פרשת דרכים/כג
פרשת דרכים 
כג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרך עצב
ובו דרוש אחד זכר לחרבן
כל דבר אשר יבוא על ידי הקדוש ברוך הוא הוא משפט חזק, 'כי באש יי נשפט'. / לעתיד לבוא נפרע הקדוש ברוך הוא מהאמות בעצמו. / לאחר תפלת דוד אין דבר רע יורד מן השמים. / טעם שצוה השם להביא אש מן ההדיוט. / עשרה נסים שנעשו בבית המקדש אם היו בהתמדה אף בזמן שאין עושין רצונו של מקום או לא. / בשבתות וימים טובים לא זזה שכינה מישראל.
דרוש שלשה ועשרים
במדרש (ילקוט איכה רמז תתרט): "כל רעיה בגדו בה" (איכה א, ב), אלו מיכאל וגבריאל. מלמד, שקרא הקדוש ברוך הוא למיכאל וגבריאל ואמר להם: נשבע אני בשמי הגדול שאתם תלכו ותציתו אש בציון. מיד לקח כל אחד ואחד לפיד של אש והציתו אש בציון. הדא הוא דכתיב: "כל רעיה בגדו בה". עד כאן.
הירא את דבר השם ישב בדד וידם ואדמה על ראשו ועינוהי מטיפין, הנה לא ינום ולא יישן על הרע כפים לבנים שגלו מעל שלחן אביהם, ממרום שלח אש והרבה להשיב אפו. וכך היא המדה, שכל דבר אשר יבוא באש על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו — בוא יבוא במשפט חזק וזרוע נטויה. ודבר זה מתורתו של הראב"ד ז"ל עלה בידנו, אהא דאמרינן בפרק קמא דתעניות (ב ע"א): אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו לשליח, ואלו הם: של חיה, ושל גשמים, ושל תחית המתים וכו'. וכתבו החדושין, דהקשה הראב"ד: אמאי לא חשיב נמי פרענותם של רשעים, דכתיב (ירמיה נ, כה): "פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו". ועין בתוספות (ד"ה וישמע).
וראיתי למוהר"ש יפה ז"ל בבראשית רבה שכתב וזה לשונו: ולי נראה להשיב, דאין מפתח זה עתה ביד הקדוש ברוך הוא, שכבר מסרו לשליח. כדמשמע בפרק שני דחגיגה (יב ע"ב), דבתחלה היו כלי זעמו של הקדוש ברוך הוא ברקיע עד שבא דוד ובקש רחמים והורידן לארץ וכו'. וכיון דבא דוד והורידן לארץ, משמע דליכא אוצרות וליכא פתיחה. עד כאן דבריו. ותמהני, שזה שהרב גוזר דלאחר שהורידן דוד ליכא לא אוצרות ולא פתיחה, לא ידעתי מנא לה. דאימא, דכי היכי דבשמים ממעל איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינם נפתחים אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, הכי נמי בארץ מתחת איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינן נפתחים אלא על ידי הקדוש ברוך הוא. ומלבד זה דבריו תמוהים הם בעיני, דהא פסוק זה ד'פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו' הוא בירמיה, שהתנבא על מפלתה של בבל, שהוא זמן רב אחר תפלתו של דוד שהוריד כל הזעם לארץ, ואם כן היכי קאמר 'פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו'? והלוא כפי דברי הרב ז"ל, בזמנו דירמיה, שכבר הוריד דוד כלי הזעם לארץ, לא אוצרות איכא ולא פתיחה איכא. ואם פסוק זה ד'פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו' לאו דוקא, אם כן היכי מוכח (תענית ב ע"א) דלמטר איכא מפתח ולא נמסר לשליח מדכתיב (דברים כח, יב) "יפתח יי לך את אוצרו הטוב", והרי זה דומה לקרא ד'פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו', ואידי ואידי חד שעורא. אלא ודאי על כרחין לומר דאף לאחר תפלתו של דוד שהורידן לארץ איכא אוצרות ואיכא פתיחה ואינם נפתחים אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. באפן שקשית הראב"ד במקומה עומדת, ודברי הרב הנזכר אינן מעלים ארוכה.
והראב"ד ז"ל תרץ: משום דאשכחן פרענותן של רשעים על ידי שליח, דכתיב (מ"ב יט, לה): "ויצא מלאך יי ויך במחנה אשור" וגומר. והא דכתיב "פתח יי את אוצרו" — לכלותם קאמר, ואפשר שאין כלותם אלא על ידי הקדוש ברוך הוא, כי אז יהיה המשפט חזק. ונראה לי, לפי שאינם אלא ליום הדין ואינו תמיד לא חשיב לה. עד כאן דבריו. והנה מה שכתב הראב"ד ז"ל דלעתיד נפרע מהאמות על ידי עצמו, אף שבדרך אפשר אמרה, דבר השם בפיהו אמת. דאמרינן בספרי וזה לשונם: "לי נקם ושלם" (דברים לב, לה). אמר הקדוש ברוך הוא: אל תהיו סבורים שאפרע מכם על ידי שליח, כשם שנפרעתי מפרעה על ידי משה ומסנחריב על ידי מלאך; אבל לעתיד — אני נפרע מכם, שנאמר: "לי נקם ושלם". עד כאן.
ואמרינן במדרש (ילקוט מיכה רמז תקנט): "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו) — אראה לבנים מה שלא הראיתי לאבות. במצרים כתיב (שמות טו, יא): "נורא תהלת עשה פלא", וכאן כתיב: "אראנו נפלאות" וכו'. והקשה מהרימ"ט בדרשותיו (פרשת בא דרוש ב), דהיכי קאמר דבמצרים כתיב 'עשה פלא' לשון יחיד, והלוא כמה פלאי פלאים היו במצרים. ותרץ, דלא חשיב פלא אלא מה שנעשה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, ובמצרים לא נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא אלא מכת בכורות, ומשום הכי קאמר 'עשה פלא'; אבל לעתיד לבוא כל הפעלות שיעשה הקדוש ברוך הוא יהיו על ידי עצמו, וזהו שאמר 'אראנו נפלאות'. עד כאן. נמצינו למדין, דכשהמשפט הוא על ידי הקדוש ברוך הוא, אז הוא כלה ונחרצה, לפי שהוא בא במשפט חזק.
ולזה כונו רבותינו ז"ל בבראשית רבה (פרשה לט סימן חי) וזה לשונם: "ואברכה מברכיך ומקללך אאר" (בראשית יב, ג). אמר רבי ירמיה: החמיר הקדוש ברוך הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו. בכבודו כתיב (ש"א ב, ל): "כי מכבדי אכבד ובזי יקלו" — על ידי אחרים; ובכבודו של צדיק כתיב: "ומקללך אאר" — אנא. עד כאן. ולפי דברי הראב"ד ז"ל הדברים כפשטן, שהחמיר הקדוש ברוך הוא בכבודו של צדיק, שהמזלזל בכבוד הצדיק — נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא ענש חמור; אבל המזלזל כנגד המקום — נפרע ממנו על ידי שליח, שהענש ההוא אינו כל כך חזק.
ואל זה סובב הולך כונת הפסוק (ויקרא כה, יז): "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך, כי אני יי". והנה רבותינו ז"ל נתעוררו באמרו 'ויראת מאלהיך' שאין זו אזהרה על יראת השם, שהרי כבר נאמר (דברים ו, יג): "את יי אלהיך תירא", ואמרו (ב"מ נח ע"ב) דקרא מירי באונאת דברים, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך'. ותו קשה בסיפא דקרא, דכתיב "כי אני יי", איך הוא נתינת טעם למה שקדם? ותו, דלא היה צריך הדבר לאמרו, והלוא הכל יודעים כי האלקים בשמים, "אין עוד מלבדו" כתיב (שם ד, לה).
אך לפי דרכנו יבוא על נכון. ונקדים עוד מה שכתב רש"י בפרשת וארא (שמות ו, ב), שכל מקום שנאמר 'אני יי', כשהוא אמור אצל ענש, הוא נאמן לפרע. והנה מפתח של תחית המתים שלא נמסר לשליח ילפינן לה (תענית ב ע"ב) מדכתיב (יחזקאל לז, יג): "וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם". ופרש רש"י: 'אני יי' — אני ולא שליח. וכמו שדרשו גבי מכת בכורות, דכתיב בה (שמות יב, יב): "אני יי" — אני ולא שליח.
ובפרק הזהב (ב"מ נט ע"א) אמר רבי אלעזר: הכל נפרע על ידי שליח, חוץ מאונאה, דכתיב (עמוס ז, ז): "הנה אדני נצב על חומת אנך ובידו אנך". ופרש רש"י, שכל העברות נפרעין על ידי שליח, חוץ מאונאת דברים, דכתיב 'ובידו אנך' — לא מסרה לשליח. ואין ספק, שכל זה הוא לגדל ענשה של אונאת דברים. שהרי סמוך לזה אמרו: כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה. ופרש רש"י: הצועק על אונאת דברים, אין השער ננעל בפניו. ואמרינן תו התם, דעל אונאת דברים אין הפרגוד ננעל בפניו. ופרש רש"י: פרגוד — מחצה שבין שכינה לצבא מרום, שתמיד רואה זאת העברה דאונאת דברים עד שיפרע ממנו. אם כן אפוא, גם מה שאמרו דבאונאת דברים נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא בעצמו ולא על ידי שליח, לגדל העברה הוא. כלומר, שבא עמו במשפט חזק, וכמו שלמדנו מתורתו של הראב"ד.
וזהו כונת הכתוב: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך", ואין 'אלהים' בכל מקום אלא דין. כלומר, הרבה יותר מדי תירא מענש אזהרה זו דאונאת דברים. "כי אני יי", כלומר, על עברה זו אני נפרע בעצמי ולא על ידי שליח, וכל שהפרעון הוא על ידי הוא במשפט חזק, כאמור.
ובזה נבין כונת המקונן באמרו (איכה א, יב-טו): "לא אליכם כל עברי דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי אשר עולל לי, אשר הוגה יי ביום חרון אפו. ממרום שלח אש בעצמתי וירדנה, פרש רשת לרגלי השיבני אחור, נתנני שממה כל היום דוה. נשקד על פשעי בידו, ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי, נתנני אדני בידי לא אוכל קום. סלה כל אבירי אדני בקרבי, קרא עלי מועד לשבר בחורי, גת דרך אדני לבתולת בת יהודה". עד כאן. ויש לדקדק בפסוקים אלו טובא. חדא, דלמה ברעות הללו הפליא לקונן ולומר: "לא אליכם כל עברי דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי"? בתחלת הקנה, שהתחיל לספר כל הרעות שבאו עליו, היה לו לומר "לא אליכם כל עברי דרך" וגומר, ומה נשתנו צרות אלו שאמר "לא אליכם כל עברי דרך" טפי מצרות הראשונות?
ולזה היה אפשר לומר עם ההיא דפרק שני דחגיגה (יב ע"ב), כשמנו שבעה רקיעים ופעלות כל אחד ואחד, אמרו: מכון — שבו אוצרות שלג ואוצרות ברד, ועלית טללים רעים ועלית אגלים, וחדרה של סופה וסערה, ומערה של קיטור. וכלן דלתותיהן של אש, שנאמר: "פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו". והקשו: והני ברקיע איתנהו? הני בארעא איתנהו! דכתיב (תהלים קמח, ז-ח): "הללו את יי מן הארץ, תנינים וכל תהמות. אש וברד שלג וקיטור, רוח סערה עשה דברו". ותרצו: אמר רב יהודה אמר רב: עד שלא בא דוד היו ברקיע, וכשבא דוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ. אמר לפניו: רבונו של עולם, "לא אל חפץ רשע אתה, לא יגרך רע" (שם ה, ה) — צדיק אתה השם, לא יגור במגורך רע. עד כאן. והנה מלשנא דגמרא, דקאמר דדוד בקש עליהם רחמים והורידן לארץ, משמע דבהורדה הלזו יש תועלת לעולם; דאם לא היה כי אם כבוד כלפי מעלה שלא יגור במגור השם דבר רע — לא שיך בזה בקשת רחמים, ולא היה לו לומר כי אם שאמר דוד: רבונו של עולם, אין כבודך שיגור במגורך רע; אלא ודאי דאיכא תועלת לעולם בהורדה זו שהוריד כלי הזעם מהרקיע לארץ, ומשום הכי בקש רחמים על הדבר.
ותועלת זה יובן עם ההיא דאמרינן בירושלמי פרק שני דתעניות (הלכה א): אמר רבי לוי: מהו (שמות לד, ו) "ארך אפים"? מרחק רגז. למלך שהיו לו שני לגיונות קשים. אמר המלך: אם דרים הם עמי במדינה, עכשו בני המדינה מכעיסים אותי והן עומדין ומכלין אותם; אלא הריני משלחן לדרך רחוקה, שאם הכעיסו אותי בני המדינה — עד שאני משלח אחריהם, בני המדינה מפיסים אותי ואני מקבל פיוסן. כך אמר הקדוש ברוך הוא: אף וחמה מלאכי חבלה הם, הרי אני משלחן לדרך רחוקה; שאם מכעיסין אותי ישראל — עד שאני משלח אצלם ומביאם, ישראל עושין תשובה ואני מקבל תשובתם. הדא הוא דכתיב (ישעיה יג, ה): "באים מארץ מרחק מקצה השמים" וגומר. אמר רבי יצחק: ולא עוד, אלא שנעל בפניהן. הדא הוא דכתיב: "פתח יי את אוצרו ויוצא את כלי זעמו", עד דו פתח עד דו טרק רחמוי קריבין. עד כאן. הרי שהרחקת מלאכי חבלה מאצלו יתעלה הוא תועלת לעולם. והנה מהטעם עצמו שראה דוד שהקדוש ברוך הוא שלח לאף וחמה בארץ רחוקה כדי שלא יהיו נמצאים כשבני המדינה מכעיסים לפניו, מאותו טעם עצמו בקש רחמים על כל כלי זעמו שלא יהיו עמו במרום והורידם לארץ. ומה שכתוב בישעיה (שם שם, ד-ה): "יי צבאות מפקד צבא מלחמה, באים מארץ מרחק", הינו אחר תפלת דוד שהורידן לארץ.
באפן שלמדנו, דלאחר תפלת דוד אין דבר רע יורד מן השמים. ועל זה אמר המקונן: "לא אליכם כל עברי דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי" וגומר, והוא כי "ממרום שלח אש בעצמתי וירדנה". ואיך יתכן דבר זה? והלוא לאחר שבא דוד אין דבר רע יורד מן השמים, לפי שהוא הוריד כל כלי הזעם לארץ אולי ביני וביני יעשו תשובה, וכאן ממרום שלח אש. באפן שמכאוב כזה שבא עלי לא בא לשום אמה ולשון. שאף שעל בבל בא חרבן וגלות, מכל מקום לא היה הרע בא אליהם מן השמים. שהרי גבי מפלת בבל כתיב: "יי צבאות מפקד צבא מלחמה, באים מארץ מרחק"; אבל הכא דכתיב: "ממרום שלח אש בעצמתי", דבר זה לא ארע לשום אמה ולשון.
אך לישב המשך הפסוקים נאמר באפן אחר. ונדקדק עוד במה שאמר המקונן "השיבני אחור", דלפי הפשט אין לדברים אלו מובן. עוד יש לדקדק במה שאמר "נשקד על פשעי בידו", דמלת 'בידו' היא מיתרת, כי מי לא ידע בכל אלה כי יד יי עשתה זאת? עוד יש לדקדק במה שאמר "סלה כל אבירי אדני בקרבי", דהוה לה למימר 'סלה כל אבירי אדני מקרבי', אבל 'בקרבי' אין לו מובן. וכבר נדחקו המפרשים בזה, ועין מה שכתבנו לעיל בדרך הערבה (דרוש כב). עוד יש לדקדק במה שאמר "קרא עלי מועד לשבר בחורי", ולא ידעתי מועד זה מה הוא כונתו. וראיתי במרדכי במועד קטן, דאין אומרים תחנונים בתשעה באב, משום דכתיב "קרא עלי מועד". ולא ידעתי למה נהפך יום זה מאבל ליום טוב ומיגון לשמחה. ואם כונת הכתוב הוא על שם העתיד, כי בעזר השם לכשיבוא משיח צדקנו יהיה יום זה לששון ולשמחה, וכדאיתא במדרש — אכתי קשה, דהיה לו לכתב פסוק זה גבי נחמתא, לא גבי פרענותא. ועוד יש דקדוקים אחרים בפסוקים אלו, ולבלתי אאריך אמרתי לא אזכרם, אך מתוך דברינו יובנו מאליהם.
ונראה דכל זה יובן בהקדים מאי דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צד ע"ב): תניא משמה דרבי יהושע בן קרחה: פרעה שחרף בעצמו — נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא בעצמו, סנחריב שחרף על ידי שליח — נפרע ממנו על ידי שליח. ופרש רש"י: פרעה שחרף בעצמו, לא היה בזוי כל כך, ולכך הקדוש ברוך הוא כמו כן נפרע ממנו בעצמו, ואינו מתביש כל כך, דאינו דומה מתביש מן הגדול למתביש מן הקטן. סנחריב שחרף על ידי שליח, דהינו בזוי יותר, אף הקדוש ברוך הוא נפרע ממנו על ידי שליח.
ועל פי זה יובן מאמר רבותינו ז"ל בפתיחתא דאיכה רבתי (פתיחתא יא) וזה לשונם: רבי יצחק פתח (דברים כח, מז-מח): "תחת אשר לא עבדת את יי אלהיך" וגומר, "ועבדת את איביך". אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה (ויקרא ו, ו): "אש תמיד תוקד על המזבח"; ועכשו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: "ממרום שלח אש בעצמתי". עד כאן. ויש לדקדק, דמה ענין זה לזה? והלוא 'אש תמיד תוקד על המזבח' היא מצוה מיחדת להדליק אש על המערכה בכל יום, ואין לזה שום התיחסות עם קרא ד'ממרום שלח אש'. ועל פי האמור יובן. ונקדים עוד מאי דאמרינן בפרק הדר (עירובין סג ע"ב) ובפרק קמא דיומא (כא ע"ב): "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח" (ויקרא א, ז) — אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. ומהר"ש יפה פרק ששי דשביעית (סימן ג) ובויקרא רבה (פרשה ך סימן ו) הקשה: מכיון דאיכא אש מן השמים, מה צרך לשל הדיוט? ותרץ, דהינו להורות שהשם חפץ בשל ישראל טפי. וכדאמרינן במדרש פרשת בהעלתך (תנחומא ו): משל למלך שהיה לו אוהב. אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, לך התקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט. כיון שבא המלך באו עמו שמשין, סבבו מכאן ומכאן מנורות של זהב לפניו. וכיון שראה אוהבו את כל הכבוד התביש והטמין כל מה שהתקין לו. אמר לו המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד וכו'. אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה וכו'. אמר לו המלך: חייך, שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. עד כאן. נמצא שזה שצוה השם להביא אש מן ההדיוט הוא להורות כבודן של ישראל, שפסל אש של מעלה בשבילם. והשתא הכי קאמר: אלו זכיתם, הייתם קוראים "אש תמיד תוקד". ויקשה לכם: כיון דאיכא אש מן השמים, מה צרך לשל הדיוט? והתרוץ הוא: להראות חבתכם לפני המקום. ועכשו שלא זכיתם, אתם קוראים "ממרום שלח אש", דהינו על ידי שליח, להראות שהם בתכלית השפלות, לפי שאינו דומה המתביש מהגדול למתביש מן הקטן.
נמצינו למדין מבריתא דפרק חלק הנזכר ומדברי הראב"ד, דכשהקדוש ברוך הוא נפרע על ידי עצמו איכא חדא לטיבותא וחדא לרעותא. חדא לטיבותא — שאינו מתביש כל כך, דאינו דומה מתביש מהגדול למתביש מן הקטן, וכדברי רבי יהושע בן קרחה. וחדא לרעותא — שהמשפט הוא חזק, וכדברי הראב"ד. וכן כשנפרע על ידי שליח איכא חדא לטיבותא וחדא לרעותא. חדא לטיבותא — שהענש אינו כל כך חזק. וחדא לרעותא — שמתביש ביותר. עוד נקדים, דאמרינן במדרש: מאי דכתיב "השיבני אחור"? אמר רבי יצחק: כדבר הנמאס, שאדם משליכו מלפניו לאחוריו.
ובזה נבוא לבאור הפסוקים. שישראל היו מקוננים דתרתי לרעותא הוו בהו: שנפרע מהם על ידי שליח ונתבישו ביותר, והיה בהם משפט חזק כאלו נפרע מהם הקדוש ברוך הוא בעצמו. וזה שאמר: "לא אליכם כל עברי דרך, הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאבי". כלומר, מעולם לא היתה כזאת בשום אמה ולשון. והוא כי "ממרום שלח אש בעצמתי". וכבר ידעת דמהאי קרא למדו רבותינו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין קד ע"ב) שנפרע מהם על ידי שליח, מדכתיב "שלח אש". ואף שנתבישתי ביותר, שאינו דומה מתביש מן הגדול למתביש מן הקטן, ונמצא ש"השיבני אחור" כדבר הנמאס שאדם משליכו מלפניו לאחוריו, ולפיכך לא רצה הקדוש ברוך הוא להכות אותי בעצמו, כל זה הייתי סובל אותו, לפי שהייתי אומר: דנהי דכשמעניש אותי על ידי שליח אני מתביש ביותר, מכל מקום הא איכא חדא לטיבותא, שהענש אינו משפט חזק; אך כשראיתי הענש, ראה ראיתי דהיה כאלו נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. וזה שאמר: "נשקד על פשעי בידו", וכההיא דאמרו, דאונאת דברים נפרע על ידי עצמו מדכתיב "ובידו אנך". וזה שאמר: נשקד על פשעי כאלו היה בידו, דהינו משפט חזק, שהרי "ישתרגו עלו על צוארי הכשיל כחי". נמצא שמכאוב כזה לא היה בשום אמה ולשון, שתהיה על ידי שליח ובמשפט חזק. וזה שאמר: "נתנני אדני בידי לא אוכל קום".
עוד חזר המקונן ואמר, שדומה לזה ארע לישראל דבר אחר. והוא באמרו "סלה כל אבירי" וגומר. ונראה דיובן בהקדים הא דגרסינן בפרק המוכר פרות (ב"ב צט ע"א) על ענין הכרובים: כיצד הם עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר: פניהם איש אל אחיו. וחד אמר: פניהם לבית. והקשו: למאן דאמר פניהם לבית, והא כתיב (שמות כה, כ): "ופניהם איש אל אחיו"? ותרצו: דמצדדי אצדודי. וכתבו התוספות: דמצדדי אצדודי. לא הוה מצי למימר: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום. עד כאן. ודבריהם באו סתומים. שאם קשיתם היא, דגם מאן דאמר פניהם לבית סבירא לה דבזמן שעושים רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו, ואיהו מירי בזמן שאין ישראל עושים רצונו ומשום הכי קאמר שהיו פניהם לבית — הנה מלבד שאם כונתם היא זאת לא תרצו כלל כמבאר, עוד קשה, דאיך יתכן לומר זה? דאם כן, במאי פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר? ואם כונתם להקשות, דמאן דאמר פניהם לבית סבירא לה דבזמן שהיו עושין רצונו של מקום היו פניהם לבית, ובזמן שלא היו עושין רצונו היו פניהם איש אל אחיו — גם זה לא יתכן, דמה סברא יש דכשפניהם איש אל אחיו שיהיה זה סימן לאות לבני מרי שאין עושין רצונו של מקום? אדרבא! זהו סימן שישראל עושין רצונו של מקום, וכדאמרינן (יומא נד ע"א), שהיו מגביהים את הפרכת ואומרים: ראו חבתכם לפני המקום, כחבת זכר עם נקבה.
והנראה אצלי בכונת קשית התוספות הוא, דאימא דגם מאן דאמר פניהם לבית סבירא לה דבזמן שהיו עושין רצונו של מקום היו פניהם איש אל אחיו, ובהא פליגי, דמאן דאמר פניהם איש אל אחיו סבירא לה דתחלת העמדה היו פניהם איש אל אחיו, ובזמן שלא היו עושין רצונו של מקום היה נעשה נס והופכין פניהם לבית, נמצא שהנס היה בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום. ומאן דאמר פניהם לבית סבירא לה דתחלת העמדה היו פניהם לבית, וכשהיו עושין רצונו היה נעשה נס והופכין פניהם איש אל אחיו, נמצא שהנס היה בזמן שישראל עושין רצונו. ותרצו, דזה לא יתכן, דמסתמא העמידום תחלה לפי מה שהיו עושין רצונו של מקום, דהינו פניהם איש אל אחיו.
ותו הקשו בגמרא: למאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דהי"ב ג, יג): "ופניהם לבית"? ותרצו: לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. ופרש רשב"ם: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הופכין פניהם זה לזה, דגמא לחבת זכר עם נקבה האוהבים זה את זה, סימן שהקדוש ברוך הוא אוהב את ישראל. ומתחלה כך נעשו פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה על ישראל ויעשו ישראל רצונו של מקום. וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום הופכין פניהם לבית על ידי נס. נמצא, דכשהכרובים פניהם איש אל אחיו הוא סימן להשראת שכינתו יתברך בתוכנו.
עוד נקדים מאי דאמרינן בפרק חמישי דיומא (נד ע"ב): אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו גוים להיכל מצאו כרובים מערין זה בזה. הוציאו אותם לשוק, אמרו: ישראל הללו, שברכתם ברכה וקללתם קללה, עוסקים בדברים הללו. מיד הזילום. שנאמר (איכה א, ח): "כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה". עד כאן. והדברים תמוהים, דאין לך שעה שישראל אינם עושים רצונו של מקום ושהקדוש ברוך הוא יסלק שכינתו מביניהם כאותה שעה שנכנסו גוים להיכל, ואם כן איך מצאו את הכרובים פניהם איש אל אחיו? וכבר עמדו על מבוכה זו אבות העולם נוחי נפש. וכתב הריטב"א בשם הרא"ם, שנעשה להם נס לרעה כדי לגלות את ערותם.
ויש להסתפק אהא דאמרינן בפרק קמא דיומא (כא ע"א): עשרה נסים נעשו בבית המקדש, אם נסים הללו היו בהתמדה אף בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, או דלמא דלא נעשו נסים הללו אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. והיה נראה דנסים הללו היו בהתמדה. שהרי בגמרא הקשו: ותו ליכא? והא אמר רבי לוי וכו' מקום ארון אינו מן המדה. ואמר רבינא: כרובים בנס היו עומדין וכו'. ואמאי לא הקשו דכרובים היו הופכין את פניהם איש אל אחיו שהיה בנס? והא חשיב נסי דבראי, וכדאמרינן פרק חמישי דיומא (נד ע"א): אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל, היו מגלין להם הפרכת ומראין להם הכרובים שהיו מערין זה בזה וכו'. וזה היה בנס, דתחלת עמידתם היה פניהם אל הבית, וכמו שכתב הריטב"א. אך אי אמרינן דעשרה נסים דחשב היו בהתמדה — ניחא, דהך דכרובים לא היה בהתמדה, כי אם בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. הן אמת שראיתי לרש"י (יומא כא ע"ב לפי הגירסא ברש"י שבעין יעקב) שכתב, שמגביהין אותו ומוציאין אותו לחוץ, ולפי זה לא דמי לחם הפנים לכרובים. שוב ראיתי להריטב"א פרק שלישי דיומא, אהא דאמרינן התם (לח ע"א): הללו פתן מתעפשת, שכתב וזה לשונו: יש שפרשו, דהא בזמן שלא היו עושין רצונו של מקום, ולא היה נס בלחם הפנים להיות 'חם ביום הלקחו' (ש"א כא, ז). עד כאן. ודוק. ונחזר לעניננו.
עוד נקדים מאי דאמרינן במדרש (זוהר קרח קעט ע"ב): מעולם לא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים, ואפלו בשבת של חל. והנה בפרוש מאי דקאמר ואפלו בשבת של חל, דלכאורה אין לו מובן, נהירנא דאדוני אבי זלה"ה סח לי, דבהיותו לומד אצל הרב מוהר"ר רבי זרחיה גוטא ז"ל בא חכם אחד מן המערב ושאל לו פרוש מאמר זה, והרב לחדודי לתלמידיו אמר להם שיעינו בו. ואדוני אבי ז"ל אמר, שאפשר שהכונה היא על פי מה שאמרו בגמרא (שבת סט ע"ב): ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא יום שבת — מונה ששה ימים ואחר כך שובת. והשתא הכי קאמר: דאפלו ביום זה ששובת זה האיש, שאפשר שהוא חל גמור, אפלו הכי לא זזה שכינה מישראל, כיון שמן הדין חיב לשבת בו ולעשותו כשבת גמור. והרב ז"ל השיב לו: ראה דבריך טובים ונכוחים, וחדי קדשא בריך הוא בפלפולא. אך אמתת הדברים הוא, שיש חקירה בין הראשונים ז"ל, שהדבר ידוע אצל בעלי המחקר, דמשכחת לה דבמקום אחד יהיה ביום הששי עדין יום והוא חל גמור, ובמקום אחר כבר נטה היום והוא לילה והוא שבת. וכן להפך, ביום השביעי משכחת לה שבמקום אחד עדין יום הוא והוא שבת גמור, ובמקום אחר הוא לילה והוא חל. וטבריה וצפורי יוכיחו. והנה אנחנו נאמין אמונה שלמה, דכשם שאנחנו מבדילין בין יום הששי ליום השביעי, כך בשמים ממעל יש הבדלים והפרשים רבים בין יום השביעי לשאר הימים. ומלבד מה שאמרו רבותינו ז"ל מענין גיהנם ששובתין הרשעים ביום השביעי (זוהר בראשית מח ע"א), ונהר סבטיון (סנהדרין סה ע"ב), עוד יש הבדלים רבים ודברים מפלאים בשמי השמים בין ימי החל ליום שבת קדש, כאשר נודע ליודעי חן. והנה יש לחקור, על איזה מקום סומכים בשמים ממעל? והעלו, שהמקום האמתי לזה הוא ירושלים, שהיא אמצעית העולם (זוהר תרומה קנז ע"א), שנקרא טבור הארץ. ועל זה אמרו ואפלו בשבת של חל, כלומר, שבמקום אחר הוא שבת ובירושלים הוא חל, אפלו הכי לא זזה שכינה מישראל, אף שהוא חל לגבי ירושלים שהוא העקר. אלו דבריהם ז"ל. ואלו ואלו דברי אלהים חיים.
הכלל העולה, דבשבתות וימים טובים לא זזה שכינה מישראל. ופשיטא דכל זה הוא אף בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, דאלו בזמן שישראל עושין רצונו — מעולם לא זזה שכינה מישראל אף בימי החל, וכדאמרינן בסוטה (ג ע"ב): אמר רב חסדא: קדם שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד מישראל, שנאמר (דברים כג, טו): "כי יי אלהיך מתהלך בקרב מחנך".
עוד נקדים, דאמרינן בפרק קמא דמגלה (י ע"ב לפי גיירסת עין יעקב): אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב (שמות יד, כ): "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא, אמר להם: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?! לומר לך, שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.
ומעתה נבוא לכונת המקונן באמרו: "סלה כל אבירי אדני בקרבי". כלומר, אפלו בשעה ש'סלה כל אבירי', דהינו בשעה שהרג כל הצדיקים שנקראים בשם אבירים, 'אדני בקרבי', כלומר, שהיתה שכינתו שרויה בינינו, שהרי אף בשעה שנכנסו גוים להיכל היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, וזה הוראה על השראת שכינתו בינינו. ועל זה תמה ואמר: שהרי אין לך שעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום כאותה שעה, ואם כן מאי שיטה דמר הכא? אין לך לומר אלא ד"קרא עלי מועד לשבר בחורי", כלומר, שחשב יום שבר בחורי כיום טוב, ומשום הכי היה השם בקרבי, דלא זזה שכינה מישראל בשבתות וימים טובים ואפלו בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ועל זה אמר: היש מכאוב כמכאובי?! דאלו במפלתן של רשעים אינו שמח, ואלו במפלתי עשה אותו כיום מועד.
ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל במדרש איכה, וזה לשונם: "קרא עלי מועד". אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה! אני אמרתי (ישעיה מג, יד): "למענכם שלחתי בבלה", ואתם אומרים: "קרא עלי מועד". עד כאן. ומאמר זה אומר דרשוני, דמה ענין זה לזה? גם יש לדקדק בתאר זה שקראם כפויי טובה, דמה ענינו לכאן? אמנם על פי האמור יבוא לכלל ישוב.
ונקדים, דהנה המפרשים ז"ל תרצו לקשית הריטב"א הנזכר, דאיך יתכן דבשעה שנכנסו גוים להיכל ימצאו הכרובים פניהם איש אל אחיו? ואמרו שנעשה להם נס לטובה. והוא על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (תדא"ר יח), שהקדוש ברוך הוא מצטער בצרתן של ישראל, דכתיב (ישעיה סג, ט): "בכל צרתם לו צר". ומטעם זה, כל מקום שגלו — שכינה עמהם (מגילה כט ע"א), לומר שגם הוא מצטער בצערם. והנה באותה שעה שנכנסו גוים להיכל, שהיתה שעת חרום, כדי שלא יעלה על דעתנו כי מאוס מאס את ישראל ובציון געלה נפשו, וכההיא דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין קה ע"א), שאמרו ישראל: עבד שמכרו רבו ואשה שנתגרשה מבעלה — כלום יש לזה על זה כלום?! וכדי לבטל סברא זו הנפסדת, רצה הקדוש ברוך הוא להורות לנו דאכתי חביבותה גבן, והשרה שכינתו בינינו להורות שהוא מצטער בצרותינו. ועין בשמות רבה סדר פקודי (פרשה נא סימן ג) ותראה דהשראת שכינתו יתברך הוא הוראה לגוים שהקדוש ברוך הוא מחל לישראל עונם. ואמרינן במדרש: "תם עונך בת ציון" (איכה ד, כב) — אותו היום נטלו ישראל איפוכי גדולה על עונותיהם. ואפשר שכדי שידעו הגוים שהקדוש ברוך הוא נתרצה להם, הוצרך להראות לגוים שהשכינה עמנו. ודוק. ואמרינן בגמרא (מגילה כט ע"א): כל מקום שגלו ישראל — שכינה עמהם. גלו למצרים — שכינה עמהם, שנאמר (בראשית מו, ד): "אנכי ארד עמך". גלו לבבל — שכינה עמהם, שנאמר: "למענכם שלחתי בבלה".
ועל זה התרעם הקדוש ברוך הוא על ישראל וקראם כפויי טובה, לפי שאני במה שרציתי להראות לגוים שאף באותה שעה שנכנסו להיכל היתה שכינתי ביניכם, לומר שאני מצטער בצרתכם ואיני זז מלחבב אתכם, ואתם אומרים "קרא עלי מועד", כאלו אני שמח בצרתכם. וחס ושלום אין הדבר כן, אלא להראות לבני האדם שאני משתתף בכל צרתכם, 'ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים' (ויקרא כו, מד).
הן עתה הנה מקום אתי אלכה ואשובה למאמר הנצב פתח השער. ויש לתמה, דמה פשעם של רעים הללו שקראם בוגדים? והלוא מוכרחים היו לקיים גזרת מלך, ומה גם שהיה בשבועה חמורה, ואם לא היו מקיימים גזרתו הוה מחי להו שתין פלסי דנורא. אמנם על פי הקדמתנו בדרוש זה אתי שפיר, שתרעמת ישראל על הרעים הוא עם סיום הפסוק, דכתיב: "היו לה לאיבים". והנה מצינו לרבותינו ז"ל (איכ"ר פרשה א סימן ג) שדרשו: "היתה כאלמנה" (איכה א, א) — ולא אלמנה ממש. וכן דרשו: "היה אדני כאויב" (שם ב, ה) — ולא אויב ממש. נמצא, דכשהכתוב מכנה ואומר 'כאויב', הינו לומר דאין הנקמה כל כך בחזק וכדי בזיון וקצף. אבל הכא היו ישראל מתרעמים ואמרו שהרעים הללו בגדו בה, דמאחר שראו שהקדוש ברוך הוא לא רצה הוא בעצמו להצית אש בציון, ושלח למיכאל וגבריאל שיציתו אש בציון, ורצה שתהיה הנקמה על ידי שליח, אם כן היה מן הדין שלא יהיה הענש במשפט חזק, והם לא עשו כן, אלא היו לה לאויבים ממש, ולא כאויבים, ועשו בהם משפט חזק, וזהו בגידת הרעים. שהרי הקדוש ברוך הוא, כי חפץ חסד הוא, לא רצה להנקם מהם בעצמו, כי אל רחום יי, וכדכתבנא דמטעם זה בכל מקום שגלו שכינה עמהם, וכמאמרם ז"ל (מגילה כט ע"א): "ושב יי אלהיך את שבותך" (דברים ל, ג) — 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד דהוא עצמו שב, דכל מקום שגלו שכינה עמהם. ושנוי בנביאים (זכריה ט, ט): "צדיק ונושע הוא".
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |