פני משה/פאה/ה/ב

פני משה פאה ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שבולת שבקציר. כלומר שהיה קוצר ונשארה שבולת אחת שלא נקצרה וכל שסביבותי' נקצר וראש אותה שבולת מגיע לקמה שבצדה.

אם נקצרת עם הקמה. אם כשקוצר את הקמה שבצדה יכול הוא לקצור אותה השבולת הרי היא של בעה"ב לפי שהקמה מצילתה.

שבולת של לקט שנתערבה בגדיש. והשתא איכא ספיקא בכל שבולת ושבולת שבגדיש שמא של לקט היא ושמא של טבל היא ואינו יכול ליתן אחת מהן לעני תחת שבולת של לקט דשמא זו של טבל וצריך ליתן להעני דבר שהוא מתוקן ולפיכך מעשר שבולת אחת ונותן לו ובגמ' מפרש כיצד הוא עושה.

אר"א וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא ברשותו. בגמרא מפרש לה דר"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדבריכם דאתם פליגי עלי בדין עשיר שנקט את הפאה לעני שלא זכה להעני כדאמרי' בפ' דלעיל והשתא לדידכו האיך העני הזה מחליף דבר שעדיין לא בא ברשותו שהרי אין הבעה"ב יכול לזכות לו לאותה שבולת של לקט לשנאמר שמחליף עם הבעה"ב ונותן לו אחרת תחת זו אלא לדידכו היה צריך שיהא מזכה את העני בכל הגדיש במתנה על מנת להחזיר דשמה מתנה ונמצאת אותה שבולת של לקט באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת וטעמייהו דרבנן מפרש בגמ' דקסברי עשו את שאינו זוכה כזוכה לענין זה דאע"ג דלא זכה בה אפ"ה חשבינן להאי שבולת של לקט כאילו באה ליד העני ויכול להחליפה באחרת והלכה כחכמים:

גמ' איזו היא קמה שהיא מצלת את הקמה. כדתנן בפ' דלקמן גבי שכחה הקמה מצלת את העומר ואת הקמה שאם שכח את העומר או את הקמה והיתה קמה אחרת אצליהם שלא שכח אותה מצלת היא על העומר ועל הקמה השכוחים דלא הוו שכחה:

כהדא דתנינן שבולת של קציר וכו'. כלומר כדתנן גבי לקט וה"ה לענין שכחה שאם אותה הקמה היו ראשי השבלים שלה מגיעים להקמה שאינה שכוחה אז מצלת היא אותה:

והוא שיהא הקציר סובבה וכו'. אשבולת דמתני' קאי וכלומר דאם הקציר סובבה שקצר כל סביבות אותה השבולת והיא לבדה לא נקצרה בכה"ג הוא דבעינן והוא שיהא ראשה מגיע לקמה וכן שתהא יכולה להקצר עמה דאז היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים הואיל וקצר סביבותיה והיא נשארת לבדה אבל אם אין הקציר סובבה לעולם היא של בעה"ב דהרי יש כאן עוד שבלים אחרות בצדה ויקצור אותן אח"כ כאחת:

היתה יכולה להקצר עם הקמה. אם כשקוצר את הקמה יכולה השבולת ג"כ להקצר עמה אבל אם הוא קוצר השבולת מצדה השני אין הקמה יכולה להקצר עמה אפ"ה היא נצולת דמכיון שהיא יכולה להקצר עם הקמה כמחוברת לקמה היא והרי היא של בעה"ב:

היו שתים הפנימית יכולה להקצר עם הקמה החיצונה. כלומר הפנימית שהיא סמוכה להקמה יכולה להקצר עם הקמה וכן עם השבולת החיצונה:

ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה. אבל השבולת החיצונה אינה יכולה להקצר עם הקמה:

הפנימית ניצולת ומצלת. דכיון דמיהת יכולה החיצונה להקצר עם הפנימית שבצדה הלכך הפנימית שהיא יכולה להקצר עם הקמה וגם עם החיצונה ניצולת היא עם הקמה ומצית ג"כ להחיצונה עמה:

רומס הייתי זתים. כשהייתי עוסק ברמיסת ודריסת הזתים עם ר' חייא הגדול אמר לי דין הזה של שכחת הזתים:

כל זית שאת יכול ליפשט ידו וליטלו. אם מסק את זיתו ושכח לאיזה זיתים על האילן ולאחר שעבר הימנו נזכר אם הוא במקום שיכול לפשוט את ידו וליטול אותו זית אינו שכחה כדתנן לקמן בסוף פ"ז גבי עריס והכי מייתי ליה נמי התם:

ר' יוחנן. פליג דמכיון שעבר עליו ושכחו ה"ז שכחה אע"פ שנזכר במקום שיכול לפשוט את ידו וליטלו:

מתני' דידן פליגא על ר' הושעיא. דקתני שבולת של קציר שראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב ואם לאו הרי היא של עניים:

שבולת שבקציר אינו יכול לפשוט את ידה וליטלה. בתמיה הא אף שאין ראשה מגיע להקמה ואינה נקצרת עמה אעפ"כ יכול הוא לפשוט את ידו וליטלה ואפ"ה קאמר דהיא של עניים וקשיא לר' הושעיא דמ"ש לקט משכחה:

ומשני ר' לא בשם ר' הושעיא דבאומן השני שנו שקצר את אומן ושורה הראשונה וכן השניה ובאומן השני' היתה השבולת שנשארה מלקצור והיא רחוקה מהקמה שבצדה ואין יכול להגיע אף בפשיטות ידו:

דבר שהוא ראוי להציל. כלומר בשעת העימור ראוי הוא להציל ולומר בו שלא מחמת שכחה הניחו וכגוונא דלקמן ואם אח"כ שכחו מהו שיעשה שכחה מי נימא דהואיל וכתיב כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו' משמע דבשעת עימור תליא מילתא אם שכחת כשעשית העומרין לא תשוב לקחתו אבל אם בשעת העימור איכא למיתלי דלא שכחו שוב אין שכחה שלאחר כן שכחה ונ"מ שאם חזר ונזכר אחר זה יכול הוא ליקחו או דילמא מכיון ששכחו ואפי' אחר העימור תורת שכחה עליו ואפי' חזר ונזכר אח"כ קרינן ביה לא תשוב לקחתו.

נשמעינה מן הדא. ברייתא דתנינן אם עימר את עומר הראשון וכן את השני ואת השלישי ונטלו וכשבא לעמור מהם ולהלן שכח את הרביעי והלך הימנו:

אית תניי תני אם נטל את החמישי. כלומר אם אחר שעמר את החמישי ונטלו אז אמרינן דהרביעי ה"ז שכחה דהא חזינן דנטל את החמישי שהוא להלן וא"כ שוב לא יכול ליטול את הרביעי דקרינן ביה לא תשוב לקחתו:

ואית תניי תני. דאע"פ שלא נטל עדיין להחמישי אלא ששהא בכדי ליטול החמישי כבר מחשבינן הרביעי שהיא שכחה:

א"ר בון וכו' כלומר וא"ר בון עלה דלא פליגי הני תנאי אלא מ"ד נטל את החמישי בשיש שם ששי. שעימר עוד לעומר ששי והלכך דוקא אם נטל החמישי אז מחשבינן עומר הרביעי לשכחה שהרי הניחו ולא נטלו ונטל את החמישי אבל אם עדיין לא נטלו להחמישי אין כאן תורת שכחה להרביעי משום דאיכא למימר מה שלא נטלו לאו משום ששכחו אלא דבתחלה נטל הראשון והשני והשלישי ועכשיו רוצה להתחיל השורה מן הששי וליטלו ואח"כ להחמישי ולהרביעי דשורות שורות של ג' ג' הוא נוטל ופעם מתחיל מצד הזה ליטול כסדרן ופעם מצד השני:

ומ"ד אם שהה ליטול את החמישי. ולא בעינן עד שיטלו ממש:

בשאין שם ששי. מיירי דכיון דליכא אלא חמשה עמרים והוא הניח הרביעי ולא נטלו והלך לו לעומר החמישי אע"פ שעדיין לא נטל להחמישי אלא ששהה כדי ליטלו קרינן בהרביעי לא תשוב לקחתו דהכא ליכא למימר שרוצה לעשות שורה אחרת ולהתחיל מצד השני שהרי אין כאן שורה של שלשה כמו בשורה הראשונה והלכך לא תלינן בכה"ג דדעתו לעשות שורה אחרת אלא מששהא כדי ליטלו והיינו משעבר מהרביעי והלך לו להחמישי דזהו השהות כדי ליטלו כבר יש תורת שכחה על הרביעי:

אם עד שלא נטל את החמישי לא כבר נראה לו הרביעית לידון בשורה. בתמיה. השתא פשיט לה להבעיא וכלומר דאי ס"ד דבר שהוא ראוי להציל בשעת העימור מציל הוא דלא ליהוי שכחה ואפי' שכחו אח"כ דעיקר מה שהקפידה התורה על שעת העימור והנחתן הוא א"כ קשיא אמאי דא"ר בון דביש כאן ששי אז אם נטל החמישי הוי שכחה לכ"ע וכטעמא דאמרן הא הכא כשהניח את הרביעי מיהת ראוי להציל היה שהרי יש כאן ששה ואיכא למיתלי דמה שהניח הרביעי לא משום שכחה הואי. אלא דעתיד לעשות שורה אחרת ולהתחיל מהששי ונראה היה הרביעי לידון בשורה זו וא"כ אפי' נטל החמישי אח"כ לא ליהוי שכחה דהא בשעת העימור ראוי היה הרביעי להחשב בשורה השניה ואת אמרת דבשעת העימור תליא מילתא הואיל וראוי להציל היה אלא ע"כ הדה אמרה דאף שהוא דבר ראוי להציל בשעת העימור אפי' אם שכח אח"כ הרי הוא שכחה:

דבר שאינו ראוי להציל ושכחו מהו שיעשה שכחה. ולקמן מסיים הדא אמרה דבר שהוא ראוי להציל וכו' וא"כ אחד מהם ט"ס והנכון לגרוס גם כאן דבר שהוא ראוי להציל ואף דבעיא ראשונה בדבר הראוי להציל הויא מ"מ השתא מיבעיא לי' בענין אחר וכגון האי דתנינן בפ' דלקמן הקמה מצלת את העומר ואת הקמה קמה שאינה שכוחה מצלת העומר או הקמה השכוחה והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה אם יש כאן עומר שאינה שכוח בצד העומר השכוח או קמה השכוחה אין העומר שאינו שכוח מציל לא את העומר השכוח ולא את הקמה השכוחה נמצינו למדין שאין העומר ראוי להציל את הקמה אבל הקמה ראוי הוא להציל את העומר ובעי השתא אם בכח העומר שאצל הקמה וא"כ הקמה שלא היתה שכוחה היה ראוי להציל את העומר ואח"כ שכח גם את הקמה מהו שיעשה שכחה מי נימא הואיל ובתחלה הצילה הקמה את העומר כהאי דתנינן א"כ תו לא הוי העומר כשכוח והשתא אע"ג דבעלמא אין העומר מציל את הקמה מ"מ כאן כל אחד מציל את חבירו והקמה שהיא הצילתה את העומר תהא עכשיו ניצולת מן העומר ומשום טעמא נמי דדבר הראוי להציל והיא הקמה אינה נעשית שכחה אי דילמא דמכיון דהשתא שכח את הקמה אין העומר מציל אותה ותעשה שכחה:

נשמעינה מן הדא. מתני' דפ' דלקמן בתר האי מתני' דלעיל סאה תביאה עקורה וסאה שאינה עקורה ושכח את שתיהן. קתני התם דאין מצטרפין לסאתים דנימא דלא הוי שכחה כהאי דאמרינן שם קמה שיש בה סאתים ושכחה אינה שכחה וכאן דאינה אלא סאה בכל א' מהן אינן מצטרפין לסאתים והוי שכחה וקס"ד דלפי הסדר שנשנו כך היתה השכחה דבתחילה שכח את העקורה והיינו עומרים ואח"כ שכת את הקמה שאינה עקורה:

ותציל עקורה את שאינה עקורה. כלומר והשתא אי ס"ד דדבר הראוי להציל והיינו הקמה אינה עושה שכחה אם שכח אותה אחר שהיא ראויה להציל את העומר ומשום דחזר העומר אח"כ ומציל את הקמה א"כ הכא נמי נהי דאין מצטרפין לסאתים מיהו בלאו הכי תהא גם הקמה ניצולת עכשיו דסאה עקירה והוא העומר תציל את הקמה שאינה עקורה אלא ודאי הדא אמרה דאף שהוא דבר הראוי להציל אם שכת אח"כ הרי הוא שכחה:

א"ר יונה. דלא היא דמהכא ליכא למישמע מינה דאין הדבר כדקס"ד ששכח מתחלה העומר והיה ראוי להיות ניצל מן הקמה אלא תיפתר בקוצר שורה ומעמר אותה השורה ושכח מה בהניח מלקצור ואח"כ חזר ושכח מה שעימר דהשתא כבר שכח את הקמה עד שלא ישכח את העומרין ולא היה כאן שעה שהיה הקמה ראויה להציל את העומר לפיכך שתיהן שכחה ולעולם אימא לך בעלמא דבר הראוי להציל והיה שעה שחל ההצלה ואח"כ שכח זה הדבר בעצמו וכדאמרן אפשר דלא הוי שכחה:

כיצד הוא עושה. אמתני' קאי דקתני מעשר שבולת אחת וכיצד היא עושה דהא יש כאן טבל שחייב במעשר ולקט שהוא פטור ממעשר מעורבין זה בזה:

מביא שתי שבלים. מן הגדיש ואומר על אחת מהן אם לקט הוא יפה ופטור ממעשר ואם לאו והוא טבל הרי מעשר של זו קבועים בשבולת שניה ונותן לעני את הראשונה שכבר היא מתוקנת.

וחש לומר. ופריך וניחוש שמא אותה השניה שרבע בה מעשרות של הראשונה היא הלקט ואין המעשר חל בה דהוי מן הפטור על החיוב וא"כ הראשונה שנתן לעני טבל היא:

א"ר יונה מביא וכו'. כלומר לא כדקאמרת שנותן הראשונה להעני אחר שקבע המעשר בשנייה בלבד דבהא ודאי איכא חששא שמא השניה היא הלקט אלא כך צ"ל שמביא שתי שבלים ואומר וכו' וכלומר שעל כאו"א משתי השבלים הוא מתנה כך אם לקט הוא הרי יפה ואם לאו מעשרותי' קבועין בזו ואח"כ אומר ג"כ על השניה כן והשתא ממ"נ אחת היא מתוקנת ואחת היא מעשר ונותן להעני אחת מהן לאיזה שירצה והשניה היא מעשר:

דר' יוסי היא. האי דינא דמתני' אתיא כר' יוסי דתנינן תמן בפ"ב דבכורות גבי ספיקא דבכור. ושצריך ליתן א' לכהן כגון רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרי' דא' לו וא' לכהן ופליגי התם ר"מ ור' יוסי בזה השני הנשאר אצלו דדינו שירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל דספק בכור הוא ולר"מ חייב היא במתנות משום דהכהן בא עליו משני צדדין דאי בכור הוא כוליה דידי הוא והאי דשקילנא הוא חולין ומהדרינא לך ושקלי מתנות מיניה ור' יוסי פוטר מן המתנות משום דעשו שאינו זוכה כזוכה דאע"ג שלא זכה הכהן בהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאלו זכה בו הואיל ומעיקרא שייכא ביה יד הכהן דשמא הוא הבכור ושויוהו רבנן כמאן דמטא לידיה וזבניה לישראל במומיה והדר שקליה לאידך חילופיה ובכור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות דאיתקש לצבי ואיל וקס"ד השתא דהא דאמר ר"ל הכא דר' יוסי היא אדברי ר"א דמתני' קאי דאמר אלא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' והא לא מטא הגדיש ליד העני אלא דעשו את שאינו זוכה כזוכה וכדר' יוסי דהתם:

א"ר בא דברי ר' יוסי צריך לזכותו לכהן. ר' בא מפרש דברי ר' יוסי דהאי מתני' דבכורות דצריך שיזכה לזה הספק ליד הכהן בזכיה גמורה וכלומר דבשיש חליפיו ביד הכהן תליא מלתא וכגוונא דאמרן דאחד לו וא' לכהן ובהא הוא דפוטר ר' יוסי ממתנות דהוי כאילו מטי אידך ליד הכהן שהרי חליפיו בידו אבל בספק בכור בעלמא שלא בא חליפין ליד הכהן בהא לא קאמר ר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה:

א"ר יוסי. אמורה הוא:

הדא דר' בא פליגא על דר"ל דתנינן תמן וכו'. כלומר להא דמוקי ר"ל דמאי דאמר במתני' מזכה את העני בכל הגדיש דכר' יוסי אתיא והשתא למאי דא"ר בא דלדברי ר' יוסי צריך שיזכה לכהן בזכיה גמורה והיינו שיהו החליפין ביד הכהן וא"כ פליגא על ר"ל דתו לא מצינן לאוקמא מתני' כר' יוסי דהא אין חליפין של הגדיש ביד העני והאיך יכול לזכות אותו בכל הגדיש ולא דמיא לההיא דר' יוסי דבכורות:

א"ר מנא. דלא היא כל גרמה אמר דהיא דר' יוסי כל עצמו של דבר הוא דאמרינן כדר' יוסי היא דאף לר' בא כר"ל ס"ל ות"ק דמתני' שפיר היא דאתיא כותיה ובהאי דינא דזכיה גופה פליגי ת"ק ור"א במתני' וכדמפ' ואזיל.

תנייא קומייא סברי מימר אינו מזכה את העני בכל הגדיש. ת"ק ס"ל שאינו צריך לזכות את העני בכל הגדיש אלא בשבולת אחת שנותן לידו סגי דהוי ממש כההיא דר' יוסי דבכורות דהכא נמי כיון שמיהת שבולת אחת היא ביד העני אע"פ שהוא ספק שמא זה שנתן לו אינו לקט הואיל וחליפיו בידו מזכהו בשבולת השניה ויכול להתנות כדלעיל ולהיות מעשר של זו בזו:

והתנא אחרייא. דהוא ר"א ס"ל דלא מהני מה שזיכה לו בשבולת אחת דמכיון דיש כאן ספק בכל שבולת ושבולת של כל הגדיש שמא זו היא הלקט הלכך קאמר שצריך לזכות את העני בכל הגדיש ואז הוא יכול להתנות על אחת ומעשר ונותן לו.

והתנא קדמייא סבר מימר בזכה מימינו לשמאלו ואינה זכייה. אסוקי דמילתא היא דלא תקשי ולמה באמת לא קאמר הת"ק שמזכה אותו בכל הגדיש דהא טפי עדיף הכי הלכך קאמר דהא ליתא אלא אדרבה אם יזכה אותו בכל הגדיש לאו כלום היא דהוי כמזכה מימינו לשמאלו ואינה זכיה דהא אנן בעינן שיהא החליפין בידו ובהא הוא דאמרינן על האידך דלא מטא לידיה עשו שאינו זוכה כזוכה והרי לא בא לידו חליפי כל הגדיש ולפיכך האי תקנתא עדיפא שנותן לו שבולת אחת ויש לו זכות בהשנים שכנגדה ומתנה על שתיהן והתנא אחרייא ס"ל אינו מנכה וכו' כלומר דלא הוי כמזכה מימינו לשמאלו וזכיה הויא ולדידיה עדיף טפי כשמזכה אותו בכל הגדיש:

ותני ר' זעירא. בניחותא היא:

וכלומר דמהא דר' זעירא שמעינן נמי הכי לטעמי' דר' אליעזר דקאמר אליבא דרבנן דפליגי עליה בעלמא וכדמסיק:

מיחלפא שיטתיה דר"א. כלומר דכך היה מקשי ר' זעירא ור' אבהו בשם ר' יוחנן דברי ר"א אהדדי דתמן בפרק דלעיל גבי מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לאיש פלוני דס"ל לר"א דזכה הוא לו והכא הוא אמר הכין דאין העני הזה זוכה בדבר שלא ברשותו אלמא דאין הבעה"ב יכול לזכות לו:

בשיטתך השיבהו. כלומר ומשני ר' יוחנן דר"א לשיטתיה דת"ק השיבו לשיטתך והיינו רבנן דפליגי עליה לעיל דאין בעה"ב מזכה לעני מתנות העניים כ"א ע"י חליפין שמחליף עמו בשלו א"כ האיך העני מחליף דבר שלא ברשותו אלא לדידך צריך שיהא מזכה את העני בכל הגדיש וכו' שמעינן מיהת דר"א הוא דקאמר הכי אליבא דרבנן דפליגי עליה התם ומיהו הא דקאמר מזכה לעני בכל הגדיש סברא דנפשיה הוא דאיהו הוא דס"ל דלמאי דקאמרי רבנן שאינו יכול לזכות להעני כ"א ע"י שמחליף עמו בשלו א"כ צריך הוא לזכותו בכל הגדיש ומטעמא דהספק לקט ישני בכל הגדיש אבל רבנן לא ס"ל הכי גם בהאי דינא אלא דס"ל דנהי שצריך שיהא ע"י חליפין מ"מ בשבולת אחת סגי וכדר' יוסי דבכורות דכל מקום שיש חליפיו ביד הזוכה יכול זה לזכותו אף לדבר שאינו ברשותו דהויא כמאן דמטא היאך לידו ובהא שפיר הוא דאמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף