פתחי תשובה/חושן משפט/לז
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) הנאה בה עבה"ט שכ' כתב הסמ"ע הטעם דחשדינן ליה כו' ודלא כע"ש כו' וע' בש"ך דאף שצידד מאיזה מקום יצא לו להע"ש כן מ"מ הסכים לדברי הסמ"ע ע"ש. ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ובספר עזרת נשים סי' י"ז סק"ל כתב דכן מוכח מסימן ק"מ סעיף ט' עכ"ל. וע' בנה"מ שכ' דנ"מ באם חתם בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה אח"כ נוגע דאי אמרינן דאינו פסול מטעם חשד רק מטעם קרוב אחרים מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו בסי' מ"ו סל"ה ואי הטעם משום דחשוד לשקר אפי' אחרים אין מעידין על חתימתו כמו בחתם בשטר עד שלא נעשה גזלן בסי' מ"ו שם סל"ד והעיקר כהסמ"ע וש"ך דפסול מטעם חשד כו' ע"ש וכן כתב בתשובת נאות דשא סי' ס"ח והשיג שם על הקצה"ח סי' ל"ד סק"ד בענין זה גם כתב דכן מבואר בש"ע סי' ס"ו סכ"א כו' וכן מבואר בש"ס ב"ב דף קנ"ט ע"א בחתם בשטר עד שלא תפול לו בירושה כו' ומכאן סתירה להאומרים דפסול נוגע לאו מטעם חשד אלא בתורת קרוב והאריך בזה ומסיק דבנידון זה עצמו באם חתם בשטר קודם שנעש' נוגע ונעש' נוגע ברור לדינא דאין אחרים מעידין על חתימתו אא"כ ראו עדים את השטר קודם שנעשה נוגע מיהו באיזה ענין אחר שיש נ"מ לדינא בין אי נימא דנוגע כקרוב ובין אי נימא דחשיד לשקר יש להסתפק אי מצי המוחזק לומר קים לי כדעת האומרים שהוא כקרוב כו' ע"ש וע' בס' מה"צ לאה"ע סי' י"ז בקו"א סעי' ג' שהאריך בזה וע' בתשו' נו"ב חאה"ע סי' כ"ז ג"כ מזה:
(ב) קודם שהעידו. עבה"ט שכ' כתוב במישרים כו' וכתב הש"ך דדוקא כו' אבל אם הוא בפנינו יכול הבע"ד להעיד על כת א' שהם פסולים כו' וע' בתומים שכתב דהיינו אם כת זו אינם אומרים שראו המעש' עם כת ראשונה כא' אבל אם אומרים שראו כא' הרי ע"י שפוסל לאלו כל העדות בטל דהו"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול וה"ז נוגע בעדות ופשוט (גם בכה"מ כ' כן בשינוי לשון שכ' וז"ל ואם הכת שרוצה לפוסלן אומרים שראו כאחת עם הכשרין א"י לפוסלן דהוי נוגע דהא אף הכשרים יפסלו משום דהוי כנמצא קרוב או פסול עכ"ל ולא ידעתי כוונתו למה שינה מל' התומים דמלשון הנה"מ משמע שכת הא' שרוצה לפוסלן אומרים כן שראו כא' עם הכת הב' אבל כת הב' אין אומרים כן וא"כ איך הוא נוגע שהרי אם יפסלו הכת הא' גם בדבר הזה לא יהיו נאמנים שראו כא' וממילא כת הב' כשר אך הנכון כמ"ש התומים דאם כת הב' אומרים שראו כא' כו' וצ"ע. ובש"ך דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפל"מ נ"ב ע' ברש"י סנהדרין דף כ"ג ע"ב מוכח דאפי' כת הב' בפנינו אינו נאמן שמא ימצא כת אחרת פסול' נמצא מפסידו בפסול של ראשונים ע"ש:
(ג) והוא לבדו יתחייב בכל. ע' בתשו' ושב הכהן ס"ס מ"ד שתמה על הש"ע בזה מאחר דפוסק בסי' ע"ז ס"א דשנים שלוו הוו ערבים ולא קבלנים א"כ הא קיי"ל בס"ס מ"ט דכל היכא דהלו' פטור הערב נמי פטור אפי' אם הערב יודע שהלוה משקר והניח בצע"ג ע"ש וע' בתומים ס"ס מ"ט ובסי' קכ"ט סק"ו ועמ"ש שם בסי' קכ"ט ס"ח סק"ו:
(ד) פשרנים כו' עי' בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סי' פ"ד:
(ה) ואעפ"י שנותן אח"כ לקרוביו. עי' בתשובת בית יעקב ר"ס קכ"ח:
(ו) שאם יתעשר. עבה"ט עד וא"כ לפסול מהאי טעמא וצ"ל דמיירי כו' ובגש"ע דהגאון מהר"מ הנ"ל נ"ב וז"ל ונ"ל דנ"מ כגון שמכר באחריות על הקרן ולא על שבחא ופירי וא"כ אינו נוגע מצד דלא ניחא ליה שיהי' לוה רשע דמ"מ יהי' לוה רשע נגד הלוקח דאיירי שידוע שחייב נגד כל דמי השדה אלא דה"א דהוי נוגע דניחא ליה שיטרוף אותו ב"ח נגד כל חובו ד"מ אלף זהובים שכך שוה השד' עכשיו וישאר חייב להלוקח מה שנתן בעד השדה ד"מ ת"ק זהובים וכשיתעשר לא יהי' צריך לשלם רק ת"ק זהובים דהרי לא קבל אחריות דשבחא קמ"ל דלא הוי נוגע מה"ט. או דנ"מ שעשה שדהו אפותיקי מפורש על אלף זהובים ונשתדף שאינו שוה רק מאה זהובים ומכר באחריות ובא א' וערער שהיא גזולה ולא קיבל אחריות דעלמא או שמכיר שהוא שלו וה"א שרוצ' להעמיד' בפני ב"ח שכשיתעשר לא יצטרך לשלם רק מאה זהובים ללוקח והב"ח לא יחזור עליו אף שנשתדף כיון שעשאו אפותיקי מפורש אבל אם יטול המערער שאומר שגזל' יצטרך לשלם כשיתעשר להב"ח אלף זהובים ע"ל סי' קי"ז ודוק עכ"ל וע' בתומים שכ' עוד נ"מ טובי. וע' בקצה"ח ובנה"מ וע' בתשו' הרב מוה' משה רוטנבערג חח"מ סי' ז' מ"ש בזה:
(ז) ראובן שיש לו ש"ח כו'. עי' בתשובת נ"ב תניינא סי' י"ד שנשאל במעש' ראובן ושמעון שותפים וחלקו הסחור' לשני חלקים שוים ונפרדו זה מזה ונשארו שני החלקים ביד ראובן ועשו ביניהם שמי מהם שיזדמן לו קונה על חלקו ימכור חלקו וישאר חלק השני להשותף השני וכן הי' שנמכר חלק אחד לקונה בהקפ' ולקח הקונה החלק ההוא שקנה והחלק שני נשאר ביד ראובן ואח"כ נתייקר השער מן הסחור' ההיא וטען ראובן ששמעון מכר להקונ' נמצא נשאר חלקו וברשותו נתייקר ושמעון טוען לא כי אלא ראובן הוא שמכר ונמצא החלק הנשאר נשאר לשמעון וברשותו נתייקר והביא שמעון שני עדים שראובן מכר ואחד מן העדים היא הקונ' עצמו ונסתפק הרב השואל אולי הקונ' מחשב נוגע כיון שקנה בהקפ' איכא למימר זה נוח לי ושני קשה ממנו והביא דברי הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דלא אמרינן שהעד מחשב נוגע בשביל שזה נוח לו אלא כשהעד צריך להוציא מעות אבל כשהעד חייב לשלם אינו נחשב נוגע ושוב הקשה שדברי הש"ך תמוהים שהרי מבואר בסי' ל"ז סי"א ובסי' ס"ו סכ"ב ראובן שיש לו ש"ח כו' הרי מפורש דגם כשהעד חייב לשלם ג"כ אמרינן שהוא מחשב נוגע ולכן רצה הרב השואל בנידון הנ"ל לפסול את הקונ' מלהעיד. והוא ז"ל השיב לו דאין כאן שום סתיר' על הש"ך דהא הש"ך עצמו שם כתב אך אני חוכך בכאן מטעם אחר כו' עד וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למקרי ליה רשע כו' יע"ש ומעת' אם נגד הערב שהלו' עצמו ביקש ממנו ערבונו אפ"ה לא מקרי אצל העולם רשע ק"ו שאינו נקרא רשע כשאינו משלם למי שקנה השטר שזה מעולם לא הלווה ולא על פיו קנה החוב וא"כ שפיר פסק המחבר בסימן ל"ז ס"א ובסי' ס"ו סכ"ב ששמעון מקרי נוגע שהשני נוח לו כי להשני אם לא ישלם לו לא יהי' נקרא רשע אבל להראשון אם לא ישלם יהי' מוחזק בפ"כ שהוא לוה רשע ונ"מ מהאי דינא שאם ראובן הי' לו שטר על שמעון והקנהו ללוי בכתיב' ומסיר' על פי ב' עדים כשרים ושוב הקנהו לוי ליהוד' בכתיב' ומסיר' והי' שמעון א' מעידי הקנין שהקנ' לוי ליהוד' איננו נחשב נוגע דכשם שאינו נחשב לוה רשע לגבי יהודה ה"נ אינו נחשב לוה רשע לגבי לוי שהרי גם לוי לא הלווהו. ומטעם שזה נוח לו וזה קשה ממנו לא אמרינן כשהעד הוא חייב וכמ"ש הש"ך כו' ומעתה בנ"ד כיון שזה הלוקח עכ"פ חייב לאחד מהם לא ישלם כלל הרי הוא רשע נגד זה שחייב לו באמת ומה לו אם הוא רשע לזה או לזה ואם דעתו לשלם ג"כ אין לו שום נפקותא למי ישלם ואף שהי' מקום לדבר בזה איזה נפקותא מ"מ כיון שבאמת סברת הרמב"ן (שהובא בש"ך שם) נכונה שהרי אם אינו רוצה להיות רשע איך הוא מעיד שקר וא"כ עיקר הדבר שלא יהא אצל העולם לוה רשע וכאן כיון שכל א' טען שהוא לא הלווהו א"כ לפי טענתם בעצמם אינו נחשב לרשע אצל העולם ואם לפי טענתו שהוא אומר שזהו המוכר שלו א"כ מה לו אם יודה לזה או לזה כשלא ישלם למי שהוד' יהי' נחשב רשע ולכן נרא' שהלוקח כשר להעיד עכ"ל ע"ש:
(ח) אם לקח בידו השכירות. כ' בס' שער משפט כן הוא ל' הרמב"ם בפט"ו מה"ע והטור כאן. ולכאור' נרא' דאף אם לא לקח המעות בידו לפני ב"ד רק שאמר שעדיין לא נתן השכירות וכל מי שיתקיים בידו הקרקע אתן לו השכירות נמי לא הוי נוגע כלל וכ"נ מדברי הט"ו בסי' ק"מ ס"ט כו' אך לפע"ד נרא' עיקר דבעינן דוקא שהביאו המעות לפני ב"ד כו' ודברי הרמב"ם והטור כאן שכתבו אם לקח בידו השכירות הוא בדקדוק גדול דאל"כ הוי נוגעים משום הראשון נוח לי והשני קשה הימנו וכמ"ש המחבר בסעיף הקודם ודברי הט"ו בסי' ק"מ הוא שלא בדקדוק וכן עיקר עכ"ל וע' בס"ק שלפ"ז:
(ט) אע"פ שאין עליו אחריות כו'. עש"ך סקכ"א מ"ש דבספרים שלפנינו איתא בטור אע"פ שמכרה לו שלא באחריות ושמעון מכיר כו' וכך כ' הב"ח דגירסא זו עיקר כו' ובגש"ע דהגאון מהר"מ הנ"ל נ"ב וז"ל צ"ע א"כ אמאי לא יעיד לו הא ה"ל רשע גבי לוקח אי יעמיד' וכן הקשה ש"ך סקכ"ה בשם ל"מ אפירוש ב"י לרמב"ם ע"ש ודוחק לומר דאיירי דקיבל עליו אחריות דעלמא ולא אחריות דמחמתיה עכ"ל. הנה קושיא זו הקשה ג"כ הפרישה ומחמת זה מחק אלו הב' תיבות דאי באחריות ע"ש אך הב"ח מקיים הגירסא ותירץ באמת דמיירי באחריות דעלמא ולא אחריות דמחמתי' ע"ש וע' בתומים האריך בזה ומסיק ולדינא לא נ"מ כי לעולם בין במכיר ובין באינו מכיר בו שהוא בדין שלו ובין באחריות ובין בלא אחריות אינו מעיד ע"ש:
(י) עד שיסלק עצמו. עבה"ט מ"ש והש"ך הביא הרבה פוסקים כו' ועמ"ש לעיל סי' ל"ג סט"ו סק"ח ובסי' ל"ד סכ"ט סקמ"ג וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ה שכ' ע"ד הצוואה שקראו עליה ערעור מחמת שעד א' מן הצוואה אשתו היא שני בשני עם בעל אשה אשר ניתן לה בהצוואה סך ע"ה זהובים. עוד בה שנית שבצוואה זו נדרה בגד אחד לבה"כ לעשות ממנו חופה והעד דירתו שם במקום ההוא והרי הוא נוגע בעדות. הנה מצד החופה אם יש במקום ההוא חופה אחרת טובה כזו אינו נוגע כלל וחופה דומה לס"ת שאם יש להם ס"ת אחרת אינו מחשב נוגע כמבואר בסי' ז' סי"ב וכ' הסמ"ע שם שמותר להדיינים לקרות אפי' באותו ספר כו' וכיון שא"צ אפי' סילוק תו אין חילוק בין עד לדיין דבדבר הצריך סילוק נחלקו רבוותא אם מועיל סילוק בעד או לא דבעינן שיהא תחלתו בכשרות אבל בדבר שא"צ סילוק הרי הוא בכשרות מתחלתו וא"כ אם יש להם חופה אחרת כזו אינו נוגע ולמיחוש שיזדמנו שני חופות ביום אחד ויהיה אחד מקרובי העד לזה לא חיישי' כיון שאינו נוגע לעת עתה וליתר שאת יהיה העד מסלק עצמו וכן קרוביו מלהשתמש בחופה זו והרי רוב הפוסקים ס"ל דגם בעד מהני סילוק ואמנם מצד שאשתו היא שני בשני עם בעל האשה הנ"ל ודאי דזה הוא פסול שהרי הבעל יש לו פירות ממעות הללו. אמנם אף אי יהיבנא להפוסל כל דבריו שהעד פסול מחמת החופה והשני מחמת קורבא עכ"ז לא מגרע כח צוואה זו ביתר הדברים שהם לאנשים אחרים כלל. והמה זוכים בכל מה שנזכר להם לזכות בצוואה זו ולא שייך כאן עדות שבטלה מקצתה כלל שאם היו כולם יחד נכללים כגון שהיה כתוב שפלוני ופלוני יחלקו עם העזבון והיו העדים קרובים לאחד אז באמת היתה הצוואה פסולה כמ"ש בטור וש"ע סי' נ"א ס"ו ואף בזה אם היו העדים זוכרים העדות היו יכולים להעיד על פה אבל בנ"ד לא כללה הנעדרת את כולם יחד אלא לכל אחד בפני עצמו נאמר תנו או יטול וכדומה הרי מפורש בש"ע שם אבל אם כתב בשטר אחד שנתתי לראובן חצר פלוני ושנתתי לשמעון כו' עכ"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סי' ר"נ ס"ד ובסי' רנ"ג סעיף כ'. ומ"ש בהגה בנו"ב שם על דברי הש"ך כאן עיין בנ"צ מ"ש בזה:
(יא) אין דנין בדייני אותה העיר. כתב כנה"ג בהגה"ט אות כ"ד וז"ל הא דתני בברייתא אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר לא אמרו אלא לאותם שאינם מבני העיר אבל בני אותה העיר עצמם דאנן סהדי דמעיקרא קבלינהו עלייהו והימנינהו עלייהו פשיטא שהן נאמנין הרא"ם ז"ל ח"א סי' י"ב עכ"ל. וע' בספר בר"י אות ד' שכתב דבתשובת פרח מטה אהרן ח"א ס"ד פקפק בדבריו והרב דרכי נועם ח"מ סי' כ"ב נדחק בישוב דבריו והרב מהר"י ז"ל בתשובה כ"י כ' דכל הפוסקים חולקים על הרא"ם בזה כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סכ"ב סקט"ז:
(יב) שהנאה הוא להם שיתעשרו. עמ"ש הרב דרכי נועם ח"מ סי' כ"ב ומה שדקדק מדברים הללו עכ"ל בר"י:
(יג) צד הנחה בעדות זו. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם אמר העד לבע"ד אין רצוני לקצוץ לי שום שכר ממך אם תזכה יעמוד בך אם תרצה ליתן לי שום דבר. נוגע בעדות הוא שהדבר ודאי שישלם לו. ב"י ס"ס זה עכ"ל ועיין בפ"ת לאה"ע סימן י"ז סקי"ט. וע' כנה"ג בהגה"ט אות מ"ו שכתב וז"ל אפילו אין להם הנאה אלא עשות רצונם נוגע בעדות מיקרי מהריב"ל ח"א סי' ל"ד. ובסי' מ"א כתב דכיון שהם מעידים וניכר לכל שמחמת שנאה וקטטה ביניהם הם מעידים נוגע בעדות מיקרי וכ"כ הרשד"ם חי"ד סי' קי"א כו' עכ"ל ועיין בספר בר"י אות ו' שכתב עליו דבספר אדמת קודש ח"מ סי' כ"ה הקשה על מהריב"ל דח"א סי' ל"ד הנזכר ממ"ש מהריב"ל עצמו ח"ג סי' קי"ט וקכ"א והדבר צריך ישוב כו' ע"ש. ועיין בקצה"ח סק"ב וסק"ד ובספר שער משפט סק"א:
(יד) עכשיו נהגו כו' עיין בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ח' שכתב דהיינו דווקא בעסק תקנתם היכא שיש מנהג קבוע שם אבל לא לענין תביעת הקהל על היחידים (ר"ל דאף דיש מנהג קבוע לענין תקנתם לא מהני מן הסתם גם לענין תביעת הקהל על יחידים אם לא שיש בירור מנהג גם על זה) דאל"כ דברי הרא"ש בתשובה סותרים אהדדי דדין דעכשיו נהגו יצא מדברי הרא"ש כלל ה' דין ד' ובכלל ו' פסק שהדין עם ר' מנחם שהעדים החתומים על התנאים מן הקהל הן נוגעים בדבר א"ו היכא שיש מנהג ותקנה קבוע דוקא כמו בש"ע בסי' ז' לענין דיינין שכתב ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו' וכן פסק בתשובת מהר"ם לובלין סי' מ"ב בענין ס"ת דאין עדותן עדות משום דכל העיר נוגעין בעדותן הן כו' ובספר נחלת שבעה סימן כ"ז מחלק נמי הכי דדוקא היכא שיש מנהג קבוע אבל לא אם נהגו כך מאליהן ולאו כל כמינייהו לומר שהוא כאן מנהג קבוע אא"כ ידוע בודאי שהוא מנהג קדום ועוד כתב לחלק באופן אחר אף דחילוק ההוא אינו נכון עכ"פ החילוק הראשון הוא נכון וקיים ולכל הדיעות במקום או בדבר שאין מנהג קבוע היכא דבני העיר נוגעין בדבר פסולין להעיד וא"כ בנ"ד (יובא לקמן סי' קס"ב ס"ז סק"ז) צריכין הקהל להביא ראיה להוציא מחזקת יורשין ולא מהני עדות בני הקהלה מפני שהן נוגעין כולן וכל זמן שלא הביאו ראיה דמהני ע"פ הדין נאמנת האלמנה להחזיק בשבועה שיודעת שכדבריה כן הוא עכ"ל. אולם הוא ז"ל סותר עצמו ממ"ש שם בת' סי' ד' בענין ד' אנשים בקהל מנטוב' שטענו שאין כח להקהל לעשות שהנכסים שחוץ למדינה יפרעו בעול בעד סך שקצבו ורוצים להיות ציית דין לפני ב"ד שלא מבני עירן דכל בני עירן נוגעין בדבר והשיב לכאורה דטענתם טענה נכונה מש"ס דב"ב דף מ"ג אך מ"מ צריכין לדון בעירן מחמת המנהג שכתב הרשב"א ז"ל על כל עניני צבור שאין צריכין להביא מן החוץ עדים כשרים כו' והוא הדין לדיינים ע"ש אלמא דאפילו במקום שא"י בירור המנהג הוי כידוע מכח מנהג קבוע שכתב הש"ע בשם הרא"ש והרשב"א ז"ל וכן מבואר מדבריו בסימן ג' שם (הובא לעיל סי' ז' סקכ"ו) . וראיתי בנ"ש שם סימן כ"ז שהביא ראיה מתשובת דברי ריבות סי' קצ"ז שכתב דכיון שאינו מן הדין אלא מכח מנהג לכן אם הוא מנהג קבוע וידוע לכל העיר שלכם שנאמנים על כך בני הקהל עצמן מנהג כזה יבטל ההלכה אבל אם אינו מנהג קבוע וידוע ופשוט לכל לא מבטלינן הלכה פסוקה בשבילו כו' ע"ש וכן משמע קצת בתשובת הרמ"א סי' ע"ג מדהוצרך בנדון דידיה לומר כיון דנהגו לדון בעיר הגדולה כל מילי דצבורא כו' אף שכבר הביא דברי הרשב"א סי' תר"ף דנוהגין לדון כל צרכי צבור בדייני העיר כו' ע"ש וכן בסי' נ"א שם בתשובת מהר"ם פדואה ע"ש (מיהו אינו מוכרח די"ל דלרווחא דמלתא כתבו כן) גם בכנה"ג בהגב"י אות ל"ז כתב בשם מהר"ש יפה בתשו' כ"י דבסתם מקומות לא סמכינן ע"ז ובשם משפטי שמואל סי' ס"ו כתב דאנן חזינן דלא נתפשט מנהג זה כו' ע"ש. אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה כי כל אלו הגדולים ז"ל היו קודם שנתפשט חיבור הש"ע בעולם אבל בזמנינו מאחר שכבר הוקבע מנהג זה בש"ע הוי מנהג קבוע לדורות ומה שהביא השב יעקב סי' ח' הנ"ל ראיה מדברי מהר"ם לובלין דאף שראה דברי הש"ע אפ"ה פסק דבני העיר נוגעין ואין יכולין להעיד אין ראיה זו מוכרחת לפמ"ש הש"י בסי' ג' (הבאתיו שם בסי' ז') דדוקא אם הנתבע מבני אותו עיר כו' א"כ י"ל דבנדון דמהרמ"ל היה הנתבע מעיר אחרת גם מה שהביא מש"ע מסי' ז' שכתב ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו' ג"כ אינו מוכרח די"ל דשם העתיק דברי הטור להשמיענו דמועיל לזה תקנה או מנהג ונטר עד לבסוף הלכות דיינים ועדות הביא דברי הרא"ש והרשב"א להורות שכבר נהגו כן וכה"ג מצינו בדברי הרמ"א סי' קנ"ה סל"ה וכמ"ש בט"ז שם (גם בתשוב' ח"ס סי' ל"ח שיובא לקמן סקט"ז מבואר ג"כ כדברי השב יעקב דסי' ג' וד' הנ"ל) וצ"ע ועיין בס' בר"י מענין זה:
(טו) לקבל עדים מהקהל. כתב בספר בר"י אות ט' וז"ל הא דכתבו הרשב"א והרא"ש שנהגו לקבל עדים מהעיר וא"צ עדים מעיר אחרת לאו דווקא אלא ה"ה דמקבלין עדים מהחברה ולא בעי עדים שאינם מהחברה מהראב"ש בתשובת מהרא"ש בת"ח ח"ג סימן כ"ג עכ"ל ע"ש עוד:
(טז) ועל הקדשות. ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' ל"ח אודות איש אחד מעיר סעמרי שמת בעיר קאט והעידו ב' כתי עדים שציוה לתת מעזבונו אלף זהובים לקרן קיימת ללמוד בני עניים תורה מהרווחים והעדים מחולקים הכת עדים שהם מסעמרי אומרים שצווה ליתן לסעמרי והכת עדים מקאט אומרים שציוה ליתן לקאט. וכתב דלכאורה כל העדיות הנ"ל בטלה מצד דכל כת נוגעים בעדות כדאיתא בב"ב מ"ג ע"א האומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין כו' ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואפילו קיץ להו ואף על גב דכתב הב"י בח"מ ס"ס ל"ז בשם תשובת הרא"ש ותשובת הרשב"א שעידי הקהל מעידים על התקנות והקדשות והן נוגעין בעדותן שכן נהגו מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לעירם כגון פלוני מבני העיר הקדיש כלי זו לבה"כ נאמנים להוציא מיד המקדיש או מיורשיו מטעם דאדעתא דהכי נשתתפו להאמין זא"ז אע"פ שנוגעים כמו נאמן עלי אבא כו' אבל להעיד נגד עיר אחרת פשיטא שהם פסולים וכ"כ בתשו' שב יעקב סימן ג' והוכיח כן מתשובת הרא"ש ע"ש הבאתיו לעיל סי' ז' סי"ב סקכ"ו ועמ"ש לעיל סעיף י"ט סקי"א ובנד"ז אנשי קאט פסולים נגד אנשי סעמרי להעיד לטובת עירם וכן בהיפוך וכיון שהם נוגעים במקצת העדות בטלה כל העדות כדעת המרדכי פז"ב שהביא הש"ך בסי' ל"ד סקכ"ח והסכים עמו דהיכא דהפסול מצד נוגע בעדות לא אמרינן פלגינן דיבוריה כו' וא"כ הכא כיון שהם נוגעים בעדות בטלה עדות כולה ואין כאן להקדש כלום אך כל זה אי איכא בהני אתרי קופת ת"ת אבל אי ליכא התם קופת ת"ת כלל בודאי דלאו נוגעים בעדותן הן ועדותם כשרה כמבואר בנ"י שם ובב"י ס"ס ל"ז כו' ובמה דסתרי עדותם אהדדי לאיזה מקום צוה נ"ל כיון דב' הכתות העידו על קרן קיימת אלא שהוכחשו באיזה מקום צוה ליתן היינו דר"נ בב"ב ל"א ע"ב (ובש"ע לקמן סי' קמ"ו סכ"ג) באבהתא מי אתכחש ובכתובות (כ"ב ע"ב) תרווייהו בא"א קמסהדי וה"נ תרווייהו בקרן קיימת קמסהדי וצריכין להפריש אלף זהובים מנכסיו לקרן קיימת ולענין לאיזה מקום ינתן נ"ל דינתן לסעמרי חדא דאוקי תרי להדי תרי לענין המקום ואוקי ממונא בחזקת סעמרי דקי"ל ביו"ד סי' רנ"ח ס"ה האומר תנו מנה לעניים יתנו לעניים יתנו לעניי עירו כו' ואומדן דעת נמי איכא דלא שביק אינש עניי עירו ויהיב לעיר אחרת ע' סי' רנ"א בש"ך סק"ח ועוד כפי הנראה ממכתב הרב השואל לא היו ב' כתי העדים במעמד א' אצל השכ"מ אלא בזה אחר זה ואנשי סעמרי היו אחרונים א"כ אין כאן הכחשה כלל דאמת הוא שבתחלה יהיב לקאט ושוב חזר בו ויהיב לסעמרי ושכ"מ מצי הדר ביה כו'. וכתב עוד וכיון שזכינו לדין שלא תהיה עדות מוכחשת א"כ אפילו יהיה נמצא שם באותן המקומות קופת ת"ת באופן שאנשי קאט פסולים לעדות משום נגיעה בעדות מ"מ אנשי סעמרי לא מיפסלו להעיד על המנוח הנ"ל הואיל שהוא מבני עירם ואדעתא דהכי נשתתפו שיהיו נאמנים נגדו מה שאינו נוגע לקהלה אחרת כמ"ש לעיל (ר"ל דהכא עדות אנשי סעמרי אינו נוגע לקאט אחרי שהעדות שלהם כבר נפסל מצד נגיעה ולפי"ז אם היו אנשי קאט כשרים לעדות דהיינו שאין אצלם קופת ת"ת רק אנשי סעמרי נוגעים באמת לא מועיל עדותם של אנשי סעמרי לומר שהיו אחרונים וחזר בו השכ"מ כיון דעדותם נוגע לעיר אחרת. ולפי"ז תיבת אפילו שכתב ברישא אינו מדוקדק כל כך דמשמע דכל שכן אם אנשי קאט כשרים ובאמת זה אינו אך כוונתו בתיבת אפילו לומר לא מבעיא אם כולם כשרים ומכ"ש אם אנשי קאט פסולים ואנשי סעמרי כשרי' דודאי מועיל עדותן של אנשי סעמרי אלא אפילו אם גם אנשי סעמרי פסולים כיון דעכ"פ אנשי קאט פסולים מועיל עדותן של אנשי סעמרי) עכ"ד. עיין שם עוד דמסיק מכל מקום מהיות טוב יש למנות אפטרופוס ולמסור כל העדות לידו ויעיין בה אולי יכול לטעון דבר לטובת היתומים קטנים ואי לא טעין אזי תבנא לדינא כנזכר לעיל עיין שם הטעם בזה:
(יז) אפילו לקרוביהם. כתב בספר שער משפט וז"ל ופשוט דמכל מקום צריך לקבל העדות בפני בע"ד דוקא דאטו באומר נאמן עלי אבא יהא מותר לקבל עדות שלא בפני בע"ד והא לענין זה קבלוהו כ"כ בתשו' ח"צ ס"ס ס"א ונכון הוא עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |