פני משה/שבת/א/ג
< הלכה קודמת · הלכה הבאה > מעבר לתחתית הדף |
צור דיון על דף זה מפרשי הירושלמי שיירי קרבן פני משה מראה הפנים חתם סופר עמודי ירושלים גליוני הש"ס
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. והיינו דוקא בדנקיט לה בידיה דבהא הוא דגזרינן שמא ישכח ויצא כך בשחשיכה אבל אם המחט תחובה לו בבגדו אע"פ שהוא אומן והאומן דרך אומנותו לצאת בכך ולהראות אומנתו אפ"ה אין דרך הוצאה בכך ואפילו אם יצא כך בשבת פטור אבל אסור הוא כדתנינן בברייתא שהובאה בגמ' וא"כ בע"ש סמוך לחשיכה לא הוה גזרינן מידי דהיא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה הלכך לא מיתוקמא מתניתין אלא במחטו בידו והא דנקיט חייט אורחא דמילתא קתני וכן לא הלבלר בקולמסו שבידו:
ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר. בשבת דגזרינן מתוך שהוא מעיין בבגדו לבער את הכניס או שהוא קורא בספר לאור הנר שמא יטה את הנר להביא את השמן לפי הפתילה כדי שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת ואפילו גבוה שתי קומות ואפילו עשרה בתים זה ע"ג זה והנר בעליונה לא יפלה כליו ולא יקרא לאורה בתחתונה שמא ישכח ויטה. ואם היו שנים וקורין בענין אחד מותרין לקרות לאור הנר לפי שכל אחד מהן מזכיר את חבירו אבל בשני ענינים לא שכל אחד מהן טרוד הוא בעניינו. ואם יש עמו אחד ואומר לו תן דעתך עלי שלא אטה מותר:
באמת אמרו. כל מקום שנשנה באמת הלכה למשה מסיני היא הכי אמר בגמרא:
החזן. הוא מלמד תינוקת בביתו:
רואה הוא ראשי הפרשיות שצריך להקרותן מפני שבעיון מועט רואה הוא זה ובכי האי גוונא לא גזרו והתינוקות מותרין לקרות לאור הנר לפי שאימת רבן עליהן והרב הוא משמרן אבל הוא לא יקרא את כל הפרשה מפני שאין אימתן עליו:
כיוצא בו. אמרו להרחקת עבירה שלא יאכל הזב עם אשתו הזבה ואף על פי ששניהם טמאים והתשמיש קשה לשניהם אפ"ה עשו החכמים הרחק שלא יאכלו זע"ז שאפשר שמתוך כך יבאו לידי הרגל עבירה שיבעול איתה ויבאו לידי כרת:
גמ' תני. בתוספתא פ"ק:
לא יצא החייט. בשבת במחטו שבכליו שלבוש בהן ולא הלבלר וכו':
בדוגמא שבאזנו. שנותן בו מעט צמר ממיני צבעים להראות לדוגמא אם ירצו מזה או מזה:
אומן דרך אומנתו חייב. אם יצא כך בשבת שכן דרכו בהוצאה בכך:
ומדייק הש"ס לרבי מאיר דקאמר באומן דרך אומנותו פטור אבל אסור ומשמע הא שאר כל אדם יוצאין אפי' לכתחלה בכך א"כ מחלפא שיטתיה וקשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דהא תנינן תמן לקמן בפ"ו לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין אלמא אפילו אינו אומן ויצא במחט הנקובה כסתם מחט החייט חייב אפילו בדיעבד והכא הוא אמר הכין בתמיה דאפי' אומן פטור אבל אסור ושאר כל האדם מותר אפילו לכתחלה:
רבי מנא אמר לה. להך שינויא דלקמיה סתם ולא בשם רבי יוחנן ור' אבין קאמר בשם ר' יוחנן דתמן מפני שדרך הוצאה בנשים היא כך לצאת במחט הנקובה אבל הכא דדייקינן הא שאר כל אדם יוצאין באנשים הוא דאיירינן שהטפילין הקטנים יוצאין בכך אבל אין דרך אנשים הגדולים בכך:
מחלפין שיטתין דרבנן. קשיא דרבנן והיינו רבי יהודה דהוא בר פלוגתיה דרבי מאיר ואיהו חכמים דהתם ותנינן תמן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון ומשמע דלא פליגי אלא באלו הא במחט הנקובה דרישא מודו דחייבת:
הדא הוא אומן באומנתו חייב. בתמיה וכי מיירי התם באומן הא אשה סתמא קתני והכא לא אמר ר' יהודה אלא דוקא באומן שהוא דרך אומנתו חייב:
תיפתר. דהתם באשה גדלת מיירי שהיא גודלת ומחלקת שער הנשים וצריכה למחט הנקובה והוי נמי כאומן דרך אומנתו:
ולא יפלה את כליו אפילו בחיל אסור שאינה דרך כבוד. קסבר האי ש"ס נפרש לא יפלה בשבת מטעמא שמא יהרוג וקאמר אף בחול לא יעשה כך:
תני. בתוספתא סוף פי"ז:
שמואל. היה נוהג שמקטע ידה ורגלה של הכינה ונתנה לפני התינוק אבל היא בעצמו לא רצה להורגה לגמרי ורבי יוסי בר בון היה נוהג ליתנה לתוך צלוחית של מים:
ולא מחלזון שמענו. כלומר דמייתי סייעתא להא דקאמר חזקיה ההורג כינה בשבת כהורג גמל. ואע"ג דלאו בריה חשיבה שהרי אין לה גידין ועצמות מ"מ וכי לא שמענו זה מחלזון דתנינן בתוספתא פ"ט הצד חלזון והפוצעו חייב שתי חטאות וחלזון יש לו גידין ועצמות בתמיה והרי מין תולעת הוא ואפ"ה ההורגו בשבת חייב וה"ה בכינה:
ולא כן תני וכו'. זה הכל מסיומא דמילתי' דר"ש בן חלפתא דהא ולא כן תני דדבר שאין לו גידין ועצמות אינו מתקיים יותר מו' חדשים ואפ"ה אמרינן דההורג חלזון חייב וה"ה בכינה:
דאמר ר' יוסי בר' בון וכו'. דזהו הטעם משום דיש בריה שמשתנית לבריה אחרת וכן הכינה כדלקמן והלכך כברי' חשובה דכך הוא הדבר שאינה מתקיימת יותר מו' חדשים להיות כמות שהוא אבל משתנית היא לבריה אחרת:
מחלף את עולמו. כלומר דיש בריות בעולם שלאחר ז' שנים מתחלפין ומשתנין לבריה אחרת שכך השביע הקב"ה להטבע שלהם:
קמקמה. זהו הקימוש המוזכר במקרא משתנה ומתעביד חו רב. חו זהו החוח ונעשה גדול:
פדה חד אפר מיתעביד שד. כלומר ואחר שנעשה חוח משתנה להיות פדה חד וזהו ערפד וחוזר זה הערפד או זה האפר ונשתנה ונעשד שד:
מימיתא דרישא. כינה שבראש נשתנה להיות מין עקרב:
ודמניא. וכינה של בגדים נשתנה להיות שממית. וזהו ראיה שדרך כינה להשתנות ונעשית בריה אחרת:
מיתעבדא אורעי. נעשית צפרדע. תרגום של צפרדעים עורדעניא:
ודתורתא דברי. ושל שור נקבה נעשית מהן דבורים:
נעשה נקבה. לאחר ז' שנים:
עכברא דטורא. משתנה ומתעביד חזיר בר:
שיזרתא דנונא. שדרה של דג מת מיתעביד לשרץ ששמו נדל. ושדרה של האדם לאחר ז' שנים נעשה נחש ואימתי בזמן שאינו כורע כל קומתו במודים עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה:
תני ר' חייה. אמתני' מהדר לא יפלה ולא יקרא לאור הנר ותני ר"ח עלה בתוספתא פ"ק אבל מסתכל הוא לאור הנר למה שבכוס ובתוך הקערה ואינו חושש:
אית דבעי מימר. לפרש הטעם לפי שהוא לשעה מועטת ולא חיישינן שמא יטה ואית דבעי מימר דטעמא שהתירו בזה מפני הנקיות ומפני הסכנה דשמא יש בו דבר המסכן. כגון שממית וכיוצא בה:
מה נפיק מביניהון. מאי איכא בין הני תרי טעמי וקאמר לקנב את החזרת לפני אור הנר איכא בינייהו דלטעמא מפני שהוא לשעה אסור לקנב לפי שזה צריך לשהות ולהך טעמא מפני הנקיות והסכנה מותר הוא מפני בלפעמים נמצא באלו ירקות תולעת של סכנה:
סלק לגבי רב אסי. ומזוג ליה כסא לר' ירמיה לשתותו והתחיל להסתכל בו לאור הנר ואמרה לו דביתהו לרב אסי ראה מה הוא עושה וכי מותר זה בשבת ואמר לה שבקיה דהוא נפיק בשיטתיה דרביה כדתני רבי חייא וכו':
לא שנו אלא אחד. הוא דאסור לקרות אבל שנים מותר שאם בא אחד להטות חבירו מוחה על ידו:
מתני'. ברייתא חדא פליגא עלוי דשמואל דתני אחד הנר וכו'. וקס"ד דהיינו בשנים ואינו יכול להטותו הוא נקרא שחבירו אינו מניחו ואף על פי כן חששו ומשני עולא אפילו כמה כלו' דהא דקתני ואחד הנר שאינו יכול להטותו אפילי גבוה כמה הוא דקאמר ובהא הוא דחששו שמא ישכח ויעמוד על מקום גבוה ויטה אבל בשנים מותר דחבירו יזכיר אותו שלא יטה:
על דעתיה דרבי לעזר. דקאמר אפילו גבוה כמה א"כ אפילו נתון הנר בבית אחר והוא רואה לאורו בבית זה או אפילו נתון הנר באספוקלה והוא כעין עששית נמי אסור דבכל כה"ג איכא למיחש:
תני וכו'. בתוספתא דפ"ק:
תמן תנינן וכו'. בפ"ב דאבות ואיידי דמייתי עובדא דר' ישמעאל בן אלישע מייתי נמי להאי עובדא דכעין קמייתא הוא שרצה לסמוך על עצמו:
כגון אני. שכבר זקנתי ומובטחני שלא אחטא:
אתת חדא רוחא ונסיתיה. ובאת שידה אחת בדמות נקבה בן אדם לנסותו ומכיון שלא עמד בהנסיון התחיל אח"כ לתהות ולהתחרט בו והיה מצטער מאד ואמרה ליה לא תצעוק ולא תצטער רוח אנא ולנסותך באתי והזהר שלא תאמר עוד כך אלא זיל ואשתוי לחבריך ותאמר כמו ששנו הם אל תאמן בעצמך עד יום מותך:
באמת וכו'. כל מקום ששנינו באמת הלמ"מ הוא וכך הוא מפורש לעיל בפ"ב דכלאים ובהרבה מקומות:
תני. בתוספתא שם רשב"ג אומר מתקנין פרשיותיהן לאור הנר. מכינין לידע מקום הפרשה שיקראו למחר:
מיי כדון. מאי טעמא התירו להן דהא מדקאמר רשב"ג התינוקת מתקנין משמע אפילו שלא בפני רבן וקאמר דהיינו טעמא לפי שחלוקין בדעות הן אלו רוצין שיכבה הנר מאיליו ולא להטותו שידליק ואלו לא רוצין שיכבה וא"כ מסתמא מוחין זה בזה הן והלכך לא חשש רשב"ג בתינוקות:
כיוצא בו וכו' תני וכו'. בתוספתא שם:
פרצה טהרה. כלומר שנתרבה ומביא הש"ס ראיה ללשון זה כדכתיב כי מעט וגו' וכן כדכתיב ובית אביהן פרצו לרוב. בד"ה א' ד':
שלא גזרו לומר שלא יאכל טהור עם הטמא. כלומר שלא הוצרכו לגזור כך לפי שבלאו הכי היו נזהרין בזה וכך הוא בתוספתא ולא גזרו הראשונים לו' לא יאכל הטהור עם הנדה שהראשונים לא אכלו עם הנדות:
הא זב עם מצורעת מותר. כלו' דמדייק הש"ס מדקתני לא יאכל הזב עם הזבה ולא קתני לא יאכל הטמא עם הטמאה ושפיר הוה שמעינן שעשו הרחק שלא יבעול את הנדה טמאה אלא לדיוקא איצטריך דזב עם אשתו המצורעת מותר שאף אם יבאו לידי הרגל דבר אין כאן איסור דישב מחוץ לאהלו כתיב ודרשו מכאן שהמצורע אסור בתשמיש המטה אבל לא מחוץ לאהלה והמצורעת מותרת בתשמיש. ולהכי לא קתני סתם הטמא עם הטמאה לפי שיש ששניהן טמאין הן וליכא למיחש בהו מידי והא קמ"ל דתנא דמתני' ס"ל כהך דרשא לאהלו ולא לאהלה:
מצורע עם זבה אסור. דבהא ודאי איכא למיחש שלא יבעול את הזבה והוא בכרת וקמ"ל דאפילו המצורע שקשה לו התשמיש ביותר מן הזב אפ"ה חששו:
מצורע עם מצורעת אסור. שהוא אסור בתשמיש המטה:
פרוש. שאוכל הכל בטהרה בימי טהרתו:
זה זב וזה זב. והואיל ועכשיו אף הפרוש דברים טמאים קאכל ליכא למיחש מידי:
ומ"ט דב"ש. מפני שחששו מתוך שהוא מתרגל עם העם הארץ בימי טומאתו של הפרוש יבא להתרגל עמו בימי טהרתו ויטמא העם הארץ את הטהרות שלו וב"ה לא חששו לכך:
שבעה יומין מן שתא. והן הימים שבין ר"ה ליוה"כ:
מכאן היה ר' פנחס בן יאיר אומר. מדאיירינן בזריזות הדבר שלא יבאו לידי הרגל עבירה זריזות וכו'. זריזות לידי נקיות. דכתיב בעבודת כ"ג ביוה"כ וכלה וכפר מתוך שהוא זריז בעבודה ולכלותה כפי הציווי בא לידי כפרת עונות ואין לך נקיות גדול מזה:
וכפר עליה. מכיון שכפר עליה טהרה:
וטיהרו. וע"י כך בא לוקידשו:
מרום וקדוש אשכון. עם מי שהוא קדוש אשכון עמו לפי שעי"כ בא לידי ענוה ואהיה שוכן את דכא ושפל רוח:
עקב ענוה. סופה מביאה לידי יראת ה' וזהו יראת הרוממת שהיא ירא' המובחרת לפי שמחשב בעצמו וכי מה אני השפל רוח וברי' שפילה לפני גודל רוממות יתברך ב"ה וירא מלפניו מלעבור על מצותיו וכן יהיה זריז לקיים ולעשות:
מה שעשת חכמה עטרה לראשה. והוא היראה האנושית שהיא יראת העונש ואצל החכמה היא עטרה לראשה כדכתיב ראשית חכמת יראת ה' שהיא ראשית להחכמה שאם אין יראה אין חכמה דמה תועלת מהחכמה שלו אם אין לו יראה ואם כל זה אותה היראה עשת הענוה עקב לשולייתה כמו לשוליה כדכתיב עקב ענוה יראת ה' וכלומר יראת ה' האמורה אצל החכמה והיא הגורמת ליראה שאם אין חכמה אין יראה שאינו יודע להזהר ולהתנהג ביראה ואעפ"כ יראה זו אינה אלא עקב עצל הענוה לפי שאם מתרגל האדם בענוה מתוך שהוא חושב תמיד מה אני ומה חיי יבא לידי יראת הרוממות כמו שאמרנו:
אז תבין יראת ה'. אם תבין יראת ה' ומהו יראת ה' השלימה אז דעת אלהים תמצא תדע ע"י רוח הקדש:
אז דברת בחזון. שהוא רוח הקדש וזהו שתדבר ע"י כך לחסידיך לפי שזה יבא לידי חסידות:
ונתתי רוחי בכם. וכבר תבאו לידי מדה הראויה להביא מדת חסידות ואז יהיה תחיית המתים וע"י אליהו זכור לטוב כדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב וגו' וזהו תחיית המתים שהכל יחיו וישובו לכם זא"ז:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |