פרשת דרכים/כה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרשת דרכים   דרך ארוכה   דרוש חמשה ועשרים

פרשת דרכיםTriangleArrow-Left.png כה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דרך ארכ"ה

ובו דרוש אחד למעלת התשובה

(ואתה דורש את הנקדה: זה מעלה ארוכה)

טעם למתים שהחיה יחזקאל למה זה לא החיה אנשים צדיקים וטובים. / אף כי לית בהו הימנותא ופלחי לעבודה זרה נקראים בנים. / כונת דניאל במה שנתן עצה לנבוכדנצר לעשות צדקה. / תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה.

דרוש חמשה ועשרים

פרק שני דחגיגה (טו ע"א): שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה: מאי דכתיב (איוב כח, יז): "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"? אמר לו: אלו דברי תורה, שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, ונוחין לאבדם ככלי זכוכית. אמר לו: אבל רבי עקיבא רבך לא כך אמר, אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית הללו אף על פי שנשתברו יש להם תקנה, כך תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה. אמר לו: אף אתה חזר בך. אמר לו: כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים חוץ מאחר.

הן כל יקר ראתה עינינו גדל מעלת התשובה כי רבה היא בעיני אלהים ואדם. ואמרינן במדרש וזה לשונם: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" (יחזקאל לז, יא). בא נביא ואמר להם לישראל: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו, כלום יש לזה על זה כלום?! הינו דכתיב: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו". ואומר להם הקדוש ברוך הוא: וכי גרושים אתם?! "אי זה ספר כריתות אמכם" וגומר (ישעיה נ, א). וכבר הובא בפרק חלק (סנהדרין קה ע"א) וכוח זה, שבא השם עם בני ישראל לפני הנביא ואמר להם: חזרו בתשובה. אמרו לו: עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?! הינו דכתיב (יחזקאל כ, לב-לג): "והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם אדני אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם". עד כאן.

וראיתי למהרימ"ט סוף פרשת דברים שכתב, דמאי דכתיב "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", הכונה היא: כלום אתם יצאתם ממני על ידי גט?! למה הדבר דומה? למי שקדש אשה על מנת שלא תזנה, שאם זנתה הפקעו הקדושין למפרע ונעקרו לגמרי, ומעתה ודאי לא נאסרה על בעלה אפלו זנתה וכו'. אף הקדוש ברוך הוא כשלקחם לו לעם היה על מנת שיקבלו אלהותו ולא יזנו אחרי אלהים אחרים, עתה שעבדו עבודה זרה נתבטל התנאי ובטלו הקדושין. ולזה אמר: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה", כלומר, שפטרתיה על ידי גט. אין הדבר כן, כי "בפשעיכם שלחה אמכם" — מאליה, שנתבטלו הקדושין הראשונים. עד כאן.

ואכתי קשה מאותה אגדה דלעיל, והביאה הרב שם, זאת אומרת דישראל אומרים: אשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום?! ואומר להם הקדוש ברוך הוא: וכי גרושים אתם?! "אי זה ספר כריתות אמכם" וגומר. ולפי דברי הרב, מה השיב להם השם 'אי זה ספר כריתות'? נהי דאין כאן גט, מכל מקום כבר נתבטלו הקדושין מחמת שנתבטל התנאי. ומה שטענו ישראל כלום יש לזה על זה כלום — טענה חזקה היא, דמה לי שיהיה מחמת הגט או מחמת בטול הקדושין? ואולי יאמר הרב, דהכא נתקדשו ישראל בשתי פרוטות, אחת לקדם שיזנו ואחת לאחר שיזנו, שנתבטלו הקדושין הראשונים וחלו הקדושין השניים. והרי זה דומה למה שכתב הרמב"ם (פ"ז מהלכות אישות דין יד), דהנותן שתי פרוטות לאשה ואומר לה: באחת התקדשי לי היום ובאחת לאחר שתתגרשי, דלאחר שתתגרש חילי קדושין שניים. ואף למאן דפליג עלה דהרמב"ם בההיא, הכא מודה. משום דשני התם, דאף שאחר כך נתגרשה, מכל מקום בשעת קבלת הקדושין היתה אשת איש ואין קדושין תופסין, דהאומר לאשתו הרי את מקדשת לי לאחר שתתגרשי — לא אמר כלום. אבל הכא, כיון שנתבטל התנאי אגלאי מלתא למפרע שהיתה פנויה, והוי לה כאומר לאשה הרי את מקדשת לאחר זמן, דמהני. ואל תשיבני מאותה שכתב הרא"ש בתשובה, במגרש על מנת שתנשא לשמעון דאין תקנה לדבר, ואפלו אם יקדשנה ויחזר ויגרשנה גרושין גמורים — לא מהני, משום דלא תפסי בה קדושין, לפי שבשעת קבלת הקדושין היא אשת איש. ועין בתשובת מהרימ"ט (חלק א) בוכוחו עם מהר"ם קאשטילץ שתמה בדברי הרא"ש הללו.

ועין בפרק הוציאו לו (יומא נד ע"א) דאמרינן: נתגרשה קא אמרת וכו', דמשמע דהיו גרושין בישראל. ולדעת הרב ז"ל צריך לומר דלאו דוקא, אלא שנתבטלו הקדושין, וכיון שנתבטלו הקדושין לא חזרה כי אם לחבתה הראשונה, דהינו ככלה בבית אביה, ודוק. באפן שישראל בראותם החרבן ותקף הגלות שהיה העולם שמם, היו סבורים סברא נפסדת, שכבר אבדה תקותם וישליכם השם מעל פניו, ובזה היו סבורים לפרק מעליהם על מלכות שמים.

ובזה נבוא לבאר מאי דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין צב ע"ב) וזה לשונם: תנו רבנן: בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחיה מתים בבקעת דורא. באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו. אמר: מה טיבן של אלו? אמרו לו: חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא. פתח ואמר (דניאל ג, לג): "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר". עד כאן. ויש לדקדק, דמה ראה השם לעשות הנס הגדול הזה בשעה שהפיל נבוכדנצר הרשע לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש ולא בזמן אחר? עוד יש לדקדק בדברי רש"י שכתב: חבריהם של אלו מחיה מתים — על יחזקאל היו אומרים, שהיה חבר של חנניה מישאל ועזריה, ונבוכדנצר היה יודע שהקדוש ברוך הוא היה מחיה אותם. עד כאן. והנה דברי רש"י, שכתב: ונבוכדנצר היה יודע שהקדוש ברוך הוא היה מחיה אותם, אין להם מובן לפי פשטן; שאם היה יודע, למה שאל מה טיבן של אלו? והלוא כבר ידע שהיה הקדוש ברוך הוא מחיה אותם. ותו קשה במה ששבח נבוכדנצר ואמר "אתוהי כמה רברבין" וגומר. דבשלמא מה שאמר "אתוהי כמה רברבין" הוא צודק באותה שעה שראה הנס הגדול ההוא של תחית המתים, אבל מה שסיים ואמר "מלכותה מלכות עלם ושלטנה עם דר ודר" אין לזה התיחסות עם הנס של תחית המתים.

ונראה לישב עם מאי דאמרינן בפרק חלק (סנהדרין שם) וזה לשונם: מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר שמואל: אלו בני אדם שכפרו בתחית המתים, שנאמר (יחזקאל לז, יא): "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו". רבי ירמיה בר אבא אמר: אלו בני אדם שאין בהם לחלוחית של מצוה, שנאמר (שם שם, ד): "העצמות היבשות שמעו דבר יי". רבי יצחק נפחא אמר: אלו בני אדם שחפו את ההיכל כלו שקצים ורמשים, שנאמר (שם ח, י): "ואבוא ואראה והנה כל תבנית רמש ובהמה שקץ וכל גלולי בית ישראל מחקה על הקיר סביב סביב". כתיב הכא 'סביב', וכתיב התם 'סביב', דכתיב (שם לז, ב): "והעבירני עליהם סביב סביב". עד כאן. ויש לתמה במאמר זה. דמאחר שרצה הקדוש ברוך הוא להחיות מתים באותו זמן לסבה ידועה אצלו, למה זה בחר באנשים הללו הצולעה והנדחה, הלוא המה אנשים שכפרו בתחית המתים ושלא היה בהם לחלוחית של מצוה ושחפו כל ההיכל שקצים ורמשים, לא היה לו להחיות אלא אנשים צדיקים ליראי השם ולחושבי שמו.

אמנם נראים הדברים שיבואו לכלל ישוב עם מה שכתבנו, שישראל עלה על דעתם שלא יהיה להם עוד תקנה ובקשו לפרק על מלכות שמים, וכמו שאמרו: עבד שמכרו רבו, כלום יש לזה על זה כלום?! והנה כדי לבטל סברא זו הנפסדת רצה הקדוש ברוך הוא להחיות מתים בבקעת דורא, ובראותם תחית המתים ידעו שלא יצאו מתחת ממשלתו ועדין חביבותה גבן. והוא, שהטעם שעלה בדעתם של ישראל שאין להם עוד תקנה ובקשו לפרק על הוא לפי שהיו סבורים שישראל יש להם דין עבדים למקום, ומשום הכי אמרו: עבד שמכרו רבו, כלום יש לזה על זה כלום?! אך אם ישראל נקראו בנים למקום נתבטלה סברא זו לגמרי, דמי שהוא בן לא יציר שלא יהיה בן; דבשלמא עבד על ידי שימכרנו לאחר יצא מתחת שעבוד הראשון, אך הבן לא יציר בשום אפן שלא יהיה בן. ובתחית המתים אנו מוכרחים לומר שאנו יש לנו דין בנים למקום, והוא במאי דאמרינן בפרק רביעי דסנהדרין (לט ע"א): אמר לה ההוא מינא לרבי אבהו: אלהיכם כהן הוא, דכתיב (שמות כה, ב): "ויקחו לי תרומה"; כי קברה למשה במאי טבל? וכי תימא במיא, והכתיב (ישעיה מ, יב): "מי מדד בשעלו מים". אמר לה: בנורא טבל, דכתיב (שם סו, טו): "כי הנה יי באש יבוא". עד כאן. והנה חלקה זו של המין, שאמר אלהיכם כהן הוא, לא נפלאת היא ולא רחוקה, וכדאמרינן בפרק טבול יום (זבחים קב ע"א): כבוד גדול חלק לה הקדוש ברוך הוא למרים באותה שעה. אמר: אני כהן, אני מסגיירה, אני חולטה ואני פוטרה. עד כאן. הרי דהקדוש ברוך הוא יש לו דין כהן. והתוספות ז"ל, עלה דהך דאמרינן כי קברה למשה במאי טבל, כתבו: הא דלא קשיא לה היאך נטמא, דישראל נקראו בנים למקום. עד כאן. למדנו מזה, דמה שנתעסק השם בקבורתו של משה הוא מטעם היות ישראל בנים למקום והכהן מטמא לבנו.

ובראשון דתעניות (דף ב) אמרינן: אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו לשליח, ואלו הם: של חיה, ושל גשמים, ושל תחית המתים. של חיה, דכתיב (בראשית ל, כב): "וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה". של גשמים, דכתיב (דברים כח, יב): "יפתח יי לך את אוצרו הטוב". ושל תחית המתים, דכתיב (יחזקאל לז, יג): "וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם". ופרש רש"י: 'אני יי' — אני ולא שליח. עד כאן.

ואמרינן בשמות רבה סדר בא (פרשה טו סימן ו): "ועברתי בארץ מצרים" (שמות יב, יב). אמר רבי שמעון: גדולה חבתן של ישראל, שנגלה הקדוש ברוך הוא במקום עבודה זרה ובמקום טנפת ובמקום טמאה בשביל לגאלם. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות. אמר: מה אעשה? לטמא את עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי אי אפשר. מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר ולא לאבד את תרומתי. כך ישראל הם תרומתו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (ירמיה ב, ג): "קדש ישראל ליי" וגומר, והיו בבית הקברות, שנאמר (שמות יב, ל): "כי אין בית אשר אין שם מת", ואומר (במדבר לג, ד): "ומצרים מקברים". אמר הקדוש ברוך הוא: איך אני גואלם? להניחם אי אפשר, מוטב לירד ולהצילם. שנאמר (שמות ג, ח): "וארד להצילו מיד מצרים". כשהוציאם קרא לאהרן וטהר אותו, שנאמר: "וכפר את מקדש הקדש" (ויקרא טז, לג), "וכפר על הקדש" (שם שם, טז). עד כאן. וכתב שם מהר"ש יפה ז"ל: צריך עיון, כי אין המשל דומה לנמשל. כי הכהן לא יכול להביא מבית הקברות מבלתי שיטמא עצמו בבית הקברות, אבל הקדוש ברוך הוא למה לא היה יכול להוציא ישראל ממצרים במסות באותות ומופתים מבלי שיכנס הוא במצרים? ותרץ, שהוצרך השם בכבודו ובעצמו לבוא במצרים למכת בכורות, כדכתיב: "ועברתי בארץ מצרים אני יי" — אני ולא מלאך, אני ולא שליח. עד כאן.

למדנו מזה, דבשביל דפעלה זו דמכת בכורות כתיב בה 'אני יי', דהינו אני ולא שליח, דמו לגאלת ישראל לכהן שנפלה תרומתו בבית הקברות והכרח לטמא עצמו להציל תרומתו, ונודעה חבתם של ישראל שנגלה במקום הטמאה לגאל את ישראל. ולפי זה, בתחית המתים דכתיב בה 'אני יי', דהינו שאינה על ידי שליח, חזרה קשית התוספות למקומה, דמאחר שהקדוש ברוך הוא הוא כהן היאך מחיה מתים? ואין לנו אלא מה שתרצו התוספות, שישראל נקראו בנים למקום וכהן מטמא לבנו. ואם כן, מאחר שעל ידי תחית המתים אנו מוכרחים לומר שישראל נקראו בנים למקום, אם כן בטלה טענת ישראל שהיו אומרים עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, שהרי ישראל אין להם דין עבדים, אלא דין בנים יש להם, ומי שהוא בן לא יציר שלא יהיה בן. ומשום הכי הכרח השם להחיות מתים, לבטל טענה זו של ישראל דעבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום.

ומפני שעדין היה להם לישראל טענה לטען, הכרח השם להחיות היותר רשעים שבעולם. והוא, דאמרינן בראשון דקדושין (לו ע"א): תניא. "בנים אתם ליי אלהיכם" (דברים יד, א). בזמן שאתם נוהגין מנהג בנים — אתם קרוים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים — אין אתם קרוים בנים. דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרוים בנים. שנאמר (ירמיה ד, כב): "בנים סכלים המה". וכי תימא: סכלים הוא דמקרו בנים, כי לית בהו הימנותא לא מקרו בנים. ואומר (דברים לב, כ): "בנים לא אמן בם". וכי תימא: כי לית בהו הימנותא הוא דמקרו בנים, כי פלחי לעבודה זרה לא מקרו בנים. ואומר (ישעיה א, ד): "זרע מרעים בנים משחיתים". וכי תימא: בנים משחיתים הוא דמקרו, בני מעליא לא מקרו. ואומר (הושע ב, א): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". עד כאן. הרי דלרבי מאיר, אף כי לית בהו הימנותא ופלחי לעבודה זרה נקראים בנים. ואם כן, אם המתים שהחיה השם לא היו רשעים גמורים — לא היתה מתבטלת סברת ישראל, שהיו אומרים שיש להם דין עבדים ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, לפי שהיו אומרים כסברת רבי יהודה, דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים בנים, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו אינם נקראים בנים. והיו אומרים, שאלו שהחיה השם, לפיכך החיה אותם לפי שהיו עושים רצונו של מקום ונקראו בנים והכהן מטמא לבנו; אבל אותו הדור שנחרב הבית בימיהם, שלא היו עושים רצונו של מקום, יאמרו שאינם נקראים בנים אלא עבדים, והיו פורקין על מלכות שמים מעליהם באמרם: עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום. לזה מה עשה הקדוש ברוך הוא? בחר מכל ישראל היותר רשעים שבעולם, והם האנשים שכפרו בתחית המתים ושלא היה בהם לחלוחית של מצוה ושחפו את ההיכל כלו שקצים ורמשים, והחיה אותם. ואם כן, על כרחין לומר כסברת רבי מאיר, דאפלו כי לית בהו הימנותא ופלחי לעבודה זרה נקראים בנים למקום, ומשום הכי החיה אותם כדין הכהן שמטמא לבנו. ואם כן, נתבטלה מכל וכל סברת ישראל דעבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, שהרי מכח אותם שהחיה הדבר מוכרח שאפלו רשעים גמורים נקראים בנים, ומי שהוא בן לא יציר שלא יהיה בן.

ובזה יובנו קצת פסוקים ביחזקאל (לז, יא-יג), וזה תארם: "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר אדני אלהים הנה אני פתח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי" וגומר. "וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם". עד כאן. ויש לדקדק בפסוקים אלו טובא. חדא, באמרו "העצמות האלה כל בית ישראל המה", דאין לו מובן, דאיך יתכן שיהיו העצמות הללו כל בית ישראל? ועוד יש לדקדק באמרו "הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו", להיכא קאי? אם הוא מאמר המתים — זה לא יתכן, דאטו לא ידעו דזמן התחיה הוא בלתי נגלה לשום אדם, ולבא לפמא לא גלי, והאלהים ידע מקומה ושעתה, ואפס בלעדו לא ידע דבר זה, ואם כן למה אבדו התקוה ואמרו "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו"? ואם הוא מאמר ישראל בחיים חיתם — קשה, דאיך יאמרו דאבדה תקותם חס ושלום? ועוד יש לדקדק במה שסיים הכתוב ואמר: "לכן הנבא ואמרת אליהם הנה אני פתח את קברותיכם", דאיך תלה זה בזה? ואפשר דאותם שהם בחיים חיתם אבדה תקותם חס ושלום וכמאמרם, והמתים יהללו יה. עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק ואמר: "וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם", כי מי לא ידע בכל אלה כי יד השם עשתה זאת והוא המחיה מתים? ועוד, מה זה לשון ידיעה, כאלו הוא דבר נסתר? לא הוה לה למימר אלא 'וראיתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם', שהרי לעיני הכל החיה השם אותם.

ובמה שאמרנו יתישבו אלו הדקדוקים. שכבר נתבאר, שישראל שבאותו הדור היו רוצים לפרק על מלכות שמים מעליהם באמרם שהם נקראים עבדים, ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והכרח השם לתחית מתים לבטל מהם סברא זאת הנפסדת ולהכריח שהם קרויים בנים, ומי שהוא בן לא יציר שלא יהיה בן. והנה רש"י ז"ל פרש: "העצמות האלה כל בית ישראל המה" — רמז ודגמא לכל בית ישראל בגלותם, שהם אומרים: "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו", ומה נוחיל לתשועה עוד. וכבר אמרנו בתחלת דברינו, שגם בספרי אמרו שמאמר זה ד"יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו" הוא מאמר בני הגולה.

וזהו כונת הכתובים: בן אדם, העצמות האלה הם רמז ודגמא לכל בית ישראל, אשר הם סבורים לפרק מעליהם על מלכות שמים ואומרים 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו', באמרם שהם עבדים, ועבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום. לכן בוא ובטל סברתם הלזו הנפסדת, "ואמרת אליהם הנה אני פתח את קברותיכם", ומכח תחית המתים תדעו שאתם קרויים בנים. וכי תימא: איך יחיב מתחית המתים שישראל נקראים בנים? לזה סים הכתוב ואמר: "וידעתם כי אני יי בפתחי את קברותיכם". כלומר, תדעו שהפעלה הלזו של תחית המתים אינה נעשית על ידי שליח, אלא "אני יי בפתחי את קברותיכם" — אני ולא שליח, דמהכא למדו בגמרא דמפתח של תחית המתים לא נמסר לשליח. ואם כן, כפי סברתכם שאתם עבדים, איך אני מחיה אותם בעצמי ולא על ידי שליח? אלא ודאי שאתם נקראים בנים, ומשום הכי אני מחיה אותם בעצמי אף שאני כהן, לפי שהכהן מטמא לבנו, ואם כן נתבטלה סברתכם שאתם אומרים עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, לפי שאתם בני, ומי שהוא בן לא יציר שלא יהיה בן.

וזהו כונת המאמר שהתחלנו: בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: לך והחיה מתים בבקעת דורא. והכונה היא: דיש להתישב, דאיך עלה בדעתו של נבוכדנצר להכריח לישראל לעבד עבודה זרה? וכי לא ידע שהם עבדי השם ונצטוו שלא לעבד עבודה זרה?! וכי זה הרשע בא לחלק כלפי מעלה?! זה דבר קשה, דנבוכדנצר רשע היה ולא טפש. והנה נבוזראדן אמר לו לירמיה הנביא (ירמיה מ, ב-ג): "יי אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה" וגומר, "כי חטאתם ליי ולא שמעתם בקולו". ואם כן, איך עלה בדעתו של נבוכדנצר להכריח לישראל לעבד עבודה זרה? ונראה דנבוכדנצר נמי היה סבור כסברת ישראל, דמאחר שהחריב השם את הבית והגלה אותם בידו כבר יצאו ישראל מרשות השם, דעבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום, והרי הם ברשות עצמם לעבד עבודה זרה, וכמאמר ישראל: "נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן", ומשום הכי הכריח את ישראל לעבד עבודה זרה.

וזהו שאמרו: בשעה שהפיל נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה לכבשן האש, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך והחיה מתים בבקעת דורא. כלומר, לבטל סברתו הנפסדת דסבור דישראל אינם בנים. וכיון שהחיה אותם באו עצמות וטפחו לו על פניו. ואמרו רבותינו ז"ל (רש"י סנהדרין שם), שמאותם העצמות שהיה הקדוש ברוך הוא מחיה היו לו כלים, וכשהגיע השעה שיחיו טפחו לו על פניו כשהיה רוצה לשתות בהם. והנה בשעה שראה העצמות שטפחו לו על פניו תמה ואמר: מה טיבן של אלו? שזה מורה שיש תחית המתים, ועל זה תמה ואמר דאיך יתכן זה? והלוא הם עבדים, והכהן אינו מטמא לעבדו, ואיך השם מחיה אותם? ואמרו לו: אל תשתומם על הדבר הזה, דחבריהם של אלו הוא מחיה מתים בבקעת דורא. כלומר, דפעלה זו של תחית המתים אינה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו אלא על ידי שליח, וחבריהם של אלו הוא שמחיה מתים בבקעת דורא. ואם כן, עדין סברתך במקומה עומדת, דלעולם ישראל הם עבדים, ועבד שמכרו רבו אין לזה על זה כלום, ועשה בהם כרצונך. אבל לא נכנסו דבריהם באזניו, לפי שנבוכדנצר היה יודע שהקדוש ברוך הוא היה מחיה אותם, כלומר, שאין פעלה זאת של תחית המתים נעשית על ידי שליח אלא על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו. ומשום הכי תמה ואמר, דאיך יתכן דבר זה שהקדוש ברוך הוא יחיה אותם מאחר שהם עבדים? לזה פתח ואמר: "אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין, מלכותה מלכות עלם" וגומר. כלומר, שחזר והודה שטעה בסברתו שהיה סבור שישראל הם עבדים, ועבד שמכרו רבו אין לו עליו כלום, ואם כן אינם תחת ממשלתו לפי שכבר מכרם. אך מאות זה הגדול של תחית המתים מוכח ד'מלכותה מלכות עלם' ולעולם הם תחת ממשלתו, לפי שישראל הם בנים, והבן לא יציר שלא יהיה בן, ואם כן הרי הם לעולם תחתיו ו'מלכותה מלכות עלם', וכמאמר הכתוב: "חי אני אם לא בחמה שפוכה אמלוך עליכם", לפי שלא יצאתם מרשותי. וזהו ששבחו רבי יצחק ואמר: יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע! שאלמלי לא בא מלאך וסטרו על פיו, בקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד. לפי שכון אל האמת ודבר דברים מצדקים, שמלכותו של הקדוש ברוך הוא עלינו היא מלכות עלם, ולא נפסקה ולא תפסק לעולם.

וזו היתה כונת דניאל במה שנתן עצה לנבוכדנצר שיעשה צדקה עם ישראל, וכדכתיב (דניאל ד, כד): "להן מלכא מלכי ישפר עלך וחטאך בצדקה פרק ועויתך במחן ענין". ורבותינו ז"ל אמרו, שראה דניאל לבני הגולה שהיו מחזרים על הפתחים, לפיכך נתן לו עצה שיעשה עמהם צדקה, ואמר לו: עניים אלו שהגלית רעבים הם, פרנסם. ורבותינו ז"ל האשימו לדניאל על זה ואמרו בפרק קמא דבתרא (ד ע"א): מפני מה נענש דניאל? מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר. ויש לדקדק, מה ראה דניאל להשיא עצה לנבוכדנצר?

אמנם על פי האמור בענין יתבאר שדניאל מדעת קונו היה בו. דבראותו שהקדוש ברוך הוא רצה לבטל סברת נבוכדנצר הנפסדת, שהיה סבור דישראל יש להם דין עבדים ואינן נקראים בנים, ומשום הכי היה סבור דעבד שמכרו רבו אין לו עליו כלום, ומשום הכי החיה מתים בבקעת דורא להכריח הדבר שישראל הם בנים, הנה כי כן אחז צדיק דרכו ונתן עצה לנבוכדנצר שיעשה צדקה עם ישראל. ואמר לו, שכל מה שנגזר עליו היה בשביל אותה הסברא הנפסדת שהיה סבור שהיו נקראים עבדים ולא בנים, ולתקן את אשר עותו צריך שיעשה פעלה שיורה בה איך חזר בו מאותה הסברא ואזל ומודה איך ישראל הם בנים למקום. וזהו במה שיעשה צדקה עם ישראל, שזה מורה שהם בנים למקום ולא עבדים, וכמו שנתבאר הקדמה זו בדרך צדקה (דרוש יז), יעין שם.

ובזה יתבאר מאי דאמרינן פרק קמא דבבא בתרא (י ע"א) וזה לשונם: תניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה — כאלו עובד עבודה זרה. כתיב הכא (דברים טו, ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל", וכתיב התם (שם יג, יד): "יצאו אנשים בני בליעל"; מה להלן עבודה זרה, אף כאן עבודה זרה. עד כאן. ויש להקשות, דנהי דהמעלים עיניו מן הצדקה הוא עו‍ן פלילי, מכל מקום צריך לדעת מה התיחסות יש לו עם העובד עבודה זרה. אך במה שכתבנו יבוא על נכון. דהמעלים עיניו מן הצדקה על כרחין אית לה דישראל נקראים עבדים, וכסברת טורנוסרופוס הרשע, כמו שכתבנו בדרך צדקה (דרוש יז); וכיון שהם עבדים באים לטען עבד שמכרו רבו כלום יש לו עליו כלום, ובאים לפרק על מלכות שמים מעליהם, וכמאמר הכתוב: "נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן", ואם כן הוי לה כאלו עובד עבודה זרה.

הנה מקום אתי אלכה ואשובה למאמר הנצב פתח השער. ויש לדקדק בו בין לשיטת רבי מאיר בין לשיטת רבי עקיבא. דכפי רבי מאיר, שהמשיל את התורה לכלי זהב וזכוכית לומר שקשה לקנותה ככלי זהב ונוח לאבדה ככלי זכוכית, קשה דמה הוא זה שסיים הכתוב ואמר "ותמורתה כלי פז"? דמאחר שהמשיל התורה לכלי זכוכית לענין שנוחין לאבדן ככלי זכוכית, למה חזר והמשילה לכלי פז? ועוד, דמאי שנא בתחלה המשיל התורה לזהב סתם, וכשחזר והמשילה לזכוכית חזר והמשילה לכלי פז שהוא יקר מזהב סתם? והוה לה למימר 'לא יערכנה זהב וכלי פז' ואחרי כן ימשילנה לזכוכית, וכדברי רבי מאיר שאמר: אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, ולמה הפסיק בזכוכית בין זהב לכלי פז? ועוד, דלאיזה תכלית אצטריך להמשיל התורה לכלי זהב וכלי פז, בחדא מניהו סגי?

ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק שלישי דיומא (כט ע"א): אמר רפרם: מגמר בעתיקא קשי מחדתא, וסימנך: טינא בר טינא. ופרש רש"י: מגמר בעתיקא — מי שלמד והסיח דעתו ושכח, קשה לחזר וללמד מה ששכח יותר משאם לא למד. נמצא שהדבר שכבר למד אותו ושכח אותו, אם רוצה לחזר וללמדו, הוא קשה ביותר מאלו היה דבר חדש שלא למד אותו. והנה רש"י ז"ל פרש במאי דאמרינן ונוחין לאבדם ככלי זכוכית, דהינו על ידי שכחה. וזהו כונת הכתוב אלבא דרבי מאיר: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז". דבתחלה המשיל התורה לכלי זהב, שקשה לקנותה ככלי זהב; וחזר והמשילה לזכוכית, לומר שנוחין לאבדם על ידי שכחה ככלי זכוכית; וחזר והמשילה לכלי פז, לומר שאם היו ככלי זכוכית, דהינו שישכחם, נעשו כלי פז שהוא יקר ביותר, וקשה לקנותם ככלי פז, משום דלמגמר בעתיקא קשי מחדתא. ורבי מאיר דאמר: אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וכלי פז, נקט דרך קצרה. כלומר, דפעמים נמשלה תורה לכלי זהב, והינו בתחלת הלמוד, ופעמים נמשלו לפז, והינו כשלמד אותם ושכחם, אז קשה לחזר ולקנותם ככלי פז.

ולפי פרוש רבי עקיבא יש להקשות, דלאיזה תכלית דמה התורה לזכוכית? ובשלמא לרבי מאיר ניחא, דהינו שהמשילה לכלי זהב לומר שקשה לקנותה ככלי זהב, והמשילה לזכוכית לומר שנוחין לאבדן ככלי זכוכית; אך לרבי עקיבא דאמר שהדמיון הוא ללמד: מה כלי זהב וזכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, כך תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה — מאחר שדמה הכתוב לתלמיד חכם לכלי זהב שהוא דבר חשוב, לאיזה תכלית חזר ודמהו לכלי זכוכית שהוא דבר פחות? ועוד, דנראה דעקר הקשיא שהקשה לו לאחר בפסוק זה אינו אלא במה שדמה הכתוב לתורה בשני דברים הללו, דהינו זהב וזכוכית; דאלו למה שדמה התורה לזהב הא לא קשיא כלל, דמי לא ידע שהתורה נמשלה לזהב, וכדכתיב (תהלים יט, יא): "הנחמדים מזהב ומפז". ולעיל מהאי קרא ד'לא יערכנה' כתיב (איוב כח, טז): "לא תסלה בכתם אופיר, בשהם יקר וספיר", ולא הקשה לו לאחר בזה כלל. משמע דבמה שנמשלה התורה לכתם אופיר ודכותה לא הוה קשיא לה כלל, ולא הקשה לו אלא במה שנמשלה התורה לזכוכית. ואם כן, מה ישב לזה רבי עקיבא במה שתרץ ואמר: מה כלי זהב וזכוכית אף על פי שנשברו יש להם תקנה, כך תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה?

ונראה דזה יובן במאי דקימא לן, דכלי עץ וכלי עור וכלי עצם שנטמאו ונשברו — טהרו מטמאתם, ואפלו שחזר ועשה מהשברים כלים — הרי הם טהורים ואינם חוזרים לטמאתם הראשונה; אך כלי מתכות שנשברו ושוב עשה כלים מהשברים — חוזרים לטמאתם הראשונה. וכל זה הוא בכל מין מתכת חוץ מכלי זכוכית, דקימא לן שאם נשברו וחזר ועשה כלים מהשברים — אינם חוזרים לטמאתם הראשונה, וכמו שכתב הר"ם בפרק שנים עשר מהלכות כלים. והנה דמיון זה שדמה הכתוב לתלמיד חכם שסרח לכלי זהב, הוא לומר: שלא יעלה על הדעת שתלמיד חכם כיון שסרח שוב אין לו תקנה, ואם כן לא יחזר בתשובה; לזה דמהו לכלי זהב לומר: דמה כלי זהב אף על פי שנשברו יש להם תקנה, כך תלמיד חכם אף על פי שסרח יש לו תקנה, דהינו בתשובה. וזה שאמר לו רבי מאיר לאחר כשאמר דרשה הלזו דרבי עקיבא: אף אתה חזר בך וכו'.

והנה נהי שהכתוב דמה לתלמיד חכם לכלי זהב לומר שתלמיד חכם שסרח יש לו תקנה דומיא דכלי זהב, אך עדין הייתי סבור שעו‍נותיו הראשונים במקומם הם עומדים ולא תועיל התשובה לכפר על הראשונות. והכתוב רוצה ללמדנו, שתלמיד חכם שסרח, אם חזר ועשה תשובה — כל עו‍נותיו הראשונים לא תזכרנה עוד. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא פו ע"ב), שאם חזר מאהבה — עו‍נותיו נחשבים כזכיות, ואם שב מיראה — עו‍נותיו נחשבים כשגגות; בין הכי ובין הכי, התשובה מועלת לטהרו ממה שחטא. לזה בא הכתוב ודמהו לכלי זכוכית, לומר: דמה כלי זכוכית, אם חזר ועשאם כלים — טהרו מטמאתם ואינם חוזרים לטמאתם הראשונה; כך תלמיד חכם שסרח, אם חזר ועשה תשובה — נטהר מכל טמאותיו, וכל עו‍נותיו אשר עשה לא תזכרנה עוד. ולפי זה, דמה לתלמיד חכם לכלי זהב לומר שתלמיד חכם שסרח יש לו תקנה, דומיא דכלי זהב שאף שנשברו חוזר ועושה מהם כלים; וחזר ואמר שיש עוד סגלה בתלמיד חכם שסרח ועשה תשובה, דכל מה שחטא לא תזכרנה עוד, דומיא דכלי זכוכית דאינם חוזרים לטמאתם הראשונה. הכלל העולה, שדמיון התלמיד חכם לכלי זהב הוא ללמד: דמה כלי זהב יש לו תקנה, כך תלמיד חכם שסרח יש לו תקנה.

וזה אצלי כונת הכתוב (איכה ד, ב): "בני ציון היקרים המסלאים בפז, איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר". ויש לדקדק בתאר זה ד'מסלאים בפז' מהו? ורבותנו ז"ל אמרו, שהוא על היפי שהיה בהם. וקשה, דאטו לא מצא הנביא בישראל כי אם שלמות זה של היפי?! עוד יש לדקדק במה שסיים הפסוק "מעשה ידי יוצר", דמלתא דפשיטא היא דכל נבלי כלי חרש הם מעשה ידי יוצר. אמנם על פי האמור לעיל יתבאר היטב.

ונקדים עוד מאי דאמרינן במדרש סדר בראשית (פרשה יד סימן ח): מעשה באחד בצפורי שמת בנו, ומין אחד הוה יתב גבה. סלק רבי יוסי בן חלפתא למחמי לה אפין. יתב ושחק. אמר לה: למה את שחק? אמר לה: אנא רחיצנא במרי שמיא, דאתחמי לאפוי בעלמא דאתי. אמר לה: אית חספין מתדבקין? לא כך כתיב (תהלים ב, ט): "ככלי יוצר תנפצם"?! אמר לה: כלי חרס בריתו מהמים והכשרו באור, כלי זכוכית בריתו באור והכשרו באור; זה נשבר ויש לו תקנה, וזה נשבר ואין לו תקנה. אתמהא! אמר לה: על ידי שהוא עשוי בנפיחה. אמר לה: ישמעו אזניך מה שפיך אומר! ומה אם כלי זכוכית, על ידי שעשוי בנפיחתו של בשר ודם, יש לו תקנה; האדם, שעשוי בנפיחתו של הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה שיש לו תקנה. עד כאן. נמצינו למדין, שיש שני דברים שאפלו אם נשברו יש להם תקנה: האחד הוא כלי זהב וכלי פז, וזאת שנית מה שעשוי על ידי נפיחה של בשר ודם, וכל שכן מה שעשוי על ידי נפיחתו של הקדוש ברוך הוא.

ולזה בא הנביא להאשים לישראל, שחשבו שכבר אבדה תקותם ואין להם עוד תקנה, ואמר: "בני ציון היקרים המסלאים בפז", וכלי זהב אף על פי שנשברו יש להם תקנה, "איכה נחשבו לנבלי חרש" — שחשבו בעצמם שהם ככלי חרש, שאם נשברו אין להם תקנה. זאת ועוד, שהם "מעשה ידי יוצר" — הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (בראשית ב, ז): "ויפח באפיו נשמת חיים", ופשיטא דיש להם תקנה, מכל שכן דכלי זכוכית שעל ידי שעשויין בנפיחה יש להם תקנה, כל שכן בני אדם שעשויין בנפיחתו של הקדוש ברוך הוא שיש להם תקנה, וכדברי רבי יוסי בן חלפתא.

ואמרינן במדרש: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שהיה כותב 'ארך אפים'. אמר לו: מהו 'ארך אפים'? אמר לו: ארך אפים לרשעים ולצדיקים. אמר לו: רשעים יאבדו. אמר לו: מלך בשר ודם, שהיום כאן ולמחר בקבר, נפרע מאויבו מיד; אבל אני, שאני חי וקים לעולם, אני מאריך לרשעים, שמא יחזרו בתשובה. עד כאן. ובזה יובן כונת איוב (איוב י, ה-ו): "הכימי אנוש ימיך, אם שנותיך כימי גבר, כי תבקש לעו‍ני ולחטאתי תדרוש". והכונה, דראה איוב שבאו עליו צרות תכופות זו לזו, וכדכתיב (שם א, יד-יט): "הבקר היו חרשות" וגומר. "ותפל שבא ותקחם" וגומר. "עוד זה מדבר וזה בא ויאמר אש אלהים" וגומר. "עוד זה מדבר" וגומר. "עד זה מדבר וזה בא" וגומר. "והנה רוח גדולה" וגומר. ואחר כך באה עליו מכת השחין. ועל זה תמה ואמר: "הכימי אנוש ימיך, אם שנותיך כימי גבר, כי תבקש לעו‍ני ולחטאתי תדרוש" תכף ומיד? והלוא לא כמדת בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, ומשום דאין ימיך כימי אנוש ואין שנותיך כימי גבר אתה מאריך אפך לרשעים שמא יחזרו בתשובה. כי אל רחום יי, ידו פשוטה לקבל שבים, כי חפץ חסד הוא.



שולי הגליון


Information.svg

מהדורה זמנית - הבהרה
אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות

הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף