פתחי תשובה/חושן משפט/נו
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בידו נאמן. עבה"ט וע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ט"ו שהאריך לתמוה על כל דברי הש"ך בענין זה עש"ה
(ב) ואפי' הכחישו. עבה"ט מה שכתב אבל הש"ך כתב דדין זה תמוה כו' וע' בתשו' משכנות יעקב סי' כ"ה מ"ש בזה. וע' בפנים בש"ך בד"ה והשתא אתי נמי שפיר כו' עד דנוגע בעדות הוא כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אינו מובן דמה נגיע' איכא הא אחר שמחזיר השטר למלוה כדינו שוב לא הוי נוגע וראוי להיות עד א' שמחל השטר עכ"ל. וע' עוד בש"ך עד והבעה"ט שכ' ע"ז דכדאמרינן בקדושין גבי הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ה"ל שלוחים נוגעים בעדותן כו' לפע"ד לא דמי כלל כו' וע' בתשובת ושב הכהן סימן ע"ו שכתב ליישב ולפרש דברי בעה"ת על נכון ע"ש וע' בתומים דבנה"מ בענין זה. וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סימן ט"ו דרב אחד נסתפק בשליש המוכחש מבע"ד שאומר שהפקיד בידו והשליש אומר שעשאו שליש למסור לזה ויש לו מגו דלהד"ם או לקוח או החזרתי אלא שהשליש צריך לישבע היסת כיון שגם הטענה שהי' יכול לטעון הי' צריך לישבע והשליש אומר כדברי כן הוא שנתן לידי ליתן לפלוני וכשיפסקו הב"ד ליתן לו אתן אבל לא אשבע נגד הבע"ד ולא יציית דינא אם נאמר דכיון שלא נשבע אין אמירתו כלום או שמא כיון דבשבועת היסת אין יורדין לנכסיו ואם כן אם הי' טוען לקוח לא היו יורדין לנכסיו גם עתה שאומר של פלוני מהני אף שאינו רוצה לישבע ע"ז או שמת שאני בהיסת דאין רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיה משום חזקת ממין משא"כ בטענת של פלוני אין כאן חזקת ממון כיון דבין כך ובין כך תיפוק מרשותי' כמ"ש הש"ך סברא זו בסי' צ"א. והוא ז"ל השיב הדבר ברור שאין משגיחין בזה שהשליש אינו רוצה לישבע דהרי אין נאמנות שלו מחמת שבועתו כלל רק מחמת שבידו ליתן לו ולזה התובע היה משיב להד"ם או שאר טענות שהו' נאמן בהם וא"כ מה"ת לעכב זכותו של זה בשביל שזה אינו רוצה לציית דינא עם התובע לישבע על תביעתו והגע בעצמך אם אמר על כלי זה של פלוני בענין שהי' נאמן ושוב מת או הלך למ"ה פשיטא שאין מעכבין מליתן החפץ לזה ואף שזה התובע צועק חמס ואומר שהשליש שקר דובר לא איכפת לן בהכי וכן בההיא דסימן מ"ז וסי' ס"ב וסי' צ"ט וסי' רכ"ב דאמרינן דמהימן משום שבידו ליתן לפלוני לא איכפת לן אם זה רוצה לישבע או לא רק היכא דלית לי' מגו ורוצ' להיות כעד א' לא מהני אף כשרוצ' לישבע מטעם עד הצריך שבועה כמ"ש הש"ך סי' נ"ו והג"א בריש ב"מ הביאו הש"ך בסימן רכ"ב כו' והאריך בזה ומסיים דכן נראה ברור לדינא דמה שאין השליש רוצה לישבע אינו מעכב זכותו כלל עש"ה:
(ג) שיש לו מגו נאמן. עבה"ט ועיין בת' ושב הכהן סימן ע"ז מ"ש בזה:
(ד) יש להם תרעומת. ע' בה"ט עד אבל אם יש עליו תרעומת שהוציא השלישות שלא כדין כו' אין השליש יכול להעיד כו' וע' בתשובת שב יעקב חח"מ סימן ה' שנשאל בעובדא בראובן ששלח בנו למדינה אחרת ושם לוה סך מה משמעון בשטר וכשחזר אצל אביו ואמר לו שנשאר חייב לשמעון סך מה בשטר כעס עליו אביו ומ"מ אמר שהוא ישלם עבורו ומאז לא השגיח הבן עוד על החוב ואח"כ מת ראובן ובא המלוה לאחר איזה שנים ותבע מן הלוה בן ראובן בע"פ מה שנשאר חייב לו באמרו שנתן השטר ללוי בחיי ראובן באופן שאם יתן לו ראובן סך כך וכך יחזור לו את השטר וראובן לא שילם מה שהיה ראוי לשלם לו ע"פ התנאי ולוי החזיר השטר לראובן שלא כדין ובן ראובן הנ"ל השיב שאינו יודע יותר רק מה שאמר לו אביו מתחלה שרוצה לשלם כל החוב וגם שמע מאביו לבסוף ששילם הכל ומסתמא כך הוא הואיל שאין השטר בידו הדין עם מי. והשיב הנה ודאי אם לא היה ביד המלוה שטר מעולם רק מתחלתו היה מלוה ע"פ אז היה הלוה מחוייב לשלם לו הואיל שהלואה ודאי והפרעון ספק אף דבס"ס ע"ה ס"ל לקצת פוסקים באמר לי אבא דהוי טענת ברי היינו תביעת ברי ע"פ אביו להשביע לכשנגדו שבועת היסת אבל לא לפטור מממון שחייב בודאי ומכ"ש בנ"ד דהוי אביו קצת כנוגע בדבר כדי לפטור עצמו מהפצר' בנו לשלם החוב עבורו כאשר הבטיח לו ודמי למאי דהובא בש"ע סימן קכ"א ס"י במתן השליח ששלח עמו מעותיו למלוה כו' וכ' הש"ך שם אע"פ שאמר הלוה שהשליח א"ל בודאי שפרע לבע"ח שלו מ"מ לא היה טוען לפני ב"ד כו' אף דשם נוגע בדבר יותר מ"מ משמע בש"ך דאין חילוק. רק העיקר דהכא איתרע טענת המלוה הואיל שהיה בשטר ואין השטר בידו ולפי דברי עצמו השוה א"ע עם אבי הלוה והשליש השטר ומה שאמר שלא נתקיים התנאי והשליש הוציא השטר שלא כדין טענה זו רעועא טובא כו' אך בעיני יפלא למה השמיט השואל המענה בפי לוי השליש אי מודה לדברי מלוה שהוציא מידו שלא כדין או לאו ואפשר היה דעת השואל שדברי השליש לא מעלין ולא מורידין כיון דכבר הוציא השלישות מתחת ידו אינו נאמן עוד אבל אין דעתי נוטה לזה רק אם השליש או' שכנגדו קיים כפי התנאי שהיה מוטל עליו ולכך נתן לו השטר ע"פ התנאי שהשליש בידו והמלוה מודה שעשאו שליש באופן זה רק שלא עשה כפי השלישות השליש נאמן. והא דאיתא בש"ע סימן נ"ו דאינו נאמן בהוציא השלישית היינו אם נפל אחר כך בין הבעל דין איזה הפרשות בענין השלישות אינו נאמן לומר כך וכך לפרש איזה דבר דמשתמע לתרי אפי כיון דכבר כלתה שלישותו ונאמנותו שהאמינהו אבל מה שעשה בזמן השלישות כפי המוטל עליו לפי דברי המשליש עצמו ודאי נאמן ולא יכול המשליש לומר שהוציא שלא כדין ולא יכול להשביע עליו וכן משמע שם ס"ו בהגה שכתב ולכן כל שהחזיר השליש אין לחוש דעשה שלא כדין וכתב הש"ך ס"ק ל"ג וזה שניתן לו השלישות פטור ג"כ אפילו משבועת היסת דשליש הוי כמעיד ע"כ והוא מתו' הרשב"א ואין לחלק דדוקא היכא דהנתבע יודע מהשלישות וטען ג"כ ברי נפטר בעדות של השליש משא"כ הכא דהלוה עצמו לא ידע כלום מהשלישות והתנאי שעשה עם אביו בזה. ז"א דכבר מוכח מתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן כ"ב שהביא הש"ך סק"ה דאין חילוק וכן הוכיח מיניה הש"ך וכ"כ הש"ך בס"ס כ"ו בקיצור דיניו סי' ז' כו' ומה דהש"ך סס"ק ק' רוצה לחלק בדברי הרשב"א הנ"ל דהרשב"א איירי דוקא בטענת המלוה שהשליש טעי בדיני אסמכתא וכדומה אז השליש נאמן משא"כ אם היה התרעומת על השליש שהוציא שלא כדין. זה אינו דאין שום משמעו' בת' הרשב"א הנ"ל לחלק בזה רק במקום שאין ריעותא אין לחוש שעשה שלא כדין בשום ענין ואדרבא איפכא מסתברא דע"פ הסברא יותר יש לחוש שטעה בדיני אסמכתא כדברי המלוה דאז אין עושין השליש רשע ואפילו הכי אין חוששין במקום שאין ריעותא מכ"ש דאין לחוש דעשה במזיד שלא כדין דעבדינן ליה רשע שאין לחוש במקום דלא חזינן ריעותא והראיה שהביא הש"ך מת' הרא"ש כלל ק"ה שפסק בענין דיני וולייד"ה שהוציאה השלישות מתחת ידה שצריכה לישבע כו' אין ראיה כלל דהתם הכחיש השלישות כלל כו' (והאריך הרבה להשיג על כל דברי הש"ך בענין זה ועיין בתומים גם כן מזה) ומסיק להלכה בנדון השאלה נראה פשוט דאם השליש עומד לפנינו ואומר שנתן השטר לאבי הלוה ע"פ התנאים שהשלישו בידו ונתקיים התנאים ע"כ הוציא לו השלישות פטור הלוה על פיו. ואפי' אם השליש אינו לפנינו לשאול את פיו יש לפטור הלוה ע"פ דברי המלוה עצמו שאמר שמסר השטר ליד שליש בתנאי שאם יתן לו אביו כך וכך שיתן לו השליש השטר אף דאמר המלוה נמי שלא קיים התנאי רק השליש הוציא שלא כדין י"ל דבזה אינו נאמן משום דאמרינן בשליש חזקה שליש עושה שליחותו כמו דאיתא בת' מהר"ם ומרדכי ואגודה שהביא הש"ך בס"ק ך' וגם בת' מהר"ר בצלאל סימן כ"ט כו' רק בזה באם השליש אינו לפנינו לא ברירא לי לסמוך על חזקה זו למעשה. אך אם השליש כאן והודה בעצמו לדברי המלוה שנתן לידו שלא כדין אז אם הלוה טוען ברי שפרע ולכך נתן לי השליש השטר פשוט שאין השליש נאמן עוד לחובתו כיון דכבר הוציא השלישות מתחת ידו אבל בנ"ד שהלוה הודה שלא פרע הוא והשליש כיון דהודה שעשה שלא כדין אף דאינו נאמן לעשות עצמו רשע מ"מ איתרע חזקתו דהשליש עושה שליחותו אף די"ל השתא היא דאיתרע מ"מ הנאמנות שהאמין תחלה שעשאו לשליש בטל כמו דאיתא בסימן ע"א סי"ג שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בד"א בטל הנאמנות נמצא הוי בנ"ד כאילו לא האמינהו תחלה להיות כשליש וא"כ כיון דהלוה עצמו אמר שהוא לא פרע צריך לשלם. רק עכ"פ נ"ל להשביע היסת להמלוה קודם התשלומין או עכ"פ אחר התשלומין כמו באמר לי אבא כו' ואף דיש פלוגתא שם מ"מ הכריע הרמ"א בס"ס ע"ה דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' מפי קרוב שלו משביעין כי זה דוחק לומר דהוי כנוגע בדבר דאמר רק להשקיט את בנו ואף דכתב הש"ך שם דצריך נמי רגלים לדבר אין כך רגלים לדבר גדול מזה כאשר הוא נראה לעינים עכ"ד עש"ב. ומ"ש הבה"ט עוד בשם הש"ך ונראה דאם רוצה זה כו' א"כ כשמחזיר לי הדר להימנותיה כו' עיין בת' שבו"י ח"ג סימן קמ"ט שכתב דמל' הש"ך משמע דנאמן כתרי כמו שהיה בתחלה קודם שהוציא השלישות מידו ולע"ד זה ודאי אינו כו' וצריך לדחוק דכוונת הש"ך ג"כ כך הוא דמ"ש חוזר להימנותיה היינו כעד אחד וכן מבואר מדברי הש"ך עצמו ס"ק ל"ד ובכללי דיני שלישות שבס"ס זה אות י"ג. ועיין שם עוד שכתב על נדון דשם שהשליש עבר ע"ד ב"ד ומסר השלישות לצד אחד ואחר כך רוצה להחזיר לו כיון שהמרה דעת ב"ד יש כח ביד הבית דין לפסלו לגמרי בעדות זו משום קנס ע"ש:
(ה) אינו נאמן. ע' באר הגולה עד והכי נקטינן ודלא כהסמ"ע. גם הש"ך הביא דברי הב"ח אלו ומסיים וכן נראה עיקר. ועיין בת' מים חיים חח"מ סי' יו"ד שכתב ולפע"ד יראה להביא ראיה ברורה לדברי הסמ"ע כו' עש"ה:
(ו) בחזקת שאינו פרוע. עש"ך ס"ק כ"ה עד אבל אם התנו שיפרענו דוקא בפני השליש א"צ שבועה כלל בין אומר אשתבע לי ובין בא ליפרע מן היתומים אלא השליש נאמן שלא פרעו כו' וע' בדגמ"ר שכתב בזה וז"ל נלע"ד דלא מתורת שליש נאמן דלא שייך כאן מגו דמה יש כח ביד השליש יותר רק למסרו למלוה והרי גם המלוה צריך לישבע אלא כוונת הש"ך שהשליש עכ"פ עד המסייע הוא ופוטר משבועה ואם כן אם הוא קרוב לא מהני (וכ"כ באו"ת ובנה"מ) אי נמי מיירי הש"ך שהלוה מודה שהתנה כך בשעת השלישית עכ"ל:
(ז) מהימנו במגו. עבה"ט עד והש"ך כתב דלק"מ מסימן ס"ב כו' אבל כאן מיירי באשה שהיא שולטת בנכסי בעלה בכל אשר לו ויש לה דין שליש כו' וע' בת' ושב הכהן סימן נ"ז דלא ניחא ליה תירוץ זה דאם כן היה לו להרא"ש לבאר חילוק זה ועוד דאם כן נתת דבריך לשיעורין וכתב לתרץ באופן אחר דבסימן ס"ב מיירי שאומרת או כתבה שמה שתח"י הם של אחרים היינו שהפקידו בידה או הלוו לה לכן אינה נאמנת לעולם אפילו יש לה מגו מטעם דהוה כאומרת שהם שלה דאינ' נאמנת אבל הכא מיירי שאומרת שהם של פלוני שהפקיד ביד בעלה או הלוה לו נאמנת היכי דיש לה מגו כו' וכתב ולפ"ז נראה פשוט דאין חילוק בין אם מסרה ליד ב"ד ואמרה בשעה שמסרה שהם של פלוני או אם מסרה ליד היורשים ואמרה אפי' שלא בפני ב"ד להיורשים כנ"ל ג"כ נאמנת. אבל אם מסרה סתם ולא אמרה אז רק אחר כך אינה נאמנת. ומ"ש הרא"ש בסוף התשובה והובא בב"י ואם יצא הממון מידה ובא ליד האפטרופס או ליד בית דין יעשו ב"ד ככל אשר תאמר האלמנה במגו כו' סתמו כפירושו שאמרה בשעה שמסרה שהם של פלוני והך ככל אשר תאמר אין לפר' ל' עתיד מה שתאמר אחר שמסרה אלא ל' הווה ככל מה שאומרת האלמנה ע"ש וע' בתומים ובנה"מ מזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |