כדי חייהן הא לאו הכי לא וי"א דקטן זוכה לעצמו דבר תורה כשיש דעת אחרת מקנה ופשטן של שמועות כדברי המחבר ואמרו פרק האיש מקדש (מב. ) איש זוכה ואין קטן זוכה ובפרק מי שמת (קנז.) זכין לגדול ואין זכין לקטן ועיקר דבר זה בפ' התקבל ונראה שדעת רבי' דבמתנה קנה ד"ת אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת וכן כראה ממה שכתב פ"ח מהלכות לולב ופ"ד מהלכות זכייה ומתנה עכ"ל: ומ"ש אבל חכמים תקנו שמבן שש שנים ואילך ויודע בטיב משא ומתן שממכרו ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעי ודינו כדינו של גדול אם טעה עד שתות הוי מחילה וכו' בפ' הנזקין (שם) תנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ובגמרא (שם) ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ול"פ כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו וטעותן עד כמה אמר יונה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ודקדק רבינו לכתוב ויודע בטיב משא ומתן ללמדנו שמה שכתב שמבן שש ואילך ממכרו ממכר במטלטלין לא בכל קטנים קאמר אלא דוקא ביודע קצת בטיב משא ומתן וכדאמרינן בגמרא ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ וז"ל קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל אם יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו קיימת בין בדבר מרובה בין בדבר מועט בין במתנת בריא בין במתנת שכ"מ ודבר זה מדברי חכמים כמו שבארנו כדי שלא יבטל ולא ימצא מי שימכור לו ולא יקח ממנו והכל במטלטלין אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל. בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע לפי שיש קטן חכם ונבון והוא בן ז' ויש אחר שאפי' בן י"ג אינו יודע בטיב משא ומתן. קטן היודע בטוב משא ומתן שאין לו אפוטרופוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר ההונייה יתר על שתות בטל מקח כמו שביארנו עכ"ל : ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם קטן עד שתים עשר שנה אין הקנאותיו כלום וכו' ספר מוטעה נזדמן לרבי' ויש לתמוה עליו למה לא תמה שאין מציאות לאותה נוסחא בפי' הגמרא וכבר כתבתי הנוסחא האמיתית בדברי הרמב"ם מוסכם עם הגמרא: ומה שכתב וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה זה נמשך למה שעלה על דעתו שיש מקום לאותה סברא שכתב בשם הרמב"ם אבל לפי האמת לא הו"ל לכתוב וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה דתלמוד ערוך הוא ואין כאן חילוף סברא בזה: ומ"ש שחילק הרמ"ה עד עשר בחזקת שאינו חריף וצריך בדיקה וכו'. נראה שטעמו מדאמרינן בגמרא כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה משמע שבתוך שנים הללו אין מקחן וממכרן קיים עד שיבדקוהו אם הוא חריף: ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שמבן עשר ואילך כל שאינו שוטה ממכרו ממכר כלומר לאפוקי מהרמ"ה שכתב ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף עד שיתברר שאינו חריף דמשמע שאם אינו חריף אין ממכרו ממכר וכתב הרב המגיד בודקין את הקטן וכו' פירוש במטלטלין הוא וזהו מה שאמרו כל חד וחד לפום חורפיה קטן היודע בטיב משא ומתן וכו' פחות משתות מחילה בפרק הנזקין וטעותן עד כמה אמר רבי זירא עד שתות כגדול ופר"ח ופירש המחבר דעד שתות הוא מחילה כגדול שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח וכן פרש"י ז"ל אף על פי שמצאתי במקצת פירושים וטעותן של פעוטות עד כמה הויא עד שתות כגדול עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה נראה שהוא טעות סופרים אלא עד שתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה וזה פשוט ובהשגות א"א שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן בריש אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו עכ"ל ודברי תימה הם שאם כן הו"ל בגמרא לפרש והיאך יאמרו עד שתות כגדול ויהיה בגדול מחילה ובקטן ניתן לחזרה ומ"ש דיתמי לאו בני מחילה נינהו מ"מ חכמים שתקנו שיהיה ממכרן ממכר משום כדי חייהם הם תקנו שיהיה טעותן כגדול וגדולה מזו אמרו מתנתן מתנה אפילו מתנה מרובה ודברי המחבר עיקר עכ"ל. וכתב עוד הרמב"ם. בפ' הנזכר קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין. וריב"ש כתב בסימן תס"ח שאם הגיע הזכר לי"ג ויום אחד והנקבה לי"ב ויום אחד אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין כיון שהוא גדול ובזה יפה כחו מן הפעוטות שאין מוכרים אף במטלטלין אלא א"כ יודעים בטיב משא ומתן כמו שיפה כחו מהם בקרקעות שהפעוטות אין מוכרים אע"פ שיודעים בטיב משא ומתן והגדול מוכר מהם כל שיודעים בטיב מו"מ: ומ"ש בד"א כשאין לו אפוטרופוס אבל יש לו אפוטרופוס אין ממכרו ממכר בסוף פ' מציאת האשה (ע.) תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר ודייק לה ממתניתין דהתם ופירש"י אפוטרופוס. שמינהו אבי יתומים או ב"ד. וכתב ריב"ש בתשובות סי' הנזכר דה"ה לב"ה שסמכו יתומים אצלן מעצמו או שמשתדל בנכסיהם שדינו כדין מינהו אבי יתומים כדאיתא בפ' הנזקין בכולן כיון שהם יכולים למכור לצורך היתומים נסתלק כח היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו. וכת' עוד שם בשם הרא"ה מדאמרינן בפעוטות דאם יש להם אפוטרופוס אין ממכרן ממכר במטלטלין משמע דבגדול אפילו יש לו אפוטרופוס כגון שמינה אותו אביהם להם לזמן ידוע אע"פ כן מיד שהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר אלא שאין מוציאין הנכסים מיד האפוטרופוס למסרן ליורש כל אותו זמן שצוה מוריש ויש הוכחה לדבריו בס"פ מציאת האשה : ומ"ש וטעמא דתקנו חכמים שיהא ממכרו ממכר משום כדי חייו כבר כתבתי דהכי איתא בפרק הנזקין ופרש"י משום כדי חייו דאי לאו זביניה זבינא לא מזבני ליה ולא זבני מיניה: ומ"ש בשם רבינו האי כן כתבו שם בשמו הרא"ש והר"ן ז"ל: ומ"ש בשם הרמב"ם טעות סופר הוא וצריך להגיה הרמב"ן בנו"ן וכ"כ שם בשמו הרא"ש והר"ן וכתבו שהביא ראיות לדבריו: ומ"ש ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל שם כתב על דברי הרמב"ן ז"ל דהכי מסתבר. וכתב ריב"ש בתשובה שכך הסכים הרשב"א ז"ל:
ומ"ש ומתנתו נמי הוי מתנה משש ואילך ויודע בטיב משא ומתן בין במתנה מרובה בין במתנה מועטת בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע בעיא דאיפשיטא פ' הנזקין:
(ד) ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא שם אהא דאמרי' דמתנתו מתנה בין במתנה מרובה בין מועטת וכו' כתב הרא"ש מדלא קאמר נמי אחד מתנת מטלטלין ואחד מתנת קרקע נראה דדוקא במטלטלי דאיירי בהו קאמר והא דאמרי' בפ' מי שמת (קנה:) גבי פחות מבן עשרים דאין מוכר בנכסי אביו ומתנתו מתנה במקרקעי התם בגדול בן י"ג ויום אחד אלא שאין מוכר עד שיהא בן עשרים עכ"ל: ומ"ש אפילו נתנו לו במתנה או שקנאו לו אפוטרופוס שלא ירשה מאביו אפ"ה לא הוי מתנתו מתנה כ"כ הרא"ש בתשובות סוף כלל פ"ה וסוף כלל א': ומ"ש בשם הרא"ש בתשובה שאם ירש שטר חוב מאביו שיכול ליתנו לאחר בכתיבה ומסירה דלענין זה חשוב כמטלטלין ויכול ליתנו בכלל הנזכר סי' ט': ומ"ש בשם ר"ח דמתנתו מתנה אפילו אם יש לו אפוטרופא וכו' כ"כ הרא"ש בסוף פ' מציאת האשה וז"ל פסק ר"ח בשם רבי' האי גאון ז"ל אבל במתנתו מתנה אע"ג דבפ' הנזקין מיבעי' כשאין שם אפוטרופא אם מתנתו מתנה ופשיט דמתנתו מתנה ומדאיבעי' לן היכא דמקחו מקח משמע דפשיטא דהיכא דאין מקחו מקח דאין מתנתו מתנה מיהו לא דמי דלעולם מתנתו מתנה בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס דהא דאין מקחו מקח בשיש שם אפוטרופוס לפי שעל אפוטרופוס ליקח ולמכור אבל ליתן אין הרשות בידו והואיל ומתנתו מתנה משום דאי לא עביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אין חילוק בין יש שם אפוטרופוס בין אין שם אפוטרופוס עכ"ל וריב"ש בסי' ק"ט כתב על דברי ר"ח ויש מי שלא חלק בזה אלא מתנה כמכר היא וכשם שאינו מוכר אפי' מטלטלין כשיש לו אפוטרופוס כך אינו נותן וכן דעת הרמב"ם ז"ל פרק כ"ט מה"מ אבל נראה מדבריו שמדעת האפוטרופוס מתנתו מתנה ומקיים האפוטרופוס במתנת הקטן אע"פ שאין האפוטרופוס לבדו יכול ליתן כלום מנכסי יתומים עכ"ל :
ומ"ש בשם הרמב"ן אין מקח קטן קיים במטלטלין אלא כשמשך או המשיך וכו' ט"ס הוא וצריך להגיה הרמב"ם במ"ם כי דברים אלו הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ט מה"מ וכתב ה"ה אין מקח הקטן וכו' כבר נתבאר פ"ט שהיתומים אינן מקבלין מי שפרע כדמשמע בפ' הנזקין (נב.) והוא ביתומים שיש להן אפוטרופוס וכן הדין לקטן עצמו ועיקר:
וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' נתן טעם המחבר לקנין הקטן למה הוא סובר שאינו מועיל לפי שסתם קנין לכתיבה עומד וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין ודין השכירות פשוט הוא דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומיה היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור בו ואין מעשיו כלום ובהשגות א"א וכן אני אומר שאם הקנה בקנין קנו שהקנין לא גרע מכסף והוא כסף עצמו והוא מעשה דגיטין (לט:) דההיא אמתא דשדא לה מרה כומתא וא"ל קני הא וקני נפשך וכו' נמצא שהוא כסף גמור דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר מקום פירות ולא קנו מידו לא עד כאן ואיני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין ככסף דאם הוא ככסף ודאי לא קנה המקבל כמו שכתב המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר וגם מה שאמר שהוא כסף גמור דעדיף משאר כסף וכוונתו ז"ל לומר דהקנין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שיחרור והכסף אינו גומר שעדיין הם צריכין גט שיחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא חוץ מכבודו שאינו דבפירוש השוו שם הקנין לכסף ולא יפו כחו כלל וכ"ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קנין היה עושה אותו מעשה סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר"א שום דמיון בדין קנין אם הוא מועיל:
וכן קטן שקנה מטלטלין וכו' ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ד' אמות שלו קונין מימרא מפורשת בפ"ק דמציעא (י:) ובהלכו' וסובר המחבר דכ"ש שכירות מקום שאינו קונה דלא עדיף מחצרו ומ"מ אין מכאן ראיה להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה ודעת ההשגות שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה אבל כל זמן שדעת אחרת מקנה יש לו חצר כמו שיתבאר למטה:
אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה וכו' ג"ז מבואר שם בגמרא הדין והטעם שחצר הקטנה הוא מדין יד כמ"ש:
ויראה לי שהקטן שקנה קרקע וכו' מבואר בגמרא שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה והכי משמע לכאורה פרק האיש מקדש (מב.) דאמרי' מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר ונשיא אחד נשיא אחד ממטה וכו' פרש"י וקטנים הרבה הוי בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי ואע"ג דאדחייא הך אוקימתא מ"מ מפורש הכי בס"פ יש נוחלין (קלז:) גבי ההיא דיקלא אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן וכבר כתבתי שיש סוברים דאפילו מדאורייתא יש להם זכייה כשדעת אחרת מקנה ומה שחדש המחבר הוא שאפי' במקח שהרי אין מקחו מקח ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו ובהשגות א"א מעתה לפי דבריו אם קנה מטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות ובכל מיני זכיה זכין לו לאדם שלא בפניו הילכך זכה בשכירות מקומן וכשאמרו איו לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו ע"כ ובאמת אין מדברי המחבר תפיסר על עצמו שאע"פ שכשהשכיר לו הלוקח מקום המטלטלין יהיה השכירות קיים מכל מקום לא קנה בכך המטלטלין לדעתו ז"ל לפי שחצרו מדין שליחות ואין קטן עושה שליח ומ"מ מה שכתב הרא"ש ז"ל שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה יש לדון בדבר ואין לי הכרע בו עכ"ל:
ויראה מדברי אדוני אבי דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל וכו' ומשהגדיל דהיינו משהביא שתי שערות אחר שהיה לו י' שנים ט"ס הוא וצריך להגיה י"ג במקום י' וכן מצאתי בספר מוגה בסוף פרק מי שמת איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר ר"נ בן י"ח ורב הונא בר חנינא אמר ר"נ בן כ' ואסיקנא דהלכה כמ"ד בן כ' וכתב הרא"ש ומיירי שא"י יודע בטיב מו"מ וגם אינו שוטה ונראה דדוקא מכירתו אינה מכירה בפחות מכ' אבל מקחו מקח במקרקעי משעה שנעשה גדול דהא טעמא דאין מוכר מפרש לקמן משום דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ומזבין לנכסיה דאבוה ובלקנות לא שייך האי טעמא ומהאי טעמא נראה נמי דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למכרו דכיון שקנאו א"כ לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי שהרי בזוזי קנאו ואוהבו יותר מזוזי וכן פי' רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ור"ת פי' דאורחא דמלתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וקצת משמע כן מדקאמר דאין עדותו עדות במקרקעי כיון דאין מכירתו מכירה ואם היה בשום מקרקעי מכירתו מכירה היה נמי יכול להעיד וגרסינן תו בגמרא שם שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולשלח ליה תינוק מעשה שהיה כך היה ולשלח ליה תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד מעשה כך היה וכתב הרא"ש לפי ששמע גידל מרבא בסתם הבן אינו מוכר בנכסי אביו עד שיהא בן י"ח שנה שאל ממנו אי איירי נמי בקטן שהוא פקת ויודע בטיב משא ומתן והשיב לו דהא דבעינן שיהא בן י"ח שנה היינו בקטן שאינו שוטה וגם אינו פקח אבל אם הוא פקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו כשהוא בן י"ג אם הביא שתי שערות ורב אלפס לא כ"כ ויותר נראה כמו שכתבתי עכ"ל: ומעתה מה שכתב רבינו ויראה מדברי א"א ז"ל דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכרו עד שיגדיל ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיה לו שלש עשרה שנים אם הוא חריף ופקח ויודע בטיב מו"מ אז דינו כגדול לכל דבר ומקחו מקח וממכרו ממכר בין במקרקעי בין במטלטלי אפילו שירש מאביו:
ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר בקרקע שירש מאביו אף ע"פ שאינו שוטה עד שיהא בן עשרים שנה שלמים מבואר בדברי הגמרא ובדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך: ומה שאמר ויביא שתי שערות ואפי' אם הביא תוך שנת עשרים עדיין אין יכול למכור מבואר שם בגמר' ויתבאר בסמוך: ומה שכתב ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי גבי קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו: ומה שכתב ואם הוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות עדיין חשוב קטן ואינו יכול למכור עד שיהא בן ל"ו שנים בד"א בשלא היה לו סימני סריס אבל אם היה לו סימני סריס מיד כשהוא בן כ' חשוב גדול ויכול למכור שם בגמרא אהא דמותיב למ"ד דאין הבן יכול למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' מדתניא מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני המשפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו אמר להם אי אתם רשאים לנוולו ואי אמרת מבן כ' כי בדקו ליה מאי הוי והא תנן בן עשרים שלא הביא שתי שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם לאו איתמר עלה א"ר שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני רבי חייא עד רוב שנותיו איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן ואסיקנא תוך זמן כלפני זמן וכתבו כל זה הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם בפכ"ט מהלכות מכירה. ופר"ש והוא הסריס. והרי הוא סריס ולא חולץ ולא מייבם אלמא מבן עשרים ואילך אע"ג דלא אייתי שערות כגדול מחזיקינן ליה ומפני שהוא סריס לא מייתי שערות: והוא שנולדו בו סימני סריס. סימנים המפורשים ביבמות דכיון דאיכא תרתי חשבינן ליה כגדול אבל בן כ' שלא הביא שערות ואין בו סימני סריס חשבינן ליה כקטן עד רוב שנותיו כדמפרש ואזיל. ואי נולדו בו סימני סריס מקמי דליהוי בן כ' ושערות נמי לא אייתי אכתי לא סמכינן למחשביה סריס עד דליהוי בן כ' ויהא בו סימני סריס דאיכא תרתי: וכי לא נולדו סימני סריס. ושערות נמי לא הביא עד כמה נחזיקהו בקטן: רוב שנותיו. ל"ו שנים: תוך זמן. שנת עשרים גופה והביא שערות: כלפני זמן. שאין מכירתו מכירה בנכסי אביו. וזה לשון ריב"ש בסימן תס"ח הגיע לכלל כ' שנה שלמות והביא גם כן שתי שערות מעתה הרי הוא כבן ע' שנה ומוכר בין במטלטלין בין בקרקעות בין שלו בין של אביו ואף אם אינו יודע בטיב משא ומתן דלא בעינן יודע בטיב משא ומתן אלא בפחות מבן כ' שעדין לא עמד על סוף דעתו אבל בן כ' שהביא ב' שערות או שנולדו בו סימני סריס הרי עמד על סוף דעתו ואי השתא לא ידע לעולם לא ידע ואי אמרת דאפי' בבן כ' כל דלא ידע בטיב משא ומתן לא מזבין אימת מזבין כל הכי (נעביד) וניזיל עכ"ל והביא ראיה לדבר: וכתב עוד ומה שאמרנו בבן כ' שיכול למכור אף בנכסי אביו זהו דוקא בשהביא ב' שערות אבל אם לא הביא ב' שערות אינו יכול למכור ואפילו בנכסי עצמו אלא במטלטלין כדין הפעוטות לפי שזה כיון שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא (כיון שלא הביא ב' שערות) אע"פ שהוא בן כ' אא"כ נולדו בו סימני סריס שאז נתברר שהוא גדול: וכתב עוד ופי' רוב שנותיו הרמב"ם כתב בן ל"ה שנה ויום אחד והרמ"ה כתב בן ל"ה שנה ושלשים יום מן השנה האחרת: ומה שכתב רבי' אבל אם קנה קרקע או ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל אפי' אינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי בסמוך וז"ל ומהאי טעמא נראה דדוקא נכסי אביו אבל אם קנה קרקע יכול למכרו דכיון שקנאו א"כ לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' וכן פי' רב אלפס דדוקא בנכסי אביו קאמר ואע"פ שכתב שר"ת פי' דה"ה אם קנה קרקע וכו' וגם כתב שקצת משמע כן בגמרא נראה לרבינו דסברא קמייתא נקט הרא"ש עיקר מאחר שרב אלפס סובר כן ואהא קאי מ"ש רבינו בתחלת דבריו ויראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל כלומר אע"פ שאין זה מבואר בדבריו שהרי הביא שתי הסברות ולא הכריע ביניהם מ"מ היותר נראה מדבריו הוא סברא קמייתא דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל דאילו שאר דברים שכתב כאן מבוארים הם בדברי הרא"ש ולא הו"ל לכתוב עליהם לשון ויראה מדברי. ומ"מ איכא למידק על מ"ש דאם ניתן לו במתנה יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל דהא ההוא טעמא שכתב הרא"ש דכיון שקנאו לא מקרבא דעתיה לגבי זוזי לא שייך גבי ניתן לו במתנה וא"כ הול"ל שלא יוכל למכרו כמו קרקע שירש אביו ומתוך דברי ריב"ש שאכתוב בסמוך אצל דברי הרמ"ה יתיישב זה דאי לאו דטרח קמי' לא הוה יהיב ליה וכיון דלאו ממילא אתו ליה קפיד בהו: ומ"ש ואפי' קרקע שירש יכול ליתנו מיד לאחר שיגדיל אפילו אינו יודע בטיב משא ומתן שם בפרק מי שמת אמר אמימר ומתנתו מתנה ופר"ש מתנתו. של בן י"ג ויום א' הויא מתנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה וכ"כ ריב"ש בתשובה סימן תס"ח וז"ל אף בנכסי אביו דוקא למכור בעינן בן כ' אבל לתת לא אלא מתנתו מתנה אף בנכסי אביו כיון שהוא גדול ואע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואפי' בקרקעות דבמתנה לא תקון רבנן מידי וכיון שמן הדין משאו ומתנו קיים כיון שהוא גדול לענין מתנה העמידוהו חכמים על דינו כדאמרי' התם אמר אמימר מתנתו מתנה והסכימו המפרשים ז"ל דאף בנכסי אביו הוא ואף בשאינו יודע בטיב משא ומתן עכ"ל וכ"כ ה"ה בפכ"ט מה"מ בשם המפרשים ז"ל ומפרש טעמא בגמרא משום דקים להו לרבנן דינוקא מקרבא דעתיה גבי זוזי ואי אמרת זביניה זבינא זימנין דמקרקשי ליה זוזי ואזיל מזבין לכולהו נכסיה גבי מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה אמרו רבנן תיהוי מתנתו מתנה דליעבדו מיליה. והרא"ש בתשובות כלל פ"ה האריך להוכיח דלדברי כל הפוסקים הא דאמר אמימר ומתנתו מתנה דוקא כשהוא בן י"ג ויום אחד אבל בציר מהכי אין מתנתו מתנה ואפילו בקרקע שניתן לו ואע"פ שהוא יודע בטיב משא ומתן ונתן טעם לדבר משום דמה שהוא יודע בטיב משא ומתן מהני לענין מכר וקנייה שלא יזלזל בדמי שוויו אבל לענין מתנה כיון דלאו בר דעת הוא לא מהני משום דכיון דלאו בר דעת הוא יפתוהו ליתן וחשו טפי לקרקעות דהוי דבר מסויים. והעלה דאפי' נתנו קטן במתנת שכ"מ לא מהני: (ב"ה) וכתב ה"ה בפ' י"ט מהלכות מכירה על מ"ש הרמב"ם מתנתו כשהוא פחות מבן כ' בין מתנת בריא בין מתנת שכ"מ קיימת פי' ויותר על י"ג והביא ב' שערות דאי לא אין מתנתו מתנה כמ"ש המחבר למעלה וכן מתבאר בגמרא עכ"ל: ומה שכתב בשם רב אלפס דאפילו בנכסים שקנה אינו יכול למכור עד שיגדיל וכו'. אמאי דפסק הלכה כמ"ד למכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' כתב דהא דגידל בר מנשיא דבת י"ב ויום א' אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר לא למכור בנכסי אביו הוא אלא למכור בנכסי עצמו כגון דזבין ליה אפוטרופא דיליה כד הוה קטן ובעי איהו השתא לזבונינהו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהל' מכירה קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב שנה אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין אבל בקרקע אין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אחר שהגדיל בד"א בקרקע שלו אבל קרקע שירש מאבותיו או משאר מורישין אין ממכרו ממכר עד שיהא בן כ' שנה אע"פ שהביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן שמא ימכור בזול מפני שדעתו נוטה אחר המעות ועדיין לא נתיישבה דעתו בדרכי העולם עכ"ל. וכתב ה"ה אבל בקרקע וכו' מפורש בפרק מי שמת אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר וכו' בד"א בקרקע שלו וכו' זה מפורש שם ואמרו בפרק התקבל בשמועה דג' מדות בקטן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' והוא אפי' ביודע בטיב משא ומתן כדאיתא בהלכות בפ' מי שמת פי' אבל כשהוא בן עשרים והביא ב' שערות אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אפי' בקרקע אביו וכ"כ ן' מיגא"ש ז"ל והביא ראיה לזה ועיקר עכ"ל. כתב נ"י בפרק מי שמת בשם הריטב"א דקטן כיון דעל הרוב מוזיל ומזבין לא פלוג רבנן ואפילו כי מזבין ביוקר זביניה לאו זבינא ויכול לוקח למהדר ביה עכ"ל. וכתב עוד שם בשם הרא"ם דכל שיש לו כ' וסימנים אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר ושהרא"ה והריטב"א חולקים. קטן שנתן במתנת שכ"מ קרקעות ומטלטלין עיין במרדכי ס"פ מי שמת. כתוב בהגהות מרדכי דבתרא וכי גדלי יתמי אשתעי דינא בהדייהו כי גדלי יתמי דהוו בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחויבין במצות [תוציא] שט"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים והיינו י"ג שנה והא דאמרי' פרק מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם מוכרים ב"ד מי"ג ואילך ואפי' במלוה על פה ויש עדים שהלוהו ולכי גדלי יתמי ישבע ויטול עכ"ל רשב"ם: [%א] כתב הרשב"א שאלת מה שאמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים מי צריך להביא ראיה המוכר או הלוקח. תשובה שורת הדין כל שנתקיים שטר המקח הלוקח נאמן לפי שאין העדים רשאים לחתום על שטר ממכרו עד שיהא בן כ' ולפיכך כשחתמו חזקה נתברר להם שהוא בן כ' ושהביא ב' שערות ואם לא כן לא היו חותמין כדר"ל דאמר חזקה אין העדים חותמים אא"כ נעשה גדול והיינו דאמרינן בפרק מי שמת גבי אותו שבבני ברק שמכר בנכסי אביו אלא שאני מפקפק עכשיו שאין העדים יודעים זה אם נסמוך על חתימתם דומה למה שאמרו בפרק זה בורר (כט:) גבי אידיתא ומי איכא דאנן לא ידעי' וספרי דבי רב ידעי וכו' אלמא כל היכא דאיכא לספוקי אי ידעי מספקינן כל שכן עכשיו שהוא ודאי דלא ידעי אלא שי"ל דכל כי האי מסתמא לא חיישינן מדלא אשכחן דחשו לה בכל דוכתי ובכל מקום אמרו חזקה אין העדים חותמין אלא אם כן נעשה גדול וכ"ש כשהקרקע ביד הלקוחות עכ"ל: [%ב] וכתב עוד שנשאלת אם קטן יכול לשעבד נכסי אביו והשיב שיעבודו שעבוד ולא אמרו אלא מכר שאם אי אתה אומרכן נמצאת נועל דלת בפניו שלא ימצא מי שילונו ולא מי שימכור לו ולא מי שיקח ממנו: [%ג] וכתב עוד שם אפי' מכר בנכסי אביו שאמרו לא עשה כלום מ"מ חייב הוא להחזיר דמי המכר ואפי' ליתנהו להנהו זוזי חייב לשלם מנכסי אביו וגובה הלוקח מנכסים בני חורין ולא מהמשועבדים שכל שאין עיקר המקח מקח חזרו המעות להיות כמלוה על פה כדאסיקו במעשה דפרדיסא פרק חזקת ומסתברא שאפילו אין לו שאר נכסים לגבות מהם גובה מנכסי האב: [%ד] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ב' אין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אלא במטלטלין אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים מעכשיו ואף על פי שלא חזר בו ממילא הוא בטל והקרובים או ב"ד מבטלין הדבר ומונעים מקבל המתנה מלאכול פירות ומ"מ אם רצה הקטן שתתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו הקטן אחר שאכלן אינו חייב לשלם שאע"פ שהיה סובר שמתנתו מתנה ומתוך כך היה מניחו לאכול והו"ל מחילה בטעות הא קיי"ל מחילה בטעות כי האי הויא מחילה כדאיתא באיזהו נשך (כז.) וקיי"ל דמחילת פעוטות הויא מחילה דהא אסיקנא בפרק הנזקין דמתנתו מתנה ומתנה ומחילה כי הדדי נינהו וכ"ש אם נתרצה בפירוש שיאכל מקבל מתנה הפירות ואפילו חזר בו אחר שלקטן ואין שומעין לו כיון שהוא בן דעת וממכרו ממכר במטלטלין וה"ה למתנתו. הר"ן בתשובה סי' מ"ט כתב בדינים שבסימן זה וכתב בקרקעות אין מעשה הפעוטות כלום אפי' אין להם אפוטרופוס אע"פ שמצאתי בספר העיטור באות מכירת קרקעות כלשון הזה וה"מ בנכסי אבוה אבל בנכסי דידיה ומקרקעי דידיה אפילו מבן ו' כשם שמקחו מקח כך ממכרו ממכר אינן דברים של עיקר לסמוך עליהן או אפשר שטעות הוא בספרים ומה שכתבתי במטלטלין שיצאו מקרקעות לא שמעתי מעולם חילוק במטלטלין אם יצאו מקרקעות אם לאו כל שהן עכשיו מטלטלין גמורים וכתב עוד הפעוטות שקדמו ומכרו בנכסים מועטים במקום בנות לא הפסידו הבנות מזונותיהן דכיון שהפעוטות מן הדין אין מעשיהם כלום אלא דתקון להו רבנן משום כדי חייהם בכגון דא שיעשו שלא כהוגן לא תקנו להו רבנן עכ"ל: וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי דוקא בנכסי אבוהון דשכיחא עבדו רבנן תקנתא וכו' וכתב הוא שאין חילוק בין נכסי אביו לשאר מורישיו וכו' כבר כתבתי בסמוך דברי הרמב"ם ז"ל שהשוה נכסי שאר מורישיו לנכסי אביו וכתב ה"ה שכ"כ בעל העיטור ושהרשב"א ז"ל נחלק על זה ואמר שהדברים אמורים בדוקא כלומר בן ממש ובנכסי ירושת אביו הא בן בנכסי מתנת בריא מאביו או בת בנכסי ירושת אביה או בן בנכסי ירושת שאר מורישים חוץ מאביו הרי ממכרו באותם נכסים כממכרו בנכסי עצמו והטעם שהחכמים לא תקנו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות וכן מתנת בריא מאב לבן אינה מצויה ולא חששו אלא למצוי אלו דבריו עכ"ל. והר"ן בפרק התקבל כתב סברות אלו וכתב שהרשב"א הביא ראיה לדבריו וכתב הר"ן עליה אין זו ראיה של כלום ודברי הראשונים נראים לי עיקר עכ"ל וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף בפרק מי שמת גבי ההיא דגידל בר מנשיא דלא אשכח שיהיו לבן שלש עשרה ויום אחד נכסי עצמו שיוכל למכור אלא דזבין ליה אפוטרופא דיליה כד הוה קטן וזה לשון ריב"ש בסי' תס"ח דעת הרמב"ם ז"ל וכל הראשונים והאחרונים ז"ל דנכסי אביו לאו דוקא דהוא הדין קרקעות שאר מורישיו אלא שדברו בהווה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל שהטעם בכולן שוה שחשו חכמים ז"ל שכיון שבאו לו בירושה דלא טרח בהו וממילא אתו ליה לא קפיד עלייהו ומזבין להו לכולהו משום דתינוק מקרבא דעתיה לגבי זוזי אע"פ שיודע בטיב משא ומתן עד שיהא בן עשרים שהרי עמד על דעתו והרי הוא כבן ע' שנה ואיתא להאי בכל מה שבאו לו בירושה אבל בקרקעות של עצמו שלא באו לו בירושה כיון דטרח בהו קפיד עלייהו וכן באותן שניתנו לו במתנה דאי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה ולאו ממילא קא אתו ליה אלא שהרשב"א ז"ל כתב דדוקא נכסי שאר מורישיו וכן כתב דדוקא בן אבל לא בת דכיון דלא שכיח לא תקינו ליה רבנן ובכל זה לא הודו לו עכ"ל ועיין שם בסימן הנזכר כי האריך לכתוב בכל דינים שבסימן זה ועיין עוד שם בסי' שע"ה וסי' כ' וק"ח ועיין בתשובות הרשב"א סי' תתצ"ח : ומה שאמר וכן אם נתנו לו במתנת שכיב מרע שהיא כירושה דינו כירושה אבל אם נתנו לו במתנת בריא דינו כשאר נכסי שקנה או נתנו לו במתנה כ"כ ריב"ש בתשוב' הנזכרת:
ומ"ש וכתב עוד אע"ג דמכר קודם שנתברר שהוא גדול וכו' אין מכירתו כלום וכו' מ"מ אם נתברר שהוא סריס וכו' הוי מכר למפרע ז"ל ריב"ש בסי' תס"ח הנה נתבאר שאף בן עשרים שלא הביא ב' שערות עדיין קטן הוא עד שיביאם או שיולדו לו סימני סריס אמנם יש הפרש בין הבאת ב' שערות לסימני סריס דבהבאת ב' שערות אינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שיביאם ואילך ובסימני סריס אבן כ' נעשה גדול למפרע מבן י"ג שנה ויום אחד לפי שעתה נתברר שהוא סריס ממעי אמו ומה שלא הביא ב' שערות היה בסבת זה והא דבעינן ב' שערות זהו במי שעתיד להביאם אבל זה שהוא סריס ממעי אמו ואינו עתיד להביאם הרי הוא גדול מי"ג שנה ויום אחד כן כתב הרמ"ה ז"ל עכ"ל:
כתב הרמב"ם ז"ל פחות מבן כ' שמכר בנכסי אביו חוזר ומוציא מיד הלקוחות בין קודם כ' בין לאחר כ' וכו' עד שהרי רצה בממכרו וכו' בפכ"ט מה"מ וכתב ה"ה אפשר שלמד הרב ז"ל זה ממה שאמרו מתקדשת למיאונין כיון שגדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה ואע"ג דהאי ממונא ושם איסורא מ"מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן היא כהודאה ומועילה זה נראה דעת המחבר אע"פ שאיני רואה בראיה זו הכרח וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה שהפסידה עכ"ל:
מי שמכר בנכסיו או בנכסי אביו ומת ובאו קרוביו וערערו וכו' בפרק מי שמת (קנה.) מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את ר"ע מהו לבדקו א"ל אי אתם רשאים לנוולו ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה ומסיק התם בגמרא טעמא אחרינא מאי קאמרי קטן היה חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול והרמב"ם בפכ"ט מה"מ כתב שלש הטענות ורבי' לא חשש לכתוב אלא האחרונים : כתב הרשב"א שנשאל על מי שנתן מתנה לקטן על ידי גדול ומסרה המקבל לקטן והפסידה והשיב אם הקטן הגיע לעונת הפעוטות זה שמסרה לו פטור אבל אם לא הגיע לעונת הפעוטות לא ימסור לו לכתחלה ואם החזיר לו מסתברא שאינו חייב בתשלומין כל שהגיע לידיעת צרור וזורקו אגוז ונוטלו ומה ששאלת אם נעשה אפוטרופא מן הסתם נראה לי שאם היה שם הקטן בשעה שמסר לזה יש הוכחה שלא ע"ד שיזכה לו בלבד מסר לו שאם לא כן למה לא מסר ליד הקטן עצמו אבל אם מסר לו במקום שאין הקטן מצוי אפשר שלא מסר לו אלא ע"ד זכייה בלבד ואם לא רצה ליעשות לו שומר הרשות בידו ולא שיהא רשאי למסור בידו משום השבת אבידה אבל אינו נעשה שומר ממש שיתחייב בתשלומין אם החזיר לו ואפילו לדעת רבינו האי דמחייב לכל אפוטרופוס בפשיעה ועיין בתשובותיו בדפוס סימן תתק"ו : דין קטן וקטנה לענין שיקנה להם חצירם או ד"א עי' בסי' רס"ח. כ' הריטב"א בתשובה המתנה שנתנה לך אותה קטנה ממטלטלין מתנה גמורה היא אם היא פקחת ויודעת בטיב משא ומתן כל שהיא משש שנים ולמעלה ואפי' היא מתנה מרובה כדאיתא בפרק הניזקין ומיהו בשטרי חובות אין מתנתה כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכמו שכתב הרמב"ם לענין מתנת המטלטלין שצריך שתהא במשיכה ולכך ראוי שתעשה ההקנאה לנדונייתא בשטרא ותתן לך כל המטלטלין במשיכה או בהגבהה כדינם גם תעשה לך מחילה מכל המטלטלין ולענין מה ששאלת אם הוא טוב שתשאל לבית דין שיעמידו לה אפוטרופוס לא טוב הדבר כי מי שמך לתת עליה שר ושופט שהרי לאחר שיהיה לה אפוטרופוס לא תוכל לתת ולמחול כדאמרינן בס"פ מציאת האשה (ע.) ואם אתה רוצה לפטור עצמך היום או מחר משבועה על מתנתה שנתנה לך תעשה מתנתה ומחילתה לך מהמטלטלין בפני שלשה ויעשו לך שטר מעשה בית דין לראיה ויכתבו בו שהכירו בה שהית' פקחת וראויה לתת מתנת מטלטלין ובזה די לך עכ"ל:
קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל והר"ר יונה כתב שאינו חייב לשלם וכו' וא"א הרא"ש זכרונו לברכה חילק בדבר וכו' בפ' שני דייני גזירות וכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ט שאם ערב הקטן את אחרים פטור מלשלם אף כשיגדיל:
החרש דינו כקטן שמעשיו קיימים במטלטלין וכיצד הוא המכר ברמיזה שרומז באצבעותיו אבל לא בקפיצת פיו וכתב א"א ז"ל יראה מדברי רב אלפס שאף בקפיצה הוא מוכר ולא מסתבר לי דבפ' הניזקין (נט.) תנן חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין ופרש"י רומז ונרמז. מה שהוא רומז קיים ומה שרומזין לו והוא מתרצה קיים רמיזה בידיו ובראשו קפיצה עקימת שפתים שנאמר קפצה פיה ואינו סי' ניכר כרמיזה במטלטלין אם מכר מטלטלין ובגמ' א"ר נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה איכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין וכתב הרא"ש מדהביא רב אלפס ז"ל הך מימרא דרב נחמן בהלכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דרב נחמן לקולא ולסברתו מדאמר רב נחמן דבריו אליביה דבן בתירא אלמא דקסבר הלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים האמוראים דברי התנאים לידע פירוש המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה עכ"ל ודברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ט מה"מ כדברי הרא"ש דברמיזה דוקא וגם הרב אלפס אפשר שזה דעתו ולא הביא דברי רב נחמן אלא ללמדנו דלת"ק דהלכתא כוותיה גטין נמי ברמיזה ולא אמרינן דמודה דסגי בקפיצה משום עגונה: ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימים עד שיבדקו אותם וכו' דין חרש גמור כבר נתבאר בסמוך דרומז ונרמז במטלטלין וגבי נשתתק תנן בפרק מי שאחזו (סז:) נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו ובגמרא (דף עא) תניא כשם שבודקין אותו לגטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות וכיון דלנשתתק שהוא שומע צריך בדיקה כ"ש לחרש גמור דתנן ביה דרומז ונרמז במטלטלין דהיינו על ידי בדיקה דוקא: ומ"ש ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח נראה שטעמו משום דכיון שהוא מדבר מתוך דיבורו ניכר אם הוא בן דעת: ומ"ש ואין דעת הרמב"ם כן שכתב חרש שאינו מדבר וכו'. ז"ל הרמב"ם בפכ"ט מה"מ חרש שאינו שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל בין במטלטלין בין בקרקעות והוא שיבדק כדרך שבודקין לגטין או יכתוב בכתב ידו עכ"ל. וכתב ה"ה שיש לתמוה עליו למה לא השוה מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר שהרי בפרק מי שאחזו הקשו על רב כהנא מדתניא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם עכ"ל. ויש לדקדק עוד על הרמב"ם שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א"כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע"י בדיקת ג"פ הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפ' מי שאחזו ה"ה דלקרקעות מהני הנך מילי ולענין תמיהת ה"ה י"ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע"כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע דדינו כחרש גמור לדבריהם שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא בששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע לגמרי אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולשון הרמב"ם ז"ל דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום:
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת מי שהוא חרש וכו' בסוף כלל פ"ה:
שוטה אין מעשיו קיימים לא במטלטלי ולא במקרקעי מבואר פ"ב דכתובות (כב.) גבי בר שטיא דזבין נכסי וכו' ובפ' מי שמת (קנה:) ההוא תוך זמן דזבין נכסי ואמר רבא לא עשה כלום משום דחזא ביה שטותא יתירתא דהוה משחרר לעבדיה וסימני שוטה כתבתי בטור אבן העזר:
וכתב הרמב"ם צריכים ב"ד להעמיד אפוטרופא לשוטה כדרך שמעמידין לקטן בפכ"ט מהלכות מכירה וטעמו מדתניא בפ' נערה שנתפתתה (מח.) מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין אשתו ובניו:
מי שהוא עת שפוי ועת שוטה וכו' בפ' ראוהו ב"ד (כט:) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו וכשהוא פקח הרי הוא כפקח לכל דבריו והכי משמע בפ"ב דכתובות (כ:) גבי בר שטיא דזבין נכסי ואי תרי מסהדי כשהוא שוטה זבין ותרי מסהדי כשהוא חלים זבין אמרי' בפ"ב דכתובות (שם) ואוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרן אלא דאית ליה חזקת אבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבן וכשהוא שוטה זבין וכתבו התוספות והרא"ש ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא דוקא בקרקע אמרי' הכי אבל במטלטלין הוו בחזקת המוחזק וכ"נ מפרש"י: ומ"ש וצריכין העדים לחקור הדבר היטב וכו' הם דברי הרמב"ם בפכ"ט מה"מ וז"ל וצריכים העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה ע"כ כתב הרא"ש בפרק ב' דכתובות בשם הרמ"ה שוטה שנתנו לו נכסים במתנה אם הקנו אותם לו בקנין או בחזקה על ידי אחר קנאם קנין גמור ואין מכירתו בהם כלום אבל קנה נכסים אפי' זבין לו ע"י אחר לא זכה בהם זכיה גמורה עכ"ל :
השיכור מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים והוא שלא הגיע לשכרותו של לוט ברייתא ומימרא פ' הדר (סה.) ופסקה הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"מ:
כתב הרמב"ם המוכר קרקע או מטלטלין וזכה בהן אחר ללוקח שלא מדעתו וכו' עד ואין צריך לקנות ממנו כלום בפכ"ט מהלכות מכירה ודברים פשוטים הם כתב ה"ה שדין העבד כתבו רבינו האי וכתב עוד ה"ה פשוט הוא זה שדין זה הוא בעבד כנעני ובו אמרו מה שקנה עבד קנה רבו:
ודין מכירת הבעל בנכסי אשתו ומכירת האשה פירשתי בספ' אבה"ע בסי' (צו):
ב"ד שמכרו או לקחו בנכסי יתומים וכו'. עד אבל אין מתנתו מתנה הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ל מה"מ וכתב ה"ה מבואר הוא שאין מתנתן כלום שאפילו למכור יש צדדים שאינן רשאים כדאיתא בהנזקין ונתבאר פי"ח מהל' נחלות עכ"ל ומ"ש ולא לצורך כל הדברים רשאין למכור כאשר יתבאר בע"ה בדין האפטרופסין בסי' ר"צ:
המוכר או קונה קנין בשבת או י"ה כו' ירושלמי פ' אחרון די"ט ופסקוהו הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף ה"מ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |