פרשת דרכים/כד
פרשת דרכים 
כד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרך צדיקים
ובו דרוש אחד בהספדן של צדיקים
גברא רבה דמורה הוראה עדיף מספר תורה. / כל זמן שהיתה השכינה לא נחרב בית המקדש ואין יד האמות שולטת בישראל. / לא זזה שכינה מאצל תינוקות של בית רבן. / בירושלים אפלו צדיק אחד היה מגן עליה. / המהנה תלמיד חכם מנכסיו חשיב כאלו איהו גופה צרבא מרבנן.
דרוש ארבעה ועשרים
כתבות פרק בתרא (קיא ע"ב): אמר רבי אלעזר: עמי הארץ אינן חיים לעתיד לבוא. אמר לו רבי יוחנן: לא ניחא למריהו דאמרת להו הכי. אמר לו: מקרא אני דורש (ישעיה כו, יט): "כי טל אורת טלך"; כל המשתמש באור תורה — אור תורה מחיהו, וכל שאינו משתמש באור תורה — אין אור תורה מחיהו. כיון דחזיה דקא מצטער, אמר לה: רבי, מצאתי להם רפואה מן התורה (דברים ד, ד): "ואתם הדבקים ביי אלהיכם". וכי אפשר לדבק בשכינה? והלוא כתיב (שם שם, כד): "כי יי אלהיך אש אכלה הוא". אלא כל העושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו — כאלו מדבק בשכינה. וכתיב: "חיים כלכם", אלמא על ידי דבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות. עד כאן.
לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו, שהפליגו רבותינו ז"ל בענש המתעצל בהספדן של צדיקים, לפי שקשה סלוקן כיום שנשתברו בו הלוחות (רש"י דברים י, ז). והנה המקונן, בהיותו מצר בצרתן של ישראל, עקר הבכי והאנחה עשה בה מאמר על סלוקן של צדיקים, וכמאמר הכתוב (איכה ב, ט-י): "טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה, מלכה ושריה בגוים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מיי. ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עפר על ראשם" וגומר. ורבותינו ז"ל במדרש הם אמרו, ד'מלכה ושריה' הינו התלמידי חכמים, וכדכתיב (משלי ח, טו-טז): "בי מלכים ימלכו, בי שרים ישרו". וכן קרא ד'ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון' דרשו אותו על הסנהדרין, שהגלה נבוכדנצר על אשר התירו שבועתו של צדקיהו, כדאיתא בפרק תשיעי דנדרים (סה ע"א). הרי שעקר מה שהיה מצטער מחרבן הבית והגלות היה על התלמידי חכמים שהלכו בגולה.
ויש לדקדק במה שהקדים המקונן לומר "טבעו בארץ שעריה", דמה ענין לזה עם "מלכה ושריה בגוים", דהינו התלמידי חכמים שגלו. ותו קשה, למה זה בכה על השערים ולא על כל בית המקדש, שהרי ערו ערו עד היסוד. עוד יש לדקדק באמרו "אין תורה", דאם הכונה לומר דמאחר שהתלמידי חכמים הלכו בגולה לא נשארה תורה — מלתא דפשיטא היא, ודברים הללו לא נתנו לכתב. ורש"י ז"ל פרש: 'אין תורה' — אין בהם מורה הוראה. עוד קשה בסיפה דקרא "גם נביאיה לא מצאו חזון מיי", מה קשר לו עם הקודם? עוד יש לדקדק במה שחזר ואמר "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון", דהינו הסנהדרין, דמאחר שאמר "מלכה ושריה בגוים", שהם התלמידי חכמים, למאי אצטריך לבכות על הסנהדרין בפני עצמם? והרי הכל היו בכלל 'מלכה ושריה'.
ונראה דיבוא הכל לכלל ישוב עם מאי דאמרינן באיכה רבתי (פרשה ב סימן יז): "טבעו בארץ שעריה". אמר רב הונא בשם רבי יוסי: שערים חלקו כבוד לארון, שנאמר (תהלים כד, ז): "שאו שערים ראשיכם", לפיכך לא שלט בהם אויב, אלא "טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה". עד כאן.
עוד נקדים מאי דאמרינן בפרק שלישי דמכות (כב ע"ב): כמה טפשאי שאר אנשי, דקימי מקמי ספר תורה ולא קימי מקמי גברא רבה. דאלו בספר תורה כתיב (דברים כה, ג): "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרו חדא. נלמד מזה, דיותר ראוי לחלק כבוד לתלמיד חכם יותר מלספר תורה. והקשו המפרשים, דמסגיא דקדושין (לג ע"ב) משמע דספר תורה עדיף מתלמיד חכם. וזה מדאבעיא לן התם: מהו לעמד מפני ספר תורה? ואמרו: קל וחמר! מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כל שכן?! ומהרימ"ט ז"ל בחדושיו לקדושין כתב בשם רבי ישעיה ז"ל, דלעולם ספר תורה עדיף מתלמיד חכם, וההיא דמכות דאמרינן: כמה טפשאי שאר אנשי דקימי מקמי ספר תורה ולא קימי מקמי גברא רבה, הכי פרושו: כלום למדנו קימה לספר תורה אלא מקל וחמר דגברא רבה, ואיך יתכן דקימי מקמי ספר תורה ולא קימי מקמי גברא רבה? דאם במלמד לא קימי, היכי נלמד ספר תורה? והרב ז"ל דחה פרוש זה, דהתם במכות יהב טעמא: דאלו בספר תורה כתיב "ארבעים יכנו", ואתו רבנן ובצרו חדא; אלמא משום עדיפות שיש לתלמיד חכם על ספר תורה הוא דקרי להו טפשאי. והוא ז"ל ישב השמועות הללו באפן זה: דההיא דקדושין, דאמרינן מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן, מירי בלומדיה דלאו גברא רבה, אלא שהוא בעל שמועות ותלמודו בידו, וזהו זקן שקנה חכמה, ועליו הכתוב אומר (ויקרא יט, לב): "והדרת פני זקן", ומשום הכי אמרינן תורה עצמה לא כל שכן, שהרי אין אנו חולקין לו כבוד אלא מפני תורתו. וההיא דמכות, דעבד קל וחמר מספר תורה, מירי בגברא רבה, דהינו מורה הוראות, דעדיף מספר תורה, שהוא יודע לפרש התורה, וכדקאמר: ואתו רבנן ובצרו חדא. וכיוצא בזה כתב הרב עצמו בדרשותיו פרשת במדבר (דרוש א), יעין שם. נמצינו למדין מדברי הרב ז"ל, דסתם תלמיד חכם שאינו מורה הוראה — ספר תורה עדיף מנה, אבל גברא רבה שהוא מורה הוראה — עדיף מספר תורה.
ועל זה תמה המקונן ואמר: "טבעו בארץ שעריה" — שחלק להם השם כבוד שלא ישלטו בהם האויבים בשביל מה שחלקו כבוד לארון; ו"מלכה ושריה", שהם התלמידי חכמים, "בגוים" — אתמהא! והלוא התלמידי חכמים ראויים לכבוד יותר מספר תורה. וזהו שסיים "אין תורה", כלומר, אין שום מורה הוראה שישיבנו על זה. "גם נביאיה לא מצאו חזון מיי" לישב קשיא זו. על דרך אמרם (נדרים פא ע"א): דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו, הכא נמי לא מצא המקונן מענה לתמיהתו לא מהחכמים ולא מהנביאים, וכל אשר בתוכו יתמ"ה, דאיך יתכן שחלק השם כבוד לשערים שלא ישלטו בהם האויבים בשביל שחלקו כבוד לארון, ומלכה ושריה, שהם התלמידי חכמים, בגוים? והלוא כבוד התלמיד חכם יותר גדול מספר תורה. וכי תאמר: מה חרדת עלינו את כל החרדה הזאת, והלוא מסגיא דקדושין מוכח דספר תורה עדיף מתלמיד חכם, שהרי אמרו: מפני לומדיה עומדין, מפניה לא כל שכן?! וכיון שכן, אין זה מן התמה אם חלק השם כבוד לשערים ולא חלק כבוד לתלמידי חכמים. לזה אמר: "ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון". כלומר, על כרחין אית לן למימר כדי לישב שמועה זו נאה עם אותה סגיא דמכות, דיש חלוק בין תלמיד חכם שאינו מורה הוראה לתלמיד חכם שמורה הוראה ובא, דאותו שמורה הוראה עדיף מספר תורה, וכמו שכתב מהרימ"ט. ואם כן אפוא אתמהא: למה זה ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון, שהם הסנהדרין אשר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, ואיך ולמה חלק השם כבוד לשערים בשביל שחלקו כבוד לארון, ולסנהדרין דעדיפי מספר תורה לא חלק להם כבוד? זו רעה חולה קשה כקריעת ים סוף.
עוד ראינו להמקונן שנצטער על סלוקן של צדיקים, אמר מר (איכה א, טו): "סלה כל אבירי אדני בקרבי, קרא עלי מועד לשבר בחורי". והנה 'אבירי' הכתוב כאן הלוא המה החסידים ואנשי מעשה, וכדאמרינן בפרק שני דברכות (יז ע"ב): "שמעו אלי אבירי לב" (ישעיה מו, יב). מאן אבירי לב וכו', שכל העולם נזונין בצדקה והם נזונין בזרוע. וכל המפרשים ז"ל נתעוררו בפסוק זה, דהוה לה למימר 'סלה כל אבירי אדני מקרבי', ד'בקרבי' אין לו מובן, וכבר הארכתי בזה בדרך הערבה ובדרך עצב (דרוש כב ודרוש כג), יעין שם.
עוד לאלוה מלין עם אותה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (תנחומא ויקהל ט) וזה לשונם: "אלה פקודי המשכן משכן העדת" (שמות לח, כא). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משכן זה אני עתיד למשכנו שתי פעמים בשביל עונותיהם של ישראל. הינו דכתיב: "המשכן משכן". אמר לו משה: תינח בזמן שבית המקדש קים, בזמן שאין בית המקדש קים מה אתה עושה? אמר לו: אני לוקח צדיק אחד מביניהם ומכפר על הדור. עד כאן.
עוד נקדים מאי דאמרינן בפתיחתא דאיכה רבתי (פתיחתא לב) על פסוק (ירמיה ח, יח) "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי". "היי אין בציון אם מלכה אין בה" (שם שם, יט) — אלו היה שם לא היו גולים. והכי איתא בפתיחתא ד'משא גיא חזיון' (פתיחתא כד) וזה לשונם: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו אין אמות העולם נוגעים בו, אסלק שכינתי ממנו ואעלה למכוני הראשון. הדא הוא דכתיב (הושע ה, טו): "אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני". עד כאן. הרי שכל זמן שהיתה השכינה שם לא היה נחרב בית המקדש.
ועל פי הקדמה זו יובן מאמר רבותינו ז"ל בפרק כל כתבי (שבת קיט ע"ב לפי גירסת עין יעקב) וזה לשונם: אמר רב כהנא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן. ויראה לישב בהקדים עוד מאמר רבותינו ז"ל באיכה רבתי (פרשה א סימן לג) בפסוק (איכה א, ה) "כי יי הוגה על רב פשעיה", וזה לשונם: אמר רבי יהודה: בוא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקדוש ברוך הוא! גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם. הדא הוא דכתיב (שם): "עולליה הלכו שבי לפני צר", מיד (שם שם, ו) "ויצא מבת ציון כל הדרה". עד כאן. הרי שהשכינה אינה זזה לעולם מאצל תינוקות של בית רבן. וכבר אמרנו, שכל זמן שהיתה השכינה שורה בבית המקדש אין כל אמה ולשון יכולין לשלח יד בו. וזהו שאמר רב כהנא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקות של בית רבן. כלומר, שכל זמן שהיו בירושלים תינוקות של בית רבן היתה השכינה עמהם ולא יכל האויב לכנס שם, וכיון שבטלו תינוקות של בית רבן נסתלקה השכינה ונתן כח לאויבים להחריב את ירושלים.
ואל זה סובב הולך כונת רבותינו ז"ל במדרש סדר תולדת (פרשה סה סימן יו) וזה לשונם: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז, כב). אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל האמות אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולין להזדוג לאמה זו? אמר להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם — אין אתם יכולים להזדוג להם. שכך הבטיחם אביהם הזקן ואמר להם: "הקל קול יעקב" וגומר; בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות — אין הידים ידי עשו, ואם לאו — הידים ידי עשו ואתם יכולים להם. עד כאן. והינו טעמא כדכתבנא, שכל זמן שהתינוקות מצפצפים בקולם השכינה היא עמהם ואינה זזה מאצלם, וכל עוד שהשכינה עמנו אין שום אמה יכול להזדוג, ולא קרב זה אל זה.
ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל במדרש, הביאוהו התוספות בפרק קמא דקדושין (לג ע"ב ד"ה ואימא) וזה לשונם: דאמרינן במדרש: "זכור את אשר עשה לך עמלק, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" (דברים כה, יז-יח), הינו בשביל המשקלות, ועל עון זה בא עמלק, דבתר פרשת משקלות כתיב "זכור את עשה לך עמלק" בפרשת כי תצא. והינו דכתיב במשלי (יא, א): "מאזני מרמה תועבת יי, ואבן שלמה רצונו", וסמיך לה (פסוק ב): "בא זדון ויבא קלון". כלומר, שעל עון זה בא זדון וקלון של עמלק. עד כאן לשונם. ויש לדקדק, דמה ענין עון זה דמשקלות לביאת עמלק? אמנם על פי האמור ניחא. דאמרינן בספרי פרשת קדשים וזה לשונם: "לא תעשו עול במשפט במדה במשקל" (ויקרא יט, לה). אם לדין, כבר נאמר (שם שם, טו): "לא תעשו עול במשפט", ומהו משפט השנוי כאן? היא המדה והמשקל והמשורה. מלמד, שהמוכר נקרא דין, שאם שקר במדה — הרי הוא כמקלקל את הדין וכו', וגורם לחמשה דברים האמורים בדין וכו', ומסלק את השכינה. עד כאן. וכבר נתבאר, שכל זמן שהשכינה עמנו אין האויבים יכולים לשלט בנו. ולזה אמרו שעל עון המשקלות בא עמלק, דכיון שחטאו במשקלות נסתלקה השכינה ונתן רשות לעמלק לבוא להלחם בישראל.
והנה מצינו, שקדם שנחרב בית המקדש נהרגו כמה חסידים ואנשי מעשה, והחרש והמסגר גלו שתי שנים קדם החרבן. ועל זה היה תמה המקונן באמרו: "סלה כל אבירי אדני בקרבי". כלומר, בעוד שהשם בקרבי, דהינו בזמן שבית המקדש קים. וזה תמה. דבשלמא אם כבר היה חרב — כך הוא המדה, שבזמן שאין בית המקדש קים הקדוש ברוך הוא נוטל צדיק אחד בשביל עונותיהם של ישראל; אבל בעוד שהשם בקרבי, דהינו בזמן שבית המקדש קים, וכדאמרינן דכל זמן שהשכינה היתה שורה בישראל לא נחרב בית המקדש, אם כן אפוא למה זה סלה כל אבירי, שהם הצדיקים, אתמהא! דכיון דבית המקדש קים, אינו בדין להרג צדיקים שבתוכה לכפר על הדור, כדבר האמור לעיל.
גם הנביא ישעיה כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על הצדיקים ואנשי מעשה. ההוא אמר (ישעיה לג, יח-כ): "לבך יהגה אימה, איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים. את עם נועז לא תראה, עם עמקי שפה משמוע, נלעג לשון אין בינה. חזה ציון קרית מועדנו, עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" וגומר. ויראה לפרש כונת פסוקים אלו עם מאי דאמרינן פרק שני דחגיגה (טו ע"ב): 'איה ספר' — שהיו סופרים לכל אותיות שבתורה; 'איה שקל' — שהיו שוקלים כל קלין וחמורים שבתורה; 'איה ספר את המגדלים' — שהיו שונים שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. עד כאן.
עוד נקדים, דאמרינן במדרש סדר וירא (פרשה מט סימן כה) וזה לשונם: "ויאמר אל נא יחר לאדני אולי ימצאון שם עשרה" (בראשית יח, לב). ולמה עשרה? כדי כניסה לכלם וכו'. רבי יהודה בר סימון ורבי חנין בשם רבי יוחנן: כאן עשרה, ובירושלים אפלו אחד היה מגן עליה, כדכתיב (ירמיה ה, א): "שוטטו בחוצות ירושלים וראו אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה". עד כאן. וכתב שם מהר"ש יפה ז"ל, דהטעם הוא: דשני ירושלים דהוה בה בית המקדש, ומשום הכי בחד סגי להציל את כלה; אבל בשאר העולם בעינן כדי כניסה, דהינו עשרה.
וזהו כונת הפסוקים: "לבך יהגה אימה איה ספר איה שקל" וגומר, שהם תארים לאנשים גדולים, כלומר, לא נמצא אחד מאלו. שאם היה נמצא, פשיטא ד"את עם נועז", דהינו עזי פנים, כמו שכתב רד"ק, "לא תראה", דהינו שלא היית משגיח ברשעים. וכן ב"עם עמקי שפה משמוע" ו"נלעג לשון אין בינה" לא היה משגיח בהם אם היה נמצא צדיק אחד כהגן. וכי תימא: הא בעינן כדי כניסה? הא ליתא, משום דהייתי אומר "חזה ציון קרית מועדנו", ובירושלים שיש בה בית המקדש אפלו באחד סגי, וכדכתיב: "שוטטו בחוצות ירושלים" וגומר, כדבר האמור.
הלוא מעתה הנני בא לבאר מאמר הנצב פתח השער ואשימה עיני עליו. ואיכא למידק, דכיון דמעקרא הוכיח מקרא ד'כי טל אורת טלך' דעמי הארץ אינם חיים, היכי קאמר בתר הכי מצאתי להם רפואה וכו', דאם כן קשו קראי אהדדי. ויראה לישב במאמר רבותינו ז"ל (פסחים נג ע"ב): כל המהנה תלמידי חכמים ומטיל מלאי לכיסן — זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר (קהלת ז, יב): "כי בצל החכמה בצל הכסף". ופרש רש"י ז"ל: במחצת החכם יכנס בעל הכסף שהוא מהנה אותו מנכסיו. וטעמא דמלתא, דהמהנה תלמיד חכם מנכסיו שזוכה לכל הכבוד הזה שיושב במחצה שתלמידי חכמים יושבים בה, שהוא מקום אים ונורא, שעליו אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד ע"ב) שנאמר בו (ישעיה סד, ג): "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", הינו משום דכיון שהוא מהנה אותו נמצא דבסבתו עוסק התלמיד חכם בתלמוד תורה, וכיון שהוא סבה ללמוד התורה חשיב כאלו איהו גופה צרבא מרבנן.
ובזה יובן מאי דאמרינן פרק רביעי דפסחים (נג ע"א): אמר רבי יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכל גדיים מקלסים בלילי פסחים. שלחו לו: אלמלא תודוס איש רומי אתה, גוזרנו עליך נדוי. ובגמרא (שם ע"ב) נסתפקו: תודוס איש רומי גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה? תא שמע. עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה וכו'. שמע מנה גברא רבה הוה. רבי יוסי בר אבין אמר: מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים הוה. דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים — זוכה ויושב בישיבה של מעלה. עד כאן. והדבר פשוט, דמה שצדדו בגמרא אם תודוס איש רומי גברא רבה הוה, הינו אם היה תלמיד חכם, ומשום כבוד התורה אין מנדין אותו, וכדאמרינן בפרק ואלו מגלחין (מו"ק יז ע"א): אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו; אך מטעם היותו בעל מעשה אין נמנעים מלנדותו. ואם כן קשה בדברי רבי יוסי, דמאי מהני מה שהיה מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים למה שנמנעו מלנדותו? ותו, היעלה על הדעת שלא נמצאו בתודוס איש רומי מצות אחרות חוץ מזו שהיה מטיל וכו'?! ולא הוה לה למימר אלא בעל מעשים הוה. ותו, דמאי ראיה מיתי מדאמר רבי יוחנן כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים — זוכה ויושב בישיבה של מעלה? דנהי דזוכה לכל הכבוד הזה, אך אכתי מנלן שיהיו נמנעים מלנדותו בשביל מצוה זו?
אלא הוא הדבר אשר דברנו, והכי פרושו: דמתחלה הביאו ראיה דתודוס גברא רבה הוה ממה שדרש דמה ראו חנניה וכו', ובא רבי יוסי ואמר דאין צרך לזה, דכיון שהיה מטיל מלאי וכו' הרי הוא כתלמיד חכם עצמו, שכל מה שלומד התלמיד חכם חשוב כאלו הוא בעצמו חדש אותן ההלכות. והביא ראיה מדברי רבי יוחנן דאמר: כל המטיל וכו' זוכה ויושב בישיבה של מעלה, דהינו במחצת תלמידי חכמים, והינו ודאי משום דחשוב כאלו איהו גופה צרבא מרבנן, ואם כן פשיטא שנמנעים מלנדותו, כיון דחשוב כתלמיד חכם עצמו.
ועם זה יתישב מאמר הקודם. דלעולם דוקא מי שיש בו אור תורה חי לעתיד לבוא, וכדכתיב: "כי טל אורת טלך"; אלא דהמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, כיון שהוא סבה שאחרים יעסקו בתורה, קרינן בה 'כי טל אורת טלך', וחי לעולם שכלו טוב.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |