פתחי תשובה/אבן העזר/מב
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בע"כ אינה מקודשת. עבה"ט מ"ש ב' אומרים נתקדשה באונס כו' ועיין בס' שעה"מ פ"ז מה"א דין ב' שהביא תשו' מהרד"ב סי' מ"ו על אשה אחת שנתקדשה ושנים אומרים שנתקדשה מרצונה ושנים אומרים שנתקדשה באונס פחד וכתב דהיא מקודשת ודאי ולא תפסי קידושין מאחר משום דאיכא ס"ס להחמיר ספק אם האמת כדברי האומרים שנתקדשה לרצונה וא"ת נתקדשה באונס ספק אי חשיב אונס או לא (ר"ל כדאיתא בח"מ סי' ר"ה ס"ז בהגה) וכל דאיכא ס"ס להחמיר הו"ל מקודשת ודאית יעו"ש והוא ז"ל גמגם בזה ע"ש:
(ב) וי"א שאינה מקודשת. עמ"ש לקמן סי' נ' ס"ו סק"ח בענין הקנסות והח' שעושין בשידוכין למה אין מתירין אותם קודם הקידושין שלא יהא דומה לאונס ע"ש: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קי"ב במי שרוצה לבגוד בהמשודכת שלו ויש ביד מנהיגי הקהילה לכופו ע"י מושל העיר להכניסו לחופה אם יש חשש בזה מחמת מקדש בע"כ והרב השואל צידד להתיר הואיל שהח"מ וב"ש השיגו על דברי הרמ"א בח"מ ס"ס ר"ה שכ' באנסוהו לקנות אינו קונה ולא נשאר כאן ספק רק משום שעושים שלא כהוגן והכא אדרבה הוא עושה שלא כהוגן והדר ה"ל כשאר קנין בע"כ דמהני דלא כהרמ"א הנ"ל. והוא ז"ל השיב להלכה גם אני מסכים עמו לכופו וכן כבר נעשו כמה מעשים בזה ואף דבחידושי לב"ב מ"ח ע"ב עשיתי סמוכים לדברי רמ"א בשם בעל העיטור הנ"ל דמי שכופין ליקח לא מהני כו' מ"מ נ"ד שאני ולא דמי לכפוהו ליקח דהא מבואר בב"ב שם דגבי קרבן כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דניחא ליה דליהוי ליה כפרה וע"ש בתוס' (ד"ה אילימא) דכל כיוצא בזה דמחוייב לעשות הוי כמכר מעתה ע"כ הא דנתחבטו בזה היינו בשכופין לקדש בעלמא דזה הוי כלוקח אבל זה שהתחייב עצמו בחרם וקנס ואפילו אם שלם הקנס לא נפטר מהחרם ומכ"ש בנ"ד שאין לו לשלם פשיטא דבעי כפרה והקידושין היינו כפרתו כו' וא"כ היה שפיר כמו קרבן וכופין אותו לכ"ע ואין על זה שום חולק. אלא דלפ"ז לא עדיף מקרבן עצמו שצריך שיאמר רוצה אני עכ"פ אבל לפע"ד אין בזה שום קפידא כמ"ש הה"מ רפ"ז מה"א דכל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא וכוונתו בזה דלאו דוקא צריך שיאמר רוצה אני אלא כל שהוא עושה המעשה ההוא אנו אומרים שמרצונו עשה כו' ולא באו חז"ל למעט אלא שאין ממשכנין על העולה כמו בחטאת ואשמים אבל יתן או יאמר רוצה אני ליתן כו' וה"נ גבי תלוה שיקדש אשה אין לך מעשה יותר מאמרו הרי את מקודשת ואנו תולין שאמר זה מרצונו ומסולק בזה תמיהת הלח"מ על הה"מ שם וכ"כ להדיא במגדל עוז שם כו' וא"כ אפשר גם הראב"ד לא פליג אלא משום סתימת הרמב"ם אפילו כשאינו אומר הא"מ אלא שהיו עסוקין באותו ענין וכמ"ש גם זה במגדל עוז שם אבל כל שעושה מעשה המורה על רוצה אני פשיטא שמועיל כו' לכן גם ידי תיכון עמו כשרוצה לכוף א' לקידושין ואין כאן בית מיחוש. ומה שרמז דאפשר דנפיק מיניה חורבא אם כוונתו למ"ש רמ"א ביו"ד סי' של"ד ס"א הדבר צריך מיתון כו' ואם כוונתו כפשוטו שלא יהיה שלום ביניהם פשיטא שהאמת אתו וכן אמרתי להמוכ"ז כי לדעתי טוב להפריד בין הדבקים עכ"ד ע"ש):
(ג) המוכיחות שלא כיוונה. עיין בתשובת נו"ב ר"ס נ"ה שכתב לכאורה יפלא למה לא נאמין שלא כיוונה לשם קדושין והא עד א' נאמן באיסורין אפילו בשלו ולא בעינן שיהא בידו כ"א היכא דאיתחזק איסורא והכא לא איתחזק דעל תחילת הקדושין באנו לדון ואדרבא בחזקת פנויה עומדת אמנם באמת אין טעמו של מהר"ם משום דלא מהימנא אלא מהימנא אך שאין אנו משגיחין על הכוונה והדברים הולכים אחר הפה ואפי' אם המחשבה לא כן הוא דברים שבלב אינן דברים. והאריך בזה ומסיים יצא לנו מזה שלענין נאמנות בדבר שאינו נגד חזקה בין המקדש ובין המתקדשת נאמנים אפילו לדעת הב"ש ורי"ו (לעיל סימן כ"ז בב"ש סק"ה) שגם האשה לאו כל כמניה לומר שלא הבינה אולי הוא כיון דלישנא ברירא הוא ריעה טענת' לומר שלא הבינה אבל במה שאין בו ריעותא מהימנא דא"א לסתור סוגיית הש"ס דעד א' נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק עכ"ד ע"ש: והנה מכלל דבריו נראה שתופס בפשיטות דבלא איתחזק נאמן עד א' אפילו בדבר שבערוה וכן נראה דעתו בסימן ל"ח ובסי' ס"א וכמ"ש לקמן סימן מ"ג ס"א אך בסי' נ"ד שם יובא לקמן סי' קנ"ז ס"ד סק"ט מסתפק בזה. ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה ס"ס כ"ט כתב וז"ל ומשמע מתוס' גיטין ב' דאפי' בדבר שבערוה מהני ומחידושי רשב"א שם משמע הכי ביותר וכ"כ הרמב"ן בהדיא הביאו הר"ן בפ' התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אך מר"ן בחידושי גיטין משמע דבערוה ל"מ וכ"כ בהדיא בפ' התקבל שם אך שהראיה שהביא צ"ע דבזינתה אשתך היא בחזקת היתר ולכ"ע ל"מ עד אחד ועוד שהר"ן כתב בב' מקומות דעד א' מהני עב"ש סי' ל"ז ס"ק מ"ה ושם סעיף כ"ד הביאו הרמ"א עב"ש שם סק"נ וכ"כ מהרי"ט והא דמשמע מדברי הנ"י בשם ריטב"א הביאו הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד דע"א ל"מ ז"א כי המעיין בנ"י בהאשה רבה מבואר דריטב"א ס"ל דבע"א אפילו איתחזק איסורא מהימן ובזה כתב דבערוה לא מהימן אבל בלא איתחזק לא מיירי כלל ובמהרי"ק שורש ע"ב כתב בהדיא דע"א בערוה היכא דלא איתחזק איסורא נאמן וכדאי הוא לסמוך עליו עכ"ד. שוב ראיתי בתשוב' בגדי כהונה סי' י"ח ובתשובה מבן המחבר העיר בזה על דברי הנו"ב הנ"ל שתופס בפשיטות דנאמן דהלא אשלי רברבי ס"ל בהדיא דעד א' אינו נאמן בדבר ערוה אע"ג דלא איתחזק הלא המה הר"ן בפ' התקבל והנ"י ביבמות דף פ"ח וכן מבואר דעת הרא"ש בקידושין דף ס' ע"ב והניח בצ"ע (גם בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס צ"ז עמד בזה ע"ד הנו"ב הנ"ל ומ"מ צירף זה לסניף ע"ש) . וע"ש בסי' כ' בתשובת הגאון מהר"ר פנחס ז"ל ובסי' כ"א שם בתשובת הגאון מהר"ר צבי הירש ז"ל מגלונא מ"ש בזה וע' עוד בתשו' ברית אברהם סימן פ"ב מזה:
(ד) לקח יד האשה עח"מ סק"ב שתמה דהרמ"א לעיל סי' כ"ח ס"ד העתיק דברי הרמ"ה וכאן העתיק דברי הגמ"ר (וזיכה שטרא לבי תרי והב"ש סק"ג תירץ דעובדא דהגמ"ר היה בתחלה ג"כ רצונה להתקדש לו ואח"כ לקח ידה בחזקה אז אמרי' לישדינהו כו' וע' בט"ז לעיל סי' ל' סק"ב בדברי המגיה שם (ועיין בתשוב' ח"ס סי' פ"ד כתב דהמעיין בפנים במקור הדין יראה כי האמת עם הב"ש דלא בהמגיה בט"ז סי' ל' סק"ב ולפע"ד עוד יש לחלק דהכא בתחב הטבעת באצבעה דרך קישוט אפי' נאמר דלא שדיתי' שהיתה סבורה דחייבת באחריות מ"מ היה לה להסירה מאצבעה ולשמור בתוך ידה ולכסה ולא להתקשט במה שהוא על אפה וחמתה (ולכן אפי' לא אתרצאי מעיקרא נמי וע' ביאור רבינו הגר"א ז"ל וע"ש עוד בסי' ק"א מזה והובא קצת לעיל סי' כ"ח ס"ק ט"ז) כו'. וכתב עוד על נדון השאלה שם וז"ל ומה ש"ש לצדד להקל באשר העדים סותרים בעיקרן של דברים כי זה אומר שראה שתחבו באצבעה דרך קישוט ואידך אמר שראה ששניהם אדוקים בו ושוב עזב הוא והניח בידה ומעולם לא נתחב באצבע אע"ג דלענין עובדא דילן ליכא נפקותא לדינא מ"מ כיון שענינים אלו הם מגוף המעשה דלפעמים אית בהו נפקותא לדינא כאשר כתבתי לעיל ה"ל מכחישים זא"ז בבדיקות ומסלקים עדותם לגמרי ומלתא דא כבר אמורה במהרי"ט ח"ב חא"ע סי' מ"ג ד"ה ונבא לחקור ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ק"ד כו' ואף דבנ"ד יש ב' עדים הפוסלים עד הראשון וא"כ נשאר השני בכשרות והיא נתקדשה בעד א' עכ"פ דנוהגין להחמיר כסמ"ג (כדלקמן ס"ב בהגה) דהעד הכשר לא הכיר שהוא פסול עש"ך ח"מ סימן ל"ו סק"כ (וע' לקמן סק"ט) מ"מ זה אינו כי אלו ב' עדים הפוסלים עד הראשון הנה עד הא' אומר שלפי אומדנא שלו גזל ממנו כיסו עם מעות ואין זה עדות שראוי להוציא גברא מחזקתו כו' וא"כ העד כשר ומכחישים זא"ז ואיתתא שריא אך יען לא מצאתי שום היתר רק את זה לבד ע"כ אין לעשות מעשה על הוראתי כ"א יבואו הדברים לפני גאון הדור הראוי להורות בענין חמור כזה עכ"ל) . ועיין בתשו' נו"ב סי' נ"ט כמה חילוקי דינים בזה:
(ה) מכחיש העד אין לחוש. עיין בתשו' נו"ב סי' ס' שהעלה דכן עיקר דעד א' בהכחשה ודאי לאו כלום הוא והגם דבת' מהרמ"פ סי' ל"ב חוכך להחמיר גם בזה הרי כתב הח"מ סק"ד שמהרמ"פ עצמו בסי' ל"ז חזר בו ואף שהח"צ בתשובה סימן קט"ו רוצה לומר שלא חזר בו הרואה בדברי מהרמ"פ סי' ל"ז יראה מדבריו שדבר פשוט אצלו דעד א' בהכחשה לאו כלום ועוד ניחזי אנן דמדברי הגמרא מוכח כן להדיא דאין לחוש לע"א בהכחשה אעילו למ"ד חוששין לקדושין והאריך בזה ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ע"ו בד"ה ובהכי ניחא ובתשו' שיבת ציון סי' ע"ז. ועיין בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין נ"א באריכות. ומ"ש הבה"ט מחלק כו' עד וח"מ וב"ש חלקו עליו. ע' בזה בתשובת הב"ח סי' ל"ז ובה' ב"מ וע' בתומים סי' ס"א סק"ב מזה: (וע' בתשו' ח"ס סי' ק"ד שב' דמ"ש הב"ש דכוונת הרשב"א אם אמר משטה הייתי הוי הכחשה היינו כשאומר שבעת הקדושין אמר בפי' להשטו' הנה דבריו רחוקים בלשון רשב"א ובתשב"ץ מוכח להדיא דרשב"א מיירי בטוענת משטה בכוונתו הייתי ולא בפירוש ע"ש בסי' צ"ט העתיק שם לשון התשב"ץ ח"א סי' ע' ומבואר שם בביאור יותר איך מוכח מתשב"ץ דלא כב"ש) וכ"כ בס' בית מאיר. ובעיקר קושיות הח"מ על הב"ח דמה לי ע"א או ב' עדים לענין טענת השטאה לעולם דברים שבלב אינם דברים הנלע"ד להכריע כשהמקדש טוען כוונתי להשטאה הו"ל דברים שבלב וכקושיי' ח"מ אך כשהאשה טוענת השטאה מהני והטעם דהא דדברים שבלב אינם דברים היינו שאין המעשה בעצמו מורה על כוונת הלב והנה האשה המתקדשת בע"א הסברא נוטה שכוונתם להשטות דמי פתי תתקדש לאיש ותאסור עצמה לכ"ע היכא שהבעל יכול להכחיש העד ויפטור משכ"ו והיא תתעגן לעולם דהרי נפשה יודעת שנתקדשה וע"כ לא נתכוונה אלא להשטות וכיון שהענין מורה על ככה תו לא הוה דברים שבלב אבל בהמקדש אין כאן הוראת שום דבר דמה איכפת לי' אם תכפור בו הלא יכול לישא אחרת וגם יכול לגרשה ע"כ ואין כאן הכרח שהיה להשטות ע"כ לא יועיל לו טענת השטאה כנלע"ד לדינא נכון עכ"ד: וע"ש עוד בעובדא דהוה בקיבוץ נערים יחד ביום ש"ק וא' מהם היה לו טבעת ולקח חבירו מאתו בתורת שאלה ואמר לריבה אחת שהיתה שמה אני רוצה לקדש אותך הושיט לי אצבעך ותושט לו אצבעה ואמר לה הרי את מקודשת לי והחזיקה בטבעת לערך ה' מנוטין וא' מן הנערים שהיה שם שמע וידע זה כל זה הגיד הנער המקדש אמנם הנערה מכחשת ואומרת שלא אמר לה רק תושיט אצבעך וחשבה שלשחוק והיתול עושה כן ותושט לו אצבעה ולא שמעה דבר כ"א שאמר לי והוליך והביא הטבעת על אצבעה ולא שהא כלל על האצבע והעד א' הנ"ל אמר שלא שמע שאמר קודם לכן אני רוצה לקדשך אבל שמע אח"כ שאמר הרי את מקודשת לי אך לא השהא כלל הטבעת על אצבעה כ"א הוליך והביא ונשאל אם יש בזה חשש קדושין. וכתב הנה האשה שמכחשת הקדושין לגמרי מותרת לעלמא בלי ספק דע"א בהכחשת הבע"ד לכ"ע לאו כלום הוא אך הוא המודה בקידושין שקידש לפני ע"א יש להסתפק אי מותר בקרובותיה ומה שהעד מעיד שלא ניתן הטבעת לידה ממש כ"א הוליך והביא והיה אגדו בידו אין לנו תועלת כיון שהוא מכחיש העד בזה ואומר שהעד ראה כשהניח הטבעת בידה ממש הרי הוא נאמן ע"ע יותר מק' עדים אע"פ שהעד מכחישו (עמש"ל סי' מ"ח סק"ב וצ"ע) והנה לענין אם צריך ליתן לה גט כדי שיוכל לישא אחרת משום חדר"ג הא ודאי שהיא לא תקבל גט מרצונה כי עי"ז תפסל מכהונה כו' אלא דאם יזרוק לה גט בע"כ אז לא מיפסלא לכהונה דהיא נאמנת על עצמה שלא נתקדשה ונתגרשה מאיש שאינו אישה שאפילו ריח הגט אין בו רק הוא נאסר בקרובותיה אמנם נ"ל מסברא שהוא א"צ להמציא לה גט מפני חדר"ג דהרי לא גזר הגאון אלא משום דלא מצי מיקם בסיפוקייהו או משום קטטה והכא שהיא מותרת לעלמא ונישאת לאחר בפנינו לא שייך זה. ועיקר הספק בנ"ד אם מותר בקרובותיה או לא כיון שהוא מודה שקידשה בע"א ויש מחמירין במקדש בע"א והנה לדעת הב"ח כיון שהיא אמרה כוונתה היה לשחוק גם הוא א"צ לחוש אך הח"מ וב"ש תמהו דהא דברים שבלב אינם דברים והנלע"ד להכריע לחלק בין אם המקדש טוען השטאה ובין אם האשה טוענות כו' (כאמור לעיל) וא"כ בנ"ד שהאשה היא שטענה לשחוק כוונתי גם הוא א"צ לחוש ומה דמבואר מדברי הח"מ וב"ש שהבינו בדבר הב"ח דאפי' אם היה מועיל דברים שבלב אין להאמין טענת השטאה אלא מחמת מגו דהיא מכחיש העד ופ"ז צווח הב"ש דמגו להכחי' העד לא אמרי' דהיינו ממש נסכא דר"א כו' כבר תמהו על הב"ש בזה דמה ענין נסכא דר"א לכאן כיון דהכא לא שייך שבועה כו' אבל לדעתי מעולם לא נתכוון הב"ח לזה אלא כמ"ש לעיל דהכא השטאה בעצמה טענה מעליא היא ולא בעי מגו כו' ועוד בנ"ד איכא סברת להאמין טענת שחוק והיתול כיון שהיה המעשה בש"ק ואסור לקדש בשבת כו' וא"כ לא בעי מגו אפי' הח"מ וב"ש ועוד נ"ל דהכא לכ"ע א"ח לקדושין אפי' לרב פפא דרש"י פי' דלהכי חוששין דהא הימני' פי' הואיל והם קידשו לפניו הימנוהו כבי תרי והנה זה שייך היכא דליכא אלא עד א' באותו מקום אבל הכא שהיו כמה צעירים מאן לימא דהימנוהו כתרי דילמא חשבו שישגיחו כולם מה קאמר שמא בכיון הטמינו עצמם שלא יראה שום אדם כ"א אותו הנער א"כ הרי ההיתול לפנינו שבכונה עשו לפני ע"א במקום שהיו עדים הרבה כדי שלא יהיה קדושין ומצורף לזה מה שטענה שלא שמעה לא הקידושין ולא מה שאמר הריני רצה לקדשך כו' מכל הני טעמי נ"ל להתירו בקרובותי' בפשיטות עכת"ד ע"ש:
ושם בסי' צ"ט ע"ד עדות עד א' שנער פ' לקח טבעת ונתנו לבתולה פ' ואמר הרי את מקודשת אך תיבת לי לא שמע והבתולה אומרת שנתן לה טבעת באצבעה ואמר דבר אבל לא ידעה והבינה מה אמר והנער מכחיש הכל ומסיק שם דאין בזה שום חשש קדושין לכ"ע כיון דאיכא תרי רובי להתיר רוב הפוסקים שפסקו דהמקדש בעד א' אין חוששין לקדושין ורוב הפוסקים דס"ל ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים ומכ"ש די"ל בנ"ד כ"ע מודים כו' ע"כ לפע"ד בתולה זו שריא לעלמא ע"ש ועמ"ש לעיל סי' כ"ז ס"ק י"ד):
(ו) יש לסמוך אדברי המקילין. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ע"ה שהאריך שם בדין קדושין בעד א' ויסוד דבריו להתיר את הבתולה שעליה נשאל מחמת שבעה היתרים. הא' שדעת רוב בנין ורוב מנין דא"ח לקדושין בעד א' וגם הרמ"א מיקל במקום עיגון ודחק וכאן שהמקדש הלך לו לבית אביו רחוק ארבעים פרסאות הרי זה נחשב לדחק ועיגון ואין לומר שראוי לנסות מקודם לכתוב לשם אולי יתרצה בנקל לשלוח גט ז"א כי לא נכון לעשות כן שאם יכתבו הב"ד מכאן לשם שיגרש יתחזק הקול ביותר ולכן נראה דע"כ לא קאמר הרמ"א להחמיר אלא כשהמקדש כאן לפנינו ויכולים לשאלו תיכף אם יגרש בנקל אבל כשהוא במקום רחוק לא החמיר. הב' כיון שזה העד המעיד על הקידושין הוא עצמו העד שקודם לזה אמר לו הבחור שלא יהיה כוונתו בשעת הקדושין כלל שיחולו רק לפנים שתסבור הבתולה שנתקדשה הרי מסר מודעא על הקדושין מידי דהוי אמוסר מודעא אגיטא עב"ש סי' קל"ד סק"ב ובפרט בנ"ד יש הוכחה שלא קידשה באמת כיון שכבר נתקשר מקודם עם אחרת מסתמא לא יעבור חרם התנאים ראשונים. הג' כיון שהעד מסופק אם אמר לי וכאן לא היו מדברים על עסקי קידושין כלל ואפילו שדוכין גמורים לא היה ביניהם ובפרט כיון שהבחור כבר מקושר בעבותות התנאים איכא ידים מוכיחות להיפך שלא לעצמה קידשה. הד' אחר שהנערה אמרה שבודאי לא כוונה לשם קדושין ולא ידעה כלל פירוש הדברים מהו מקודשת ואף שכ' הב"ש בסי' כ"ז סק"ה שאפילו אמרה שלא הבינה הוי ס"ק שמא משקרת י"ל שזהו בקיד' בב' עדים אבל בעד א' נאמנת במגו דלהד"מ כמ"ש הב"ח דנאמן לומר להשטות במגו דלהד"מ ומה לי להשטות ומה לו טענת לא הבנתי ואף שהב"ש בסי' זה סק"ו דחה דברי הב"ח דזה הוי כמו נסכא דר"א כבר הכרעתי בחבורי נו"ב סי' נ"ט דבאומרת לא הבנתי נאמנת אפילו בלא מגו כיון שעל תחילת הקידושין היא טוענת מסייע לה חזקת היתר ואף שכתבתי שם לתרץ דעת הב"ש דמה שהוא לישנא ברירא ריעא טענתא לומר שלא הבינה מ"מ נ"ד גם השמיעה אינה יודעת אם שמעה הדברים כלל אנו אומרים שנאמנת שלא הבינה ובודאי לא שמעה. הה' שהעד עצמו מעיד שיותר קרוב לו שהנערה מרוב בהלה לא היה בה אז דעת וחוש אפילו לשמוע הדברים. הו' כיון שהעד לא ראה נתינת המטבע מידו לידה ממש ואף לדברי המרדכי שהביא הב"ש ס"ק י"ב היינו בחפץ שניכר לעדים אבל מטבע אין כאן דבר המוכיח שהרי אין סי' במטבע ואף שעתה היא מודית מ"מ כיון שלא היה ידוע להעד בשעת מעשה מקרי מקדש בלא עד. הז' דאפי' המחמירים במקדש בעד א' היינו במודים ולא באינו יודע ובנ"ד הבתולה אומרת שאינה זוכרת כלל אם אמר הבחור איזה דבר או נתן איזה דבר א"כ אינה מודית ממש. וסיים דע"פ שבעה היתרים הנ"ל אפילו אם ימצא על איזה מהם איזה פקפוק מ"מ ע"פ הנשארים וק"ו בהצטרף כולם הבתולה זו מותרת לכל אדם עכת"ד. ושם האריך בכל פרט ופרט ומבואר שם עוד איזה סברות שאפשר לומר בנ"ד להקל ע"ש:
(ז) והוא לבד ראה. עבה"ט ומ"ש ואם עד א' אומר בפניו ועוד א' נתקדשה ואותו פלוני אינו כאן כו' עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ט"ו ובתשובות דברי ריבות סי' רצ"א ובתשו' ח"צ סי' קל"ה ובס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ל"א מ"ש בזה. ומ"ש אמרה נתקדשתי פלוני ופלוני והעדים מכחישים אותה שויא אנפשה חד"א. כ"כ ג"כ לקמן סי' מ"ח סק"ב בשם רשד"ם ורש"ך ועמ"ש שם ומ"ש בשם מהריב"ל אמרה מקודשת אני לפלוני ואח"כ חזרה ואמרה כו' לא לפני עדים נתקדשתי כו' דין זה הוא פשוט ומבואר ממ"ש בש"ע לעיל סי' ט"ו סעיף ל' אבל אם אמרה קדשני סתם כו' וכן מבואר עוד בח"מ וב"ש לקמן ר"ס מ"ח והובא בבה"ט שם סק"א:
(ח) לפני שנים והאחד מהם קרוב. עח"מ וב"ש מ"ש בטעם הדבר למה לא נפסל השני בצירופו לקרוב כאשר מבואר בח"ה סי' ל"ו ע"ש ועיין בס' בית מאיר מ"ש בזה. ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' צ"ד שכ' תלתא טעמי לשבח על מה דנקט הרמ"א ז"ל הדין בשנים דשייך רק להסוברים דמקדש בעד א' חוששין לקדושין ולא נקט לה במקדש בשלשה וא' מהם קרוב דהיה שייך הדין לכ"ע. (ומדבריו מבואר שלא כדברי הח"מ וב"ש הנ"ל אלא בכל ענין חושש הרמ"א ז"ל להחמיר בקדושין דנמצא א' קא"פ אין כל העדות בטל וכדעת המורה שהובא במהר"ם פדוא סי' ל"ו משום דסבירא ליה דהלכה כר' יוסי דבד"מ תתקיים העדות בשאר ומדמה קדושין לד"מ כו' וע"ש וע' בנו"ב תניינא סי' ע"ו): וכתב שם על נדון השאלה דידיה שהיו שלשה עדים על הקדושין אך שנים מהם היו תרי גיסא להדדי וכתב דיש לדון בזה מצד דברי הרמ"א בקידש בפני ב' וא' מהם קרוב הוי כקידש בפני עד א' א"כ ממילא בקידש בג' וא' מהם קרוב הוי קדושין בב' עדים אך ראוי לומר דלא החמיר בזה הרמ"א רק שלא בשעת הדחק לא מבעיא בקידש בב' כו' דודאי אין לחוש בשעת הדחק דהא במקדש בע"א מיקל הרמ"א במקום דחק ועיגון אלא אף במקדש בג' וא' מהם קרוב ג"כ אין לחוש במקום דחק דבאמת זה הדין הוא דוקא להנך פוסקים דמקדש בע"א חוששין דאילו למ"ד אין חוששין ממילא קדושין דמי לנפשות ועדותן בטילה וכיון דהרמ"א מיקל במקדש בעד א' במקום דחק ועיגון ממילא מקילין ג"כ במקום דחק ועיגון בקידש בג' וא' מהם קא"פ דהא בהא תליא אולם מה דיש לחוש בנ"ד מטעם דכ' הח"מ דאולי לא ידע הכשר בפסולו דאידך וכדעת הרי"ף. ומה שדן בזה רב א' דל"ש בנ"ד כיון דהיו כולם בעיר אחת מסתמא ידע מקורבתן וגם פסלות זו של קורבא הרי גיסי ידוע לכל וא"כ גם דלא ידע הדין דנמצא א' קא"פ מבטל כל העדות מ"מ לא תלי בזה כיון דעכ"פ ידע דמצטרף עצמו עם פסול כמ"ש הש"ך ס"ס ל"ו. יש לדון בזה טובא נהי דהאמת כן אם היה העד קרוב להמקדש אבל בנ"ד דהעדים קרובים זה לזה דכל א' לעצמו כשר וגם בצירופן מהראוי דהויין עכ"פ כעד א' ורק מחמת הדין דנמצא א' קא"פ פוסל זא"ז וא"כ לפ"מ דלא ידע הכשר הדין הזה לדעתו צירף עצמו לכשרים עוד יש לחוש בנ"ד למ"ש הב"ש דלהרא"ש דבעי דוקא הגדה א"כ זהו רק דאין הב"ד פוסקים על העדות אבל לענין קדושין דתיכף חלו הקדושין בשעת ראיה וא"כ במודים להדדי הוי כמודים שנתקדשה בפני עדים כשרים. ומ"ש הרב הנ"ל דבנ"ד ל"ש זה כיון דמכחשת להעדים והב"ד אין יכולים לדין על עדותן. הנה בנ"ד אין מכחשת בבירור להעדים כו' ע"ש עוד. ועיין בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ט"ז ופ"ד וסי' ל"ט מענין זה וע' בס' נה"מ סי' ל"ד סק"י:
(ט) והאחד מהם קרוב. עח"מ וב"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ע"ו במעשה שראובן בן יעקב העיד ששמעון קידש את הבתולה דינה. ושמעון ודינה הודו לדברי העד גם הובא לפני הב"ד כתב הנכתב ונחתם מן ראובן הנזכר ומן עוד א' ששמו בנימין שבפני שניהם קידש שמעון הנ"ל את דינה הנ"ל. ואמנם אמה של דינה עם אשת בנימין המה אחיות מן האם ובנימין הוא בעל דודתה של דינה הנ"ל וראובן אמר שהוא לא ידע מקורבתו של בנימין עם דינה זהו תורף השאלה. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דזה פשיטא דלדעת המתיר בקידושין בעד א' אין לאשה זו שום קולא מחמת צירופן של הקרוב לא מבעיא לדעת תוס' והרא"ש שהובא בח"מ סי' ל"ו דלפסול הכשר תרתי בעינן כיון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד והרי כאן לא העידו שניהם בב"ד ומה שחתמו בשטר אחד לא מיחשב כאילו העידו יחד בב"ד כמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ה ס"ק ל"ד. ואף שהש"ך שם חולק עליו וסובר דחשיב כאילו העידו דעדים החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ הו"ל ראיה והגדה העיקר בזה כהסמ"ע ולא כהש"ך ובעד פסול החתום על השטרלא שייך לומר כמי שנחקרה עדותו בב"ד דמקרי מזוייף מתוכו. ואפילו לדעת הש"ך מ"מ אינו נפסל אלא בשעת חתימה ולא בטלה עדותו בשעת הראיה ונמצא שהקידושין בשעת מעשה היה בפני עד כשר וכמ"ש הב"ש מק"ח וכיון ששניהם מודים הרי היא מקודשת למאן דחושש בקידושין בעד א'. ואפילו לדעת הרמב"ם שהובא בח"מ שם דבצירוף הראי' לחוד פוסל גם את הכשר מ"מ מי יודע אם הקרוב כוון בשעת מעשה להיות עד. ועוד דבתשובת ב"י בדיני קדושין סי' יו"ד פסק שם גאון אחד והב"י הסכים עמו דהא דנמצא א' קרוב או פסול כו' הוא דוקא בפסול מה"ת אבל בפסול מדרבנן לא אלים פיסולו לפסול הכשר שעמו ובנ"ד בנימין זה אינו פסול רק מדרבנן (כמו שיבואר להלן) ועוד דהא דעת הרי"ף (הובא בח"מ שם ס"ב) שאם אין הכשר יודע בקורבתו לא נתבטל והרי כאן הכשר אומר שלא ידע בקורבתו של זה. ועוד דעל גוף דין זה דנמצא א' קא"פ שעדות כולם בטילה יש לפקפק אם זה שייך בדיני קדושין כלל כו' לכאורה אפשר לומר דגם הריב"ש סי' רס"ו ס"ל כן לחלק בכך ויהיה מסולק מעליו תמיהת המל"מ פ"ד מה"א דין ו' ע"ש) . מכל הלין טעמי פשוט דלהך שיטה דעד אחד בקדושין מהני אשה זו חלו בה קדושין. אמנם אף לדעת הפוסקים דאין חוששין לקדושין בעד א' מ"מ בנ"ד יש כאן שני עדים של תורה שהרי הקרוב הוא רק בעל אחות של המקודשת מן האם ולא מבעיא לדעת הרמב"ם שקרובי האם המה רק מדרבנן כמ"ש הרמ"ה בשמו בח"מ סי' ל"ג ס"ב בהגה ואף שהש"ך שם שיכל את ידיו לדחות דברי הרמ"א וכן הב"י בסי' זה לא פי' דברי הרמב"ם כן. העיקר בזה כהרמ"א ז"ל בכוונת הרמב"ם (ע' בת' בית שמואל אחרון חח"מ סי' י"ג שגם הוא ז"ל הכריח לדינא דלא כהש"ך. אך בתשו' ברית אברהם חח"מ ס"ס ד' השיג עליו ע"ש) אלא אפילו לדעת הסוברים שקרובי האם ג"כ פסולים מה"ת מ"מ היינו דוקא בקרובי האם גופייהו אבל לומר בהו בעל כאשתו בודאי הוא מדרבנן לענין פסולי עדות. והאריך שם לקבוע בזה מסמורת וסיים בהא נחתי ובהא סלקי דכל הקרובים מדרך אישות והוא רק מקורבא דאם ליכא שום ה"א לשום פוסק שיאמר שהוא מה"ת וכולם מודים שפסול רק מדרבנן. וקרובי אישות בקורבא מן האב וגם קרובי האם גופייהו להרמב"ם והראב"ד ג"כ אינם פסולים רק מדרבנן אבל בשאר פוסקים יש דיעות חלוקות בזה. ומעתה בנ"ד כיון שבנימין זה הוא קרוב להמקודשת רק מצד אשתו וגם קורבא של אשתו הוא רק מצד אם א"כ בוודאי אינו פסול רק מדרבנן ויש כאן שני עדים של תורה שמעידין על הקדושין והרי היא מה"ת א"א ואין לנו שום מקום להקל רק דעת הרי"ף בתשובה הובא בתשו' רמב"ן סי' קכ"ה (הובא בב"י ס"ס מ' ובב"ש ס"ק י"ט) שאף המקדש בפסולי עדות דרבנן א"ח לקדושין ויחיד הוא הרי"ף בדבר זה והרמב"ן עצמו דחה דבריו ובאשה זו יש ג"כ חששא אחרת מצד העד הכשר לחוד למ"ד חוששין לקדושין בע"א ולכן באשה זו אפילו במקום דחק ועיגון אין לה תקנה רק להנשא לזה שקידשה ויקדשנה מחדש בפני עדים כשרים או תשתדל גט ממנו או תתעגן כל ימיה עכת"ד ע"ש:
(י) ממנו גט. עבה"ט וע"ש לקמן סי' קמ"ט סק"ג מדין זה:
(י) אבל אם מכחשת. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב וכ"כ בתשו' ב"י סי' יוד עכ"ל ועיין בזה בתשו' ח"ס סי' ק' וק"א:
(יא) אפי' לא אמר אתם עדים ע' בס' בית מאיר שכ' הא ודאי דאפי' אם העדים מעצמן לא כיוונו לעדות רק באו למיחזי הוי עדים ומקודשת וכמבואר בח"מ סי' ל"ו ס"א כו' וכן נראה מתשו' רשב"א סימן אלף ע"ג (שהובא קצת בש"ע ח"מ סי' ל"ט ס"ה) כו' והגם דבתשו' פ"מ ח"ג סי' כ"ה הוציא מהש"ס כריתות י"ב דאם אמר לא נתכוונתי אין בעדותו ממש ושכן כתב בת"י שם בד"ה לא נתכוונתי מ"מ אין זה עיקר להלכה (גם בתשו' חתם סופר ס"ס ק' כתב דלא כהפמ"א הנ"ל אלא שמחלק שם דאם באו בזמן מועט אחר המעשה הוו עדים אפי' לא כיוונו לעדות אבל אם באו זמן רב אח"כ להעיד בדבר ההוא אין מקבלין עדותן מש"ה דקדקו ת"י שם וכתבו אם באו אחר זמן ע"ש) והאריך בזה ומסיים ועכ"ז יראה לע"ד שראוי להזמין עדים לכתחלה לקדושין כמו לגיטין מטעם שעל הרוב עומדים בשעת קדושין נמי קרובים ויש לחוש למ"ש הריטב"א קדושין דף מ"ג בשם מורו דגבי קדושין יש סברא לומר דאף דלמיחזי אתו עדים כולם בטל ומסיק שם דיש להחמיר כדעתו וכן במכות דף ו' הביא הריטב"א שהוא מנהג קדום לייחד ב עדים לקדושין וכ' שהוא מטעם שחוששין לפרש"י דהיינו הדעה ראשונה בח"מ סי' ל"ו דבכיוון לחוד בלא צירוף ההגדה בב"ד עדות כולם בטל ושמא יכוון אחד מהקרובים להעיד וכן מסיק הדרישה שם שנכון לעשות כן וכן הש"ך שם סק"א כ' בפשיטות דלדידן האידנא פשיטא דכשר דהא מזמנים עדים כו' ואפשר דהש"ך כוון להמנהג שהובא ברמ"א סי' ל"א ס"ב שנוהגים תחת החופה לשאול לעדים כו' דזה הוי כמזמין אותם לעדי קדושין אבל לע"ד יותר הגון לייחד אותם שיכוונו להעיד על עיקר הקדושין וכמדומה שכן מנהג אשכנז עכ"ד: (גם בס' קצה"ח סי' ל"ו סק"א הזכיר דברי הריטב"א קדושין הנ"ל ומסיים דודאי מטעם זה ראוי ונכון לייחד עדים כדי לעשות באופן שלא יהיה שום חשש בקידושין ועוד לפעמים שהמסדר ושושבינן פסולי קורבא והעולם עומדים מרחוק במזמוטי חתן וכלה ואין רואין ואין שומעין שום קדושין וא"כ הרי הוא כמקדש בלא עדים וגם השושבינון בלא"ה איתא בכנה"ג סי' נ"ג דהמה פסולים משום אוהב ולכן ראוי להזמין שני עדים כשרים שישמעו מפי החתן ל' הקידושין כו' עכ"ל. ועיין בתשו' ח"ס סי' ק' ברב א' שסידר קדושין וצירף עמו שמש א' להיות ב' עדים מיוחדים והיו שם עוד רבנים ואנשים הרבה בחופה אבל לא השגיחו על הקדושין כנהוג ואחר איזה שבועות נודע להרב שהשמש שצירף עמו הוא קרוב להכלה שני בשני בחד בעל ונשאל אי צריכה להתקדש שנית בעדים כשרים וכ' הרב השואל שקשה להצריך לקדש שנית משום זילותא דרבנים שהיו בעת החופה ולא הרגישו וזולתי המשפחה שכבר הוא איזה שבועות אחר החתונה. והוא ז"ל השיב מהיות טוב מה הפסד וזלזול יש אם בלט ובסתר בפני ב' עדים כשרים יקדש שנית (עמש"ל סי' כ"ח סי"ט ס"ק כ"ח) אך תורה היא כו' וכ' דמצד שלא היו כאן ב' עדים כשרים שראו מעשה הקדושין פשוט יותר מביעא בכותחא דא"צ לקדש שנית כיון שיש ידיעה גמורה וברורה כזו שנכנסה לחופה והיו שם רבנים מסדר קדושין ומברכין ויצאו מהחופה בחזקת נשואה ועדיין הוא כן בלי פקפוק וערעור פשיטא אנן סהדי וכולנו עדי מסירת הקדושין כדין והאריך שם בדברי הריב"ש ס' תע"ט (שהובא קצת לעיל סי' ל"ז ס"ז בהגה) ובדברו תה"ד סי' ר"ז (שהובא בהגה דסעיף זה ועמש"ל ס"ק י"ב) ומסיים דזה פשוט דאשה זו וכיוצא בה מתקדשת ע"פ עדות כל העומדים שם במזמוטי חתן וכלה אך מה שיש לפקפק הוא מצד שהרב ייחד את הפסול להעיד נמצא עדות כולן בטילה אלא דהב"ש סק"ח כ' דלדעת הרא"ש כשרים הקדושין ואם אח"כ באו לב"ד להעיד לא יופסלו למפרע כולי אמנם אמת נכון הדבר מ"ש באבני מלואים סי' מ"ב ובקצה"ח סי' ל"ו סק"ו (ליישב קושיית הרא"ש פ"ק דמכות דאי נימא בראיה לחוד פוסל כדעת הרמב"ם איך תמצא קדושין וגיטין כשרין שנעשין בפומבי כו') נהי דראוי ונכון לייחד עדים בקדושין וגיטין מ"מ העיקר דלא נאמרו דברי רי"ף ורמב"ם אלא כגון עדות ממון ונפשות אבל דברים שתחלת עשייתן צריכין עדים אע"פ שאין מייחדים עדים מ"מ דעת הבעלים אינם אלא על הכשרים ולאו כל כמינייהו דפסולים לבטל רצון הבעלים כו' וא"כ הכא אע"פ שהזמין הרב המסדר זה הפסול להצטרף לאו כל כמיניה להפסיד הקדושין שהחתן והכלה מיאנו בו ולא רצו שיהיו עליהם עדים זולת הכשרים כו' (והגם דהרא"ש שהקשה קושיא הנ"ל ע"כ דלית ליה הך סברא אך לדעת הרא"ש בלא"ה ניחא כמ"ש הב"ש סק"ח הנ"ל נמצא דממ"נ אין כאן חשש) ובלא"ה נ"ל כל עדות שהוא ע"י אנן סהדי א"צ דין עדות ולא יופסל ע"י צירוף פסולים וקרובים דהרי כל אנן סהדי פסולין וכשרים מצורפים אלא כל אנן סהדי לא צריך כלל וכמ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין כו' ומסיים ע"כ אין כאן בית מיחוש מעיקר הדין להצריך לקדש שנית רק משום מהיות טוב עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' חו"י סי' י"ט שאלה כזו ממש וכ' ג"כ דבחופה הנעשית לפני קהל ועדה סגי בשמיעה לחוד ואף אם לא השגיח שום אדם לראות למעשה הקדושין מ"מ קדושיו גמורים הם כו' (ויובא בס"ק שאח"ז) אך מצד שהמסדר ייחד את הפסול וי"ל דנתבטל כל העדות בזה חוכך להחמיר להצריך קדושין שנית דאף דלדעת התו' והרא"ש אין חשש מ"מ הא הש"ך הכריע כהרמב"ם וסייעתו ולא יהא אלא ספק ושקול יש להחמיר בדבר שאפשר לתקן ומטעם זה אין לסמוך ג"כ בזה על דעת הרי"ף שהובא בש"ע שם ס"ב באם אין הרחוק יודע בקורבתו של זה עדות הרחוק כשירה אלא יש לחוש להחמיר כהיש מי שחולק שם ואף דהרמ"א ז"ל מסיים שם כיון שהעיד הפסול עמו בב"ד כבר כ' הש"ך דהיינו להי"א בסעיף א' אבל לסברא הראשונה ה"ה אפי' לא העיד כו' עכ"ד ע"ש (ומה דמסיים שם וז"ל והכי דעת תורה ודעת נוטה שאם יש עוד א' עם המסדר ששמע וראה א"צ קדושין אחרים משא"כ באפס זולת המסדר כו' עכ"ל והובא לקמן ס"ק כ"א הוא תמוה שזהו היפך ממ"ש לפני זה) ולע"ד בכה"ג שאין הרחוק יודע בקורבתו של זה פשוט דא"צ לחוש להחמיר לקדש שנית כי עיקר יסודו של החו"י בזה הוא ע"ד הש"ך שנ' דהיינו להי"א כו' וכבר חלקו עליו התומים ובנה"מ שם וכתבו דהרמ"א כ' זה לכ"ע ופשוט דיש לסיווך על זה בצירוף סברת הס' אבני מלואים ותשו' ח"ס הנ"ל):
(יב) לראות הנתינה ממש. עיין בתשו' חות יאיר סי' י"ט שכ' דדוקא בנידון דהרשב"א שם שב' עדים היו עומדין אחורי הגדר ושמעו לשון הקדושין שקידש את פלונית באתרוג ולא ראו הנתינה דאע"פ שאח"כ יוצא האתרוג מתחת ידה אינן קדושין דמאן לימא לן שנתן לה בשעת אמירה דילמא זמן מה בתר הכי יותר מכדי דבור או לא נתן כלל בידה רק הניחו ולקחה וכה"ג אנפי טובא כו' משא"כ בחופה הנעשית לפני קהל ועדה ל"ל דסגי בשמיעה להיות עד נאמן אם היא יוצאת וט"ק בידה כו' ע"ש. ועפ"ז מ"ש הב"ש ס"ק י"ב דהמרדכי פ' האומר פליגי הרשב"א י"ל דלא פליג רק המרדכי מיירי באופן שאין שום ספק והוי כעדי יחוד עב"ש ס"ק י"ג. וכן מצאתי בס' המקנה שכ' ע"ד הב"ש הנ"ל ונראה דאין כאן פלוגתא דרשב"א מיירי בענין שיש להסתפק שנתן לה במתנה אף ששמעו שאמר לה שתתקדש לו בזה אולי חזר בו ונתן במתנה והמרדכי מיירי באומדנא דמוכח טפי כגון שעמדו אצל המקדש והמתקדשת וראו הטבעת בידו ושמעו שאמר האמ"ל בזה אלא שהעלימו עין בשעת נתינה ועוד ראו הטבעת בידה בענין שא"א לה לומר שלא רצתה לקבל בתורת קדושין ונתן לה במתנה ידיעה כזו ודאי מהני כו' וכן משמע מתשו' הרשב"א שהביא הרמ"א במי שקידש דרך חור כו' ע"ש וכיוצא בזה כ' ג"כ בס' בית מאיר דטעמו של הרשב"א בההיא דאתרוג משום דלאו ידיעה ברורה היא דומיא דנחבל אלא ידיעת אומר דומיא דגמל האוחר דלא קיי"ל כרב אחא רק כת"ק כו' ע"ש וע' עוד בתומים ס"ס צ' ובס' קצות החשן שם ובתשב"ץ ח"ג סי' פ"ד ובתשו' מהרי"מ מבריסק סי' כ"ו מ"ש בענין זה. (ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"א האריך לתמוה על הב"ש ס"ק י"ב הנ"ל וכ' ג"כ דהרשב"א מודה בכעין הך דמרדכי שלא היה בחדר כ"א המקדש והיא וראו הטבעת על ידו ומיד ראו אותו הטבעת נתון על אצבעה פשיטא דדומה יותר לעדי יחוד וביאה מאשר דומה עידי הסבלונות שבתה"ד סי' ר"ז דמייתי ב"ש סי' מ"ה ס"ק י"ב כו'. וכ' עוד דאף דאכתי איכא ספק שמא אחר מתן מעות היה האמירה כו' י"ל חזקה כל שנתן לה וגם שמעו האמירה מסתמא כדינא עשו וכמו גבי יחיד דאמרי' הן הן עדי יחוד כו' משום אש בנעורת אף דאכתי איכא ספק שמא לא קידשה בביאה כו' (וזהו דלא כדמשמע מתשו' או"י הנ"ל שכ' דמאן לימא לן שנתן לה בשעת אמירה כו' וע' בתשובה הקודמת שם בד"ה והנה דברי הרא"ם) . וע"ש עוד שכתב דמ"מ דברי המרדכי שם צל"ע דלכאורה נ"ל אפי' דיינינן בקדושיו בידיעה בלי ראיה היינו בשני עדים דלא אמרי בדדמי דדיינינן על הוכחות ואומדנות שלהם אבל בעד א' דאומר בדדמי לא וראיה לזה דהא בתוספתא פ"ה דגיטין דמייתי רי"ף פ' מי שאחזו ראוהו שנים שנתייחדה עמו צריכה גט שני א' אינה צריכה גט כו' והניח בצ"ע ע"ש):
(יג) רק יד אחרת עבה"ט מ"ש והרמ"ט סי' רכ"ז כ' דאפי' היא מודה כו' ועי' בחידושי מהרי"ט בסוגיא דשליח נעשה עד שפקפק ע"ז הובא בקצרה לעיל סי' ל"א סק"ה. ושם הבאתי ג"כ בשם הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב שחולק בפשיטות על הרמ"ט הנ"ל דהכא חשיב ידיעה וראיה כו' ע"ש. גם בס' ישועות יעקב בסי' זה סק"ו חולק על הרמ"ט בזה וכ' דיש בידו חבילות ראיות דעיקר הוא שיהיה ברור להם ענין הקידושין ושבא לידה אף שאין יודעין מי הן ואין בזה ספק כלל דאף שהעדים לא הכירו אותה קדושין גמורים הם לכ"ע וחלילה לסמוך בזה על הרמ"ט הנ"ל אף לעשותו סניף להיתר אחר ע"ש:
(יד) עידי קדושין א"צ דו"ח. עיין בתשו' נו"ב ס"ס נ"ז שכ' דכאן מיירי במעידים על פנויה שנתקדשה שאין שם לתא דנפשות אבל באשה שכבר נשאת (כמו בעובדא דידיה) ועדים מעידים עליה שזה זמן רב שנתקדשה לאחר ודאי דבעינן כאן דו"ח דכאן ד"נ הוא דלפי עדותן זינתה כשהיא א"א ובחנק הוא אף שאין כאן התראה מ"מ גוף העבירה ד"נ הוא ועוד שזה ממש כמו מעידין על א"א שזינתה דמבואר בסי' י"א דבעינן דו"ח והיינו מן הדין. וע"ש עוד וגם בר"ס נ"ח שהאריך אי בעינן כאן עדות שאתה יכול להזימה ואם אמרו בחקירות איני יודע עדותן בטילה או לא. וגם בענין שקבלו העדות שלא בפניה. וכל דבריו ורוב פלפוליו בענין זה מבואר יותר בארוכה בתשובתו סי' ע"ב שהובא קצת לעיל סי' י"א ס"ד. וע' בס' ישועות יעקב סק"ז תשובה ארוכה בענין זה: (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם מקבלין עדי קדושין שלא בפניה ע' בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ח' ובתשו' הר"ם אלשיך סי' ק"ד עכ"ל וע' בתשובותיו ס"ס צ"ד. וע' בתשו' ח"ס סי' פ"ד שכ' על נדון דידיה וז"ל איברא לא ידענא מה היה לבד"ץ לקבל עדים זא"ז כיון שהגידו פ"א מה לנו ולצרה הזאת לשמוע שנית והרי קמן בפעם הא' העידו שניהם ששמעו ממנו הרי את מקודשת לי ובפעם הב' חזרו שניהם ואמרו שלא אמר לי ופשוט שאין בדבריהם האחרונים כלום כיון שהגידו בפ"א שאמר לי שוב אינו חוזר ומגיד אפילו להפוסקים דעדות שנתקבל שלא בפני בע"ד אפי' בדיעבד אינו מועיל ויחזור ויגיד הכא הרי העידו בפני האשה שהיא הנידונית ועליה אנו דנין מותרת לעלמא או אסורה ואין לבעל עסק בכל הענין הוה עי' בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ק"ד ודבריו קצת תמוהים כו' מ"מ זה פשוט שאפי' לכתחלה מקבלים עדות בפני האשה שלא בפני המקדש וא"כ בנ"ד פשוט דעדות הא' עדות קיימת בזה ששמעו שניהם מקודשת לי. גם מה שאמר העד הראשון שאינו ידוע אם אמר המקדש שהטבעת של אחיו אין זה בגדר עד שאמר איני יודע כי מה צורך לו לידע של מי הוא חזקה מה שביד אדם הוא שלו כיון שקידש אשה בטבעת אם לא יבואו עדים שאינו שלו הרי הוא שלו כו' עכ"ל ע"ש):
(טו) שיש בו רמאות. עי' בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"א וסי' פ"ה:
(טז) מצאו כתוב בשטר. עב"ש ס"ק ט"ו מ"ש בסופו ואם הוציא קול שקידש אותה ואומר דיש לו עדים ויצאו מעיר ולא הרחיקו מותרת כו' עד כמ"ש בתשו' רמ"א כו'. וע' בתשו' שב יעקב סי' כ"ב שכ' עדיין יש להסתפק אחר דעיקר סמיכות רמ"א בתשו' שם הוא על תשובת ריב"ש סי' קכ"ג שכ' דאין חילוק בין שייחד עדיו לומר פלוני ופלוני הם בין שאמר שהלכו למקום רחוק ובין שהלכו למקום קרוב לעולם אין חוששין לדבריו שלא תנשא ואין צריכה להמתין על העדים דאל"כ לא הנחת בת לא"א שתוכל להנשא כו' אם כן יש במשמע דהתם הגיע זמנה להנשא אינה צריכה להמתין בנשואין בשביל חששא זו ואפשר אפילו אם יש לפניה שידוך הגון ג"כ לא ידחה בשביל זה כי מי יודע מה יולד יום משא"כ אם עדיין אין דרך נכון לפניה ולא תפסיד כלום בהמתנה זו אפשר הואיל דאיכא לברר ע"י שאלת פיהם של העדים צריכין לברר. והב"ש לא הרגיש בספק זה. ואפשר הוא בכלל מה שסיים הב"ש מיהו למעשה הכל מסור לחקירת הדיינים עכ"ד ע"ש:
(יז) כ"ז שאין השטר מקויים. עב"ש בשם הרשב"א דאף במקויים דוקא במפורש בשטר שנכתב מדעת שניהם הא לא"ה דינו כפנקס ולא כשטר ואין מקבלין עדותן דהוי עדות מפי כתבם. ולא אמרינן בזה חזקה אין עדים חותמין אלא בריצוי הצדדים (דאנן סהדי דאין העדים בקיאים בזה. כן מסיים הב"י בשמו) והב"ש כ' ע"ז ונראה מ"מ אף לדעת הרשב"א עדיין יש חשש שמא יבואו העדים ויעידו על זה כו' ע"ש עוד. וע' בזה בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תשס"ה שהשיב על ענין שטר קדושין הבא לפנינו שפלוני קדש את פלונית ואין העדים מעידים בפנינו הנה הרשב"א בתשו' אמר כי זה נקרא מפי כתבם ומחלק בין סופרים בקיאים ובין עדים דעלמא דלא ידעי וכתבו שלא מדעת האשה ולכן אין זה שטר אלא פנקס בעלמא הילכך בנ"ד אם הם סופרי העיר חזקה דבקיאי ולא חתמו אלא מדעת האשה ואפילו שהיא מכחשת הקדושין לאו כל כמינה ואם העדים אינם ספרי הקהל ולא בקיאין אם כתבו בשטר פלונית נתקדשה בפנינו מדעתה ואמר (צ"ל ואמרו) לא כתבו הרי היא מקודשת גמורה שהרי שטר גמור הוא שנעשה לדעת שניהם ואם היא מכחשת יתקיים השטר בחותמיו ואם לא יתקיים צריכים העדים לבא להעיד בפיהם ואם מתו נראה לי שצריכה ממנו גט דלא גרע מיצא עליה קול שהיא מקודשת ואם אין כתוב בשטר רק בפנינו נתקדשה פלונית לפלוני זהו שאמר הרב שאין לו דין שטר כלל ויבואו ויעידו בפיהם ואם לא באו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר חוששין לה וצריכה גט דלא גרע מקול ואם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר אין חוששין דאיהו זייף וחתם כנ"ל עכ"ל. וע' בתשו' נו"ב סי' נ"ח אודות שטר שהוציאו קרובי המתקדשת וכתוב בו פלוני קידש פלונית כדת מו"י ושלשה עדים חתומים בו ואח"כ העידו אותן העדים בעל פה שלא ראו כלל אם נתן טבעת לידה רק שמעו שאמר הרי את כו' ולא ראו שום נתינה והמקדש אומר שכיון לשחוק. והאריך בזה ותורף דבריו דאין לפסול שטר הזה מצד שאין מבואר בו זמן הקידושין וכיון שהמקד' מכחיש בעי' דו"ח כמבואר בב"ש ס"ק י"ד וראשית החקירות הוא הזמן כו' דז"א דכבר הוכחתי בתשו' (בסי' ע"ב) דכאן לא בעי' עדות שאי"ל ואפילו אם העידו בע"פ ואמרו על הזמן אין אנו יודעים עדותן קיימת. אך לכאורה הדבר פשוט לפסול שטר הזה לפי שמבואר בו שנכתב בלי רצון המקדש כו' וא"כ לרוב הפוסקים החולקים על ר"ת (כמבואר בח"מ סי' כ"ח סי"א) וסברי מפיהם ולא מפי כתבם מיירי בכל העדים אפילו אינם אלמים אין בשטר הזה ממש. אמנם באמת ז"א דכאן שחתומים בו שלשה ושלשתן היו אצל הקדושין נעשים ב"ד ולא תהא שמיעה גדולה מראיה וב"ד בודאי יכולים לכתוב בלי שאלת הבעלי דברים דהא דאיתא בסנהדרין כ"ט אפילו כנפינהו איהו אין כותבין עד דאמר הוו עלי דיינים כל זה בדבר שבממון שא"א להם להיות דיינים בע"כ שיוכלו לכתוב שטר אבל במלתא דאיסורא תיכף שהיו שלשה נעשים דיינים ול"ש בזה ריצוי מבעלי דברים. ואף שמבואר בשטר דגוף מעשה הקדושין נעשו בלילה וא"כ ע"כ נעשו עדים ולא דיינים מ"מ עדיין יש לחוש לדברי הי"א שהביא הרמ"א בח"מ סי' ה' שבדיעבד גם בלילה דיניהם דין והוא דעת הרשב"ם מהירושלמי הביאו הרא"ש ר"פ י"נ. וראיות הרמב"ן שהגמ' דילן חולק אינן מוכרחות די"ל קידו' החודש וחליצה דאיתא בחזרה לא מקרי כ"כ דיעבד כו' (לפי מה דמסיק השתא דבנ"ד אין עליהם דין עדים אלא דין דיינים נדחה גם הצד הראשון לפסול שטר הזה כיון שאין מבואר בו זמן כו' ולא הוצרך לעיל להאריך בדין עדות שאי"ל רק לפום מה דלא אסיק אדעתא סברא זו) . ועוד יש מקום להחמיר בשטר הזה כי לפי הנראה אף שנכתב בלי ידיעת המקד' אבל נעשה ע"י בקשת קרובי המתקדשת ואולי ברצונה וידיעתה נכתב ונחתם וא"כ לגבי דידה הוא שטר גמור והרי היא מאורסה ואסורות בלא גט ולא דמי להא דח"מ סי' נ"א סעיף ו' הכותב כל נכסיו לשני ב"א בעדות א' והעדים קרובים לא' כו' דשם הוא פסל קורבה אבל כאן גם לגבי המקד' בהעד מצד עצמו כו'. אמנם באמת אין זה חשש מאחר שלא נזכר בשטר שנעשה מרצון הבתולה וגם לא שמענו זאת מפי הבתולה עצמה אף אם העדים עצמם אמרו כן בעת שכבר חזרו מדברים שבשטר לאו כלום הוא א"כ אין לנו שום ראיה שנעשה מרצונה והרי מבואר בב"ש דדוקא מפור' בכתב שנכתב מדעתם. ואף שכ' הב"ש דדברי הגה זו סתומים ולא פי' דמיירי שמפור' בכתב. וא"כ אפ"ל דהגה זו שהיא ע"פ הג"מ מיירי אפילו לא נתפר' שנכתב מדעתה ואפ"ה נידוק דאם נתקיים חוששין. אך א"כ צריכין אנו לומר דס"ל דאמרי' חזקה שאין העדים חותמין שלא מדעת ולא ס"ל מ"ש הרשב"א שאין העדים בקיאין על זה וכל זה בסתם סהדי אבל עדים הללו אנחנו רואים שאין בקיאין בזה שהרי כתבו בלי ידיעת המקדש בודאי והרי גם בלי ידיעתו לא היה להם לכתוב חובתו שהרי באו לאסרו בקרובותיה ואפ"ה כתבו וחזי' שהם אינם בקיאין בדין זה א"כ ממילא אמרי' עכ"פ בהני סהדי שכתבו גם בלי רצונה וכסברת הרשב"א בסתם סהדי. אמנם גם בלא חשש זה כבר כתבתי שאין בידינו לדחות השטר הזה (ואפי' היינו יודעים בודאי שנכתב שלא מדעתה) כיון שהיו שלשה כו'. ובפרט כי בדברי הרב השואל נאמר שהבתולה מחזקת בדברים שבשטר וא"כ שויתה נפשה ח"א דזה פשוט דשויא אנפשיה חד"א שייך אפי' ב' עדים מכחישים דבריו (עבה"ט לקמן סי' מ"ח סק"ב ומ"ש בפ"ת שם) ואף שהיא לא אמרה בפי' שראו העדים הנתינה אכתי לפמ"ש הב"ש בס"ק י"ב בשם המרדכי דבקדושין אפי' לא ראו הנתינה ממש אם ראו דבר המוכיח כו' ולכן סיומא דפיסקא שבתולה זו צריכה גט ובלא גט אסורה לעלמא עכ"ד ע"ש:
והנה מכלל דברי הנו"ב הנ"ל מבואר עכ"פ שמסכים לדינא לדברי הב"ש הנ"ל. אך ראיתי בתשו' פני ארי' סי' כ"ח שכ' שהכריע בתשובה זה שנים רבות דלא כהב"ש אלא אפי' אי ידעינן בבירור שנכתב שלא מדעתה יש לחוש לקידושי' (הנה לא מצאתי התשובה ההיא בספרו ולכאורה ק' הלא דברי הב"ש הם דברי הרשב"א ז"ל ומאן ספין לחלוק עליו אפי' לחומרא וא"ל דכוונתו היכא שלא שמענו הכחשה מפי העדים דאז יש לחוש לקדושין משום דאפי' אין לו דין שטר איכא למיחש שמא יבואו העדים ויעידו כדברי השטר חדא דסיום לשונו ל"מ כן ועוד דא"כ גם להב"ש יש לחוש לקדושין כמבואר בדבריו להדיא כמו שהובא לעיל. שוב ראיתי בס' בית מאיר שכ' שדין זה במחלוקת שנוי' בין הרשב"א ז"ל ובין התוס' ולדעת התוס' ר"פ אע"פ הא דאין כותבין בלא דעת המתחייב דוקא ביש שום היזק בהכתיבה והביא שם ג"כ ראיה לשיטת התוס' ושלא כדברי הרשב"א ע"ש וע' ביאור הגר"א ז"ל) מ"מ העליתי דהיינו דוקא אם כתבו נוסח השטר פלוני העדנו עליו שקידש את פלונית שהוא לשון שליחות דהויין שלוחין דידיה וכמ"ש הרמ"א בח"מ סי' קנ"ו) הוא ט"ס ולפ"ד כוונתי עמ"ש בש"ע סי' ס"א ס"י) אבל אם כתבו העדים סתם שהם מעידים שהנער פלוני קידש את הבתולה לאו כלום הוא ע"ש. (ועי' בתשוב' ח"ס סי' ק"ג אודות שהעידו עדים שבתולה פלונית נתקדשה לנער פ' ונתנו עדותן ב' פעמים א' בכתב ליד המקדש ביום ז' שבט חתום בח"י ממש כאשר העידו בעצמם אח"כ על כתב ידם ושם נאמר שקידשה בטבעת זהב ואמר לה ה"א מקודשת לי בטבעת זו כדמו"י ונאמר בפירוש כי היא מדעתה ורצונה הושיטה אצבעה לו אך בשטר זה לא הוזכר זמן הקדושין אימת היה ושוב העידו אלו העדים עצמם בע"פ לפני ב"ד ביום ח' שבט זה המעשה קצת באופנים אחרים וקצת סתירה בין העדים (כמבואר בגב"ע שם) וכשהעידו כן לפני ב"ד עדיין לא נודע משטר הנ"ל רק אחר גביות עדותן בעת שהיו עוסקין בחקירות ודרישות נתגלה השטר הזה והבתולה מכחשת ואומרת שלקח ידה בחזקה וכשרצה לתת הטבעת על אצבעה שמטה את ידה ממנו ונפל הטבעת ארצה. וחקר שם אם נאמין לעדות השטר ואם דינו ככל שטר שמיום שניתן ליד בעלים הרי הוא כמי שנחקר עדותו בב"ד וממילא מה שאמרו אח"כ בע"פ אין בו ממש אם סותר למה שבשטר דלא אתי ע"פ ומרע לשטר וכיון שהגיד שוב אחו"מ וממילא אסורה לעלמא או נימא אין כאן דין שטר אלא עדות בכתב ולא נחוש לו אלא מיום שהביאוהו העדים לב"ד שזה היה אחר שהגידו בע"פ ואין השטר חוזר ומגיד ממה שהגידו בע"פ כו' והאריך שם בביאור ל' הרמב"ם פ"ג מה' עדות שהובא בש"ך ק"מ סי' כ"ח ס"ק י"ד וביאר דגם הרמב"ם ס"ל החילוק שכ' התוספות (כתובות דף כ' ד"ה ור' יוחנן ובב"ב דף ל"ט ד"ה מחאה וע' בש"ך ח"מ סי' ט"ל סק"ט) דלא חשיב שטר אלא כשעשו מדעת המתחייב (וכ' דאע"ג דשטר מגט ילפינן והתם בע"כ דאשה הוא י"ל דכל אשה המשעבדת נפשה בעת קדושין גם זה בכלל השעבד שיכול לגרשה בע"כ ולכן הוי כנעשה ברצון המתחייב ועפ"ז האידנא אחר חרגמ"ה דלא נשתעבדה לו בכך י"ל דלר"א הוי מזוייף מתוכו דעדים חתמו שלא ברצון המתחייב ופסול וסיים דהדבר צריך תלמוד ועמש"ל סי' ק"ט סק"ז) וכתב דאין הטעם בזה משום הפסדו של המתחייב כמו שסבר הגאון בית מאיר אלא דאפי' לא יהיה שום היזק לו בהכתיבה כגון עדות ראיה על קדושין ג"כ לא חשיב שטר אם נעשה בלא דעתה ודברי התוס' ר"פ אע"פ שהזכיר הב"מ הנ"ל אינו ענין לזה דהתם כבר נתן המתחייב רשות לכתוב רק עתה חוזר בו בזה יש חילוק אם יש הפסד כו' וגם הראי' שהביא הב"מ דלא כהרשב"א ליתא ונעלם ממנו תוס' כתובות ק"ב ע"ב ד"ה נתנו לכתוב כו' ומעתה בנ"ד שזה השטר נכתב שלא מדעת הבתולה אין לו דין שטר. אמנם מ"מ העלה הב"ש דיש לחוש כיון דעכ"פ נתברר לנו דאיכא עדים שידעו מזה המעשה ושמא יבואו העדים ויעידו ומ"מ נ"מ טובא דאי אתו העדים בפנינו והעידו היפך השטר לא הוי חוזרים ומגידים דעדות שבשטר זה לא הוי כמו שנחקר בב"ד ונ"ל בזה גם ר"ת וסייעתו מודו כו' ועוד איכא תיוהא בהאי כתבא דלא נכתב בו זמן הקדושין וכיון שהיא מכחשת בעי דו"ח וכיון שאין בו זמן הו"ל עדות שאי אי"ל ובטל השטר ומ"ש בזה בנו"ב סי' נ"ח (הובא לעיל) דעדי קדושין לא בעי יכול להזימן זה אינו כו' נמצא דלכ"ע שטר זה דנ"ד אין לדון ע"פ עדותו מיום שנכתב ונמסר ליד הבע"ד כי היכא דתיהוי עדותן שעל פיהם כחוזר ומגיד זה ליתא. איברא נ"ל דעכ"פ משעה שהניחו השטר בב"ד בפני העדים ובע"ד ה"ל עדות מעליא כמבואר בריטב"א ספ"ק דמכות דאפי' לרש"י אם נותן עדותו בכתב לב"ד ואומר מה שכתוב כאן אני מעיד מפיהם קרינן בי' כו' וא"כ ה"נ בנ"ד היה כמה משמעות מהעדים שמה שכ' בשטר המה מעידים וה"ל עדות מעליא אפי' לרש"י ומכ"ש לר"ת וממילא אין כאן הפסד מה שלא כתוב בו זמן כיון שעדיין עסקו באותו ענין לפני ב"ד ושם אמרו בע"פ שהיה מעשה הקדושין ביום ה' שבט וסיימו דבריהם בכתב ואילו אמרו חצי עדות בע"פ וחציו בכתב שכתבו ואמרו מ"ש כאן אנו מעידים מי לא היה מועיל וגם יכולים להזימן עי"כ נמצא שעדות השטר האחרון הוא עדות מועיל שלא להתירה בלא גט. והגם שזה נעשה אחר עדותן ע"פ ואם נמצא סתירה בכתב למה שאמרו בע"פ ה"ל חוזר ומגיד מ"מ הא מבואר בהשאלה שזה השטר נתגלה בעת שהיו עוסקין בחקירות ודרישות א"כ הכל מיחשב כדבור א' וכתוך כדי דבור כמ"ש סמ"ע סי' כ"ט סק"ב כו' והאריך עוד בזה וסיומא דפיסקא שהבתולה הנ"ל אסורה לעלמא עד שתתגרש מהארוס הזה עכת"ד ע"ש:
(יח) בפסולי עדות. עי' בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ו בעידי קדושין שרוצים לפסול העדים שהוגבה עדות עליהם שהם מגלחים זקנם בתער. וכתב שאין להתיר בלא גט מאחר שאין עדות ברורה עליהם אשר התגלחו ע"י ישראל ושהגילוח הי' על מקום האיסור ממש. ועוד נ"ל לדון בעיקר הדבר אחר דמבואר בח"מ סי' ל"ד בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור תולין שלא ידע שהוא מלאכה א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשטו בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ ואף דלא התנצל עצמו כן לפני הב"ד מ"מ זה אינו מזיק כמ"ש בת' מהרי"ט סי' מ"ג דאפי' הודה אין אדם מע"ר כו' ובתשו' רמ"א סי' י"ג כתב שם הגאון מו"ה נפתלי ז"ל גם בענין פסול העד מכח מסירה והזכרת שם יש לצדד להכשירו שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כיון שקצת מוסרים נמנים להיות ראשי העיר א"כ העד ראה ויתר למסור באומד דעתו דאין נקרא מסירה רק המוסר גוף ולא ממון ומורגלים בזה ע"ש וה"נ נ"ד דבהרבה מקומות חזינן כו' לזה אין בכחי להתיר בנ"ד וראוי לקבל גט עכ"ד ע"ש. ועי' בתשו' פני אריה סימן כ"ח על דבר הבתולה שנתקדשה בפני עדים ריקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים ונאמנים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאוריי' שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טריפות והם פושעי ישראל בגופן אם יש לבטל הקדושין. וכ' שאין אותו העדות מספיק כלל לפסול עידי הקדושין חדא שכפי הנראה נתקבל עדותן ביחידי ופשוט הוא בח"מ סי' כ"ח דצריך ג' מומחים ואפי' בדיעבד אם נתקבל בפחות מג' לאו כלום הוא ואע"פ שכ' הב"י שם שאם רצו צבור לתקן ששני הסופרים יקבלו עדות תקנתן קיימת היינו דוקא לענין ממון ולא לענין איסור כגון הכא. ועוד כיון שנתקבל שלא בפני עידי הקדושין לאו כלום הוא וכמבואר בב"י סי' זה בשם חכמי טוליטולא. ומדברי הרמ"א בתשובה סי' י"ב אין סתירה לזה ואדרבא ראי' לזה דדוקא בנדון דידיה כ' דמהני אף שלא בפניהם משום דא"ל אוקי תרי לבהדי תרי ואשה בחז"ה אבל בנ"ד אי אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי הו"ל כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה לקמן סי' מ"ז ס"ב. וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות האלו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים וריקים דליתא כיון שאינם חשודים להעיד שקר בשביל ממון אלא חשודים על שאר עבירות כל זמן שאין לפנינו שני עדים שמעידים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קלא כשרים הם לכל עדות שבתורה חוץ מלאותו דבר שהם חשודים עליו. ואע"ג דבנ"ד העדים חשודים גם על נשג"ז והו"ל חשוד על הערות מ"מ לא מבעיא אלו שאינן חשודים אלא על נשג"ז שאין עיקר איסורו אלא מד"ס (כדלעיל סי' ט"ז) אלא אפילו היו חשודים על עריות דאוריי' כיון שאין כאן עדות ברורה שנתקבל בפניהם אלא חשודים בעלמא אינם פסולים אלא מדרבנן והא קיי"ל המקדש בפסולי עדות דרבנן חוששין לקידושין ע"ש שהאריך מאד בזה. ובמפתחות שם כתב שראה בת' הרא"ם סי' כ"ד שלא כ' כן ודומה זה להא דמלקין והורגין על החזקות אך דבריו תמוהין ועיין בת' מ"ב סי' נ"א. ועיין בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' י"ז שכ' וז"ל מה שנסתפק מע"ל בכהן שקידש גרושה והעדים ידעו מזה ואחד מהעדים היו סרסור ומסייע בדבר אם יש לפסול הקדושין מטעם שהעדים פסולים שעברו על אל תשת ידך עם רשע והוי קדושין בלא עדים ודחק לפרש הא דקיי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין היינו שהעדים לא ידעו שהיא דבר עבירה אבל אם העדים ידעו מזה עלה על דעתו דלא הוי קידושין כלל ומדמי לה עוד לשטר מוקדם דלא גבי בי' אפילו מזמן שני מטעם זה שהעדים פסולין. אין דמיון זה עולה יפה כלל דהדבר פשוט מאד דבכל גווני הוי קדושין כו' ואי משום שהעדים שתקו ולא מיחו בו או שאחד מהם סייע בדבר לא מיפסלי לעדות בשביל זה דדברי הרב ודברי התלמוד כו' וקרא דאל תשת ידך לא מיירי בכה"ג אלא אל תשת רשע דחמס עד כדמפר' לה בש"ס וראייתו משטר מוקדם אינו ראיה כלל דהתם עברו העדים בלאו גמור לא תענה כו' אבל עדים שראו אחד עבר עבירה ולא מיחו בו אין עוברין רק בהוכח תוכיח ולא מיקרו רשעים לענין זה למפסל עדותן והוא ברור. אך הכהן המקדש יש לכפות כאגמון ראשו עד ישלחנה בג"פ גם העדים מהראוי לקנוס אותם למען ישמעו כו' עכ"ד. ולע"ד בלא"ה אין ממש בדברי השואל הנ"ל דהא קיי"ל בש"ס דקדושין דף ע"ח כרבא שם דאמר קידש אינו לוקה כו' וה"ה בכל חייבי לאוין כמבואר ברש"י שם (ועמ"ש לעיל סי' ז' סק"א דיש ספק אם עבר כלל אפילו על איסור דרבנן דבש"ס סוטה דף מ"ד בהא דמשני התם אפ"ת ר"י הגלילי וכדרבא כו' ע"ש משמע דאפילו איסור דרבנן ליכא בקידש לחודא וע' בס' בית מאיר לעיל ר"ס ט"ו ג"כ מזה) וא"כ אף לפי טעות השואל בקרא דאל תשת ידך מיירי בכה"ג שמסייע לדבר עבירה מ"מ כאן אף המקדש בעצמו לא נפסל לעדות כל כמה דלא בעל ומכ"ש העדים המסייעים וצ"ע. וע' עוד בנו"ב תניינא סי' נו"ן ודו"ק:
(יט) דאורייתא. עבה"ט ומ"ש המקדש בפני ב' אחים כו' ע' בזה בתשו' מהר"ם אלשקר סי' צ"ח וסי' קי"ד. ומ"ש המקדש בפני גזלן י"א שהיא ספק מקודשת כו' כפי הנראה כוונתו על הש"ג פז"ב שהובא בב"ש ס"ק י"ט שכ' אפי' מי שהוא פסול לעדות מדאורייתא אינו פסול אלא לדבר שהוא חשוד בו לכן אם קידש לפני גזלנים חוששין לקדושין כי לענין קדושין אינם חשודים והב"ש כ' עליו דלא משמע כן מדברי כל הפוסקים. ועיין בתשו' נו"ב סי' נ"ז שכ' דודאי אפי' להש"ג אם העידו ב' גזלנים שפלונית נתקדשה אין חוששין לעדותן כלל ואינה צריכה גט כלל דגם הש"ג מודה דהגזלנים עדותן פסול מה"ת רק דס"ל דעיקר פסולו שהוא חשוד להעיד שקר בשביל ממון אבל אם היינו יודעים בודאי שלא לקח ממון היה עדותו כשר כו' וא"כ המקדש בפני גזלנים לא מקרי מקדש שלא בפני עדים דאפי' שניהם מודים אין כאן קדושין אלא אם היא מודה שנתקדשה בפניהם צריכה גט אבל אם היא מכחשת פשיטא שאין עדותו כלום מה"ת שהתורה חשדתו שמשקר בשביל שוחד זהו כוונת הש"ג. אבל באמת יפה כ' הב"ש שאין נראה כן מדברי שאר כל הפוסקים וגם לענ"ד נדחים דבריו מדברי הגמרא כו' ע"ש:
(כ) אבל בפסו"ע דרבנן. עי' בח"מ סי' ל"ג ס"ב בהגה שכ' וי"א דקרובי האם נמי אינם פסולים אלא מדרבנן. והיינו דנ"מ לענין קדושין כמ"ש שם מקודם. וה"ה קרובי אישות כמ"ש האחרונים שם וע' בש"ך שם ובתומים שם ובב"ש כאן מ"ש בזה. ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' צ"ד שהעלה דהרמ"א לא הביא ידיעה זו רק לחוש להחמיר שלא במקום דחק אבל במקום דחק יש לסמוך להקל כדעת רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים. ודחה ג"כ דברי התומים שם שרצה להחמיר בזה מטעם אחר דאין הכל יודעים כו' וסיים דכדאי לסמוך בשעת הדחק להקל ולא שדעתי לזוז מפסק הרמ"א ח"ו אלא דהרשות נתונה לומר דהרמ"א לא חשש להחמיר רק שלא בשעת הדחק ע"ש. ועיין בס' המקנה בק"א לסי' זה שכתב דלכאורה נראה לדעת הרמב"ם (הוא הי"א הנ"ל) דאם עובר על עבירה דאוריי' שהוא ממדרש חז"ל אינו פסול מה"ת ואם מעידים על הקדושין חיישינן לקידושין ע"ש:
(כא) חוזר ומקדש. עי' בתשו' חות יאיר סי' י"ט בעובדא שנתיחדו ב' עידי קדושין תחת החופה ונמצא אחד מהם שני בשני בחד בעל עם החתן ונשאל אם צריכין קדושין אחרים. והאריך קצת בזה והעלה דמידי ספיקא לא יצאנו דאם אין ב' עדים דהיינו המסדר קדושין ועוד א' ששמעו וראו צריכין קדושין שנית והכי דעת תורה ודעת נוטה שאם יש עוד א' עם המסדר קדושין ששמע וראה א"צ קדושין אחרים משא"כ באפס זולת המסדר או שבלא"ה המסדר א' מעדי קדושין ואין שנים אחרים ששמעו וראו יחזיר החתן ויקדשנה שנית בפני עדים כשרים בלא עשרה ובלא ברכה ובאם הן הן עידי קדושין הן הן עידי כתובה וחתמו הכתובה ודאי הכתובה פסולה ע"ש. (ועמ"ש בזה לעיל ס"ק י"א):
(כב) ואפי' כפרה האשה. עי' בתשו' רע"ק איגר סי' ק' (בתשובת הגאון בית מאיר בד"ה תו נ"ל) בענין אם היו שניהם מכחישים עדים כאלו אי צריכה גט. וגם מ"ש ליישב קושיית הח"מ ס"ק י"ג למה כופין אותו ע"ש:
(כג) החשוד על העריות. עח"מ ס"ק י"ד מ"ש ומיהו לדעת קצת פוסקים הפוסקים כרב נחמן שם אף בבא על הערוה ממש כו' וע' בת' נו"ב סי' נ"ז מ"ש בזה. והנה במ"ש שם לחלק בין איש לאשה דע"כ לא אר"נ יצרו תקפו אלא באיש אבל באשה אין יצרה תקפה כ"כ רק בגמר ביאה כו' לפ"ז יהיה נ"מ לדינא בענין עדות לאשה שמת בעלה לפי דעת רש"י שהביא הח"מ בס"ק שאח"ז אך אין כן דעת כל הפוסקים וכמ"ש לעיל סי' י"ז סק"מ ע"ש:
(כד) רק שחשוד בעלמא. עי' בת' נו"ב תניינא סי' קל"ב יובא לקמן בסה"ג בסי' קנ"ד ס"ב בד"ה שלא יצא:
(כה) אבל בקדושי דרבנן ועדים פסולים דרבנן. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ד שהביא בשם ת' שב יעקב סי' כ"א שיצא לדון בדבר חדש דבקדושי כסף דעדות קרובים מאם אין לחוש כי יש כמה דעות בפוסקים אחרונים בזה אם דעת הרמב"ם דכל הנלמד בי"ג מדות כל דיניו כמצוה דרבנן אז אם רק קורין מדרבנן מחמת שאין חשובים בתרי"ג מצות אבל כל דיניו ממש כדאורייתא ובש"ך האריך והוכיח דהוי כפסו"ע דאורייתא עכ"פ בזה א"צ גט ממ"נ אי הוי כפסולי דאורייתא בודאי א"צ גט ואי הוי כפסולי דרבנן ומטעם הנ"ל דכל הנלמד בי"ג מדות הוי ממש כדרבנן א"כ גם קדושי כסף דנלמד בגז"ש דקיחה קיחה הוי דרבנן והוי כמקדש קדושי דרבנן בפסו"ע דרבנן דלא חיישי' לה כמ"ש הרמ"א ס"ס מ"ב עכ"ד. והוא ז"ל כ' עליו דזה ליתא דודאי אינם במשקל אחד קדושי כסף לפסו"ע דקורבא מאם דבקדושי כסף אין לספק כלל דודאי הוא כדין תורה והספק רק בקרובי אם וכמ"ש בשו"ת תמים דעים סי' פ"ג והוא מטעם שכ' המל"מ פ"ד מה' אישות וכ"כ הרב המשיב בשו"ת שיטה מקובצת סי' י"ט א"כ אזדא לה הממ"נ הנ"ל ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |