פתחי תשובה/חושן משפט/עה
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ברר דבריך. עי' בה"ט עד היה נושה מנה וטענו מאתים לא יאמר אכפור הכל בב"ד כו' ועיין בת' חות יאיר (סימן קל"ו) שכתב וז"ל רק שבזה ק' שאם ישיב זה לתובע כמים פנים לפנים ועם עקש התובע שקר בפיו יתפתל וישיב להד"ם וחוץ לב"ד יוד' מה שחייב לו ויתן לו מה פעל און והלא טוב הוא זה מאשר יודה לו מנה בב"ד ויפסקו לו שד"א כמודה מקצת ולפי האמת משפט שוא וש"ש הוא ר"ל חנם אחר שנתבע יודע שאינו חייב לו רק מנה אלא על כרחין אחר שהדיין פוסק בדין תור' לפי הטענות אין בו חשש משפט שוא וממילא גם השבועה אינה ש"ש וטפי קפדינן על דיבור בעלמא שיכחיש הנתבע לפני ב"ד בדיבור קל את מנה שחייב לו אף שדעתו לפרוע לו מה שחייב לו עתה וגם מאז מה שרוצה לגלגל עליו (ממה שישבע על מגן) ואף שחבירו עשה שלא כהוגן לא ישיב לו כמעשהו עכ"ל והביאו ג"כ בס' בר"י לעיל סימן י"ח אות ג' ולמד מזה בק"ו לנידון ת' בית יעקב (סימן ט"ו) דאסור לדיין לשקר ולומר איני יודע כדי שיוסיפו דיינים כו' ע"ש ועמ"ש בזה לעיל סימן י"ח ס"א סק"ד. ומ"ש עוד היה טוענו מנה ע"פ ע"א כו' ולא ידעתי למה לא הזכירו הט"ו כו' עיין בספר משנת דר"א שתמה על הש"ך בזה וכתב זה פלא עיין בש"ס וכאשר הוא בש"ס כן הובא בטור לעיל סי' כ"ח ובהגהת ש"ע שם ס"א ע"ש גם בתשובת בית אפרים חח"מ סימן ס' עמד עליו בזה:
(ב) משבועת היסת. עי' באר היטב מ"ש המגיה ואני בעניי לא ידעתי כו' וע' בנה"מ מפרש יפה דברי הש"ך בזה:
(ג) שחייב לו חמשים. עי' בסמ"ע ובש"ך לקמן סימן פ"ז ס"ה ועי' בזה בתשובת פני יהושע (ח"ב סי' נ') באריכות:
(ד) וישבע מה"ת על השאר. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם טען על השאר איני יודע נ"ל דלא אמרי' ביה מתוך־שאינו־יכול־לישבע־משלם כיון דאתי מקל־וחומר דגלגול שבועה ובגלגול שבועה סבירא להו להרבה פוסקים דלא אמרינן מתוך־שאינו־יכול־לישבע־משלם. ת' בשמים ראש סי' י"ז. עכ"ל. ועיין בתשובת בית אפרים חלק חושן משפט (סי' ט') שהביא דברי בשמים ראש הנ"ל וכת' עליו דלאו מר בריה דרבינא חתום עלה ולא מהרא"ש יצאו הדברים והאריך להוכיח שהרא"ש ז"ל לא ס"ל הכי עש"ב:
(ה) אבל אם נתחייב. עי' באר היטב ועיין בתשובת נודע ביהודה (תניינא סי' ל"ח) יובא לקמן סי' קע"ו ס"ג ס"ק ח' ועמ"ש לקמן ס"ט ס"ק ט':
(ו) או שטען יש לי בידך כנגדו. ואם טען יש לי בידך נגדו מחמת שנתתי לך כבר רבית קצוצה אי גם בכה"ג אמרי' דהלו' נשבע ונפטר עיי' ביו"ד סי' קס"ט סכ"ה בהגה במ"ש שם אבל אם המיו' בא להוציא מן הלוה נשבע ופטור ובש"ך שם וע' בזה בתשו' חות יאיר סי' צ"ט ובסי' קט"ו קט"ז שהביא שם תשובת גדול אחד מהר"ר טעבלין ז"ל שכ' על נדון דידיה (שהי' המעש' ראובן הלוה לשמעון עשרים ר"ט על משכנות ובעיניו היו שוין יותר וכ' על המשכנות כת' מכיר' בכא"ה כדי ששמעון יפדה המשכנות בזמן שקבע ואחר כך נמצאו שלא היו שוין דמי ההלוא' וראובן תובע מעותיו היתרים ושמעון השיב כבר לקחת ממני רבית כמה שנים לפני ההלוא' ושקיל וטרי שם בלשון הכ"י שהוקם על ענין זה ביניהם ומסיק דכ"י הלז לא ניתן לכתוב כדי לתבוע על ידו דמי ההלוא' ואין הנאמנות הולך כלל על זה רק שלא יהי' ללוה שום דו"ד בענין המשכנות אבל מה שהמלו' תובע שום דבר נוסף על דמי המשכנות אינו אלא תביעת בעל פה והלו' נשבע ונפטר. ושוב כ' וז"ל אך אני רואה זכות גמור למלו' לפי דעתי כיון שהלוה מודה שקיבל המנו ושהלוה לו כך וכך רק שהוא רוצה לתפוס ולעכב בשביל לקיחת רבי' שמכבר לאו כל כמיני' למיעבד נפשיה רשיעא בכה"ג שכבר לקח ממנו ולא דמי למ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קפ"ט סכ"ה דאם המלו' בא להוציא מן הלוה נשבע ונפטר דשם איירי שהלוה טוען שאלו המעות והחוב הם בעצמם דמי רבית ואינו רוצה להיות רשע בנתינת רבית בבועל אף שכבר פסק אתו אבל לתפוס דמים אחרים בשביל נתינת רבית מכבר הרי לפי דבריו הוא רשע דאף הלוה מוזהר ולהיות נשבע על זה אין הדעת סובלת כלל כו' (עמ"ש בנ"ו לקמן סי' רצ"ב ס"ז) והסכים עמו הרב המחבר ז"ל וכת' שהוא חילוק נכון ומאיר עינים ובפרט דגם לדברי הש"ך בי"ד שם נשאר בתימ' דברי המזכה ללוה בשבוע' (מ"ש שם בסי' ק' לתת טעם לחילוק הנ"ל וז"ל והנני נותן בקדירתו טעם דודאי דמלוה וערב ועדים משעת הלוא' עבידו שומא ועברו על לא תשימון עליו נשך מה שאין כן לוה אינו נעשה רשע אפי' כ' בספר וחתום עד קיהיב כו' עכ"ל הנה הוא עצמו בס"ס מ"ד שם מביא בשם הגאון מהר"ג ממיץ שהוכיח מד' המרדכי דגם הלוה מיפסל משעת הלואה וכמ"ש בשמו לעיל סי' ל"ו ס"י ס"ק כ' לפ"ז ניטל קצת טעם החילוק הנ"ל) . והרב הגאון מהר"ר ישעיה הנ"ל אב"ד דק"ק פראנקפורט חולק עליהם כי מהמשך דברי הרמ"א ביו"ד שם מבואר דקאי בשטוען שכבר נתן מקדם הרבית ואף על פי כן נשבע ונפטר וקושיית הש"ך שם יש לתרץ ומ"מ מסיק בנדון הנזכר באם אפשר לעשות פשר מה טוב ע"ש עוד:
(ז) או נתתו. עי' באר היטב עד וכת' הש"ך ומשמע דאינו נאמן לטעון יש לי בידך כנגדו או מחלתו כו' אלא במיגו כו' וע' בתשו' נאות דשא סימן ס"א שכ' דאף דדברי הש"ך בענין טענת יש לי בידך קאי על דברי הש"ע דמיירי באומר יש לי בידך כסות או כלים אין לחלק ולומר דדוקא בזה דהוי טענה גרועה ומלתא דלא שכיח אבל יש לי בידך מעות ע"י עסק מו"מ וחשבונות שבינינו הוא דבר שכיח הוי טענה טובה מצד עצמה כמו טענת פרעון דזה אינו דמאותן הראיות שאנו מוציאין דיש לי בידך כסות היא טענה גרועה משום מוכח ג"כ דטענת יל"ב מעות היא גרועה דאל"כ יהא נאמן לומר פרעתי בתיך זמנו במגו דיל"ב מעות וגם למה תוך זמן גובה מן היתומים אע"כ דאין חילוק דגם בטענת יל"ב מעות לא מהימן בלא מגו ע"ש:
(ח) לצאת י"ש ישלם. עי' באר היטב שכ' וכ' הריב"ש סי' שצ"ב בשם הרמב"ן שאם תפס הנתבע כו' ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב עי' בשיטה מקובצת פרק קמא דב"מ בסוגיא דתקפו כהן בשם הרמב"ן משמע שם דדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים בכל הספיקות אי מהני תפיסת ברי אחר כך ראיתי שכוון בזה גם כן בספר בית מאיר לאה"ע ס"ס קע"ז (וכתב שם לתמוה בזה על הש"ך שהעתיק דברי הריב"ש בשם הרמב"ן סתם להלכה ובאמת מהם אין ראיה שהרי הרמב"ן הוא הראשון שחולק וסובר בכל ספיקא דדינא דתפיסה לא מהני וכ"ד הריב"ש כמבואר בספר ת"כ סי' ס"ד כו' אבל לשיטת החולקין כו' עש"ה) וע' לקמן סי' שפ"ח בש"ך ס"ק ל"א ודו"ק עכ"ל וע' בספר דגמ"ר מ"ש בזה ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"א ס"ק ו':
(ט) וא"י אם החזרתי לך כו'. עי' בתשובת נודע ביהודה (תניינא סי' כ"ג) במעש' שר' הירש תבע מר' בער שיפרע לו סך ת"ק זהו' קרן שלוה ממנו לפני כמה שנים בשוק פפד"א וגם פירות הנושרין מהקרן עצה"ע תובע סך מאתים זהו' ור' בער השיב כמדומה שפרעתי לך והא ראיה שנשתקע הדבר שנים רבות ולא תבעת מעותיך כו' וכתב דיש לפסוק בזה שהקרן מחוייב ר"ב לשלם כדין א"י אם פרעתיך ואין על התובע שום שבועה אפי' היסת ועל הרבית פטור ר"ב בלי שבועה דהא עיקר חיוב הרבית אין התובע יכול לתבוע ממון בבירור שהרי ההיתר הוא עיסקא ואם כן טענת התובע הוא שבועת השותפים שישבע אם הרויח במעותיו ועל הפטור מתשלומין לית דין ולית דיין שאפי' הי' טוען ר' הירש ברי לי שעסקת במו"ש עם סך שלי וברי לי שהי' לך ריוח הי' ר' בער פטור מתשלומין שהרי על הרבית הוא טוען א"י אם נתחייבתי לך שאם פרע הקרן תיכף אחר שוק פפ"ד נמצא ששוב מאותו זמן והלאה לא נתחייב ריבית כלל ועכשיו שטען איני יודע ה"ז טענת איני יודע אם נתחייבתי לך אלא שאז הי' צריך לישבע שאינו יודע אם נתחייב לו אבל כיון שר' הירש אינו יכול לטעון שודאי הרויח א"כ טענתו היא רק ש"ש וכשם שאם היה ר"ב משיב בודאי פרעתיך תיכף ופסק השותפות בידינו היה פטור בלא שבועה כמבואר בסי' צ"ג ס"ט כך אם משיב א"י אם נשארתי שותף עמך פטור בלא שבועה וכל זה פשוט עכ"ד. והנה מ"ש הגאון הנ"ל ועל הפטור מתשלומין לית דין ולית דיין שאפי' היה טוען ר"ה ברי לי כו' היה ר"ב פטור כו' לכאורה צ"ע לפ"ד הש"ך כאן ובסי' פ"ז ס"ק י"ג שאם טוען חמשים להד"מ וחמשים א"י אם פרעתיך מקרי מוב"מ ומעתה אם טוען חמשים א"י אם פרעתיך וחמשים א"י אם הלויתני הוי משואיל"מ ואם כן בנ"ד שר"ה תובע בס"ה ת"ש זהו' היינו ת"ק זהו' קרן ומאתים תובע בברי ריוח ור"ב משיב ת"ק א"י אם פרעתיך ומאתים א"י אם נתחייבתי לך הוי על המאתים משואיל"מ. ואפ"ל דהנו"ב כ"כ לשיטתו לקמן סי' ל"ח (יובא לקמן סי' קע"ו ס"ו ס"ק ח') שנראה דעתו שם דהנתבע יכול לומר קים לי כהסמ"ע דמה שנתחייב ע"פ בית דין לא מיקרי הודאה במקצת. והגם דבנו"ב שם כ' כן בענין לסמוך על הש"ך בשני עניינים האחד שזה מקרי מודה במקצת והשני שגם במה דלא ה"ל למידע אמרי' משואיל"מ ועל זה כ' שם דאין לגבב כל החומרות לחייב הנתבע שיכול לומר קים לי ע"ש י"ל לפי דהמעשה שם היה כך כ' כן לרווחא דמלתא אבל אין ה"נ אם היה בענין דהוה ליה למידע היה כות' כן וצ"ע:
(י) חייב לשלם. עי' באר היטב שכתב נראה דאפילו ספק הפרעון הוא קודם ההלואה כו' וע' בתשו' ברית אברהם חח"מ סי' ו' באריכות. ומ"ש הבה"ט כגון שהי' לו פקדון בידו כו' עד ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף כו'. ומשמע הא אם הנפקד דהוא המלוה ג"כ טוען שמא לא היה נוטל ובס' קצה"ח כ' ולי נראה דאפי' המלוה ג"כ מסופק חייב הלוה כו' ובנה"מ חולק עליו ע"ש (שכתב ע"ד הקצה"ח ולפעד"נ דליתא דכיון שהלו' טוען יש לי בידך עושה זאת לפרעון ואינו בכלל זה גובה וזה גובה כו' ולכאורה צ"ע מדברי עצמו לעיל סי' נ"ט הבאתיו שם סעיף קטן ג' שהסכים שם לסברת הקצה"ח דמה שטוען הלוה יש לי בידך נחשב כתביעה אחרת מהלוה למלוה אך באמת לק"מ דשאני התם דיש ביד המלו' שטר מקויים ולכן התם אפי' כשהלוה טוען ברי יש לי בידך דינא הכי משא"כ הכא) ובספר משובב נתיבות השיב עליו וכתב ולא דק דשם בקצה"ח מבואר בטוב טעם דכיון דיש לי בידך כנגדו אינו נאמן אלא במגו דפרעתי (כמ"ש בש"ך ס"ק כ"ב) כו' וכאן דטוען שמא אינה טענה כיון דאין לו מגו ולא הוי אלא כטוען שמא נתחייבת לי והמלוה משיב א"י אם נתחייבתי לך דפטור והלוה דהוא ודאי חייב צריך לשלם וזה פשוט וברור עכ"ל. גם בתשו' ושב הכהן סי' ס"ז דעתו כדעת הקצה"ח הנ"ל וגדולה מזו דאפי כשהלוה משיב בברי יש לי בידך כנגדו והמלוה טוען א"י צריך הלוה לשלם למלוה חובו רק יש:ע המלוה שא"י אם חייב להלוה מכבר ע"ש שבא השאלה בנידון כיוצא בו אודות ראובן שתבע לשמעון שחייב לו כך וכך שלוה ממנו והשיב שמעון אמת שאני חייב לך כדבריך שלויתי ממך אבל זה זמן מה שהי' לי עסק עמך והיה חשבון בינינו ועכשיו ראיתי בחשבוני וכמדומה שטעיתי בחשבוני ואיני יודע אולי נשארת חייב לי כך וכך כמו שלויתי ממך אחר זה וראובן אומר כבר היה חשבון בינינו על הכל והייתי מסולק ממך ומה שאתה אומר שעשית איני יודע כי איני זוכר כלל החשבון. והאריך שם בדין המבואר בש"ע לעיל סי' נ"ט מלוה שהוציא שט"ח מקויים וטוען הלוה שהוא פרוע והמלו' אומר א"י אינו גובה בו וכתב להוכיח דהיינו דוקא אם הלו' טוען שפרע לו שטרו והמלוה אומר א"י אם הוא פרוע אבל אם הלוה אומר שהמלו' חייב לו ממקום אחר קודם שלוה ממנו בשטר זה והמלו' אומר א"י מחוב ההוא צריך הלוה לשלם להמלו' שטרו והמלו' נשבע כדין א"י אם נתחייבתי ואם הלוה טוען שמא אפי' שבועה אין צריך המלו' לישבע. ואחר זה כתב ולפ"ז ה"ה בנ"ד אפי' אם התביעה שתובע ראובן לשמעון הוא בעל פה נמי דינא הכי כיון ששמעון מודה שהוא חייב לראובן חוב זה אלא שטוען שחייב לו ראובן ממקום אחר וראובן טוען איני יודע שנשבע ראובן שאינו יודע ושמעון צריך לשלם לראובן חובו דכיון ששמעון מודה לראובן שחייב לו אין חילוק בין אם הוא בשטר או בע"פ ואם שמעון טוען שא"י אם חייב לו ראובן או לא כמו בנ"ד שאומר כמדומה לו שנשאר לו ראובן חייב מחשבונו א"צ ראובן אפי' לישבע כדין כל טענת ספק ואע"ג שגם ראובן טוען שא"י אם נשאר חייב לו אפי' הכי פטור ראובן ולא מבעיא אם ראובן טוען שא"י כלל אם הי' חייב לו שדינו כנ"ל אלא אפי' שהי' חייב לו בודאי רק שטוען שהיה לו חשבון עמו ונסתלקו זה מזה ועל מה שטוען שמעון שטעה בחשבון טוען ראובן שא"י מזה הטעות נמי דינא הכי שאם שמעון טוען ברי צריך ראובן לישבע שא"י מזה הטעות ופטור ולא הוה כא"י אם פרעתיך אלא כמו א"י אם נתחייבתי לך ולכן אם שמעון טוען כמדומה לי וא"י בבירור גם לישבע א"צ ראובן ודין זה כ' הרשב"א להדיא גבי הני גינאי פ"ק דגיטין והביאו הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק ס"ט (בבה"ט שם סק"ג) כו' עכ"ד ע"ש (וע' עוד בסי' פ"ד שם ויובא קצת לקמן סעיף כ"ה ס"ק כ"ז) ולע"ד לא זכיתי להבין מה דחידש לן הגאון ז"ל דאפי' בחוב בעל פה והלוה משיב בברי יש לי בידך כנגדו והמלו' טוען א"י מחוב ההוא צריך הלוה לשלם חובו והמלוה ישבע שא"י דלכאורה הוא תמוה מאד הרי מבואר בש"ע לעיל ס"ז דאם הלוה משיב יש לי בידך כנגדו אפי' אם המלוה מכחישו בברי פטור הלוה מלשלם חובו רק שישבע היסת ואם כן איך יעלה על הדעת דאם גם המלוה מסופק וטוען א"י יצטרך הלוה לשלם. ומה שכ' דכיון ששמעון מודה אין חילוק בין אם הוא בשטר או בעל פה כו' זה אינו דודאי יש חילוק רב דבשטר אפילו אם משיב בברי יש לי בידך אינו יכול לפטור עצמו כמ"ש בקצה"ח סי' נ"ט כיון דטענת יש לי בידך מצד עלמו לאו טענה היא כלל אלא א"כ יש לו מגו דפרעתי ובשטר לא שייך מגו דפרעתי כו' מה שאין כן בחוב בעל פה דנאמן במגו דפרעתי ולכן אפילו אם נחשוב חוב ההוא שטוען הלוה כתביעה אחרת לגמרי מכל מקום הדין שהמלי' יכול לעכב חוב זה בשביל תביעתו שתובע בברי רק שנשבע היסת. אמנם היכא שהלוה משיב שהוא א"י בבירור אם המלוה חייב לו כנגדו בזה הנכון עמו וכמו שכתב הקצה"ח הנ"ל וצ"ע. וע' בתומים לקמן ס"ק כ"ב שכתב בשם הרדב"ז בת' (ח"ד) סי' ס"ט דאפי' בא"י אם פרעתיך במקום דלא הו"ל למידע פטור וכן מורים דברי הרב בעל מל"מ פ"ד מהלכות שאלה ופקדון ופי"א מהלכות מכירה ע' שם והוא ז"ל הביא כמה ראיות לחיוב אפילו בלא ה"ל למידע ומסיק דדין זה במחלוקת שנויה בין הקדמונים ז"ל (וא"כ יכול לומר קים לי) ובנה"מ דחה ראיותיו ומסיק לדינא דא"י אם פרעתיך במקום דלא ה"ל למידע פטור אם לא שחסרון הידיעה נולד מחמת הפשיעה של בע"ד כמו גבי חנוני ופועלים בסי' צ"א כו' ע"ש וע' בספר בית מאיר לאה"ע סי' קע"ח סט"ו מענין זה עש"ה:
(יא) נאמן בשבועה. עי' באר היטב וע' בספר בית מאיר סי' קע"ח סט"ו שכתב דאף לדעת הרמ"א מ"מ מסתבר דהיינו דוקא כל זמן שלא הגיע לשמתא על סירובו לשלם ע"ש:
(יב) אם החזרתי. עי' באר היטב עד וכן יש להוכיח מהש"ס פ' הגוזל בתרא כו' וע' בתומים ובתשו' שמן רוקח ח"א ס"ס ס"ה מ"ש בזה:
(יג) אבל פרעתיך. עי' באר היטב וע' בתשו' חוט השני ס"ס ז' שנשאר אצלו דברי מרן המחבר ?בתימה וכתב דודאי א"א לישב דבריו כלל כו' ע"ש:
(יד) טענו חטפת כו'. ה"ל משואיל"מ. בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואם יש לו עד המסייע דדידי' חטף ע' בקצה"ח לקמן סי' פ"ה [צ"ל פ"ז] סק"ט שהביא בשם שיט' מקובצת דב"מ דמהני ע"ש:
(טו) קרינן בי' שפיר. עי' סמ"ע סק"מ ועיין בת' מ"ב תניינא ס"ס י"ט מ"ש בזה:
(טז) אלא שמחרים סתם. ע' בת' רשמי שאלה (ס"ס מ"ט) כתב דדוקא הכא לפי דאכתי אפשר ליורש למידע אבל בעלמא היכא דהנתבע לא ה"ל למידע כמו דא"צ לשבע ה"ה דא"י להחרים עליו ולהכי בסי' צ"ג סעיף י"ג ובסי' ח' ס"א לא כ' בש"ע דיחרים סתם וגם דמות ראי' מסי' קנ"ח ס"א שלא כ' שם בש"ע שלאחר השומא בפחות שבשומות יחרים על הניקף שאינו מאמינו על הוצאתו א"ו כיון דאנן סהדי דלא הוי למידע לה לו לקבל בחרם חנם עיין שם:
(יז) כל טענת ספק כו'. ע' סי' קכ"א ס"ז וס"ח ובדברי האחרונים שם ועש"ך סי' קכ"ו סעיף קטן נ"ו וס"ק ע"ד:
(יח) רגלים לדבר. עי' באר היטב עד ונראה דדברים אלו תלויים בדעת הדיין כשיראה שיש רגל"ד יכול להשביעו כו' ומשמע דלא סגי אם הבעל דין טוען שיש רגל"ד רק דוקא כשהב"ד רואים את הרגל"ד וכן איתא בהדיא בש"ך שכ' אח"ז וז"ל דאולי אף הרמב"ם ופוסקים כנ"ל לא קאמרי אלא כשהתובע עצמו טוען שיש לו רגל"ד אבל כשהב"ד רואים שיש רגל"ד מודים ותיבה פרוצה מיירי שהב"ד רואים שתיבתו פרוצה כו' עכ"ל אולם בת' רדב"ז ח"א סי' תל"ז מיישב דברי הרמב"ם באופן אחר שכתב שלא כתב הרמב"ם ז"ל וברי לי שאתה גנבתו אלא קרוב בעיני שאתה גנבתו טעמא דאמר קרוב בעיני אבל אם טען ברי לי שאתה גנבתו משביעין אותו אע"ג דאינו טוען שראה אותו שגנבו מ"מ כיון שטוען ברי משביעין אותו כו' ע"ש ולפי דבריו אפי' הבית דין אין יודעים את הרגל"ד רק שהוא טוען כך שברי לו מחמת הרגל"ד משביעין אותו ועמ"ש לקמן סעיף קטן כ':
(יט) תיבתו פרוצה. ע' בת' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ה שנשאל באחד שמצא תיבתו פרוצה ונגנב מתוכה הון רב ויש כמה אומדנות המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה את המעשה אי שרי למוסרו בערכאות ליסרו עד שיודה. והאריך בזה והביא ראיה מהני עובדי דאיתא בפרק גט פשוט דף קס"ז ע"א דכפתי' ואודו וע"כ כיון דחזי על פי אומדן דעתו שיש זיוף ולא רצה להודות וע"י דכפתי' אודי וכפתי' היינו מלקות כמו דאיתא כחולין קי"ב ע"א בההוא גברא דלא הוי מוקיר אבוהו כפתוהו פרש"י על העמוד להלקותו כו'. עיין ברא"ש פרק אלו מציאות גבי מר זוטרא חסידא דאיגנב ליה כסא דכספא כו' כפתי' ואודי וכתב הרא"ש שם כפתי' בשוטי עד דאודי ע"ש גם הביא מדברי הטור וש"ס לעיל סי' מ"ב ס"ג דאם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה יעשה כו' ועוד הביא שמעשה היה בימי הגאון מהר"ר העשיל ז"ל שהפקיד בידו הגאון הש"ך שלשלת של זהב ונגנב על ידי המשרת והסכימו ליסרו קצת שיודה ולכן מסיק שם באם שהדבר ברור על פי חקירות אנשים יראים שיש מקום לחשדו רשאים קצת כדי שיודה על האמת אבל לא נכון למסרו כו' עיין שם דמסיים ובלבד שיסכימו שלשה בעלי תורה יראי ה' ושונאי בצע:
(כ) להשביעו היסת. עיין באר היטב מ"ש ומ"מ נראה דאם תפס כו' עד והש"ך השיג עליו דהיאך יועיל תפיסה כו' וע' בספר עט"צ בשו"ת שבסוף הספר שכתב וז"ל מעשה היה בק"ק אליק ראובן ושמעון שהיו שכנים בחנויות זה בצד זה וקיר של נסרים היה מפסיק ביניהם ונגנב מעות וסחורות של ראובן ובדק ומצא לוח אחד נבדל ממקומו ועוד סימנים בסחורה שלו ואחר כמה ימים תפס ראובן משל שמעון כפי הסך חסרון שלו ופסקתי כהוראת הסמ"ע גבי תיבה פרוצה דאם תפס בעל התיבה משל שמעון תפיסתו תפיסה כו' ומכל שכן בנ"ד שיש לו סימנין בסחורה שלו ושאר אומדנא דמוכח דגנב אחר לא היה בחנות כיון שמצא הדלתות סגורים כו' ואחר כך הרעישו הלומדים דהא הש"ך חולק עליו כו' ומתחלה הייתי מדחה את שמעון דכיון דראובן תפס יכול לומר קים לי כסמ"ע אחר זה נכנסתי לעומקא דדינא וראיתי באשר"י עצמו נראה לי שכתב כמו הסמ"ע כו' ואחר זה מצאתי כעין שאלה הנ"ל בכנה"ג אות ע"ב בשם ת' פליטת ב"י שכתב כדברי הסמ"ע כו' עכ"ל ע"ש. ולכאורה מה שמביא מדברי הרא"ש איני יודע מה חידש בזה דהא הסמ"ע עצמו מביא דברי הרא"ש אלו ואף על פי כן חלקו עליו הש"ך והט"ז ופירשו דברי הרא"ש בענין אחר. גם מ"ש בתחלה דכיון דראובן תפס יכול לומר קים לי כסמ"ע ק' דהא הפלוגתא אי מועיל תפיסה וכבר כתב המל"מ פ"ד מהלכות מלוה ה"ו בסוף דבריו דהיכא שהתפיסה עצמה במחלוקת שנויה אי מהני או לא אין לומר קים לי ע"ש הבאתיו לעיל סי' כ"ח ס"א בד"ה בדיני שמים ובלא"ה כבר כתב בת' חו"י הבאתיו בסי' כ"ה ס"א בד"ה או בדברי דבכ"מ שיש מחלוקת בין הסמ"ע והש"ך יש לפסוק כהש"ך אף להוציא כו' אם לא היכי שהדיינים מכירים בטעם נכון שהש"ך העביר הדרך על הסמ"ע ע"ש וכן כתב בספר נה"מ ס"ס כ"ה בדיני תפיסה אות כ' וא"כ הכא בנ"ד איך כתב בפשיטות דמצי ראובן לו' קים לי כסמ"ע. שוב ראיתי שלדינא דברי העט"צ נכונים כי דברי המל"מ הנ"ל אינו מוסכם והש"ך בספר תקפו כהן אות ק"א ק"ב הביא כן בשם מהרי"ט וחולק עליו והביא הרבה ראיות דאפילו היכי דמחלוקת בתפיסה עצמה מהני תפיסה והסכים עמו התומים בקיצור ת"כ סי' הנ"ל וכ"נ דעת הנה"מ שם ומה שכתבתי דהא בכל מקום הלכ' כהש"ך דהוא בתרא. הנה מצאתי בת' שבו"י (דהוא בתרא טפי) ח"ב סי' קס"ח שחולק על הש"ך בזה והסכים להסמ"ע וכתב שם דודאי אין כוונת הסמ"ע בטוענו ספק ע"י הרגלים לדבר דא"כ יהיו דברי הסמ"ע סותרים זא"ז תוכ"ד שהרי מקודם לזה כתב הסמ"ע עצמו דאין שמעון יכול להפך השבועה כו' כיון דלא ראהו ראובן כו' ואיך כ' כאן דמועיל תפיס' הא צריך לישבע ע"ז ואיך ישבע מספק אך כוונת הסמ"ע לחלק בין אם התובע טוען שמא ע"י רגל"ד דאז ודאי שכנגדו נשבע ונפטר ואין התובע יכול לישבע ולהחזיק דדומה לדין אבא אמר לי וכמ"ש המרדכי הובא בש"ך משא"כ בטוען התובע ברי לי ע"פ האומדנות ורוצה לישבע ע"ז אז יכול לתפוס וזהו דעת הרא"ש פרק אלו מציאות שכתב אם ברור לו וחילוק זה מבואר ג"כ בתוספת שם כו' והאריך עוד בזה ופסק כן למעשה דאם ברור לו להתובע ע"פ אומדנות ברורות אף שלא ראה בעיניו יוכל לתפוס ולקיים מה שבידו ע"י שבועה אך שצריכין לאיים עליו שלא ישבע אם לא שברור לו בודאי בלי פקפוק ספק כלל ע"ש: ועיין בתומים ס"ק י"ז שהסכים ג"כ להסמ"ע דמועיל תפיסה בכה"ג והביא ראיה מדברי הרא"ש פרק המפקיד בעובדאי דבקרא אמנם כ' לחלק דזהו אם תופס ואינו מברר דבריו לבית דין למה תופס רק אומר שיש לו כנגדו אזי יכול לתפוס כי לדעתו ברור לו שזהו חייב לו אבל אם מברר דבריו לב"ד ואומר שבשביל כך תופס בשביל שקרוב לודאי שגנב ממנו ודאי דפוסקים לו ב"ד להחזיר דאין הב"ד פוסקים אלא בדבר ברור בשלמא הוא לבו אנסו ויכול לתופסו לפי דעתו אבל במברר לב"ד לא מהני תפיס' זו עש"ה ועיין בת' ברית אברהם חח"מ סי' ו' שהזכיר דברי התומים אלו בקצרה ותמה עליו דהא בר"ס ע"ה מבואר דגם הנתבע צריך לברר דבריו ועוד דאם יטעון סתמא יש לי בידך כנגדו יפסקו הב"ד שבועה להתופס והיאך ישבע כו' בשלמא לפ"ד הסמ"ע מהני תפיס' דאין צורך לידע בבירור רק שיוכל לתפוס ע"פ רגל"ד וא"כ לא יהי' שבועה על התופס רק שהי' תיבה פרוצה אבל לפ"ד התומים באם יאמר שתופס מחמת שהיה תיבה פרוצ' ורגל"ד אז יפסקו לו ב"ד שלא מהני התפיסה ובאם יאמר סתמא יש לי בידך אז לא יוכל לישבע על זה שיודע בבירור שיש לו בידו כו' עש"ה ולפע"ד אפשר ליישב קצת דברי התומים ע"פ המבואר לעיל סי' ע"ב סי"ז בהגה. ועמ"ש שם ס"ק א'. וע' עוד בת' ברית אברהם שם בעובדא באחד שנגנב בביתו חפץ א' ולא היו יוצאים ונכנסים רק משרת ומשרתת והמשרת לא הוחזק לגנב והמשרתת הוחזקה לגנב והבעה"ב רוצה להמתין עד סוף הזמן ולעכב דמי שכירתה ועל' בדעת השואל שהדין עם בעל הבית להמתין עד סוף הזמן ולעכב השכירות דדמי לתיב' פרוצה ולסמוך ע"ד הסמ"ע דמהני תפיס' שגם התומים הסכים עמו ודלא כש"ך וט"ו והוא ז"ל השיב שאין זה ד"ת דהא אפי' לענין להשביע דייק הש"ך ס"ק ס"ג בבה"ט ס"ק מ"ט ולא היה רק אדם אחד כו' מבואר מזה דאם היה עוד אחד לא הוי כתיב' פרוצ' ואף שזה אינו חושד להשני כלל מ"מ מבואר מדברי רש"י בב"מ דף כ"ו ע"ב בד"ה אימר שותפי כו' דבכה"ג שאינו חושד לאחד לא הוי ברי נגד האידך ומדברי התוספת שם אין סתיר' לזה כו' וא"כ ה"ה בנ"ד אינו מועיל מה שאינו חושד להמשרת שלא הוחזק לגנב דמ"מ לא הוי ברי כתיב' פרוצ' נגד המשרתת ונידון דידן הוא כל שכן טפי דהתם אינו חושד כלום לשותף והכא הא דאינו חושד להמשרתת הוא מחמת שזו מוחזקת לגנב בדברים אחרים ואילו זו לא הוחזק' לגנב היה חושד ג"כ להמשרת ועל כל פנים לא גרע מהא דשותף הנ"ל ומה שזו הוחזק' לגנב אין שום מעל' כמפור' בת' שאל' לגאון שהוא בטור סי' שמ"ח דמוחזק לגנב בדברים אחרים אף דיש עדים על גניבה אחרת אין עליו שום דין כלל היינו שום דין תפיס' או שבוע' אך גוזרין עליו להחמיר כפי שיראה לעיני הב"ד כו' והאריך עוד בזה ומסיים דהדין ברור בנ"ד דלא מהני תפיס' רק אם ירצה להשביעה תלוי בראות עיני הדיין ע"ש עוד.
(כא) שטענו הלויתיך. עי' באר היטב עד ונ"ל דאין ראי' משם כו' ועיין בתומים שכתב דנראה עיקר כהרשד"ם דחייב בבא לצאת ידי שמים ע"ש בת' שב יעקב ס"ס ו' (שיובא לקמן סי' רכ"ד ס"א סק"א) כתב בפשיטות כדברי הש"ך ע"ש:
(כב) בין תבעו ליורשיו. עי' באר היטב בשם ש"ך עד לפ"ז אם מודה מקצת כו' חייב ש"ד כו' הנה הש"ך בכאן סותר דברי עצמו לעיל ס"ק נ"ו הובא בבה"ט ס"ק מ"ב והעיקר כדברי הש"ך דלעיל דפטור מש"ד וכ"כ באו"ת ובנה"מ ע"ש אך בספר דגמ"ר משמע דהעיקר כמ"ש הש"ך כאן ע"ש:
(כג) וי"א שחייב לשבע כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם אמר אמר לי נכרי עיין בסמ"ע לקמן סי' קמ"ט ס"ק כ"ב ובש"ך שם ס"ק י"ג:
(כד) וי"א דכל שאומר כו'. עי' ש"ך ס"ק פ"ב מ"ש א"כ הרי הראב"ד מחלק בין אמר לי אבא כו' ובגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב אמנם מדברי הה"מ פי"ד מה' טוען נ' דלא ס"ל לחלק וס"ל כדעת הראב"ד דגם ברי מפי אחר הוי ברי. ומ"ש הטור בשם הראב"ד דכשאין העד לפנינו אין משביעים אותו אפילו היסת כ' בת' דבר שמואל סי' כ"ח דזה בשם הראב"ד כמבואר להדיא בבה"ע ואין זה הראב"ד בעל השגה עכ"ל:
(כה) אפי' קרוב שלו. עי' באר היטב בשם ש"ך מ"ש ויש ללמוד מכאן דמי שהלוה לחבירו על המשכון כו' וע' בת' נו"ב תניינא סי' מ"ג שהשיג על הש"ך בזה וכ' וז"ל אין הנידון דומה לראי' דבשלמא בעובדא דר"ת שהביא הש"ך לפני זה שאבי החתן מוחזק וכשהבן כותב הרשאה לאביו א"כ זה שמגיע להבן זוכה בו האב בהרשאתו והרי הוא מגיע להאב וכיון שהאב מוחזק נשבע על מה שבידו שהרי הוא היודע וברור לו שמגיע סך זה לבנו ושבועתו על מה שבידו אבל במשכון הנ"ל זה שמוחזק במשכון אין לו טענת ברי ואף שיתן בהרשאה לקרובו היודע מ"מ קרובו אינו מוחזק והוא אינו רשאי למסור המשכון לקרובו כיון שהוא אינו יודע בברי איך יוכל למסור המשכון של זה ביד אחר וזה פשוט עכ"ל גם בתומים ובנה"מ חלקו על הש"ך בזה ע' בדבריהם ועמ"ש לעיל סימן ס"ו סק"א:
(כו) אומרים למלוה בטל כל שטר. ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' צ"ה שכ' וז"ל שנים נתעצמו בדין לפנינו ב"ד ותבע א' מחבירו שחייב לו מנה בשטר והשטר היה מופקד ביד שליש ונאבד ממנו וטען שכבר עבר זמן הפרעון והלוה השיב אמת שאני חייב לך אבל בשטר היה נזכר זמ"פ על עשרה שנים ועדיין לא הגיע זמן ושאלנו בחרם ב"ד להשליש ואמר אמת שהיה מופקד בידי אבל נאבד ממני ואיני זוכר מה היה כתוב שם ופסקנו שהלוה ישבע שכדבריו כן הוא דהוי כמו תביעה בע"פ דנשבע הלוה ונפטר אך הלוה אמר יבטל המלוה השטר דשמא ימצא אחר כך השטר ויפסל אותו לעדות ולשבועה. ויש שרצו לדמות להא דאיתא בח"מ ס"ס ע"ה אומרים למלוה בטל כל שטר כו' ואמרתי שאין דמיונם עולה יפה דהא כ' הה"מ שדין זה הוציאו הגאונים ממ"ש בפרק שבועת הדיינים המלוה נשבע תחלה שמא יוציא הלה את הפקדון ופר"ח ותהיה שבועת הלוה לבטלה כו' ודברי ר"ח אלו כתבו תו' בפרק המפקיד דף ל"ד ע"ב שכתבו פרש"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר"ת דכ"ש שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי כו' ונראה לר"ת כפירוש ר"ח דנראה כמו שבועה לבטלה כו' וא"כ לטעם זה למדו הגאונים היכא שיש לחוש שהשבועה יהיה לבטלה כמו בטוען פרעתיך ואח"כ יוציא השטר ויגבה בו אמרי' למלוה שיבטל כל שטר אבל בכעין נ"ד שיהיה פסול לעדות ולשבועה אדרבה כ"ש שידקדק הלוה יותר ולא עבדי' תקנה לרמאי וכן מבואר להדיא בש"ך סי' פ"ז ס"ק ע"ט במ"ש שם דלא משכחת לדינא שכתב המחבר שם סי' ל"ג דאין להשביע היכי דאיכא למיחש שיתברר הדבר אלא בגוונא דאפי' יבאו עדים לא יפסל רק שיהא חייב לשלם כגון דיוציא אח"כ השטר כדלעיל ס"ס ע"ה כו' (וכן מבואר מדברי הש"ך כאן ס"ק פ"ח) ובר מן דין כיון דשניהם מודים שהשטר היה ביד שליש ושליש אינו יודע מה היה כתוב שם ונאבד ממנו אף לדעת רש"י נראה דא"צ לבטל דהתם חשדי' למלוה שיוציא המשכון אח"כ ויתכוון לפוסלו לעדות ולשבועה וש"ש יתחלל לנך משביעין תחלה שאינו ברשותו אבל הכא שא"א לחשדו בזה כיון שלא היה ברשותו וברשות השליש נאבד א"כ למה נחייבנו לזה להפסיד זכותו כו' ועוד דוקא היכי שמבטל השטר מהני שלא להוציא ממון ממנו כההיא דס"ס ע"ה אבל לענין שלא יפסול לעדות ולשבועה מה מהני ביטולו סוף סוף אם ימצא השטר או עדים יתברר שנשבע על השקר בשלמא לענין ממון הודאת בעל דין כמאה עדים ויוכל לבטל כל השטר אף שחייב לו יוכל לומר ששטר זה או עדים יהיו בטלים אבל שלא לפסול אותו לעדות ולשבועה לאחרים לא מהני ביטולו עכ"פ בנ"ד ברור כשמש שאין מחייבים לבטל השטר אלא אדרבה אמרי' ללוה שיותר ידקדק בשבועתו שעדיין לא הגיע זמן פרעון או ישלם עכ"ד ע"ש:
(כז) שתבטל כל עדים. עי' באר היטב מ"ש בשם הט"ז במי שפרע לחבירו ואח"כ בא המלוה והראה לו מטבע מזויפת כו' עד ופסק דהוה ליה כאומר א"י אם חייב אני לך כו' וע' בזה סי' רל"ב ס"ק כ"ד בשם ש"ך שהביא ת' רשד"ם סי' פ' שלא פסק כן אלא דהוה כאיני יודע אם פרעתיך ע"ש וכן הסכים בתשו' אא"ז פמ"א ח"א ס"ס ס' ודחה שם ראיית הט"ז ממתניתין בפרק הזהב ואם היה מכירה כו' תיפוק ליה אפילו באין מכירה אלא שהוא מסופק גם כן צריך להחליפה לו כ' וכתב עליו ואני אומר דאין הנדון דומה לראיה בשלמא גבי מטבע דנתן לו בתורת מכר דאם היה הסלע טובה מעולם לא נתחייב לו אפי' רגע אחת ולא מבעיא היכא דנתן לו הסלע תחלה והוא נתן לו פרוטות דאם הסלע טובה מעולם לא נתחייב לו אלא אפי' נתן השלחני תחלה הפרוטות ואחר כך נתן לו הסלע מ"מ כיון דמעולם לא היה מבורר שחייב לו אם כן אם אומר שא"י שזה הוא שלו הוי כאילו אומר א"י אם אני חייב לך אבל היכא שחייב לו מקודם בהלואה אף אם היו כל מעותיו טובים בעת הפרעון מ"מ מודה שהיה חייב לו מקודם א"כ צריך לידע בבירור שפרעו במעות טובים אבל אם אומר איני יודע י"ל דהוי בכלל א"י אם פרעתי עכ"ד ע"ש (וע"פ חילוק זה יש לדחות גם ראיה השניה של הט"ז ממ"ש המרדכי ס"פ המפקיד והביאו רמ"א בסו' רל"ב סי"ח מכר לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל כו' ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י כו' הרי דאף שזה היה חייב לתת לו טבעת של זהב ואפילו הכי אמרי' כל שא"י אם הוא של זהב נשבע ונפטר ולא הוי כא"י אם פרעתיך עכ"ד ולפי חילוק הנ"ל לאו ראיה היא דגם שם לא היה מבורר אפי' רגע אחת שחייב לי) אולם בהגה שבבה"ט שם סי' רל"ב בשם הגאון מו"ה עוזר ז"ל חולק על רשד"ם הנ"ל וכתב ולענ"ד פשוט הוא להיפך וראיה מסימן קכ"ו בש"ך ס"ק ס"ט בשם הרשב"א כו' ע"ש גם בת' ושב הכהן ס"ס פ"ד דעתו כהט"ז דהוה כאומר א"י אם נתחייבתי לך (וכתב שם דמ"ש הט"ז דרוב מטבעות אינן מזויפות לרווחא דמלתא כ"כ ועיקר הטעם הוא כיון שכבר פרעו ונסתלק ממנו הוה עכשיו כתביעה חדשה וזה אומר א"י אם נתחייבתי לך וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א כו') ע"ש וכן הוא דעת דגמ"ר בסימן רל"ב סי"ט יובא שם בד"ה מקח. וכן נראה דעת הנה"מ לעיל ס"ט ע"ש. וע' בתומים ס"ק כ"ב האריך הרבה בדין זה והעלה בלוקח סחורה ופורע תיכף מעות דלא נחית מעולם על הנותן מעות שום חיוב פשיטא דפטור (והוא מכוון לדברי אא"ז פמ"א הנ"ל) אלא אם חייב ואח"כ פרע וזה מחזיר לו מטבע מזוייף וכסף סיגים בזה יש חילוק דאם זה הלוה לא עיין כלל בהמעות ונתן למלוה חייב לקבלן מיד המלוה דהוה כא"י אם פרעתיך דה"ל למידק ולעיין אבל אם עיין ולא ראה בו סיגים רק אתר כך החזיר לו כסף סיגים מחופה כאשר שכיח הזיופים שאין ניכר בעת נתינה אם כן לא ה"ל למידע ובזה י"ל קים לי כדעת התוספות וסייעתם דבמקום דלא ה"ל למידע אפילו א"י אם פרעתיך פטור והרי זה פטור מלשלם (עמ"ש לעיל ס"ט סוס"ק יו"ד) ע"ש. וע' בספר בית מאיר לאה"ע סימן קע"ח שהאריך גם כן בענין זה ומסיים שדין זה הוא ספיקא דדינא ודעתי העניה יותר נוטה לדעת הרשד"ם (זולת היכא שלא נכנס שעה בחיוב כגון שנתן המעות מיד תמורת הדבר שקיבל דבזה ודאי הוה א"י אם נתחייבתי וכדברי הפמ"א והתומים בריש דבריו הנ"ל) עש"ה. וע' בנ"צ מ"ש בזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |