פני משה/שבת/ב/ה

פני משה שבת ב ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עכו"ם. שיש עכו"ם שאינם מניחים להדליק נר ביום אידם חוץ מבית של ע"ז שלהם:

מפני רוח רעה. ששורה עליו וכשאינו רואה נר נוח לו ויש ג"כ מין ממיני החולה הבאה לבעלי מרה השחורה מלנקיליא"ה בלע"ז ונוח להם לישב בחושך ובהסתר מהאנשים:

אם בשביל החולה שיישן. בחולה שיש בו סכנה מיירי דאלו בחולה שאין בו סכנה חייב כמ"ד הכא בסיפא דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא דהני כולהו בשיש בהן סכנה מיירי ובדין הוא דליתני מותר אלא דאיידי דבעי למיתני סיפא חייב תני ברישא נמי פטור:

כחס. ואם הוא מחמת שהוא חס על הנר שלא ידלק או על השמן או על הפתילה חייב דאע"ג דהאי כיבוי דבר שאינו צריך לגופו הוא שהרי אינו צריך לגוף הכיבוי אלא שמכבה מפני הנר או מפני השמן והפתילה. מ"מ מכיון שהכיבוי מלאכה היא והוא נתכוין לכבות חייב:

ר' יוסי פוטר בכולן. דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכל הני אין צורך לגוף הכיבוי שלהן:

חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. אם נתכוין לכבות את הפתילה כדי שתעשה פחם ויהא נוח להדליקה מהר ונמצא שהכיבוי הזה לצורך גוף הכיבוי הוא בזה חייב הוא ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' מפני עכו"ם של סכנה וכו'. מיירי כדפרישית במתני':

ר' יוסי בעי. על זה דא"כ נתני מותר וקאמר דאה"נ דרבנן דקיסרין מתנו כן בשם ר"י בן חנינא:

מה בין וכו'. אהא דקתני כחס על השמן חייב פריך וכי מה בין המציל שמן ממה שבנר לבין המציל שמן שבהזית שלא יאבד ומצניעו וכי חייב הוא:

דינוה. הם דנו הטעם וההפרש שבין זה לזה לא דומה המציל מגופה של פתילה שהרי עכ"פ עושה מלאכה ומכבה הוא בשביל השמן. להמציל חוץ מגופה של פתולה דהמציל שמן שבזית שלא ילך לאיבוד לא קעביד מידי:

כמה דר' יוסי אומר וכו'. כדקתני חוץ מן הפתילה שעושה הוא פחם כן ר"ש אומר וכו' כדקתני לקמן בפ' המצניע את המת במטה חייב ור"ש פוטר משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא:

מה אית לך וכו'. ומפרש מהו הצורך בפחם של הפתילה:

שכן שמשין אומנין מחרכין ליה. ומביא ראיה בתחלה ללישנא דמחרכין כמה דתימר וכו' וקמ"ל דאפי' לא חירך אלא השער שעל הפתילה הוי חירוך. ומהו מחרכין כלו' ומהו הצורך של מחרכין כמו זה וקאמר מפספסין לון שמתוך כך מפספסין אותו בין אצבעותיהן ושיהא נוח להדליק בה:

תמן תנינן. לקמן בפ"ג תנן סתמא כל המקלקלין פטורין ותני עלה בברייתא ומייתי לה בפ"ג דב"ק בהלכה י' חוץ מן המבעיר וכן העושה חבורה וקאמר ר' יוחנן התם במבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לאפר והעושה חבורה אינו חייב עד שיהא צריך לדם ועלה שייך להא דלקמיה וחסר מכאן דברי ר' יוחנן:

בר קפרא. פליג וס"ל אע"פ דאינו צריך לדם וכו' וטעמיה משום דמתקן ועושה נחת רוח ליצרו הוא:

מתניתין פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם יש שחייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו וכו' שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו:

שורו וכו' חייב שלא לצורך. כלומר דהא מסתמא גבי שורו שלא לצורך הוא וא"כ הכא נמי דקתני והוא שהדליק חייב אפילו שלא לצורך הוא דהא דומיא דשורו קתני וקשיא לר' יוחנן ולא משני מידי. ובב"ק משני שורו צריך את האפר כלומר דמיירי בשורו נמי בשצריך את האפר כגון שרואין שאחר כך מתגלגל עצמו בתוך האפר:

תני וכו' מתחייב בנפשו. במזיד אם היה שוגג מביא הוא חטאת ומייתי הא לסיועי למ"ד אפילו שלא לצורך פטור הוא מן התשלומין וכדמסיק אמר ר' חנניה וכו' דמאחר שאלו היה עושה במזיד היה מתחייב בנפשו אפילו הוא שלא לצורך כך אפילו שלא לצורך פטור הוא מן התשלומין דחייבי מיתות אפילו שוגגין פטורין מתשלומין:

מן הדא. ילפינן לה דכתיב מכה בהמה וכו' מה מכה בהמה וכו' כך לענין פטורא מממון לא תחלוק בו:

וקשיא על דבר קפרא דקאמר במבעיר חייב אפי' שלא לצורך והרי הבערה לימדה וכו' לענין חילוק מלאכות שיהא חייב על כל אחת ואח' אפי' בהעלם אחת מפני שיצאת מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצאת והרי כולהון מהמלאכות לצורך הוא דוקא שחייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיא שלא לצורך בתמיה:

אמר ר' יוסי אין יסבור כר' יוחנן וכו'. כלומר האי קושיא דמקשית על בר קפרא שפיר הוה אם היה סבור כר' יוחנן בהא דאמר הכי דהבערה יצאת ללמד על כל מלאכות שבתורה והא ר' אלעזר פליג ואמר הבערה לימדה על עצמה שתהא בלאו ואין חיוב מיתה עליה וא"כ אימא לך דבר קפרא דפליג על ר' יוחנן בהא דלעיל וס"ל אפילו שלא לצורך פליג עליה נמי בהא וס"ל כר"א דמתחייב עליה בלאו:

ולית ליה לר"א לחייב על כל אחת ואחת. וכי לית ליה חילוק מלאכות בשבת וקאמר אשכחן דתני בשם ר"א דמהכא נפקא ליה. וה"ג הנה לחייב על כל אחת ואחת. לאחת לחייבו על כולהון אחת. ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות וכלומר דהכי דריש לה פעמים הנה שהיא אחת שאף שעשה מלאכות הרבה אינו חייב על כולן אלא אחת וכגון בשגגת שבת וזדון מלאכות ופעמים אחת שהיא הנה כאן בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת:

ניחא הבערה. שנית אליבא דבר קפרא בהבערה דשפיר קאמר דאפילו שלא לצורך חייב משום דס"ל כר"א דהבערה ללאו יצאת:

חבורה. אלא דחבורה אכתי קשיא דמחייב בה אפילו שלא לצורך הרי אב שלה לצורך והיא שלא לצורך בתמיה דשחיטה היא אב וחבורה היא תולדה דידיה וכי עדיפא תולדה מהאב:

אמר ר' יוסי בר בון. הא נמי לא קשיא דהיא גופה פלוגתא היא דאיתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן בהא דחד אמר שחיטה היא עיקר והיא האב וחבורה תולדתה ואחרינא מחליף דא"כ בר קפרא ס"ל כמ"ד דחבורה היא אב ומיחייב בה אפילו שלא לצורך ושחיטה היא התולדה והרי היא כשאר מלאכות ואינו מתחייב עליהן אא"כ לצורך גופן:

הבעיר וכיבה בנפיחה אחת. מצד זה הבעיר בנפיחתו ומצד אחר כיבה את האש בנפיחה זו בעצמה חייב שתים משום מבעיר ומשום מכבה:

הדא אמרה. מדמחייב על הבא מנפיחת רוחו וש"מ רוחו כגופו ואם נפח בכלים של חבירו ושיברן משלם נזק שלם. וגרסינן להא בפ"ב דב"ק בסוף הלכה ב':

החותה גחלים וכו'. תוספתא היא בפ"ב:

חייב. חטאת משום מכבה:

חייב שתים. אחת מפני שמכבה הוא את העליונות כשחותה אותן ומתוך כך מבעיר את התחתונות ויש כאן גם משום מבעיר:

החותה בגחלים. כדי להתחמם כנגדן בשבת פטור. וקאמר ר' יעקב דהך סיפא דהברייתא במחלוקת דרישא תליא דכמ"ד ברישא אינו חייב אלא אחת משום מכבה א"כ ניחא דכאן הוא פטור דהכיבוי גופו שלא לצורך הוא וכמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה דהא לא ניחא ליה בכיבוי ברם כמ"ד ברישא דחייב שתים א"כ חייב הוא כאן מיהת משום מבעיר דניחא ליה להתחמם כנגדן:

דאמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דלא תימא דאי הכי אף כאן חייב שתים הלכך קאמר דהכא לית כאן חייב שתים דהא לא נתכוין לכבות אלא מעלין עליו כאלו חייב שתים כלומר שנראה שעשה שתים דמכבה את אלו ומבעיר את אלו אבל מ"מ אינו חייב אלא משום מבעיר דבכך הוא רוצה:

אמר ר' יודן. דבלאו הכי לא דמיא הך להא דהרישא בענין אוקימתא:

דתנאי דתמן אינו רוצה וכו'. כלומר דהרי אינו נתכוין לא לכבות ולא להבעיר אלא שהוא חותה אותן מתחת הקדירה שלא יפסידו את התבשיל שבקדירה מחמת חמימותן והשתא למ"ד דחייב משום שתים על כרחך הרישא והסיפא להך מ"ד דלמ"ד דבר שאינו מתכוין פטור מוקמינן דכשנתכוין להבעיר ולכבות מיירי ומשום דס"ל דמחייב אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה ולפ"ז שתיהן שוות הן וחייב שתים. ברם הכא רוצה הוא שיבערו ואינו רוצה שיכבו. כצ"ל שהרי זה רוצה הוא להתחמם וכלומר אבל האי סיפא מצינן לאוקמי כמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אף על פי שכאן רוצה הוא שיבערו ושיתחמם כנגדן פטור לפי שהובערו מאליהן:

ולמ"ד מלאכה שאינו צריך לגופה חייב א"כ הכא נמי הואיל וזה מתכוין הוא חייב שתיים אחת משום מבעיר ואע"פ שאינו רוצה הוא שיכבו מתחייב נמי משום מכבה דהא מיהת נכבים הן על ידי כך:

ומאן דאמר אחת היידא היא. איזה הוא דמתחייב עליה משום מבעיר או משום מבשל:

וקשיא על דר' יוסי. הרי הבערה מפורשת בתורה ויצאת בפירוש מן הכלל ללמד על כל מלאכות שבתורה ומבשל אינו מפורש בהדיא אלא ממלאכת המשכן היא דילפינן ואת אמרת דכל היכא דאיכא הני תרתי. אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל בתמי':

זר ששימש במקדש בשבת וכו' שתים. חייב הוא משום זרות ומשום שבת. ובעל מום ששימש בטומאה חייב משום בעל מום ומשום טומאה:

אחת. דקסבר כשה תרה עבודה בשבת לכל הותרה ואין בחלוקה הראשונה אלא משום זרות וכן כשהותרה טומאה בקרבן צבור לכל הותרה ואין בחלוקה שניה אלא משום בעל מום:

עבודה שהכהן מותר בה. וזו עבודה בשבת ואת אמרת זר מחייב עלה בתמיה הרי כשהותרה הותרה:

ומותיב לה והוא מחייב ליה. וכל מה שהשיב לו ר' חייא חזר בר קפרא וסתר לו תשובתו שאמר לו ר' חייא והרי קמיצה תוכיח שעד שלא נקמצה המנחה אסורה היא לזה ולזה ומשנקמצה הותרו השיריים לכהן ואף על פי כן אסור לזר וה"ה הכא דכשהותרה עבודה בשבת לכהנים הותרה ולא לזרים ויש כאן נמי משום שבת:

א"ל בר קפרא שנייא היא לענין אכילה שלא הותרה אלא לכהנים דבפירוש כתבה התורה וכל זר לא יאכל קדש ועל כל קדש הזהירה ואף על שמותר לכהנים אבל גבי עבודה מכיון דגלי רחמנא שעבודה דוחה שבת לגמרי דוחה ואפילו אצל זרים ואינו מתחייב אלא משום זרות בלבד:

והרי מליקה וכו'. כדלעיל:

אמרין נצא חוץ. לבה"מ ונלמד ממה שנשמע מרבנן האומרים בזה וכשיצאו שמעו דכבר פליגי תנאי בהא:

ומאן דאמר שתים ניחא משום זרות דמיחייב אחרנייתה למה הוא חייב אי משום שחיטה שהיא מלאכה א"כ תיפוק ליה דאין כאן זרות דשחוטה בזר כשירה ואלא משום שאר עבודות כגון הילוך וקבלה וזריקה הרי אין אלו אלא משום שבות ואין כאן משום מלאכה והיכי משכחת לה דחייב שתים:

הוי. על כרחך דלית כאן טעמא אלא משום עכול אברים ופדרים שהיו מוקטרין ומתעכלין על גבי המזבח כל הלילה ומשכחת לה שהזר נתנן בלילי שבת ע"ג המזבח וזו מלאכת הבערה היא:

על דעתיה דר' יודה דהוא אמר. לעיל הבעיר ובישל חייב משום מבעיר ניחא דיש כאן חיוב משום מבעיר אלא על דעתיה דר' יוסי דהחיוב משום בישול הוא ומה שייך בישול כאן וקאמר דמכיון שהיא רוצה שיתאכלו ע"ג המזבח עיכולן זהו בישולן והרי זה כמבשל הוא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף