פרשת דרכים/יב
פרשת דרכים 
יב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דרוש שנים עשר
פרק חלק (סנהדרין קז ע"א): דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים לה, טו): "ובצלעי שמחו ונאספו" וגומר? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך, שאם היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת, וכו' עד אבל המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
מודעת זאת לפני כל יודעי דת מעלתו של מלך. ואמרינן בירושלמי פרק שלישי דבכורים (הלכה ג) וזה לשונם: חכם חתן ונשיא — מוחלין להם כל עונותיהם וכו'. נשיא מנלן? דכתיב (ש"א יג, א): "בן שנה שאול במלכו". וכי בן שנה היה?! אלא שנמחלו לו כל עונותיו כתינוק בן שנה. עד כאן. ובזה נבין מאמר אביגיל לדוד (שם כה, ל-לא): "והיה כי יעשה יי לאדני" וגומר, "ולא תהיה זאת לך לפוקה". וכבר הארכנו לעיל (דרוש יא) לישב המשך פסוקים אלו של וכוח אביגיל עם דוד כמו שיעין שם. אך על פי הקדמתנו נאמר כונה אחרת בפסוק הנזכר. והנה כבר כתבנו לעיל (שם), שדוד היה סבור, דכיון דנמשח — מאותה שעה יש לו דין מלך, והוה סבירא לה דמשוח דמלוכה הוא כמשוח דכהנה שבמשיחה הדבר תלוי, וכדתנן (הוריות ט ע"ב): כהן משיח שעבר מכהנתו מביא פר הבא על כל המצות, משום דמשעלה לא ירד, ואף הוא נמשח על פי נביא ויש לו דין מלך מאותה שעה. אך הדין הוא, דגבי מלך בעינן שאין על גביו אלא יי אלהיו, ומטעם זה נשיא שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט, דגבי מלך לאו במשיחה תליא מלתא אלא במלכות תליא מלתא. וכבר האריך מהרימ"ט בדרשותיו (פרשת חיי שרה) וכתב, שאביגיל ודוד היו חלוקים בזה: שדוד היה סבור, שאף שאינו מלך דינו כמלך, מכיון שנמשח, כמשוח דכהנה; ואביגיל היתה סבורה, דגבי מלך אין הדבר תלוי במשיחה כי אם במלכות.
והנה ממחלקת זה נמשך עוד מחלקת אחר. והינו בזמן שנטו ישראל אחרי אבשלום, אם יש לדוד דין מלך או לא. דלסברת דוד, שהכל תלוי במשיחה דומיא דכהנה, אם כן אף בזמן שהיה בורח מפני אבשלום יש לו דין מלך, וכדתנן: כהן משיח שעבר מביא פר הבא על כל המצות. אך לסברת אביגיל אין לדוד דין מלך באותו זמן, משום דמלך כיון שעבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט. ותו איכא ביניהו: דלסברת אביגיל, דאית לה דמלך אינו תלוי במשיחה אלא במלכות, ואם כן בזמן שהיה נרדף מפני אבשלום נסתלק ממלכותו, וכשנהרג אבשלום וחזרו כל ישראל והמליכו אותו נעשה מלך מחדש, ואם כן נמחלו לו כל עונותיו, כדין מי שמולך שמוחלין לו כל עונותיו, ואם כן נמחל לדוד עון דבת שבע. אך כפי סברת דוד שהכל תלוי במשיחה, אפלו בזמן שאינו מולך דינו כמלך, נמצא שאף בזמן שברח מפני אבשלום לא נסתלק ממלכותו, ואם כן אף לאחר שנהרג אבשלום אין כאן דבר חדש לומר שמוחלין לו על כל עונותיו, שהרי מעקרא נמי מלך הוה.
ובזה נבוא לכונת הפסוק שכתבנו: "והיה כי יעשה יי לאדני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל, ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני". ודרשו רבותינו ז"ל (מגילה יד ע"ב): 'זאת' מכלל דאיכא אחריתי. ומאי ניהו? דבת שבע. והן הן הדברים שכתבנו, שבתחלה אמרה לדוד שאין לו דין מלך. ואל יעלה בדעתך, דכפי זה שאני אומרת לך שאין לך דין מלך ימשך אליך רעה מצד מה ששאלת באורים ותמים, דכיון שאין לך דין מלך נמצא דשלא כדין שאלת באורים, ונענש אחימלך על ידך, וכל שחברו נענש על ידו נקרא רע. לזה אמרה, דכיון ד'מלחמות יי אדני נלחם', 'רעה לא תמצא בך מימיך'. לפי שהדין הוא, דכשם שנשאלין למלך כך נשאלין למי שצרך הצבור בו, ואין לך מי שצרך הצבור בו כאדונינו דוד, וכמו שהארכנו בזה לעיל.
והנה כל טענותיה של אביגיל לא היו אלא לומר לדוד שלא ימשך לדוד שום נזק מסברתה הלזו שאמרה שאין לדוד דין מלך, אבל עדין לא מצאה מקום להכריח סברתה, ואפשר שיאמר דוד שאין הדין כאביגיל, אלא דאף דשאול קים מכל מקום יש לו לדוד דין מלך כיון שנמשח על ידי שמואל, ומשוח דמלכות דינו כמשוח דכהנה. ולזה באה ואמרה, דמלבד דכפי סברתי לא ימשך לך שום נזק, עוד אני אומרת לך, שאם אתה מחזיק בסברתך שיש לך דין מלך — ימשך לך מזה פוקה ומכשול כש"יעשה יי לאדני ככל אשר דבר וצוך לנגיד על ישראל, ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול" — 'זאת' מכלל דאיכא אחריתי. ומאי ניהו? דבת שבע. דכפי סברתך שאתה מחזיק עצמך כמלך עכשו אף שעדין שאול קים, אם כן כל שכן וקל וחמר שבזמן הבריחה מפני אבשלום יש לך דין מלך, שהרי כבר מלכת, ולפי זה נמצא שמעולם לא נסתלק דוד מהמלכות, ואם כן אף כש'יעשה יי לאדני ככל אשר דבר וצוך לנגיד' אין כאן דבר חדש ממלכות לומר שנמחל לך עון דבת שבע כמו מי שמולך שמוחלין לו כל עונותיו, ואם כן תהיה לך לפוקה ולמכשול אותו עון דבת שבע. אך כפי סברתי, שאני אומרת דמשוח דמלכות לא דמי למשוח דכהנה, ולפי זה כיון ששאול קים אין לך דין מלך אף שנמשחת על ידי שמואל, אם כן בברחך נמי מפני אבשלום אין לך דין מלך אלא כהדיוט, ואם כן כשתחזר למלכותך וצוך לנגיד אתה נעשית מלך מחדש ונמחל לך אותו עון דבת שבע. נמצא שהצרכה אביגיל בוכוחה לרמז לדוד אותו ענין דבת שבע וכדכתבנא. ושפיר למדו רבותינו ז"ל (מגילה יד ע"ב) מכאן שהיתה נביאה, שראתה כל העתיד לבוא, דהינו עון דבת שבע ובריחתו מפני אבשלום ומה שחזר למלכותו, את הכל ראתה בנבואה.
ובזה יובן סיום הפסוק, שאמרה: "וזכרת את אמתך". ודרשו רבותינו ז"ל בפרק קמא דמגלה (שם): "וזכרת את אמתך". אמר רב נחמן: הינו דאמרי אנשי: אתתא בהדי שותא פלכה. עד כאן. ופרש רש"י: בעוד שהאשה מדברת היא טווה. כלומר, עם שהיתה מדברת עמו על בעלה הזכירה לו על עצמה, שאם ימות נבל ישאנה. עד כאן. והדבר קשה מאד מאביגיל, שהיתה אשת חיל ונביאה, איך הוציאה דברים כאלו מפיה כדבר אחת הנבלות, שבעוד שהיתה מתחננת לדוד שלא יהרג את בעלה שתאמר שאם ימות נבל שישאנה דוד. והתמה מאדונינו דוד, איך לא דחפה באמת הבנין בשמעו דברים הללו?
ונראה דזה יובן עם מה דאמרינן בירושלמי דסנהדרין פרק שני (הלכה ג): "ותהיינה צררות עד יום מתן אלמנות חיות" (ש"ב כ, ג). רבי יודא בן פזי בשם רבי יוחנן אמר: מלמד, שהיה דוד מקלען ומקשטן ומכניסן לפניו בכל יום, ואומר ליצרו הרע: תאבת דבר האסור לך, חייך שאני מתעבך דבר המתר לך. רבנין דקסרי אמרין: אסורות ממש היו. ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך, כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור להשתמש בהם?! עד כאן.
ומכאן קשה לי על מה שכתבו התוספות פרק קמא דגטין (ו ע"ב ד"ה זבוב) עלה דההיא דאמרינן: "ותזנה עליו פילגשו" (שופטים יט, ב). חד אמר: זבוב מצא, וחד אמר: נימא מצא. שהקשו, דמנא לן שלא היה זנות ממש? ותרצו בשם רבנו תם: מדרצה להחזירה, כדמוכחי קראי. שאפלו פילגשים לא היה דרכם להחזירן לאחר זנותן, כדכתיב (ש"ב טז, כא): "בוא אל פלגשי אביך", וכתיב: "ותהיינה צררות עד יום מתן אלמנות חיות". עד כאן. ותמהני, דאף דנימא דהיה מנהגם שלא להחזיר אפלו הפילגשים שזנו, אכתי קשה גבי דוד: למה לא החזירן? שהרי אנוסות היו מאבשלום, ואפלו אשת איש שזנתה באנס מתרת לבעלה, ואיך יתכן שהחמיר דוד על עצמו אפלו בפילגשים אנוסות? עוד אני תמה מרבותינו בעלי התוספות, דאיך אשתמט מניהו דברי הירושלמי הללו שכתבנו, דלדעת רבי יוחנן מה שלא החזירן דוד הוא כדי לכף יצרו, הא לאו הכי מתרות היו לדוד. ולדעת רבנן דקיסרין אסורות היו לדוד מן הדין, משום דכלים דנשתמש בהם הדיוט אסורין למלך. סוף דבר, דברי התוספות הללו צריכים אצלי תלמוד.
והנה בעקר דברי הירושלמי שאמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך, כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור בהם?! אני תמה בקל וחמר זה. דאם כן, כלי הקדש שנשתמש בהם הדיוט יהיו אסורים לגבוה, שהרי כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים לגבוה. וגדולה מזה נראה מדברי הר"ם, דלא מבעיא שאם נשתמש בהם הדיוט דאסורים לגבוה, אלא אפלו משעה שנעשו להדיוט נאסרו לגבוה. שהרי כתב (פ"א מהלכות בית הבחירה ה"כ) וזה לשונו: אין עושים כל הכלים מתחלתם אלא לשם הקדש, ואם נעשו מתחלתם להדיוט — אין עושים אותם לגבוה. הרי דמוכח מדבריו, דמשעה שנעשו להדיוט אין עושים אותם לגבוה. וכן מוכח מסוף דבריו שכתב: אבנים וקורות שחצבם מתחלה לבית הכנסת — אין בונים להר הבית. עד כאן. מוכח מדבריו דבהזמנה להדיוט נאסרו לגבוה.
הן אמת שמעולם תמהתי בדברי הר"מ הללו, דמאחר דקימא לן (ברכות כג ע"ב) דהזמנה לאו מלתא היא, למה יאסר לגבוה בהזמנתו להדיוט? ועוד קשה מההיא דתניא פרק הקמץ רבה (מנחות כב ע"א) ומיתי לה בפרק פרת חטאת (זבחים קטז ע"ב): "על העצים אשר על המזבח" (ויקרא א, ח). רבי אלעזר בן שמוע אומר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים שלא נשתמש בהם הדיוט. והקשו לזה: והכתיב (ש"ב כד, כב): "ויאמר ארונה אל דוד יקח ויעל אדני המלך הטוב בעיניו, ראה הבקר לעלה והמרגים וכלי הבקר לעצים". ותרצו: בחדתי. עד כאן. משמע מהכא, דאין נאסרים לגבוה אלא בשמוש הדיוט, אבל בהזמנה להדיוט לא. דאי לא תימא הכי, מאי משני בחדתי? הא ארונה הזמינם להדיוט ועשאם מורגים וכלי הבקר. וליכא למימר דשני עצים דלא מתסרי אלא בשמוש ולא בהזמנה, דהא מהקש דמזבח נפקא לן אסור גבי עצים, ואין לחלק ביניהם, דאין הקש למחצה. ועוד, מדברי רבי אלעזר בן שמוע, שאמר: מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, מוכח דלא מתסר גבי מזבח כי אם בשמוש להדיוט דוקא ולא בהזמנה. וצריך עיון.
הכלל העולה, דלכלי עלמא כלים שנשתמש בהם הדיוט אסורים לגבוה, ולפי הקל וחמר שעושה הירושלמי היה לנו לאסר גבי גבוה כלי הקדש שנשתמש בהם הדיוט ולומר: ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים לגבוה, כלי גבוה שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהיו אסורים לגבוה?! ודין זה לא שמענו מעולם שכלי גבוה יהיו נאסרים בשביל שמוש הדיוט. ומדברי הר"ם שכתב (בהלכות בית הבחירה שם): וכלי גבוה עד שלא נשתמש בהם לגבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט, ומשנשתמש בהם לגבוה אסורים להדיוט, משמע דליכא אסורא לאחר שנשתמש בהם הדיוט לגבוה. ודוקא גבי עבודה זרה אמרינן דכלי גבוה שנשתמשו בהם לעבודה זרה דאסורים לגבוה, וכדכתיב (דהי"ב כט, יט): "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז" וגומר, אבל בשמוש הדיוט לא מצינו דנאסרו כלי גבוה. ולפי הירושלמי היה מן הדין שיאסרו כלי גבוה שנשתמש בהם הדיוט מקל וחמר, וכמו שכתבנו. והדבר צריך אצלי תלמוד.
ודע, דבעקר דברי הירושלמי הללו דנחלקו רבי יוחנן ורבנן דקיסרין, דלרבי יוחנן אותן הפילגשים היו מתרות לדוד מן הדין, ולרבנן דקיסרין היו אסורות לדוד מקל וחמר, אני מסתפק בסברת רבי יוחנן, אי פליג נמי בעקר הדין שאמרו רבנן דקיסרין דכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך, או דלמא בדין זה מודה רבי יוחנן דכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט דאסור למלך, אך במה שהולידו רבנן דקיסרין מקל וחמר דכלי המלך שנשתמש בהם הדיוט דאסורים למלך בזה חולק עליהם רבי יוחנן, וסבירא לה דמלכותא תתאה הוי כמלכותא עלאה, וכי היכי דלגבוה כלי שרת שנשתמש בהם הדיוט לא נאסרו לגבוה, אף שהדין הוא בכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט דאסורים לגבוה, הכי נמי מלכותא תתאה כלי המלך שנשתמש בהם הדיוט מתרים למלך, אף שכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסורים למלך. ומדברי רבנן דקיסרין, שאמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בהן הדיוט אסורים למלך, משמע שדין זה הוא מסכם מהכל ואין עליו חולק, ולא באו לחדש אלא התולדה שהולידו, דהינו דכלי המלך שנשתמש בהם הדיוט דאסורים למלך. הן אמת שכעת לא מצאתי דין זה בשום מקום שיהיה המלך אסור להשתמש בכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט. והדבר צריך אצלי תלמוד.
וראיתי למהר"ש יפה ז"ל שהקשה, דאיך לקח דוד לרצפה בת איה אלבא דרבי יהודה, והרי בא עליה אבנר אחרי מות שאול, ואיך התרה לדוד, דהא אמרינן דכלי שנשתמש בו הדיוט אסור למלך? ותרץ, דלא ידע דוד בדבר. עד כאן. והנה לעקר קשית הרב מרצפה בת איה אפשר לומר, דאיש־בשת חשדו לאבנר, אבל מעולם לא בא עליה אבנר. וכן הוא דעת רד"ק. וזהו שאמר אבנר (ש"ב ג, ח): "ותפקד עלי עון האשה היום". אך מה שאני תמה הוא, דאיך לקח דוד את בת שבע, שידע שהיתה אשת אוריה, ונשואה היתה וכמו שמורים הכתובים. הן אמת שראיתי במדרש שאוריה לא בא על בת שבע, ומפקי להך דרשה מדכתיב (שם יב, ג): "ותהי לו כבת" — כבת ממש, שלא נגע בה. וכבר הובאה אגדה זו בספר אבק סופרים (פח ע"ב). וכיון שכן, מתרת היא לדוד, שלא נשתמש בה הדיוט. וכי תימא: אכתי קשה, דדוד מנא ידע להאי מלתא שאוריה לא נגע בה? יש לומר: על פי נביא נודע לו שלא נגע בה אוריה. וגדולה מזו כתב הרשב"א בתשובה (סימן י). שהקשה, דאיך נשא דוד את מיכל בת שאול מאחר שנשאת לפלטי בן ליש, והרי היא אסורה לבעל ולבועל. ותרץ, שידע על פי נביא שלא בא עליה פלטי בן ליש, יעין שם. באפן דמבת שבע נמי ליכא קשיא לדברי הירושלמי.
אך קשה מאביגיל, שהיתה אשת נבל, איך לקחה דוד? והנה אי אמרינן דבאותה שעה לא היה לו לדוד דין מלך משום דשאול היה קים — ניחא; ואף שאחר כך נעשה מלך וקימה, הא לא קשיא כלל, כיון דבשעה שנשאה נשאה בהתר, אף שאחר כך נעשה מלך מתרת היא לו. וגדולה מזו מצינו (יבמות סא ע"א) בכהן שנשא אלמנה ואחר כך נעשה כהן גדול דמתר לקימה. באפן דאביגיל לא התרה לדוד אלא מפני שלא היה לו באותו זמן דין מלך.
ובזה נבוא לכונת הכתוב. שאמרה אביגיל: "וזכרת את אמתך", כלומר, כפי סברתי שאני אומרת לך "שא נא לפשע אמתך כי עשה יעשה יי לאדני בית נאמן", אבל עכשו עדין לחלוחית של שאול קימת, "וזכרת את אמתך" — שאם ימות נבל אני מתרת לך, וכמו שכתבנו. וכונה לומר, דלא מבעיא דאני סבורה שאין לך דין מלך להחמיר שלא יהרג נבל, לפי שאין לו דין מורד במלכות מאחר ששאול עדין הוא קים, אלא אפלו להקל אני סבורה שאין לך דין מלך, והוא, שאם ימות נבל אני מתרת לך. וזהו מה שאמרו רבותינו ז"ל: "וזכרת את אמתך" — הינו דאמרי אנשי: אתתא בהדי שותא פלכה. כלומר, בעוד וכוחה עם דוד בדין זה אם היה לו לדוד באותה שעה דין מלך או לא הכריחה הדבר ממה שהיא מתרת לו לאחר שימות נבל, וכדכתבנא.
והנה אף שבתחלה חלקו דוד ואביגיל בזה אי משוח מלחמה דומה למשוח דכהנה או לא, מכל מקום ראינו שחזר דוד והודה לדבריה. שהרי כבר כתבנו לעיל, שכל אותם ששה חדשים שהיה בורח מאבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, לפי שהיה סבור שלא היה לו דין מלך, ונכון לבו בטוח בשם שיחזר למלכותו ובזה יהיה נמחל לו אותו עון דבת שבע. אך אם לא היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אלא שהיה סבור שאף באותו זמן שהיה בורח מפני אבשלום היה לו דין מלך, אם כן אף שיחזר למלכותו אינו נמחל לו אותו עון דבת שבע.
ובזה יובנו איזה פסוקים. כשבא שמעי להתחנן לפני דוד שימחל לו על מה שבזהו, כתיב (ש"ב יט, כב-כג): "ויען אבישי בן צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי, כי קלל את משיח יי. ויאמר דוד מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן וגו', כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל". וכבר כתבתי לעיל בדרוש הקודם לישב כל מה שיש לדקדק בפסוקים אלו, יעין שם. אך עם האמור כאן יתישבו אלו הדקדוקים באפן אחר. והוא, דאבישי היה סבור דמשוח דמלכות הינו כמשוח דכהנה, ואף שנסתלק מן המלכות דינו כמלך, דומיא דמשוח דכהנה דקימא לן דמשיח כהנה שעבר מכהנתו מביא פר הבא על כל המצות. וזהו שאמר: "התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח יי". כלומר, מאחר שאתה משיח יי, אם כן אף בזמן שאין אתה מולך דינך כמלך, דומיא דמשיח דכהנה, ואם כן שמעי חיב מיתה, אף שבאותה שעה שקלל שמעי את דוד היה נרדף מפני אבשלום, מכל מקום אכתי דין מלך יש לו. ולזה כעס עליו דוד המלך ואמר: "מה לי ולכם בני צרויה כי תהיו לי היום לשטן". כלומר, כפי סברתך שעדין יש לי דין מלך ולא נסתלקתי מהמלכות, נמצא שלא נתחדש בי שום דבר לתלות בו שנתכפר לי עון דבת שבע, ואין לך שטן גדול מזה. אך האמת הוא: "כי הלוא ידעתי כי היום אני מלך על ישראל", ולא מקדם, דמקדם היה דיני כהדיוט, ואם כן עכשו שמלכתי נמחלו לי כל עונותי.
ובזה יובן מאי דאמרינן ברות רבתי (פרשה ה סימן ו) בפסוק (רות ב, יד) "ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם", וזה לשונם: רבי יוחנן פתר קריא בדוד. "גשי הלם" — קרבי למלכות. "ותשב מצד הקצרים" — שנצודה ממנו המלכות, דאמר רבי הונא: כל אותם ששה חדשים שהיה דוד בורח מאבשלום לא עלו לו מהמנין, שהיה מתכפר לו בשעירה כהדיוט. "ויצבט־לה קלי" — שחזרה לו מלכותו, שנאמר (תהלים כ, ז): "עתה ידעתי כי הושיע יי משיחו". עד כאן. ומהר"ש יפה ז"ל תמה בסיום המאמר, דרצה ללמד דחזרה לו מלכותו מדכתיב "עתה ידעתי" וגומר, והלוא מקרא מלא הוא בשמואל דלאחר שנהרג אבשלום מלך על כל ישראל והכינו יי למלך, ואם כן למאי אצטריך לאתויי קרא ד"עתה ידעתי"? והניחו בתמה. אך לפי דרכנו אתי שפיר. דהקשה לו לרבי יוחנן: מנא לן שנצודה ממנו מלכותו ואחר כך חזרה לו, אימא דמעולם לא נטלה ממנו מלכותו, דאפלו באותם ששה חדשים שהיה בורח מפני אבשלום היה לו דין מלך, ואם כן אין כאן חזרה, דמי הוציאו דיחזר לו מלכותו? לזה בא רבי יוחנן וילף לה מדכתיב "עתה ידעתי כי הושיע יי משיחו", דהינו כשמלך אמר דוד "עתה ידעתי", שידע שהושיעו מאותו עון דבת שבע, והינו משום דנמחלו לו כל עונותיו. ומנא לה לדוד שנמחל לו אותו עון? על כרחין לומר שאותם ששה חדשים שהיה בורח מאבשלום נצודה ממנו מלכותו והיה מתכפר בשעירה כהדיוט, ומשום הכי כשחזר למלכותו אמר "עתה ידעתי כי הושיע יי משיחו", כדין מי שמולך שנמחלין לו כל עונותיו. הכלל העולה: שדוד לא היה לו דין מלך לא בזמן שאול ולא בזמן שהיה בורח מפני אבשלום, דכיון שנטה לב כל ישראל אחרי אבשלום לא היה לו דין מלך, ומשום הכי היה מתכפר בשעירה כהדיוט.
ובזה נבין כונת הכתוב (ש"ב טז, כג): "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, גם לדוד גם לאבשלם". ויש לדקדק במה שסיים לומר "גם לדוד גם לאבשלם", שהם דברים מיתרים, דמהיכי תיתי שיש הפרש בין דוד ואבשלום לשאר העולם? ובמה שאמר "ועצת אחיתפל אשר יעץ כאשר ישאל איש בדבר האלהים" הרי כלל בזה כל העולם. תו יש לדקדק מלת 'גם' שהיא מיתרת, והיה לו לומר 'לדוד ולאבשלום'. ועין מה שכתבתי בדרך החיים (דרוש כ), יעין שם. אך כפי דרכנו יאמר נא דהכי פרושו: דכיון שדוד לא היה לו דין מלך בזמן שהיה נרדף מפני אבשלום, ואם כן לא היה נשאל באורים ותמים, דהא אין נשאלין כי אם למלך. ואם דוד היה לו דין מלך, אם כן אבשלום לא היה לו דין מלך, דחשיב כלסטים בעלמא, וכדאיתא בירושלמי פרק שלישי דהוריות, דמלך ישראל חשיב מלך לענין הקרבן על שגגתו, ואמר רבי יוסי בר בון: ובלחוד עד דיהוא בן נמשי, מכאן ואילך כלסטים היו נוטלין אותה. עד כאן. כלומר, שחשובים כלסטים שאין להם הוד מלכות, מאחר שמלכותם לא היה על פי השם. באפן דלא משכחת לה שישיבו אורים ותמים לדוד ואבשלום, שאם דוד היה לו דין מלך — אבשלום הוי כלסטים בעלמא שאין לו דין מלך; ואם דוד לא היה לו דין מלך — אבשלום היה לו דין מלך. וזהו כונת הכתוב: "ועצת אחיתפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים", דהינו אורים ותמים. והוסיף הכתוב לומר, דמדה אחרת יתרה היתה באחיתפל מה שלא היה באורים ותמים. והוא, דעצת אחיתפל היתה גם לדוד גם לאבשלום, ואלו באורים ותמים לא היו משיבין לאבשלום ולדוד, שאם היו משיבין לדוד משום דהיה לו דין מלך — לא היו משיבין לאבשלום, דחשיב כלסטים בעלמא; ואם היו משיבין לאבשלום משום דנטה לב כל ישראל אחריו — לא היו משיבין לדוד, שהרי אין לו דין מלך, שהרי מטעם זה היה מתכפר בשעירה כהדיוט, וכמו שכתבנו.
ובזה יובן מאמר הכתוב (תהלים ג, א-ג): "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. יי מה רבו צרי, רבים קמים עלי. רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה". עד כאן. ויש לדקדק, דמאי קאמר "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו"? קינה מבעיא לה! וכבר נתעוררו רבותינו ז"ל בזה בפרק קמא דברכות (ז ע"ב), יעין שם. אך לפי דרכנו יתישב, לפי שדוד כבר ידע שמלכותו אינה נטלת ממנו ועתיד הוא לחזר למלכותו, לפי שנתן הנביא לא אמר לו אלא "כה אמר יי הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך" וגומר (ש"ב יב, יא), אך בענין המלכות לא העניש אותו כלל, והיה אפשר שבהיותו במלכותו שתתקים גזרה הלזו ד'ולקחתי את נשיך לעיניך' וגומר, ולא היה הכרח לקיים אותה גזרה על ידי שיברח מאבשלום ויסתלק ממנו מלכותו אותם ששה חדשים; אלא שאם לא היה בורח מאבשלום לא היה מסתלק ממלכותו, ואם כן לא היה נמחל לו אותו עון דבת שבע. ואמרינן במדרש שוחר טוב: "רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה". רבי שמואל פתר קרא בדואג ואחיתפל, שהיו רבים בתורה. אמרו: אפשר אדם ששבה הכבשה והרג את הרועה יש לו תשועה?! "אין ישועתה לו באלהים סלה". עד כאן. וזהו כונת הכתוב: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו". והקשה לו לדוד: שמא תאמרו איך אני אומר מזמור, קנה מבעי לי, וכמו שהקשו בגמרא. לזה השיב: "רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה", דהינו שאותו עון דבת שבע אין לו כפרה, ואם לא הייתי בורח מפני אבשלום ולא היתה מלכותי מסתלקת ממני — לא היה לי מענה להשיב להם; אך עכשו שאני בורח מפני אבשלום ואם כן מלכותי נסתלקה ממני לשעה, אני אומר מזמור, לפי שאני יודע שאני חוזר למלכותי, ויש לי מענה לומר לדואג ואחיתפל שיש לי ישועתה באלהים, לפי שנמחלו לי כל עונותי, כמו מי שמולך מחדש שנמחלין לו כל עונותיו, וכדכתיב (ש"א יג, א): "בן שנה שאול במלכו".
ועם זה יובן מאי דאמרינן במדרש, הביאו מהרימ"ט בדרשותיו בפרשת חיי שרה, וזה לשונו: "למנצח על מחלת" (תהלים נג, א). טובה היתה אביגיל לדוד מכל קרבנות שבעולם. שאלו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, אפלו היה מביא כל אילי נביות שבעולם לא היה מתכפר לו, והיא באתה ומלטתו. הוי: "למנצח על מחלת" — שמחלה לו כשם שהקרבנות מכפרים. עד כאן. ויש לדקדק, דמאי קאמר: שאלו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, אפלו היה מקריב כל אילי נביות שבעולם לא היה מתכפר לו, דהיכן מצינו דעון דשפיכות דמים אין לו מחילה? ועוד, דדוד מן הדין היה רוצה להרג לנבל, לפי שהיה מורד במלכות. ואף דנימא דמן הדין לא היה נבל מחיב מיתה לפי שלא היה עדין לדוד דין מלך משום דעדין היה שאול קים, מכל מקום שוגג היה, ואם כן למה לא היתה לו כפרה?
ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן (סנהדרין קז ע"א), דאמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: מחל לי על אותו עון. אמר לו: כבר התנבא שלמה בנך ואמר (משלי ו, כט): "כן הבא אל אשת רעהו, לא ינקה כל הנגע בה". וכבר כתבנו לעיל, שדואג ואחיתפל היו אומרים: אפשר אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה יש לו תשועה?! "אין ישועתה לו באלהים סלה". נתבאר מכל זה, שעון זה דבת שבע היה חמור עד מאד עד שלא נתן למחילה. וכבר כתבנו לעיל, שטעמו של דוד שהיה רוצה להרג לנבל מדין מורד במלכות הוא משום דהוה סבירא לה דכיון דנמשח על ידי שמואל — מאותה שעה היה לו דין מלך, דהיה סבור דמשוח דמלכות הוי דינו כדין משוח דכהנה שבמשיחתו הדבר תלוי, ואף על פי שעדין לא מלך מכל מקום יש לו דין מלך, וכמו שכתב מהרימ"ט ז"ל. ואביגיל השיבה לו דזה אינו, דגבי מלך אין הדבר תלוי במשיחה כי אם במלכות; וכיון שכן, כיון שהיה שאול קים אין לו דין מלך, ואם כן נבל אינו חיב מיתה מדין מורד במלכות.
והנה כפי סברת דוד דמשוח דמלכות הוא כמשוח דכהנה, נמצא דאף בשעה שברח מפני אבשלום ואף שנצטרע אכתי יש לו דין מלך, ולא היה מתכפר בשעירה כהדיוט כי אם בשעיר כדין מלך, וכדתנן בהוריות (ט ע"ב): כהן משיח שעבר ממשיחתו מביא פר כדין כהן משיח, ואפלו נצטרע נמי יש לו דין כהן משיח, וכמו שכתבנו לעיל, ואם כן אף כשחזר למלכותו לא נתחדש לו שום דבר לומר שנמחלו לו כל עונותיו. אך כפי סברת אביגיל שאמרה דלא דמי משוח דמלכות למשוח דכהנה, ודוד לא היה לו דין מלך כיון שהיה שאול קים, נמצא דכשברח מפני אבשלום לא היה לו דין מלך ונטלה ממנו מלכותו, ומשום הכי היה מתכפר בשעירה כהדיוט, ואם כן כשחזר למלכותו נעשה מלך מחדש, ומי שנעשה מלך מוחלין לו כל עונותיו, וכדילפינן לה מדכתיב "בן שנה שאול במלכו".
וזהו כונת המאמר: טובה היתה אביגיל לדוד מכל קרבנות שבעולם. שאלו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, שהיה רוצה להרגו מפני מורד במלכות, שהיה סבור שדין משוח דמלכות הוא כדין משוח דכהנה, ואם כן כל שכן דבזמן ברחו מפני אבשלום שהיה לו דין מלך, ואם כן כשארע לו אותו מעשה דבת שבע אפלו היה מביא כל אילי נביות לא היה מתכפר לו, שכך אמר שלמה: "כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה", ולא היה לו שום דבר להתלות בו שיתכפר לו אותו עון דבת שבע. אך במה שהורתה לו אביגיל ואמרה שיש חלוק בין משוח דמלכות למשוח דכהנה, ומשום הכי נבל איננו חיב מיתה, והודה דוד לדבריה, וכשהיה בורח מפני אבשלום היה מתכפר בשעירה כהדיוט, אם כן כחזר למלכותו נמחל לו אותו עון דבת שבע, כדין מי שמולך שמוחלין לו כל עונותיו.
ועל פי האמור בענין אשא עיני לבאר מאמר הפונה קדים. ויש לדקדק במה שאמר דוד: ולא עוד, אלא בשעה שהם עוסקים בנגעים ואהלות פוסקים ממשנתם ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? דמאי חדושא, וכי בשביל שהיו עוסקים בנגעים לא יהיו מלעיגים עליו?! ואם הכונה לומר דאפלו בשעה שעוסקים בתורה פוסקים ממשנתם ומלעיגים, היה לו לומר ולא עוד אלא אפלו בשעה שעוסקים בתורה, ומאי איריא נגעים דנקט?
אמנם מכלל האמור לעיל יאמר נא דהכי פרושו: דאלו המלעיגים היו סבורים שדוד מעולם לא נסתלק ממלכות, כיון שהוא משוח בשמן המשחה ודין משוח דמלכות שוה למשוח דכהנה, ואם כן לא נתכפר לו עון דבת שבע. אך דוד היה סבור שנסתלק ממלכותו בשעה שברח מאבשלום, ומשום הכי היה מתכפר בשעירה כהדיוט. וכן נמי משום דנצטרע ששה חדשים על אותו עון, כדאיתא בגמרא (סנהדרין קז ע"א), וקימא לן דנשיא שנצטרע עבר מנשיאותו ומביא שעירה כהדיוט, וכמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות שגגות (פרק טו דין ט), יעין שם. וכיון שכן, כשחזר למלכותו נתכפר לו על אותו עון דבת שבע, כדין מי שמולך שמתכפרין לו כל עונותיו.
והנה חלוק זה דאיכא בין כהן משוח למלך, דכהן משוח אף שעבר מכהנתו עדין יש לו דין כהן משוח, ואלו מלך כיון שעבר מגדלתו אין לו דין מלך כי אם דין הדיוט, ילפינן לה מדין נגעים. הלוא זה הדבר דאמרינן בפרק שלישי דהוריות (י ע"א): תנו רבנן: "אשר נשיא יחטא" (ויקרא ד, כב) — פרט לחולה. והקשו: משום דהוה לה חולה אדחי לה מנשיאותה?! ותרצו: אמר רב אבדימי בר חמא: פרט לנשיא שנצטרע, שנאמר (מ"ב טו, ה): "וינגע יי את המלך ויהי מצרע עד יום מתו וישב בבית החפשית". ופרש רש"י: דנעשה חפשי מן המלכות וכהדיוט דמי. עד כאן. ובדף יב (ע"ב) אמרינן התם: בעי מנה רבא מרב נחמן: כהן משיח שנצטרע מהו באלמנה? אמר לה הונא ברה דרב נחמן לרב פפא: תנינא: "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג). אין לי אלא שעבר מחמת קריו, עבר מחמת מומו מנין? תלמוד לומר: "והוא". ופרש רש"י: וכי נצטרע הוי לה כמום ואפלו הכי אסור באלמנה. עד כאן. למדנו מכאן, דכהן משיח שעבר יש לו דין כהן, ואלו מלך שעבר אין לו דין מלך.
וזהו כונת דוד באמרו: ולא עוד, אלא אפלו בשעה שהם עוסקים בנגעים ורואים ההפרש שיש בין כהן משיח למלך, דמלך כיון שנצטרע עבר ממלכותו ויש לו דין הדיוט ומביא שעירה, אפלו הכי הם אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? ואין להם הבנה כלל דכיון שאני נסתלקתי ממלכותי אם כן כשחזרתי למלך כבר נתכפרו לי כל עונותי. כאמור: כי אל רחום יי, נשא עון ופשע, ועשה חסד לאלפים לאהביו ולשמרי מצותיו.
 |
מהדורה זמנית - הבהרה הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |