ב"ח/אבן העזר/קעח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המקנא לאשתו וכו' אפי' הוא אביה או אחיה ואף על גב דלעיל בסימן כ"ב כתב דמותר האב להתייחד עם בתו וכן הבן עם אמו דאהנו אנשי כנסת הגדולה דסמיוה לעיני דיצה"ר דלא מיגרי בקרובות היינו מן הסתם אבל המקנא לאשתו דאל תסתרי עם איש פלוני דאין ספק דלפי שראה איזה פריצות עם אותו האיש לכך מקנא לה ממנו א"כ אפי' הוא אביה או אחיה נמי הוי קינוי דאיתרע הכא חזקתייהו ומ"ש או עכו"ם נראה דאתא לאורויי דאע"פ דבזינתה עם עכו"ם אינה אסורה לו לאחר שנתגיירה כדלעיל סעיף ח' בשם ר"ת אפ"ה לבעלה אסורה אף בזינתה עם העכו"ם ומ"ש או שחוף נראה דלרבותא נקט שחוף דאעפ"י שאינו מתקשה ואצ"ל סריס שמתקשה אלא דאינו מוליד וכן נראה ממ"ש התוספות בסוטה (דף כו):
כתב הרמב"ם קטנה שהשיאה אביה וכו' עד אלא להפסידה כתובתה לאו דוקא כתובה דהוא הדין לאוסרה בעיא קינוי והתראה ואיפשר דרבותא נקט דאפילו כתובתה הפסידה ומכ"ש דאסורה על בעלה כיון דקינא לה והתרה בה ועברה ונסתרה:
ומ"ש אבל קטנה בת מיאון כו' פי' כיון שאין קידושין תופסין בה מדאורייתא אלא מדרבנן ויכולה למאן ולצאת מבעלה בלא גט השתא ודאי אפי' זינתה תחת בעלה לרצונה אינה נאסרת על בעלה דכיון דאינה אשת איש מן התורה ה"ל כפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות דלא עשאה זונה ושריא אפי' לכהן כדלעיל בסימן ששי ומה שצריך לומר שאין לה רצון היינו שאם היה לה דעת ורצונה רצון אעפ"י דקידושיה מדרבנן היתה נאסרת על בעלה מדרבנן אבל השתא שאין לה רצון וחשובה כפנויה מה"ת שריא אפי' לכהן אפי' מדרבנן ודו"ק:
והראב"ד השיג וכו' פי' וכיון דאונס הוא אפי' השיאה אביה וזינתה לרצונה אינה נאסרת לבעלה ישראל ועוד אפילו את"ל דאינו אנוס אין כאן קינוי כיון שאין בה דעת לקבל הקינוי וההתראה ולפיכך אם זינתה אעפ"י שהשיאה אביה לא נאסרה אלא לבעלה כהן כדין אשת כהן שנאנסה אלא מיהו לא חשיב פתוי קטנה אונס אלא לענין זה שאינה נאסרת על בעלה ישראל אפילו השיאה אביה אבל אם לא השיאה אביה והיא בת מיאון לא חשיב אונס ולומר כיון שאין לה רצון א"כ יתן הצער כמו לאנוסה אלא כולן שוות לענין זה דכיון דנתפתתה אין לה צער ועי' במ"ש ה"ה פ"ג מה' א"ב ובכ"מ פ"ב דסוטה:
קינא לה משנים וכו' בגמרא פ"ק שני דכריתות (דף ט) יליף לה מזאת תורת הקנאות תורה אחת לקינויין הרבה דחמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה וכ"כ התוס' ספ"ק דסוטה בדיבור האחרון:
ומ"ש וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים מותרת וכו' כ"כ הרא"ש בפרק שני דיבמות והיינו דוקא באומרת טהורה אני אבל בשותקת היינו מודה ואסורה וכ"ש באומרת טמאה אני ומביאו ב"י:
כתב בספר המצות לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה וכו' ברפ"ק דסוטה א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה וכו' פי' דבזמן הבית דאיכא מי סוטה לא היתה אסורה עליו דלר"י ב"ר יהודה נמי כיון דקינוי ע"פ עצמו הוא היתה שותה ג"כ ע"פ אותו קינוי ומותרת לבעלה לאחר השקאה ואע"ג דלרבנן נמי דאינו קינוי אא"כ ע"פ עדים אם קינא לה בזמן הזה בעדים נמי אסורה עליו לעולם לא היה מזהיר שלא יקנא לה בזמן הזה בעדים דבהא ודאי אם יקנא לה בעלה ותעבור על הקינוי בדין היא אסורה עליו לעולם וכופין אותו להוציא ע"פ עדים שיעידו שקינא לה ועברה אבל בקינוי על פי עצמו ותעבור על קינויו אפי' הבעל מודה בדבר ולא יגרשנה אין בידינו לכופו להוציא כיון דלרבנן אין קינויו קינוי ושמא הלכה כר"י בר"י דאסורה עליו לעולם ותהיה עמו באיסור כל ימיו ומכ"ש אם יתחרט על הקינוי ויכחיש ויאמר שלא קינא לה כלל ויש להקשות כיון דתלמוד ערוך הוא דהכי אמר רחמנא אמאי כתבו רבינו בשם סה"מ וי"ל דבתלמודא איכא לפרש דר"ח מסורא הוה מספקא ליה הילכתא כמאן שהרי אמר שמא הלכה כר"י ב"ר יהודה ולכך הזהיר על זה אבל למאי דקי"ל כרבנן ולא מספקא לן השתא לית דחש להא דר"ח מסורא אבל מספר המצות שפסק כך למדנו דמפרש דר"ח מסורא נמי פוסק דבדיעבד הלכה כרבנן דאין קינוי אלא בפני שנים ואין כופין להוציא אלא דצריך לחוש לכתחלה לדר"י ב"ר יהודה דלא לימא לאתתיה וכו' דכל א' יחוש לעצמו לכתחלה שמא תהא אשתו עמו באיסור כל ימיו אליבא דר"י בר יהודה ודו"ק:
בא ע"א והעיד לו שנסתרה וכו' גם בכאן מיירי באמרה טהורה אני ואפ"ה אם הוא נאמן בעיניו וכו' אסורה ואפי' לא היה שותק הבעל מתחלה דכיון דקינא לה רגלים לדבר שזינתה ובסמוך דכתב רבינו לא קינא לה וכו' דליכא רגלים לדבר כתב רבינו והוא שותק ואסורה עליו משום לזות שפתים מדרבנן ולכן אינה אסורה אלא בהוא שותק דאיכא לזות שפתים מדשתק הבעל ולא הכחישו אבל בקינא לה דאסורה מדאורייתא כיון דאיכא רגלים לדבר אפי' הכחישו הבעל אסורה עליו מדאורייתא ומ"ש בספרי רבינו והיא שותקת ט"ס הוא וצ"ל והוא שותק ודלא כב"י לעיל בסי' קט"ו ולשם הארכתי בס"ד ע"ש ס"ו:
שמע העם מרננים וכו' משנה ר"פ מי שקינא לאשתו פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע והלכה כר"י עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וה"פ אם קינא לה בעדים ונסתרה ועל הסתירה אין עדים אלא דהעם מרננים וכו' דהיינו דאין כאן אלא קול מפני שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה אסורה לו וכו':
בא עד אחד והעיד שנטמאת וכו' עד אפי' עד הטומאה הוא אחד מעדי הסתירה כ"כ גם הרמב"ם בפ"א והקשה בכ"מ דהיכי תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי סתירה עכ"ל ולפעד"נ דסד"א דכיון דראה הסתירה קאמר בדדמי דודאי נטמאה אע"ג דלא חזי אלא פריצות דבכה"ג חששו חכמים בעדים שראו לראובן שנטבע במים ואח"כ העלו אחד מן המים שהוא מת דאין נאמנין לומר שהוא ראובן דחיישינן דקאמרי בדדמי מאחר שראו הטביעה כדלעיל בסי' י"ז וה"נ הכא סד"א דאינו נאמן מה"ט וקאמר דאפ"ה נאמן שנטמאה ולא חיישינן דקאמר בדדמי:
בא עד אחד ואמר שנטמאה וכו' עד אחר רוב דעות משנה וגמרא פרק מי שקינא והכל מפורש בב"י אלא דהקשה הא דכתב בשם הרמב"ם ב' אומרות נטמאת וכו' דתלמוד ערוך הוא דהולכים אחר רוב דיעות בין לחומרא שתשתה בין לקולא שלא תשתה ולמה מביא אותו בשם הרמב"ם וי"ל דתלמודא לא קא מיירי אלא באחד ושנים דהולכים אחר השנים בין לקולא בין לחומרא דאף ע"פ דכולן פסולין אין דברים של אחד במקום שנים כלום ומדברי הרמב"ם למדנו דגם בשנים וג' דאף ע"ג דבעלמא אמרינן דתרי כק' אפ"ה אמרו רבנן דכאן אזלינן בתר רוב דיעות ובג' אומרות לא נטמאת מחמרינן עליה שתשתה ולא חיישינן להני תרתי דאמרי נטמאת ובג' וארבעה אזלינן נמי בתר רוב דיעות ומקילינן עלה דלא תשתה כהני ארבעה דאמרי נטמאת ולא חיישינן להני ג' דאמרי לא נטמאת ושינה הרב דנקט הכא ג' וד' לאורויי דכי היכי דאין חילוק בין אחד ושנים לבין שנים ושלשה הכי נמי אין חילוק בין שנים וג' לג' וד' לעולם הולכין בתר רוב דיעות והדר אשמעינן במחצה על מחצה כיון דליכא רוב דיעות אזלינן לחומרא דתשתה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |