בית יוסף/אבן העזר/מב
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
אין האשה מתקדשת אלא לרצונה בריש קידושין (דף ב:) האשה נקנית מדעתה אין שלא מדעתה לא: ומ"ש נתקדשה שלא לרצונה אינן קידושין בפרק חזקת (ד' מח.) אמר אמימר תליוה וקדיש קידושיו קידושין מר בר רב אשי אמר לא הוו קידושין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו חכמים שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ופרשב"ם תליוה וקדיש קבלה קידושין קידושי' קידושין דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה מר בר רב אשי אמר במכר מודינ' דהוי זביני אבל גבי אשה תקון רבנן דלא ליהוו קידושי דהוא עשה שלא כהוגן שהכריחה לפיכך נעשה עמו שלא כהוגן שלא כדין דאע"ג דמן התורה הוו קידושין רבנן עקרינהו להפקיע אותה ועשו מעות מתנה והטעם משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כדת משה וישראל ורבנן אמור לא ליהוו קידושין נמצא שלא קדשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והם אינם חפצים בקידושין הללו ואע"ג דאמימר פליג התם פסקו הרי"ף והרא"ש כמר ב"ר אשי וכ"כ הרמב"ם בפ"ד לקח ידה בע"כ ונתן הטבעת בידה בהגהות מרדכי דסוף גיטין וכתבתיו בסי' ל':
נשאל לא"א הרא"ש ז"ל לאה שאמרה לראובן תן לי מנה שאתה חייב לי ונתן לידה ג' פשיטים וכשנתנם לידה א"ל הרי את מקודשת לי וכו' בכלל ל"ח סי' י' ובתשובת מהר"מ שבסוף ספר נשים כתב על ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה ודאי כיון שחצר שקידש שם אינו שלה אפי' זרק לה הקידושין תוך ארבע אמותיה אינה מקודשת כדתנן בהזורק (עז.) אבל אם זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה מקודשת אף על פי שראו העדים שנענעה בגדיה להשליך הטבעת של קידושין מעליה אין לדמותו להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (ח:) התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת וכו' עד ל"מ שדיתינהו קמיה דאינה מקודשת וכולי דשאני התם דאיהי לא אמרה מעולם מוקדשני לך אבל בנדון זה כיון דשמעו העדים דאיהי אמרה לו מעיקרא פלוני בא וקדשני וגם שוב בשעת הקדושין כשאמר בפני כולם פלונית בקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה אע"ג דבתר דנפיל לתוך חיקה שדיתינהו איכא למימר דמעיקרא קבלה לשם קדושין וכי שדיתינהו בתר הכי מהדר קא הדרה בה ואע"ג דתוך כדי דיבור לקבלה שדיתינהו בקדושין משום חומרא דא"א קי"ל תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי כדאיתא פרק י"נ (קכט:) ופ"י דנדרים (פז:) ואע"ג דאמרה בלבי לא היה אלא לשחוק ומעולם לא נתרציתי לו דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואף ע"ג דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ גבי קדושין משום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעתה לומר לא היה בלבה כך ודאי וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא נמי למימר איתתא בכל דהו ניחא לה לה אמנם דקדקתי בכתב העדיות וכתוב בו שהעדים לא ראו אם נפלה הטבעת של הקדושין בחיקה לפי זה נ"ל דאינה צריכה גט ואפילו היא יודעת בטוב שנפלה לתוך חיקה בעינן דליהוו סהדי שהגיעו הקדושין לידה והיכא דאיכא תרי סהדי ואחד אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה הוו ספק קדושין והיכא דליכא אפילו חד שראה שהגיעו הקדושין לידה אינה מקודשת אפילו מדרבנן אף על פי שהיא בעצמה מודה שנפלה הטבעת בחיקה דומיא דאמרינן (קדושין סה.) המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים והאריך בדבר ובסוף כתב וטוב בעיני שלא להחמיר להצריכה גט לחומרא פן יתן המקדש כתף סוררת כדי לעגנה או ירחיק נדוד ונמצאת זאת העלובה כל ימיה עגונה :
וכתב הרמב"ם אבל האיש שאנסוהו וקידש קדושיו קדושין בפ"ד וכתב ה"ה זה דעת רבינו והטעם דלא אפקעינהו רבנן אלא בשאנסה האשה מפני שאם היו הקדושין קדושין לא היתה יכולה להפקיע עצמה ממנו אלא ברצונו אבל האיש הרי הוא יכול לגרשה בע"כ והילכך הרי היא מקודשת והרב בעל העיטור נחלק בזה וכבר הכריע הרשב"א כדברי רבי' ובהשגו' א"א והוא שיאמר רוצה אני ע"כ ואני אומר שה"ז כמי שמכר באונס שהמכר קיים כמבואר פ"י מהלכות מכירה וכ"ש כאן שהוא קונה שאע"פ שהוא באונס שקניינו קנין ולא ראיתי שהצריך שם הר"א שיאמר רוצה אני אלא כל זמן שהוא עושה הדבר קיים הוא עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם רי"ף ומ"ש שכ"כ בעל העיטור הוא באות מ' מודעא וסמ"ג כתב וז"ל אין האשה מתקדשת אלא לרצונה שנא' ויצאה והיתה משמעות המקרא שמתקדשת מדעתה והמקדש אשה בע"כ אינה מקודשת אבל האיש שאנסוהו שיקדש בע"כ ה"ז מקודשת לאמימר ולמר בר רב אשי אינה מקודשת כדאית' פרק חזקת והגאונים תופסין עיקר דברי מר בר רב אשי עכ"ל ובהגהות מיימון ע"ד תמה עליו דהא בגמרא משמע דאיירי כגון שדחק אשה ואנסה לקבל קידושין דקאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה וכן פר"י והרשב"ם כתב הרא"ש בר צמח על מי שקדש ואמרו שהיה ישן הישן אינו מדבר ואי נים ולא נים תיר ולא תיר מעשיו קיימים:
המקדש שלא בעדים ואפילו בפני ע"א אינם קדושין ואפילו שניהם מודים בפרק האומר א"ר נחמן אמר שמואל המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים וכן אמרו משמיה דרב ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכ"פ הרמב"ם בפ"ד וסמ"ג כתב אמנם בסוף הסוגיא אומר מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הלכה כמי וראוי להחמיר כך פסק ה"ר אליעזר עכ"ל. וכתב הר"ש בר צמח בתשובה דאפי' לדברי סמ"ג שחוששין לעד אחד לעדות נשים לא חייש כלל ואפילו בע"א לא חשש החושש אלא בששניהם מודים אבל אם יש הכחשה ביניהם לא כמו שכתב הרשב"א באשה טוענת דמשטה היתה וכתב עוד שאין דברי סמ"ג נכונים בזה שפסק כרב פפא וכ"כ הרשב"א במ"א סימן תתנז לאחד מן התלמידים שהיה רוצה לסמוך על סמ"ג בזה מי סנו ה"ג והרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים וכל האחרונים שאתה מחמיר על עצמך יותר מכל אלו עכ"ל. וכתב מהרי"ק בשורש ק"א שוו כל הפוסקים מלבד סמ"ג שהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים ואע"פ שכתב סמ"ג והמרדכי בשם רא"מ (ד' תרסב) דיש להחמיר מ"מ חזינא סמ"ק דהוא בתראה טפי ומחמיר טובא פוסק דאין חוששין לקדושיו אפילו שניהם מודים ע"כ ומדברי תרומת הדשן (סי' רי"ב) נראה שנוטה להחמיר ואינו נראה לע"ד וכתב עוד דהיכא דהוו תרי סהדי אצל המעשה והאחד מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו אף ע"ג דחברו מכחישו מ"מ לפי דבריו של זה הרי הם קדושין גמורים אם האמת כדבריו וכה"ג כ"ע מודו דחוששין עכ"ל. ואינו נראה לע"ד כלל וכ"כ הרשב"א בתשובה שאכתוב בסמוך והוא עצמו סתר אח"כ סברא זו וכתב הר"ם בתשובה המקדש בע"א (לאו כלום הוא) מדקאמר אין חוששין וכ"ת נצריכה גט לחומרא נמצא אתה פוסלה לכהונה ואי משום קלא דקמי נשואין הוי קול ושוברו עמו אבל אי נפק עלה מעיקרא קלא דקידושין גמורים ואחר זמן נודע שלא קידשה אלא בע"א אי לא מבטלים קלא צריכה גט אמנם אבי"ה פסק דמבטלים קלא עכ"ל: כתב הרשב"א בסוף פ' הזורק (פא.) גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק והוא שנתייחדה בפני שנים והיו השנים ביחד אבל בפני עד אחד ואפילו בפני אחד בשחרית ואחד בין הערבים לא דאין כאן קדושין דאפילו בא עליה לשם קדושין אין קדושיו קדושין דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושיו וגרסינן בתוספתא ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה ממנו גט שני אחד אין צריכה ממנו גט שני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ושאל רבי אלעזר בן תדאי לחכמים ואמרו אחד אין צריכה ממנו גט שני עכ"ל ותוספתא זו כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' מי שאחזו וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ח מה' גרושין שכתב כל המגרש על תנאי וכו' ה"ז לא יתיחד עם אשתו וכו' הדבר ידוע שאם נתיחד עמה בפני שתי עדים כאחד אפילו נתקיים התנאי אח"כ ה"ז ספק מגורשת ע"כ וכ"כ עוד בפ"י מהלכות גירושין. וכתב עוד הרשב"א בס"פ הזורק מסתברא כגון שראה הוא את העדים אבל אם ראו אותו שנים מן החלון והם רואים ואינם נראים לו אינה צריכה ממנו גט לפי שאדם יודע שהמקדש בינו לבין עצמו שלא בפני עדים אף על פי ששניהם מודים אינה מקודשת הילכך כשבעל זה שלא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא וכ"כ בשמו הר"ן בפרק מי שאחזו וה"ה בפ"ג מהלכות אישות ובפ"י מהלכות גרושין וכ"פ הריב"ש בסי' רס"ו על עדים שהעידו שהכמין אותם המקדש בחדר אפל ומשם ראו מעשה הקדושין כיון שהאשה לא ראתה שם עדים בשעת קדושין אין לחוש להם דכל שאינה רואה שיש שם עדים אין ראיה שהיא מקבלת אותן לשם קידושין ואף אם שמעו מפיה שהיא מקבלת אותם בתורת קידושין אינה ראיה שנתרצית בקידושין אלא שאומרת כן מפני שסבורה שאין שם עדים ויודעת שהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו וכ"כ הרשב"א בפרק האיש מקדש (מג.) גבי ההיא דאמרי' דלא בעינן אתם עידי בעידי קידושין וז"ל ודוקא בשקדשה בפני שנים שהם אצלה אבל הכמין לה עדים אחורי הגדר והיא אינה מרגשת בהם לא דדילמא אי ארגישת בהו לא מקבלת קידושין אלא השתא דסברה דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו ורצתה לצחק בו וכן הסכימו האחרונים ז"ל ובסי' ו' כתב על דברי הרשב"א הללו שהודו לו כל המפרשים הבאים אחריו וכתב הרשב"א בתשובה סי' תש"פ בשנים שהיו עומדים אחורי גדר בית אחד ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפילו היה מודה שלקחתו לשם קידושין דעדות ראיה ממש בעינן ובסי" אלף קע"ט על אשה שהעידו שהכניסה ידה בחור שבכותל החוצץ בינה ובין מקום שהמקדש והעדים עומדים שם ונתן המקדש מעות בידה וקדשה בהן והאריך בדבר:
אבל אם קידש בפני עדים אפילו לא א"ל אתם עדי ש"ד כ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות אישות והכי איתא בפרק האיש מקדש כתב הרשב"א בתשובה אותו העד שהעיד שבפנינו נתקדשה כיון שהאחרים אומרים שלא נתקדשה בפניהם אין חוששין לו דלא הוי אלא חד וקי"ל המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ומה שאמר העד השני באותו מעמד האחר שבפניו ובפני חבירו נתקדשה אינו כלום דכל שאמור שלא בפני ב"ד מיקרי ואמר ויכול לחזור ולהעיד שלא נתקדשה שכל מה שאמור חוץ לב"ד אינו כלום כמו שמפורש בפרק שבועת העדות (לב.) וכל שלא העיד בפני ב"ד שנתקדשה אינו כלום אלא שיש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים והנה זה עובר על שאינו מעיד ואם אינו רוצה להעיד יחרימו בב"ה שכל מי שידע בזה עדות שיבא ויעיד ואם זה אינו מעיד נשא עונו כך ראיתי כתב אחר בשאלה זו שבא לאחר ששאלני ע"ז וכתוב בו שהשלשה אמרו בפני ב"ד שלא ידעו בקדושין ולא בממון שהוא תובע ממנה אלא שאחד מהם חזר אח"כ ואמר שיש לו מזכרת מהענין הזה כיצד הוה בויניציאה ואם הדבר כן אין בדבריו כלום שאפילו חזר ואמר שנתקדשה אין בדבריו כלום שכל עד שאומר בפני ב"ד איני יודע אינו יכול לחזור ולומר נזכרתי ויודע אני כמו שמבואר אפילו מעצמן וליתן לה להסיר המכשולות ושלא ליתן מקום לפושעים לחבל ולנבל בנות ישראל ולהחניף הארץ. וכ' עוד שם כשבאו העדים השניים והכחישוהו ואמרו שאין זה כתב ידן אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הם נאמנין כמו ששנינו בפ"ב דכתובות (יח:) ואפילו אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שאמרו העדים כתב ידינו הוא זה אם אמרו מעולם לא חתמנו ומזוייף הוא זה הכל תלוי בראיית הבית דין אם הוא יעיין וודקדק הרבה בדבר ויחקור וידרוש ויאיים שרגלים לדבר וכזה ראוי להורות עכ"ל לפי מה שכתב בתשובה שקודם זה דאין סומכים על עדות קידושין שבשטר עד שיבואו ויעידו בפיהם וכו' צ"ל שזה שכתב בתשובה זו לענין שטרי ממונות הדברים אמורים ולא לענין שטר קידושין כך יש לדקדק מתוך לשונו בתשובה זו:
המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינם קדושין בפרק זה בורר (כו:) אמר רב נחמן חשוד על העריות בשר לעדות אמר רב ששת עני מרי מ' בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול בין לאפוקא בין לעיולא כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ד ודלא כספרים דידן פרק זה בורר והיא גירסת העיטור דגרסי לא אמרן אלא לאפוקא אבל לעיולא לית לן בה ופירש ר"ת שבא על הערוה וכן משמע מדברי רש"י ומדברי הרי"ף אבל בתוספות והרא"ש פירשו דהיינו חשוד בעלמא בלא עדים וכתב הרמב"ם אבל בפסולי עדות דרבנן וכו' עד סוף הסימן בפ"ד אלא שבמקום מ"ש בספרי רבינו כופין אותו ליתן גט כתוב שם כופין אותה ליקח גט וסיים שם עוד וכן כל דין קידושי ספק ואם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה לכנוס צריכה גט ממנו מספק וכתב ה"ה דין הפסולי עדות מן התורה פשוט ומבואר בפ' זה בורר שהפסולים אינם כשרים לעדות אשה לא לעיולא ולא לאפוקא ודין הפסולי עדות מדבריהם מבואר בדברי קצת גאונים שדנין בהם להחמיר והרי דינן כקדושת ספק כמ"ש רבינו ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת בין המפרשים ז"ל אי אלו הן מדברי תורה ואי אלו מדברי סופרים שקצת מן הגאונים סוברים שכל אותן שהן נלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מד"ס וכ"כ רבינו בפי"ג מהלכות עדות והוא ג"כ מהשורש השני שהניח בספר המצות וכבר חלקו עליהם ז"ל ואמרו שכל הבאים מן המדרש הם מן התורה בין קרובי האם בין קרובי האב וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל עד כאן ובתשובה להרמב"ן סי' קי"א וסי' קכ"ה האריך בזה ועיין בתשובה להר"ש בן הר"ש בר צמח שכתבתי בס"ס זה והעיטור כתב שי"א דכל הני דפסולי מדרבנן אי קידש בפניהם אפילו שניהם מודים לא תפסי קדושין כלל ואינה צריכה ממנו גט ורב אחא כתב דצריך גט ומסתברא דהדרי וקדשי קדושי תורה ואי לא בעו יהבי גט מספק ואפילו הכחישה האשה את העדים צריכה גט מספק וכן דעת רבינו האי עכ"ל והביאו המרדכי בפ"ג דקדושין ודברי הרמב"ם כדברי רבינו האי ז"ל ובתשובה להרמב"ן סי' קכ"ה הביא סברות אלו בארוכה ועיין בתשובת הריב"ש סי' י"ד: כתב מהרי"ק בשורש פ"ה מעשה היה בפני רש"י באנוס שקדש בפני אנוסים חביריו וחזרו בתשובה ואמרו שקידושיו קדושין להצריכה גט דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד שמא הרהרו תשובה בלבם והו"ל צדיקים עכ"ל ותשובה זו היא באורחות חיים ודבריו תמוהים הם והרי ב"ש כתב בדין האנוסים בסי' ד' וי"א וי"ב: אם קדשה בפני רבים ונמצא בהם קרוב או פסול יתבאר בדברי רבינו בטח"מ סי' ל"ו: כתב ה"ה בפרק הנזכר דין קידושי ספק כתבו כאן רבינו ועוד יש להוסיף שאם עמד א' וקדשה הרי היא מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם או מגרש ראשון ונושא שני אבל לגרש שני ולכנוס ראשון לא שמא יאמרו החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר דומה לדין המבואר בפ"ט יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני עכ"ל: מצאתי כתוב שאחד קדש בפסולי עדות והתירה ר' חיים הארוך וחלקו עליו חכמי טילוטולא וגזרו עליו נדוי שיחזור בו מפני שמה שהעידו על אותן עדים שעברו על שבועתם אם היה שבועת ביטוי בענין שכשנשבעו לא יצתה שבועה מפיהם לשקר לדעת הרי"ף והרמב"ן והרמ"ה כשרים הם ואפי' לר"ת שפוסל גם בזו מודה הכא שצריכה גט שאינו פסול מן התורה אלא מי שעבר עבירה דשייך בה מלקות ואע"פ שלא התרו בו אבל שבועת ביטוי שנשבע לפרוע ולא פרע לא שייך בה מלקות דהתראת ספק היא שיכול לומר עדיין יש לי שהות לקיים שבועתי וכ"כ הרמב"ם ז"ל וסמ"ג איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייב עליה מלקות זהו פסול לעדות מן התורה וכו' וגם על חילול שבת אם עבר על מוקצה או אפי' על הוצאה בזמן הזה אין פיסולן אלא מדבריהם וצריך הכרזה וכאן לא הכריזו עליו ומספיקא אין לנו לפסלו כי שמא לא חילל שבת אלא בשל דבריהם ואפי' הכריזו עליהם המקדש בפסולי עדות של דבריהם מקודשת ועומד אפי' היו פסולי עדות דאורייתא אם לא נתקבלה עדות פיסולם בפניהם עדות הפסולים בטלה ומי שהורה להתירה אם ידע שלא נתקבל עדות פיסולם בפניהם ראוי לנדותו ולהחרימו ולקללו ולהענישו אם לא יחזור בו מיד שכיון שיצא קול שנתקבלו עדויות פיסולם שלא בפניהם היה צריך לחקור אחר הדבר כתב הרשב"א בתשובה שנינו בפרק האומר (סה.) האומר לאשה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו ואע"ג דמשוה לה חתיכה דאיסורא בקרוביו אין חוששין לו כלל לפי שהיא בחזקת היתר להם ואפי' הוציא קול בעיר שהיא מקודשת לו אין חוששין לקול זה וכדאיתא בס"פ המגרש (פט.) ואע"פ שאומר שיש לו עדים חתומים בשטר שהוא קדשה בפניהם אין חוששין ומתירין אותה מיד להנשא כההיא דהאומר לאשה קדשתני שמתירין אותה מיד ואין חוששין לזה שאומר שיש לו עדים אלא שהלכו למ"ה ואמרינן בפרק שני דכתובות (כג.) והא איכא עדים במ"ה כלומר עידי טומאה ואמרו עדיה בצד אסתן ותיאסר ואפי' יוציא זה שטר חתום בעדים ונתקיים השטר ע"פ שנים עדים דעלמא מחזיקין אותו במזוייף כיון שבאו אותם שנים ואמרו שלהם אמר לזייף אותו וכדגרסינן בפרק אלו נערות (לו:) האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה וכו' כיון דמהדר אזיופי זיופי זייף וכו' ואע"ג דהתם לא אמרינן אלא דלא מגבינן ביה דמשמע הא מיקרע לא קרעינן ודכוותה הכא לא שריא לכתחלה לא היא דהכא בחזקת היתר לעלמא היא ואם אתה אוסרה לעלמא הרי אתה מוציאה מחזקתה ע"י שטר זה דריע וכאילו נגבה בו ותוציא ממון מחזקת בעליו ועוד דכיון שנתיר אותה עכשיו קודם שיוציא השטר ונשאת בבירור אומרים לא תצא וכל שאין מוציאין אותה לאחר שנשאת אפי' לא נשאה לא תצא מהיתירה הראשון וכדאמרי' בפ"ב דכתובות (כג.) ופרק האשה רבה (פח:) ועוד דכל שלא באו עידי השטר ממש נאמנת היא לומר שטר מזוייף הוא מגו דאי בעיא אמרה גירשתני ומותרת לינשא על פיה כאומרת לבעלה גירשתני וכדמשמע בשלהי נדרים ובפ' התקבל (סד:) ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן אי אתו עדים גופייהו דחתימי בשטר אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא שחזר אחריו לזייף השטר (ולענין גדלתו שאמרת) מסתברא שהאב נאמן וכאותה ששנינו בפרק האומר (סג.) בני זה בן י"ג שנה ויום א' נאמן לנדרים ולערכין וכו' אבל לא למכות ולא לעונשים ועדות זו לא למכות ולא לעונשין היא עכ"ל: כתב הריב"ש בסי' קכ"ג על אשה שנאמר עליה שנתקדשה והוציאו קול עליה שיש עדים בדבר אלא שיצאו מהעיר לא הרחיקו יותר ממהלך שני ימים ועתידים הם לחזור והיא מכחשת ואומרת שלא נתקדשה והמקדש אומר יבואו עדים ויעידו נראה שקול זה לא הוחזק בב"ד משום אחד מהדרכים שנאמרו בו אלא שהאיש ההוא אמר על האשה ההיא שהוא קדשה בפני עדים שהלכו להם והוא המוציא הקול והיא מכחשת אותו ולכן אין ממש בדבריו ואין מעכבין אותה מלינשא והיא תחוש לעצמה וכ"כ הר"ש בר צמח בתשובה דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים בין מקום קרוב למקום רחוק והיינו ממש ההיא דפ"ק דקדושין (יב:) והא איכא סהדי ואמרינן השתא מיהא ליתנהו קמן ואפי' אביי ורבא דחיישי דוקא התם שאינו עדות בקדושין אלא אי ש"פ מיהו למעשה הכל תלוי ומסור לדיינים יראי שמים אם רואין שיש ממש בטענותיו ובין כך ובין כך יכולין ב"ד להחרים כל מי שטוען דבר שאינו א"נ יכולין לכוף אותו מיד לגרשה אם רואים שיש צורך בדבר זה וכ"כ הרשב"א בענין אשה שיצא עליה קול מקודשת שמחרימין על הטוען דבר שאינו עוד כתב שכופין אותו לברר טענתו או לגרש ומוכח לה מדאמרינן בפרק בתרא דכתובות (קט.) אבא פסק עלי או קנוס או פטור ה"נ אומרת אני איני מודה בדבר אתה ברר או גרש וכ"ש בענין זה שאין כאן קול כלל אלא טענתו בלבד ואחר שעומד בדיבורו וקבל עליו החרם כופין אותו לברר טענתו תוך זמן קרוב או לפטור מיד והכל מסור לב"ד יראי שמים עכ"ל ובתשובה אחרת כתב עוד אין לחוש כלל לדבריו ולא חיישינן בזה משום ממזרות דהא אשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי וכן לומר לבעלה גרשתני אע"פ שהיתה בחזקת אשת איש ואין ראוי להחמיר בזה משום שלא יהו בנות החשובה מדרך כף רגל לבני פריצי עמנו וכמו שכתב הרשב"א בתשובה על תלמיד אחד שרצה להחמיר בכיוצא בזה וכעס עליו וכתב שהיא רעה חולה שיתעלל פריץ א' על א' מבנות החשובים כדי להוציא ממון מידה ומה שכתבת שכך היה המנהג לעגנה ולהאמינו הוא מנהג בורות ואם מפני חומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא לענין אם יקדשנה אחר או אם יקדש זה אחותה וכמו שכתב הרשב"א באותה תשובה ואין חוששין בזה לקול דלא חיישינן אלא כדאיתא בפרק המגרש (פט.) לא שישמעו קול הברה וכו' דבעינן קול יוצא מדברים שראוי לחוש להם כאותם הנזכרים בגמרא אבל כשיהיה הדיוט מוציא קול שקדש אשה ומדבריו יצא רינון בעיר אין זה קול כלל עכ"ל וכתב עוד בתשובה על מי שקדש בת קטנה שלא בפני אביה והעדים קרובים זה לזה מצד האם שאפי' הרמב"ם שסובר שפיסול קורבת האם אינו אלא מדרבנן יודה שעדותן בטלה משני טעמים שאפילו יהיה פיסול זה כשאר פסולי עדות דרבנן ונאמר שחוששין לקידושיו הכא כיון שהיתה קטנה שלא לדעת אביה אין כאן חשש קידושי תורה ואפילו לרש"י שסובר שאם נתרצה בפירוש חוששין לקדושיו אפ"ה אין כאן חשש קידושי תורה שאנו צריכין לשמוע מפיו שנתרצה וכיון שאין כאן קידושי תורה אפילו יודה רבינו לבה"ג דתקנו רבנן קדושין לקטנה אפ"ה יאמר כאן שאין זו מקודשת לפי שקידושין דרבנן בפסולי עדות דרבנן הם וליכא מאן דחייש להו והטעם השני שמה שכתב הרב דפסולי קרובים הבא מדרשא הוא מדרבנן הוא מפני שסובר בכל מדרש חכמים שאינם קרויים דאורייתא אינו שהן מדרבנן אלא שהם קרויים מדרבנן לענין שאינם נכללים בדברי רבי שמלאי לענין מנין המצות אבל מ"מ דין תורה הם וא"כ המקדש בפניהם אינה מקודשת עכ"ל מצאתי כתוב על מעשה שהיה באשה שנתקדשה לראובן בפני עדים שהם קרובים ואח"כ הלכה ונתקדשה לשמעון בפני עדים קרובים ופסקו החכמים שאלו ואלו אינם קידושין והתירוה לעלמא והלכה ונשאת לאחר ואח"כ עמד אחד וערער על הוראת החכמים לפי שהקרובים היו ע"י אישות והם פסולי עדות דרבנן וצריכה גט והקידושין השניים ג"כ חלו אע"פ שהעדים היו קרובים כיון שהקידושין הראשונים לא היו בעדים כשרים והחכמים דחו דבריו והסכים ה"ר יהודה בן הרא"ש על ידם מפני שרבים חולקים עליו וסוברים שקורבת אישות היא מן התורה ועוד שהרי"ף כתב בתשובה שהמקדש בפסולי עדות דרבנן אין חוששין לקידושין עד כאן לשונו ונראה לי לסמוך על זה היכא דכבר נשאת אבל אם לא נשאת עדיין הדין עם החולק להצריכה גט משניהם כדברי הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ה"ר יהודה בתשובה הנזכר אבי הנערה הטעה אתכם שלא הגיד לכם שבקידושין שניים נמצא עדים כשרים עם הקרובים ואם הייתם שולחין בעד המקדש כשקבלתם העדיות והייתם שואלים אותו אם היה לו שום זכות לטעון בעדו היה אומר לכם שהיו שם עדים כשרים ג"כ ואם הייתם מסכימים להתירה הייתם כותבים הטעם במעשה ב"ד ואם היה חולק בדבר הייתם סותרים דבריו קודם שתנשא ולא היה נשאר מקום להוציא לעז על הנשואין עכ"ל כתב רבינו ירוחם בשם הר"ם המקדש בפני שני עדים והאחד מהם קרוב מתירים אותה לינשא לכתחלה בלא גט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |