פני משה/שביעית/ז/א

פני משה שביעית ז א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כלל גדול אמרו בשביעית. הא דאמרו גדול מפרש בשבת משום דגדול עונש של שביעית יותר מן המעשר דאלו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואלו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא:

ואינו מתקיים בארץ. משום ביעור נקט לה:

ולדמיו שביעית. שאם מכרן נתפסין הדמים בקדושת שביעית:

יש לו ביעור. כשכלה לחיה בשדה:

זה עלה הלוף השוטה. יש ממיני לוף ששם לויי שלו הוא כך ועל שם שהוא מר כדחנן בפ"ג דעוקצין ומשום שהעיקר שלו הוא מתקיים הרבה בארץ ואין לו ביעור כדתנן במתני' דלקמן תני ליה הכא דהעלין שלו יש להן ביעור:

ועלה הדנדנה. מינט"ו בלע"ז:

העולשין. תרי גווני עולשין איכא עולשי גנה ועולשי שדה וכך בכרישין כרישי גנה וכרישי שדה:

והרגילה. פורקוקל"י בלע"ז:

ונץ החלב. נקרא מקדונ"ס והוא עשב כשסוחטין אותו יוצא ממנו חלב וידוע הוא אצל הרופאים:

החוחים והדרדרים. מיני קוצים של מאכל בהמה:

ספיחי אסטיס. הצבע שלו כעין צבע תכלת וקוצרים אותו וחוזר וצומח ולכך נקרא ספיח:

וקוצה. מין ממיני הצבעונים:

יש להן שביעית. קדושת שביעית נוהגת בהן שלא להפסידם ושלא לעשות בהן סחורה ויש להם ביעור שצריך לבער' מן העול' כשהגיע זמן הביעור:

מתני' עוד כלל אחר אמרו וכו'. ומתקיים בארץ. דכיון שאינה כלה לחיה מן השדה שמתקיים בארץ אין לו ביעור אע"פ שיש לו ולדמיו קדושת שביעית:

הערקבלין. בסוף פ' עושין פסין אמרינן מאי ערקבלין אצוותא חרוזיאתה והוא כמין סיב עבה הגדל ונכרך סביבות הדקל ועולה בו כעין לולבי גפנים:

והחלבצין. מפורש בסוף הלכה דלעיל ביצי נץ חלב:

והבוכריא. מין עשב אחד ובערבי נקרא כנג"ר:

הפואה. פוו"א ובלע"ז זרוי"א:

והרכפא. ברז"ל בלע"ז ויש ששולקין אותן ושותין את המים להמית התולעים שבבטן:

דמיהן מתבערין עד ר"ה. כלומר רואין שיהו מתבערין עד ר"ה ואם לא ביערן מקודם ר"ה מבערן לאח"כ:

ק"ו לדמיהן. וטעמיה דר"מ משום דיש חומר בדמי שביעית יותר מבהן כדקאמר בגמ' ואין הלכה כר"מ:

מתני' קליפי רימון והנץ שלו הנץ הוא הפרח של הפיטמא:

וקליפי אגוזים. וכל אלו ראוין לצביעה הן:

והגלעינין. גרעיני פירות כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאין מהן שמן וגרעיני תמרה ראוין למאכל בהמה הן יש להן שביעית ולדמיהן שביעית:

מתני' הצבע צובע לעצמו. כדאמרינן לעיל דשביעית ניתנה לצביעה דכתיב לכם לכל צרכיכם:

ולא יצבע בשכר לפי שאין עושין וכו'. וצביעה בשכר הוי סחורה:

ולא בבכורות. דין הבכור דמוכרין אותו תמים חי בזמן הזה שעומד לאכילה אבל לא בזמן הבית שעומד לקרבן אין לכהן זכות בו כדי למוכרו ובעל מום מוכרו בין בזמן הבית בין בזמן הזה בין חי בין שחוט וכדתנן לקמן (בפ"ק דמעשר שני) והכא קאמר דאע"פ שמותר למכרו כדאמרן מ"מ לא יעשה תמיד סחורה בו שאין עושין סחורה לא בבכורות ולא בתרומות:

ולא בנבלות וכו'. כדקאמר בגמרא דכל שאיסורו מד"ת אסור לעשות בו סחורה מן התורה כדדריש לה מקראי:

ולא יהא לוקח ירקות שדה. שלו ומוכר בשוק דזה הוי כלוקט פירות שביעית לסחורה:

אבל הוא לוקט. כלומר כשלוקט לעצמו לאכילה זה מותר אם בנו מוכר על ידו וכן אם לקט לעצמו לאכילה והותיר מותר למכרו אפי' הוא עצמו והדמים דמי שביעית הן בין כשבנו מוכר ובין כשמוכר הוא בעצמו:

מתני' לקח בכור למשתה בנו. בכור בעל מום ומותר באכילה לכל:

מותר למכרו. דזה הוי כנזדמן ואינו אסור אלא לקיימן לעשות סחורה כדלעיל:

ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו. אע"פ שאינו צייד אלא שנזדמן לו לפי דרכו לוקח ומוכר:

וחכמים אוסרין. דלא התירו אלא לצייד דוקא ומשום כדי חייו והלכה כחכמים:

גמ' צבעין לאדם מהו שיהא עליהן קדושת שביעית. משום דמין הצובעים דקתני במתני' היינו מה שצובעין בהן מיני בגדים דזה ודאי מותר ויש להן קדושת שביעית דשביעית נתנה לאכילה לשתיה לסיכה ולצביעה והבעיא היא אם מותר לצבוע לאדם בדבר שדרך לצבוע בהן כגון אלו הנשים שמתקשטין במיני צבע אם פירות שביעית הותרו ג"כ לכך ולא נקרא הפסד או לא. נשמעינה מן הדא. דכתיב והיתה שבת הארץ לכם ודרשינן לכם לכל שהוא צורך לכם וצביעת אדם נמי בכלל ועוד הא תני עלה בהדיא בת"כ כגון אכילה וכו' יצאת מלוגמא שאינה אלא לחולין לרפואה יצאת אלינתין והוא אלונתית שעושין מיין שמן ודבש שאינה אלא לתפילין כמו לטפלין. לקטנים שעושין האלונתית להן והואיל ואינה שוה לכל אדם לא הותרו פירות שביעית לכך ומדלא ממעט בברייתא אלא אלון ש"מ דלצביעה דקחני כולל ג"כ צביעה לאדם שניתנו פירות שביעית לכך:

ר' יונה בעי. מ"ט דיצאת מלוגמא שלא יהא עליה קדושת שביעית ומי גרעה מהא דתני הדן וצר וזרע אסטיס ומינין צבעונין הן ומשל שביעית מיירי:

שזורעין אותן במוצאי שביעית. כלומר אפי' שזרע מהן במוצאי שביעית עדיין קדושת שביעית חלה עליהן וחייבין בביעור ומ"ש דממעטינן מלוגמא:

מאי כדון. והשתא מ"ט וקאמר דשאני מלוגמא דאינה שוה לכל אדם דלכם כתיב השוה לכלכם:

שמע מן הדא. אבעיא דלצבוע לאדם מהדר דר' הילא פשיט לה מהדא ברייתא דדריש לקרא ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה וגו' ותהיה לכל דבר אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע:

ולא נמצא מאבד את אוכלי בהמה. בתמיה כלומר דהא האי קרא באוכלי בהמה משתעי ואי מפרשת לה כפשטה דמרבה גם לצבוע ממאכל בהמה הלא הוא מפסיד אותן ושביעית לא ניתנה להפסד אלא על כרחך תיפתר בצבועין לאדם דלאו הפסד הוא וש"מ לצבוע לאדם מותר:

א"ר מנא. דלא היא דמהכא לא מצית למיפשט בעיין דתיפתר להא דמרבה צבע היינו באוכלי בהמה לאדם שמותר לצבוע לאדם במאכלי בהמה ואנן קמיבעיא לן אם אפי' במיוחד למאכל אדם מותר לצבוע בהן לאדם ולית ש"מ מההיא כלום אלא כדפשטינן מעיקרא מקרא דלכם דבמאכלי אדם משתעי ודרשינן אף לצביעה ש"מ דגם מאכלי אדם הותרו לצבוע בהן לאדם כדאמרן דלא ממעטינן אלא דבר שאינו שוה לכל אדם:

צבעין לבהמה וכו'. השתא בעי אם ניתנו פירות שביעית אף לצבוע לבהמה:

נישמעינה מן הדא דתני בתוספתא (פ"ה):

עקר הורד וכו'. אין בהן קדושת שביעית. כלומר שאותן העיקרין מן המינים הללו עושין מהם מיני צבעים לבהמה ואין להן קדושת שביעית אלמא דלכל מילי שיש בהן קדושת שביעית לא נתנו לצבוע לבהמה שאין לצבע בהמה קדושת שביעית:

מיני כביסות. שכובסין בהן בגדים מהו שיהא עליהן קדושת שביעית ואם הותרה הכביסה בשל שביעית:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא שם:

הירעונין. ממיני כביסה הן והבורית סאפונ"ו והאהל ממיני אלומ"א הוא וקתני דיש להן קדושת שביעית אלמא דשביעית ניתנה לכביסה מאותן המינין:

בשמים מהו וכו'. ואם מותר לאבדן ולהפסידן ופשיט לה דתני הפרח הלבן וכן פרחי האורז שעשויין להריח בהן ואין עליהן קדושת שביעית:

חברייא. הוו אמרי דר"ש היא הא דקתני הפרח אין לו קדושת שביעית אתיא כרבי שמעון דאמר לקמן בפרקין אין לקטף שביעית והוא אילן אפרסמון מפני שאינו פרי ור' שמואל דחי לה דתיפתר להא כדברי הכל בהדא נסורתא כמו נשורתא כלומר הפרח הנושר ולד"ה אינו פרי:

מיני אדלקות מה אית לך. בעיא היא מיני הדלקות שמדליקין בהן מה את אומר בהן אם יש להן שביעית כגון ההן פקועה מל' הפקעת של גמי (בפ"י דכלים) שעושין מגמי מכורך כמין פקעיות ועשוי ג"כ להדליק אותן:

וההן ורד תני בה תלת מלין. הוורד דאמרינן לקמן דיש לו שביעית ושנינו בו שלשה חלוקי דינים עלין שלו וכו' מפני שהן נושרין ואינן מתקיימין בארץ לפיכך יש להן ג"כ ביעור:

פיקה שלו הוא העץ האמצעי ובלשון המשנה כמין פיקה יוצא מגודלו כעין חתיכת בשר (בפ"ז דבכורות) גבי מומין וכהנה הרבה במשנה כלומר חתיכות העץ שלו זה יש לו שביעית ואין לו ביעור לפי שמתקיים הוא ואינו כלה:

עיקר שלו. אינו חשוב כלום לפיכך אין לו שביעית ואין לו ביעור שמתקיים בארץ:

מהו לכבוש בשמן מן ההן ורד של שביעית. אם אין זה הפסד הפרי:

אמר לו וכי יש לו מלאכה אחרת. כלומר והלא למלאכה זו עומד שדרך לכבשו כדתנן בסוף פרקין וורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו' שמעינן מיהת שכן דרכו:

תני ר"ת אוכל אדם הוא. כלומר דר' ירמיה השיב לו והא תני ר"ח דאוכל אדם הוא ואפשר דשל שביעית אין לכבשו דמפסידו ומתני' דפרקין לקמן דינא אתא לאשמעינן אם כבשו בשמן ולענין נתינת הטעם בהשמן מיתניא:

הורי ר' מנא אורוסטון וכו'. כל אלו שמות המינין מהעשבים הן ועושין מהן מאכל הידוע להם והיו קוראין אותן כך ואלו שדרכן לעשות מהן כך ולא נקרא הפסד שרי ואידך אסור:

מהו לחטן בחטין. לחטן כמו להטן (בפ"ג דמכשירין) המלקט עשבים כשהטיל עליהם להטן בהם חטים להטמין אותן בהן אינן בכי יותן והבעיא אם זה הוא הפסד ומאכלי בהמה יש להן ג"כ קדושת שביעית שאין להפסידן או אין זה הפסד והשיב להם הלא אתון אמרין בשם ר' חנינא שהיה בצפורי והורה שאפי' עלי קרסייה הן הכרישין והן לפעמים מאכל אדם ואפ"ה שרי להטן בעלין שלהן ולא נקרא הפסד:

א"ר יאשיה. כלומר וכן ר' יאשיה אמר שהורה כן ר"ח לעובדא וסמיך עלי להתיר:

אלא חציר בלבד. מיני עשבי בהמה נקראו חציר מצמיח חציר לבהמה:

ושלקחו לקטו בתחלה להטן בהן חטין מותר ותני נמי הכי בתוספתא שם חציר כו' ואם חישב עליהן לאוכל אדם אסור לחטן בהן דזה הפסד מאכל אדם הוא:

ואסור ללות מהן. כלומר להלוות ולשלם ההלואה מהן שאין פורעין חוב משל שביעית כדתנן בפרק דלקמן:

ופריך ולמה אם מפני שיש עליהן קדושת שביעית והרי כל אוכלי בהמה יש להן קדושת שביעית ואפ"ה את אמר דעושין מהן מלוגמא לאדם כדתנן בריש פ' דלקמן:

א"ר יוסי. ומאי קשיא לך שמעינן דזה מותר לעשות מהן מלוגמא לאדם וכן נמי שמעינן שמותר לסוחטן ולעשות מהן סממנין לאדם דהיינו הך אבל לא שמעינן מכאן לעשות מהן שאר דברים שאסור לעשות ממה שיש לו קדושת שביעית:

תמן תנינן. (בפ"ג דעוקצין):

לולבי זרדים. הם הענפים רכים שיוצאין בעת שהאילנות מלבלבין והקצוות הרכים מהן יש שכובשין אותן בחומץ או במים ומלח ואוכלין אותן:

ושל ערלה. ממיני הצנון הוא:

ועלי לוף שוטה. כדפרישית במתני':

למה לפי שהן מרין. ואינן חשובין אוכל עד שיוצא מהן מרירותן:

ותורמוסין לאו מרין אינן. עד שישלקו אותן ואמאי מטמאין טומאת אוכלין בתחלה. ומשני שאני תורמסין שעיקרן הן נזרעין לאוכל אדם אבל אלו לאו אוכל אדם מיקרו עד שימתקו:

לא צורכה דלא שמעינן וכו'. כלומר לא צריכה דקמיבעיא לן אלא הא אם שמעינן נמי שאין קדושת שביעית חלה עליהן עד שימתקו דלא הוו אוכלין לענין שביעית מקודם שימתקו כמו לענין טומאה:

לא כן. אעולשין דמתני' קאי כלומר דפריך וכי לא כן א"ר יוסי ב"ח בסוף פ' דלעיל עולשין של שדה חשובות הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית הואיל דעולשי גינה לא שכיחי בשביעית חשיבי אוכלין ואיתמר טעמא לעיל דהדא אמרה עד שלא התיר רבי וכו' אבל משהתיר רבי להביא ירק מחו"ל אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע משום דשכיחי עולשי גנה הבאים מח"ל ולא חשיבי עולשי שדה ואינן מטמאין טומאת אוכלין עד שיחשב עליהן והכא נמי לא יהו חשובות אוכלין לענין קדוש' שביעית עד שיחשב עליהן:

ומצינו דבר בתחלה אין קדושת שביעית חלה עליו ובסוף קדושת שביעית חלה עליו. כצ"ל בתמיה אלא דבתחלה חלה ג"כ עליהן קדושת שביעית:

התיבון. ולא והרי מצינו הסיאה וכו'. דתנן ברישי פרק דלקמן דאם לקטן לעצים הרי הן כעצים ואין שביעית חלה עליהן ואם אח"כ חישב עליהן לאוכלין חלה שביעית עליהן. ומשני שאני התם שכן אם לקטן בתחלה לאוכלין חלה שביעית עליהן מיד ואנן לא אמרינן אלא דלא מצינו שבתחלה לא יהא עליהן תורת שביעית כלל ואם חישב עליהן אח"כ לאכילה תהיה חלה עליהן שביעית לבסוף:

הסיאה וכו'. איידי דאייתי להו מפרש להו:

קורניתא. כך שמה:

מהו חלביצין. דמתני' דלקמן:

ביצי. הן השרשין של נץ חלב דתנינן הכא:

גמ' אמר להן ר"מ. בתוספתא (פ"ה) היא שהשיב ר"מ לחכמים על הק"ו ואמר מחמיר אני בדמים של שביעית יותר מן העיקר שכן מצינו חומר בהן שהשמן של שביעית מדליקין בו שניתנה שביעית להדלקה ואם מכרו ולקח בו שמן חולין אין מדליקין בו לפי שאין מדליקין בלקוח מדמי שביעית:

החליף שמן בשמן. ושניהן של שביעית אלא שהחליף אחד בשל חבירו שניהן אסורין להדליק לפי שביד כל אחד כדמי שביעית הוא:

מחליף שניהן של חולין. כלומר מחליפין לשניהן בשמן של חולין לפי שהשביעית מתחללת דרך מקח לכ"ע שזה מוכר לו הפירות שביעית וזה מוכר לו החולין:

החליף יין בשמן. ושניהן של שביעית:

כמה דאת אמר יין. של שביעית אין סכין אותו לפי שאין דרך סיכה ביין כדתנן בפרק דלקמן לא יסוך יין וחומץ ודכוותה שמן זה אין מדליקין בו לפי שהשמן ביד זה כדמי היין הוא:

החליף עלין בלולבין. באותן שיש חילוק בין העלין ללולבין שלהן מיירי כהאי דתנינן לקמן לולבי האלה והבטנים ואטדים יש להן שביעית ואין להן ביעור ולעלין שלהן יש להם ביעור מפני שנושרין מאביהן ואם החליף עלין של זה בלולבין של זה נעשו הלולבין כדין העלין לפי שהן כדמי העלין וצריך לבערן:

החליף אוכלי אדם. של זה באוכלי בהמה של זה כמה דאת אמר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא כדתנן בריש פ' דלקמן ודכוותה אוכלי בהמה אלו נכנסו תחת האוכלי אדם ואין עושין מהן מלוגמא אף לאדם:

והתנינן. בניחותא והכי תנינן בתוספתא שם מוכרין וכו' וכ"ש אוכלי אדם אין מוכרין ליקח בהן אוכלי בהמה לפי שחמורין הן אוכלי אדם בענין שביעית יותר מאוכלי בהמה והלכך כשהחליף אוכלי אדם באוכלי בהמה נתפסין הן האוכלי בהמה בחומר של האוכלי אדם:

והדא קניבתא דירקא. ירק שקונבין ובוררין אותו והפסולת הנשאר נקרא קניבתא דירקא כלומר מה שנקנב מהירק:

מסקין לה לאיגרא והיא יבשה מן גרמה. לענין ביעור קאמר לפי שזה ראוי לבהמה הוא וחייב בביעור כשמעלין אותה לגג והיא תתייבש מעצמה וזהו הביעור שלה:

ביין עד הפסח. איידי דאיירי הכא בענין ביעור תני לכל הני דקחשיב ביין זמן ביעור שלו עד הפסח של שמינית ובשמן עד העצרת לפי שהשמן מתיישן יותר מן היין ובגרוגרת וכו':

ר' אילא וכו' הכתוב בספרים כאן לא שייך אלא על המתני' דלקמן:

גמ' ר' אילא בשם ר' שמעון בר ווא אמר דר' יוחנן וחברותיה הוון יתבין ומקשיין בדינא דמתני' דיש להן שביעית קתני ומענין ביעור לא הוזכר ומהדינן יש להן ביעור או אין להן ביעור ואדהכי עבר ר' ינאי ואמרו הא גברא דנוכל משאליניהו שאלוהו ואמר להן זה הכלל כל דבר שדרכו לישור יש לו ביעור כדתנן לקמן להעלין של האלה והבטנא וכו' יש להן ביעור מפני שנושרין הן מאביהן ואינן מתקיימין בארץ ודבר שאין דרכו לנשור אין לו ביעור לפי שמתקיים הוא ואלו דקחשיב במתני' יש מהן שדרכן לישור מאליהן כגון הקליפין החיצונים והנץ של רמון דלפעמים נושרין הן ויש מה שאין דרכן לישור כגון הגלעינין וכן הקליפין עצמן יש מהן שאין דרכן לישור:

ושרע תנייא מינה. כלומר ולפיכך הסיר ומנע עצמו התנא מינה ולא שנה כאן מדין ביעור לפי שסמך עצמו על הכלל הזה הלמד ממתני' דלקמן דבעינן שיהא דרכן לישור לעולם כמו העלין דשנה שם ולפיכך לא שנה כאן כלום מביעור דמסתמא אין להן ביעור והיינו טעמא דמתני':

גמ' מהו לצבוע בטובת הנייה. שאינו מקבל שכר אלא זה מחזיק לו טובה אם מותר הוא:

מן מה דתני. בתוספתא (פ"ה) היא אלא שחסר שם וניכר החסרון מתוכה וגי' דהכא עיקרית:

השלשושית. מין עשב. וחלביצין דתנן לעיל ואין עומדין לצביעה דהא לא קחשיב לעיל חלביצין במיני צבעונים אלא שלפעמים צובעין מהן איזה דבר מועט וקתני דהתגר עושה לעצמו ולא יצבע בהן לאחרים ואלו ודאי אין מדרך לצבוע בהן בשכר שהרי אינם מיני צבעונים ממש אלא בטובת הנאה וא"כ הדא אמרה שאסור לצבוע אפי' בטובת הנאה:

כתיב טמאים הם לכם וכו'. ומיתורא דקראי דרשינן דאחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה אסור והיינו לסחורה כדמסיק ואזיל כל דבר שאיסורו דבר תורה וכו' וגרסי' להא בבבא קמא סוף פרק מרובה:

והרי חמור. או גמל שאיסורן מדבר תורה ויהא אסור לעשות בהן סחורה. ומשני למלאכתן הם גדילים ואינן עומדין לאכילה ולא אסרה תורה אלא בהעומדין לאכילה:

ר' הושעיא. היה נושא ונותן בשביעית בהדין מורייס שזה נעשה ממיני קמח וידוע הוא דלאו משל שביעית הוא שאין זורעין בה וקמ"ל דלא היה חושש שמא יאמרו מספיחי שביעית הוא:

בהדין חלתותא. קורט של חלתית וקמ"ל דאין קדושת שביעית עליו:

תני. בתוספתא (פ"ו):

לא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר. את הכל ביחד לפי שכשמוכר הרבה ביחד הוי כסחורה:

אבל מוכר הוא שלו ושל חבירו. כלו' אבל מוכר הוא על יד על יד בתחלה את שלו ואח"כ של זה ושל זה דמכיון דמוכר מעט. מעט לא מתחזי כסחורה ואותה מכירה לא אסרו:

ואחד מוכר על ידיהן. על יד על יד כדקתני ברישא ומשום סיפא הוא דהדר קתני לה כדמסיים שם ובלבד שלא יעשוהו פלטר ומפרש לה ר' יוסי בר' בון שלא יהא מזבין בהוא אתר בכל שנה כלומר שלא יקבע עצמו למכור באותו המקום בכל שנה ולהעשות כפלטר המוכר על יד על יד דזה נראה כעושה סחורה תמיד בהן שהרי בכל שנה הוא מתעסק בכך וא"כ אסור בשביעית:

ואית דבעי מימר דאע"פ שאינו מתעסק למכור אותן בכל שנה אמרו ובלבד שלא יעשוהו פלטר והיינו דלא יהא מזבין בכל שעה בשביעית שלא התירו אלא בהזדמנות פעם או פעמים אבל לא בכל שעה שזה כעושה סחורה בפירות שביעית:

תני. בתוספתא שם:

החנווני שהיה מבשל ירקות בשביעית. למוכרן והירק של שביעית הוא לפיכך לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית שהוא שכר הירק אבל מחשב הוא על היין ועל השמן שיש לו מקודם שביעית ועל האבטלה על שכר בטלה וטרחתו ומבליע שכר הירק בהן:

לאלין חלטריא. המוכרין מיני חליטות והן ממיני קמח מטוגנין בשמן וכשהן מטגנין בשמן של שביעית היה מצוה אותן שלא יחשבו שכרן על השמן אלא על הקמח של חטין שזה הוא מקודם שביעית שאין חטין בשל שביעית:

גמ' תמן תנינן. בפ' זה בורר וכל הסוגיא עד סוף הלכה להתם שייכא ואיידי דאיירי ר' יהודה במתני' ובלבד שלא תהא אומנותו בכך מייתי לה הכא דהתם נמי קאמר ר' יהודה כעין זה דלענין פיסול עדות נמי בעינן שלא תהא אומנותו אלא בכך ודקאמר הלכה כר' יודה דמתני' נמי אר' יודה דזה בורר שייכא ולא אמתני' דהכא וכן הא דקאמר בסוף הלכה על דפריך אוף הכא כן ומשני תמן אין המלכות אונסת וכו' לא קאי כלל אהאי מתני' אלא על המתני' דלעיל בפ"ד (בהלכה ב') שדה שנחרשה וכו' דהך קושיא והכא כן אהתם קאי וכן האי שינויא דר' יוסי בר בון כדמייתי הש"ס לעיל בקצרה ואני בארתי הכל שם עיין עליו ובמה שמצוין שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף