אורים/חושן משפט/לז

אורים ‏ חושן משפט לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) הנאה בה כו'. כתב הע"ש לא משום דחשדינן ליה לשקר אלא משום דאדם קרוב לעצמו עכ"ל והסמ"ע השיגו דכל החשש משום דישקר ולא משום דקרוב לעצמו. והש"ך אף שצידד מאיזה מקום יצא לו לע"ש כן מ"מ הסכים לדברי הסמ"ע ע"ש ועיין תומים:

(ב) להוציאה. פי' כל השדה דהא לא חלקו עדיין:

(ג) גזלה הימנו. וה"ה שט"ח מוקדם למכירה וביקש לטרוף והשותף ביקש לפסול עדי השטר:

(ד) לא יועיל עדותו. דהא עדיין לא חלקו ואם ישאר לשותף חלקו יחזור הוא ויחלוק עמו והרי זה נהנה אבל אם כבר חלקו יועיל עדותו לגבי שותף דאם ישאר ביד שותפו חלקו לא יוכל לומר תן לי החצי כי חלוקתינו היה בטעות דהא הוא בעצמו מעיד ששקר ענו בו ובגזל לקח הימנו חלקו ונסתפח שדהו סמ"ע:

(ה) וקנו ממנו. דבלא קנין לא מהני סילוק בזה ולכך בעי קנין ועיין א"ע סי' צ"ב:

(ו) עד לאחר ערעור. ולא חיישינן לקנוני' דעושה כן רק כדי שיוכל להעיד וגם לא אמרינן דהוי תחילתו בפיסול:

(ז) ישלם דמי'. דאל"כ חיישינן דמעיד שקר כדי להעמידו לפני ב"ח מוקדם למתנה זו שנתן לשותפו דהוא יטרפנה ולא ישגיח במתנה היותו מוקדם ולא יהיה בכלל לוה רשע וכו' דאי אית ליה בלא"ה אין טורף ממשעבדי ועליה דידי' הדר רק דלית ליה ומ"מ ניחא ליה דלא להוי לוה רשע כו' ולגבי שותפו לא מיקרי רשע שנתנו שלא באחריו' משא"כ אם יקחו המערער כשיבא ב"ח לא ימצא מקום לגבות. אבל כשמקבל לגבי שותף ג"כ אחריות תו ליכא למיחש למידי דהא אם יקחנו ב"ח שלו מיד השותף הרי הוא לגבי שותף לוה רשע סמ"ע. ועיין תומים מ"ש בזה והעליתי ג"כ בכוונת דברי טור דלא יקבל נגד שותף זה אחריות סתם רק ישלם לו במעות מכיסו ולא יגבה מן משעבדי שלו ע"ש:

(ח) שהיתה גזולה בידו כו'. אם קיבל אחריות בפי' שאם יטרפנו ב"ח שישלם לו א"צ לתנאי זה דמהכ"ת נימא דקיבל אחריות גדלה הא מתנה לית בי' אחריות ולמה דקיבל קיבל ולמה דלא קיבל לא קיבל רק בקיבל אחריות סתם צריך להתנות שאין עליו אחריות גזלה דאל"כ הא צריך להעיד לבטל הערעור דאם יקחו מידו עלי' דידי' הדר לשלם לו ולכן א"צ להתנות רק שאם יזכה זה המערער בדין שלא יהיה באחריותו אבל יכול לקבל אחריות דעלמא משאר מערערי' להנ"ל דסוף כל סוף אינו נוגע בעדות לגבי מערער הזה סמ"ע:

(ט) על חלק שותף בלבד כו'. ואם חלקו השותפים דעת רשב"ם דיכול להעיד ואף דלגבי חלקו ודאי דאינו נאמן מ"מ נאמן לגבי שותפו והביאו הסמ"ע ס"ק ה" ועיין תומים שהנחתי דברים אלו בצ"ע ועכ"פ יש בו מחלוקת רבוותא וספיקא דדינא ע"ש:

(י) ואם אין בה פירות כו'. אף ע"פ שיגדלו לאח"ז ויטול חלקו מ"מ לא יעיד בשביל זה שקר דכמה שדות נמצאו שיעסוק בהן ויטול חלקו כמו אריס. זהו דעת הרמ"ה והרא"ש אבל רשב"ם חולק הואיל וטרח בו לא יעיד ואם נוטל מזה יותר משארי אריסי משמע לכ"ע לא יעיד ועל זה אפשר כיון הרמ"א אם אין לו הנאה אחרת סמ"ע:

(יא) אין באותו הודאה ממש. דכיון שהגיד וכו' סמ"ע ולא נאמר דנאמנים לגבי עצמן ויחזירו חלקם דהא אומרים אמת העידו ויש להם מגו דשתקו והא דנתן טעם דאין נאמנים להפסיד לחבירו זכותו משום דכיון שהגיד ולא מזה הטעם דאמרו אמת העדנו וה"ל מגו דבכל גווני מיירי אפילו עדיין לא גבו החוב ומשום מגו ה"ל מגו להוציא ולכך נתן טעם משום כיון שהגידו וכו' ולגבי עדים עצמן בחלקם פשיטא כל זמן שלא גבו דא"י לגבות אבל אם כבר גבו אין מוציאין מידם ולכך לא הזכיר הש"ע ותשובת חזה תנופה מענין החזרת חלקם דבר וזהו ראי' דלא כהיש"ש לעיל ס"ס ל"ב ועיין מ"ש שם:

(יב) קודם שהעידו. כתב הסמ"ע בשם מישרים דאין בע"ד יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אעפ"י שאין בע"ד נוגע בעדות כגון שיש לו עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ג סנהדרין והש"ך כתב דזה אינו כשיש לבע"ד כת אחרת הרי זה אינו נוגע ויכול לפסול הנך עדי' רק מיירי באמר הבע"ד שיש לו ב' כתי עדים והביא כת אחת והוא רוצה לפסלן אינו נאמן דאולי לא יביא התובע עוד כת והרי זה נוגע במה שפוסל לכת זו דאף דאמר התובע שיש לו ב' כתות א"צ לברר ואינו מוכרח להביא עוד כת וכן הוא בגמרא ונכון הוא אלא שצריך לומר דאם המלוה מביא כת אחרת שיכול לפסול לאלו היינו אם כת זו אינם אומרים שראו המעשה עם כת ראשונה כאחד אבל אם אומרים שראו כא' הרי על ידי שפוסל לאלו כל העדות בטל דה"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול הרי זה נוגע בעדות ופשוט:

(יג) אינו נאמן על חבירו כו'. דנוגע בעדות הוא דרוצה דחבירו יפרע החצי סמ"ע. ואין כאן מגו דלא היה מודה רק שלוה נ' ועכשיו דאומר דלוה ק' והגיע לחלק חבירו נ' ולחלקו נ' יהיה נאמן דהיה צריך שבועה דתקנו רבנן היסת ועד המשתבע אין עד כדקי"ל גבי הן הן שלוחיו והן הן עדיו ולפ"ז דוקא בתבעו ברי דיש עליו שבועה אבל בטוענו שמא אין עליו שבועה והרי זו כמו גבי שלוחים דנאמן כיון דלאו נוגע בדבר דהא יש לו מגו ודוק:

(יד) עדותו כשרה כו'. ולא חיישינן לגומלים זה מעיד על זה וזה על זה סמ"ע:

(טו) אחד מהשותפים וכו'. פי' הסמ"ע שהם שותפים בדבר אחר דאי בדבר הזה הא אין יכול לחייב את חבירו כמו בס"ד ודבריו דחוקים כי אם אינם שותפים בדבר הזה איך יקרא ליה שותפים ומה נ"מ אם הם שותפים בדבר אחר. ובמרדכי ורשב"א סייע לזה מהא דאמרינן בב"ב בדבר שאין לשותף הנאה מעיד כיון דאינו שותף בדבר הזה כלל. ובאמת הדבר פשוט וכמ"ש בסעיף הקודם דהוא תובע לראובן שחייב לו מנה והודו שמעון ולוי שהיו עמו שותפים בחוב הזה והאמ' כפי טענת התובע לראובן וראובן כופר הם נאמנים דהא מגו דשתקו דהתובע לא ידע מהם דבר ולכך מחייבים שבועה וממון כשאר עדים וכמש"ל דאמרינן הן הן עדים הן הן שלוחים במקום דליכא למרמי' שבועה עליה ואף כאן דהתובע לא ידע מהם דבר. ופשוט ונכון וגם הרב בעל כה"ג תמה בזה ולפמ"ש ניחא ואין כאן פקפוק וכ"כ הטור גבי אריס במקום דאי' ליה מגו ואין עליו חיוב שבועה נאמן ופשוט:

(טז) לא' מהחתומי'. אבל לא לשנים ועיין לקמן סי' ס"ו ומ"ש שם כתב הד"מ עדים החתומים על מקח יכולים ליקח רק אמרו חכמים הרחק מהכיעור והדומה ולענין דיין שדן עיין תו' פא"ט דמ' ושם בפא"ט יש ב' תי' בתו' אי דיין שדן יחידי יכול ליקח דנימא הואיל והוא דיין לא חשוד והא דאמרינן באסר אשה בנדר לא ישאנה משום דשם חששו ביותר דשמא עין נתן בה או אף בזה אם דן יחידי אסור ליקח ויש בתו' ב' תי' נחלקו בזה:

(יז) שפיר דמי. היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם חתמו בספר זכרונות של סופר וקודם שחתמו גוף השטר מכר המלוה השטר לא' מהעדים אין אותו עד יכול לחתום לכתחילה דהוי נוגע בעדות סמ"ע בשם ריב"ש וד"מ. ולא הבנתי דבריו מ"ש לכתחילה דמשמע הא בדיעבד מהני דבממ"נ אי איירי להך דיעה דלקמן בסי' ס"ו סכ"ו בהגהה דיכול למכור החוב באגב בלי כומ"ס וא"כ ישנו במציאות דמכר החוב לא' מהעדים קודם שנכתב השטר א"כ משמע שם בריב"ש דאפי' בדיעבד פסול השטר ויכול לטעון פרעתי ולהד"ם כאילו אין שם רק עד א' ואי איירי לשיטת החולקים דס"ל קודם כתיבת השטר או בלי כומ"ס לא יש במציאות למכור חוב לאחר א"כ אין כאן קנין משטר כלל כי השטר שנכתב בפנקס למזכרת אין לו דין שטר להקנותו ואין כאן קנין ויכול לחתום כי אינו נוגע כלל והמעיין בתשובת הריב"ש יראה להדיא כמ"ש ודברי הסמ"ע צ"ע:

(יח) למ"ד טובת הנאה וכו'. עיין תומים דהעליתי קרובים ודאי דיכולים להעיד בלי פקפוק אבל אם הגזבר גופיה יכול להעיד בזו יש לספק כמ"ש הש"ך דמ"מ הנאה יש לו דאינו ממון. ואם אמרו עדים דהקדיש וצוה שיתן מהצדקה חלק יפה לקרובים ודאי דהוי נוגע בממון ומ"מ מחלקינן דבורם והוי עדות לצדקה ולא לזה הריטב"א ועיין תומים:

(יט) כל היכי כו'. עיין תומים שכתבתי נ"מ טובי:

(כ) מעדי המתנה פסול. משום דשמעון נוגע דשני נח לו והראשון קשה ממנו ולכך המתנה פסול ויכול ראובן לחזור מן מתנתו ואין בשטר ראי' ועיין מש"ל בסי' ס"ו בזה כי שם מקומו:

(כא) הרי זה מעיד. ולקמן בסי' ק"מ הביא מחבר די"ח ועיין מ"ש שם בזה:

(כב) שאם תצא קרקע כו'. ואעפ"י שהרי יוכל לחזור ולתבעו בדין החזיר לי שכירות שלי לא ניחא ליה ליזל בדינא ודיינא כ"כ הרמב"ן:

(כג) במגו דאי בעי שתיק. והיינו דאף המערער לא טען ברי שדר בו דאי טען ברי הרי צריך שבועה ועד המשתבע לא מהימן ש"ך בשם הטור לקמן סי' ק"מ:

(כד) אין המלו' וכו'. דהרי אם תצא הקרקע מלוה לא יהיה למלוה מקום לגבות ויפסיד המלוה וכן הערב דאם לא מצא מקום לגבות מן הלוה חוזר עליו:

(כה) ואם ישאר בידו קרקע אחד וכו'. אפי' אותו קרקע זיבורית וקרקע שרוצה ליקח בינוני' מ"מ יכול להעיד דלא נחשד דבשביל הבדל בין בינונית לזיבורית יעיד שקר:

(כו) יכולי' להעיד וכו'. וכן העליתי בתומים ה"ה אם יש למלוה ערב בטוח דיכול להעיד ע"ש. ולא אמרינן מה בכך דנשאר קרקע בידו דילמא חוששים אולי חייב עוד כהנה וכהנה למקום אחר ולא יספיק קרקע זו דזה אינם חוששים דא"כ איך לוהו מתחילה והא דאמרינן לקמן ולעיל שרוצה להעמידו לפני ב"ח היינו הוא בעצמו שיודע מטמוניות שלו אבל אחרים אין חוששים לחובו' מה שלא נודע להם ואינם מעידים בשביל כך שקר סמ"ע ופשוט:

(כז) י"א דאינ' יכול להעיד בכל ענין. דאם ישאר ביד הלוה קרקעות בריווח לא יחזור עליו ואף השדה שמעיד עליו הוא עידית או זיבורית ונשאר ביד לוה בינונית וכך דינו של ב"ח מ"מ אולי יאמר הבו לי זיבורית טפי פורתי או ירצה הוא ולוה ליתן לו עיד' בציר פורתא ואף דאם חוזר עליו מ"מ הוא חוזר על הלוה לא ניחא לי ליזל בדינא ודיינ' וכתב הנ"י דאם נשאר ללוה עיד' בינוני' וזיבורית לכ"ע יכול להעיד סמ"ע והש"ך הביא דעת רמב"ם ופוסקים רבים דס"ל דמעיד הואיל איכא ב' דיעות בגמ' אי מעיד או לא אוקמינן בחזקת כשרות להעיד וגם מעיד להחזיק השדה ביד המוחזק והממע"ה. ואפשר לחלק דאם מעיד שזה השדה שלו של הלוה שאכל ג"ש כשר עדותו דהממע"ה ואולי כשר להעיד אבל אם בא לפסול עידי המערער בזו אין ספק מוציא מידי ודאי דהם ודאי כשרים ולא יכול לגרוע כשרותן עיין תומים מ"ש בישוב דברי רשב"ם ע"ש:

(כח) לוקח ראשון כו'. פי' יעקב מכר שדה לראובן בניסן ולשמעון באייר ובא א' להוציא השדה מיד שמעון אין ראובן הלוקח ראשון יכול להעיד להחזיק שמעון בשדהו אם לא שנשאר עוד שדה כדי דמיו של השדה שקנה ראובן. דאל"כ נוגע בעדות שאם תצא השדה מיד שמעון לא נשאר לראובן אחריות על שדהו אם יטרפו ממנו משא"כ ביש עוד שדה הרי אחריותו קיים סמ"ע ועיין תומים שכתבתי דנחלקו תו' וראב"ד עם רשב"ם דרשב"ם ס"ל דחיישינן לשדה אולי גזל הוא וגם אולי יבא ב"ח של מוכר מקדם לקנינם רק אין חוששין ליותר רק ב"ח חד וגזל חד דאל"כ אין לדבר סוף ולכך הן שמוציאין מיד לוקח בטענת גזל לא יעיד לוקח ראשון דחושש אולי יבא ב"ח מוקדם על שדהו ומאין יחזור הוא לגבות והן שמוציאין מיד לוקח שני בחוב חושש אולי שדהו גזל ומאין יטרוף כנ"ל. אבל התו' לא ס"ל כן וכן הראב"ד דלב"ח לא חיישינן כלל רק לחד גזל וא"כ אם בא בטענת גזל על לוקח שני הרי לוקח ראשון מעיד דלב"ח לא חיישינן ותרי גזילות ג"כ לא חיישינן אבל אם בא להוציא ממון בטענת ב"ח אז אין לוקח ראשון מעיד דחושש אולי שדהו גזילה ומהיכי יטול את שלו כנ"ל. ואי קשה אם מוציא מיד השני בחוב איך שייך דאית קרקע אחרת הא אין מוציאין במקום שיש ב"ח תי' הראב"ד באפותקי ועוד י"ל דאין ביד מוכר קרקע אחרת רק ביד לוקח שני קרקע אחרת שלקח ג"כ מהמוכר והוא כדי שדהו של ראשון. ולדינא שניהם אמת ועיין תומים שהקשתי מנדון שבח ומ"ש בישובו. וכן י"ל בין אם הקרקע הנשארת ביד לוקח או בת חורין ביד מוכר אבל לא מצאתי בפוסקים וצ"ע. ועוד יש נ"מ אם לוקח ראשון שלא באחריות דלפי' רשב"ם מ"מ אינו מעיד דחושש אם יבא ב"ח יאמר לו כלך אצל שני משא"כ כשיהיה נטרף כבר אבל לפי' תו' לא חיישינן רק לנגזל והא ה"ל שלא באחריות ויכול להעיד ונרא' עיקר כפי' התו' הואיל והראב"ד ורא"ש והגהת הרא"ש כוותי':

(כט) וכן לוקח שני וכו'. ואם לקח ראשון שלא באחריות העליתי בתומים לשיטת התו' דלא חיישינן לב"ח הן שנטרף מן לוקח ראשון בטענת גזילה והן בטענת חוב דהוה אפותקי מ"מ הלוקח שני מעיד ולשיטת רשב"ם דחושש לב"ח אם נטרף מן ראשון בתורת חוב מעיד אבל אם נטרף בטענת גזילה אינו מעיד ע"ש תומים מילתא בטעמא:

(ל) אא"כ נשאר. הארכתי בזה בתומים בישוב קושי' הע"ש דמה בכך דאית ליה ארעא אחריתי דלמא חושש שדה זו גזולה דלחד גזלה חיישינן וא"כ לא יהיה מקום ללוקח ראשון לחזור כי אם עליו. וכתבתי לדעת הטור לק"מ ע"ש בישובו ויש נ"מ דאם נלקח מן לוקח ראשון בחוב בלתי אפותקי רק שדה של לוקח שני במד"ה לוקח שני מצי מעיד ביש לו ארעא אחריתי לדעת הטור ע"ש. אבל לדעת הרשב"ם לא מצינו דבר ברור כי אם אם לוקח ראשון יצא שדה ממנו בטענת גזל אבל אם יצא ממנו בטענת ב"ח אפותקי או שלוקח שני יש לו נכסי' במד"ה דלא מצי לוקח ראשון למימר הנחתי מקום ונטרף הימנו דלוקח ראשון אזי אף דאשתייר שדה אחרת אין לוקח שני מעיד וצ"ע ע"ש. גם העליתי לדינא אם לוקח ראשון טוען שבשקר נלקח הימנו ומבקש מלוקח שני שיעיד לו הוי כשלא באחריות דהרי מודה לו שלא כדין נלקח הימנו וא"כ אף דלא יעיד כו' לא מצי גבי לוקח ראשון משני דהרי הודה דבעלילה בא הנגזל ולקחו רק י"ל ב"ח של לוקח ראשון מצי גבי' די"ל במקום שחב לאחרים לא מצי להודות ע"ש בתומים וצ"ע:

(לא) ובא יהודה כו'. לא מבעיא אם טוען שראובן גזלה פשיטא דא"י להעיד דלא לקרי' גזלנא ניח' ליה להעיד אלא אפילו במערער ואמר שראובן קנאה מגזלן סמ"ע וטור ואין לדקדק פשיטא בהביא מערער עדים שראובן גזלה הלא נפסל לעדות דה"ל רשע דחמס ואיך יעיד ול"ל טעמא דניח' לי' דלא לקריא גזלנא די"ל דהם אמרו דקרקע זו של אבותיו של המערער וראובן לא החזיק בה ג"ש ומכרה ובשביל זה לא נפסל ראובן לעדות דיוכל להיות דמ"מ לקחו ואבד שטרו רק מ"מ בעיני החוץ נחשב לגזלן דיאמרו אילו באמת ה"ל שטר ומי מאבד שטרו ולכך בשביל כך אינו נאמן להעיד:

(לב) אעפ"י שאין עליו אחריות כו'. עיין תומים מ"ש בזה בשינוי נוסחא' בטור בין סמ"ע לב"ח ולדינא לא נ"מ כי לעולם בין במכיר ובין באינו מכיר בו שהוא שלו יבין באחריות ובין שלא באחריות אינו מעיד ועיין תומים באורך:

(לג) כדי שיבא ב"ח כו'. אפילו בידו של ראובן שדות הרבה מ"מ הוא ידע מרת נפשו ואפשר דחייב יותר ממה שיש לו טור ופוסקים:

(לד) ויטרפנה כו'. ואפילו קנה השדה ההיא ומכרה תיכף ואם כן ל"ל דיש לב"ח שעבוד עליו דא"א דלוה בנתיי' מכל מקום חיישינן דילמא לב"ח מוקדם לקנין כ' דאיקני סמ"ע:

(לה) ולא יהיה לוה רשע וכו'. אבל לגבי שמעון לא מיקרי רשע דמכרו שלא באחריות גמ' ועיין תומים מ"ש למה הטור נתן טעם זה ולא כקו' התו':

(לו) שחייב לו כן. דאז יכול להעמידה בפני ב"ח דאם יטרפנ' המערער ויבא ב"ח יכול לגבותו ממנו ולכך מעיד:

(לז) שלא באחריות כו'. דאילו באחריות איך יכול להעיד אם יהיה יוצא מתחת יד הלוקח יהיה הלוקח חוזר עליו דהא מכרו לו באחריות ועיין תומים דהעלו המפורשים לרמב"ם אפילו בשלא באחריות במטלטלין חוזר עליו ולכך א"י להעיד אם לא במכיר שהוא שלו וא"כ אף באחריות יכול להעיד ועיין תומים מ"ש עוד מזה:

(לח) שקנא' מגזלן. דעת הסמ"ע שראובן הוא גזלן וגבי מטלטלין ל"ש ניח' ליה דלא לקרי' גזלנא ועיין תומים שכתבתי כי עיקר כפי' הב"ח דגם במטלטלין שייך ופי' שקנא' מגזלן היינו ראובן המוכר קנא' מגזלן ועמ"ש דלא תקשה דברי הטור אדברי הרמב"ן:

(לט) אפי' עשא' אפותקי. דאפותקי בלי מטלטלים א"ק לא מהני לשעבד מטלטלי' דלית ליה קלא כדאמרי' עשה שורו אפותקי ומכרו אין ב"ח גובה:

(מ) ובזמן הזה כו'. דבזמן הגמרא היה חשש דלמא שעבד לב"ח מא"ק וא"כ גם זה משועבד לב"ח לגבות ממנו ולכך משנינן בגמרא דאיירי דעדי' מעידים דלא היה לו קרקע מעולם אבל בזה"ז אין אנו צריכים לזה דעכשיו אין מועיל זה לגבות מן מה שמכר וע"ל סי' ס' מ"ש מזה:

(מא) שראובן גזלה בעצמו כו'. עיין תומים מ"ש מקדם דהא בטוען שגזלה מעצמו א"כ בלא"ה פסול דניח' לי' לבל יהיה נקרא גזלן ועיין תומים די"ל דטוען דגזלה בזמן דהיה מוחזק בגזלן ועכשיו עשה תשובה ע"ש תומים ס"ק י"ג:

(מב) מפני ת"ה. פי' שחשו חכמים שימנע א' מליקח דבר מחבירו כי למחר יתברר שהוא גזול ויפסיד שלו ותקנו חז"ל אם אין לוקח מגנב מפורס' או שלקחו בפרעון חובו וכדומה כי סבר וקיבל להפסיד מקחו אם יבא מערער כשיבא נגזל ויברר שדבר זה גנוב וגזול מאתו שצריך להחזיר ללוקח דמי חפץ שנתן בעבורו והוא הנגזל יחזור על הגזלן לשלם לו הדמים שנתן ללוקח ולכך אם איירי בדברים ששייך בו ת"ה א"כ אם יוציא מיד הלוקח צריך ליתן לו מעותיו ויחזור על המוכר ויצטרך לשלם וא"כ הרי בכיון פוסל עדיו שלא יוציא החפץ ואף הוא יפטר מדמי' והרי זה נוגע אבל בטוען שמוכר קנא' מגזלן אין לו כלל משפט דמים בהמוכר כי אף הוא לקחו לכך מעיד ועיין תומים שהעליתי דאם לא נתייקר החפץ מכפי שקנא' מן המוכר א"כ במקום דיש בו ת"ה אפי" באחריות יוכל להעיד המוכר דהא אינו חוזר עלי ו שכבר קיבל הדמים מיד המערער אבל אם נתייקר לא יעיד דהא אין לו מהמערער רק דמי' שנתן עבורו וחוזר על הנשאר על המוכר:

(מג) שגזל כו'. נחלקו בטור רבינו יונה ור"י אם הפי' שגזל שידוע לנו בעדים שגזל ולכך אין מעיד אבל בקול בעלמא שגזלו לא מפסל שמעון להעיד כי אולי אין בו ממש בקול ורבינו יונה פי' אפי' בקול בעלמא חוששין ול"מ עדותו אולי האמת כפי הקול ונוגע בעדותו וע"ת מ"ש בזה כי תלי' במחלוקת אי בדיעבד מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד:

(מד) מפני שאפשר שנוח לו כו'. משמע בפרישה הא אם שניהם נוחי' ואין אחד אלי' יותר מחבירו לא שייך תי' זה רק צ"ל דלזה יהודה יש עדים ג"כ כמו שמעון וא"כ אילו יבא ליד יהודה אין להוציא מידו דאוקמי תרי לבהדי תרי ואין להוציא מיד מוחזק וזה הוא ג"כ בכלל בלשון שני נח לי וכו' כי בזה יכול להוציא בעדים ובזה אין יכול כי לוי אין לו עדים נגד שמעון המערער אבל יהודה יש לו עדים נגדו ולכך אם יבא ליד יהודה אין נח ביד שמעון להוציא משא"כ בנשאר ביד לוי והוא אין לו עדים נגד שמעון יבא שמעון בעדים ויוציא אותו וזהו בכלל השני נח לי וכו' זהו דעת סמ"ע ופרישה. אבל בתומים כתבתי דאפילו לוי מוחזק באלים ויהודה לאיש נוח מכל מקום יכול לומר דנוגע דאולי לשמעון הלוקח לוי יותר נח וכו' כי מי יודע מטמוני' של חבירו וא"כ לעולם א"י להעידו ודלא כדברי הסמ"ע דלדבריו אם עדי שמעון מספיקים להוציא אף מידי יהודה ואינו אלים יותר מלוי יכול שמעון להעיד דלא שייך שום טעם שכתב הסמ"ע אבל האמת נכון דאינו דמעולם לא יעיד כי אין לנו להכיר מה נייחא ומה הוא הקשה וכן מבואר בחדושי רמב"ן בראיה מגמ' ע"ש ועיין תומים שהארכתי בפילפול אם זה תי' השני נח לי עיקר בגמ' ע"ש ומה שכתבתי בדברי הרמב"ם ז"ל ואע"ג דלקמן בסימן קמ"ז לא קי"ל כאדמון דס"ל הך סברא השני נח לי וכו' ולכך פסקינן העורר על שדה והוא חתם בעד אבד זכותו ולא אמרינן דחתם מפני דשני נח לו וכו' צ"ל לענין עדות בחשש נגיעה כל דהוא פסלינן לעדות ואפילו בדרך רחוקה ונפלאה. משא"כ שם בענין זכותו צריך אומד וראי' ברורה ואפי' השני נח לו:

(מה) אם מכר שדה הגזולה כו'. בעודנו ביד המוכר אין חילוק בין שדה לטלית אבל במכרו ללוקח יש הבדל דבקרקע לא שייך יאוש ושינוי רשות משא"כ במטלטלין ועיין תומים שכתבתי דמשמע מתוס' ורא"ש דגם בקרקע שייך יאוש אם שמענו דמתייאש ורוב פוסקים לא ס"ל כן:

(מו) ונתייאש כו'. זהו לשיטת הרמב"ם דסבירא ליה דאין הבדל בין שינוי רשות קודם ליאוש או יאוש קודם לשינוי רשות לעולם זוכה הלוקח אבל לדעת החולקים צ"ל דכאן איירי דידוע דהיאוש קדם לש"ר ולכך אין לו לתבוע ללוקח סמ"ע וב"א:

(מז) שהרי אין טלית זו חוזרת כו'. עיין מ"ש בתומים דדעת רשב"ם כפי מ"ש הנ"י בשמו אם היה באחריות אין בו ש"ר כלל והעליתי אף לשיטתו במת גזלן דאין ללוקח מקום לגבות מהגזלן לכ"ע הוי ש"ר וע"ש דלדינא לא קאי הך דעת רשב"ם וע"ש באריכות:

(מח) שכבר קנאה הלוקח כו'. עיין תומים דלדעת הרמ"א וסמ"ע לקמן בסי' שנ"ג בדברי רמב"ם ומחבר דאע"פ דיש ש"ר מ"מ חייב הלוקח לשלם הדמים אפילו בגנב אינו מפורסם מה שהחפץ שוה יותר עכשיו מהדמים שנתן למוכר עבורו אם כן צ"ל כאן איירי דאין החפץ שוה יותר דאל"כ הא עדיין נוגע בעדות דנוטל מלוי הדמים העודפים עיין תומים:

(מט) ביאוש וכו'. עיין תומים ס"ק י"ח דק' מה בכך דמייאש דילמא מעמידו בפני ב"ח ותליתי הדבר בהנך ב' תי' אי שני נח לי וכו' או תי' דאי' לי' סהדי וכו' ונ"מ לדינא דבמקום דאיירי בכה"ג דאי' לי' סהדי וכו' אפילו בטלית דאי' בי' יאוש א"י להעיד דמעמידו בפני ב"ח ואי יבא הטלית ליד יהודה לא יהיה ב"ח יכול לגבות ע"ש ומיהו לדידן דאין גובין לעולם מן מא"ק אפילו נתן וכדומה כדלקמן סי' ס' לא נ"מ בזה:

(נ) שסופה אם תעמוד ביד יורש כו'. דקיי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח וליכא כאן שינוי רשות א"כ חזר דין טלית להיות בשוה עם דין שדה:

(נא) אחריות נכסים כו'. היינו קרקעות וא"כ אף דמטלטלין ביד לוי הלוקח מ"מ ניחא לי' כדי שיחזור על נכסים שהניח ראובן הגזלן שמת אבל הניח מטלטלין לא משתעבד:

(נב) והאידנא דתיקנו וכו'. היינו אם הניח הגזלן מטלטלין אבל אם לא הניח כלום אין היורשים חייבים לשלם משלהם גזלת אביהם ולכך מעיד ש"ך:

(נג) שהוא של ראובן וכו'. עיין תומים מ"ש בזה אם העד שמעיד לחובתו מיקרי עד אע"פ שנוגע בדבר ולמ"ד דלא הוי עד צ"ל דמעיד שהוא של ראובן ולא של יהודה המערער ע"ש מילתא בטעמא דבזה דאמר שהוא של ראובן נסתלק ויכול להעיד אח"כ שאינו של יהודה:

(נד) עד שיסתלק וכו'. דבפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ועיין תומים שכתב הש"ך די"ל קי' לי' כמ"ד אף בממון בעינן תחלתו וסופו בכשרות ואני כתבתי דלא נראה לומר כן נגד סתימת הש"ע ורוב מחברים אמנם אם קרוב של זה הנוגע בעדות יכול להעיד אחר שיסתלק בזהו לא מצינו בש"ע דבר מבואר ויכול לומר קים ליה כמאן דאמר דפסול ע"ש:

(נה) שיסתלק עצמו כו'. כתב הסמ"ע כן כתב רבינו ב"י בתחלת דבריו לחלק דברחוב וכיוצא בו מהני סילוק מה שאין כן לספר תורה אבל בסוף חזר בו וסבירא ליה כ"ש הוא אם לס"ת לא מהני סילוק מכ"ש לרחוב ומרחץ ע"כ ובאמת הא דחזר בו רבינו הב"י היינו בדעת הטור דהוא סבירא ליה דגם ברחוב לא מהני סילוק לכך סבירא ליה בדעתו דכ"ש הוא מן ס"ת אבל בדברי הרמב"ם דכתב ברחוב מהני סילוק ובס"ת לא מהני ש"מ דסבירא ליה לחלק דס"ת לשמיעה לא מהני סילוק משא"כ שאר צורכי עיר והמחבר בש"ע גריר אחר דעת ולשון הרמב"ם ז"ל והרמ"א דכתב וי"א הוא דעת הטור:

(נו) דביש להם ס"ת אחרת וכו'. עיין מש"ל בסי' ז' מזה ע"ש:

(נז) תנו מנה לבני עירי כו'. ואם אין מסתלקין אי אמרינן דמכל מקום חייב ליתן לעניים מה שהעידו שפסק רק לעניי אותו עיר אין צריך ליתן דפלגינן דבורא וחייב בצדקה עיין לעיל בסעיף ט' מה שכתוב בשם הריטב"א דמשמע דפלגי' דבורא וחייב ליתן רק אין צריך ליתן לעניי אותו עיר עיין שם ומה שכתוב בתומים שם:

(נח) אפילו אמרו שנים אנו ניתן כו'. כתב הסמ"ע ע"ל סי' ז' כתבתי למה בסילוק דיינים כתב שבני עיר יתנו עבורם המגיע על חלקם וכאן כתב שהעדים עצמם יתנו חלקם ולעיל בסמ"ע יפקד מושבו כי לא נמצא ממנו דבר אבל בפרישה לעיל כתב כי העדים אומרים אנו ניתן חלקם כי מה יפסידו אם לא יאמרו כן ויבטל עדותם פשיטא דצריך ליתן דהא אין הימנותא בעדותם משא"כ דיינים למה יאמרו כן אם לא יתנו מ"מ יצא הדין לאורה כי ישנו במקום אחר שופטים בישראל ת"ל ולכך כתב דבני עיר רוצים ליתן עבורם עכ"ל ואפשר דבעדות לא מהני בלא"ה מה שבני עיר נותנים עבורם שיסהידו דה"ל נוגע דבשביל כך שהם קבלו על עצמן לפרוע עבורם מעידים כך ואף לקמן בסימן קכ"א ס"ט אמרינן דאפילו פטרו לשליח מ"מ ה"ל נוגע בעדות דבשביל האי הנאה דפטרו מעיד לו לשקר מכ"ש כאן שקבלו על עצמן שיהיו פטורים ממס הקצוב להם פשיטא דהוי בנגיעה וחשודים להעיד ובעדות אמרו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה לא יעיד וכך נראה דלכן לא כתבו הטור בעדים רק בדיינים דלא שייך הך וצ"ע:

(נט) שהנאה להם שיתעשרו כו'. עיין מ"ש בתומים בדברי הרמב"ם ורשב"ם ע"ש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.