פני משה/סוטה/ה/ב

פני משה סוטה ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' בו ביום דרש. כל היכא דתנינן בו ביום הוא ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות שנתרבו התלמידים שנינו רשות לכל ליכנס ומשום דהך דרשא דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום הויא נקטינהו לכל הני הכא:

כלי חרש. הוא ראשון שנטמא מן השרץ שהוא אב והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי:

אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למידרש ביה נמי יטמא שמטמא אחרים:

לימד על ככר שני. להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש:

שמטמא את השלישי. ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב:

עתיד דור אחר. מן העתידים לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה אלא מק"ו כדמפרשינן בגמרא:

והלא עקיבה תלמידך מבי' לו מן התורה שהוא טמא. אף בחולין ואין הלכה כר"ע דאין שני עושה שלישי בחולין אלא בתרומה:

גמ' רבי יוסי ברבי בון אמר רב ושמואל. פליגי בזה אליבא דר"ע:

בין בתרומה בין בחולין אמר ר"ע. דשני עושה שלישי והאחר אמר דדוקא בתרומה קאמר ר"ע:

ולא ידעין. כך שמעתי סתם דרב ושמואל פליגי בה ואין אנו יודעין מי אמר זה דבין בחולין כו' רב או שמואל:

מן מה דאמר כו'. אלא מדאשכחן דאמרי בשם רב דקאמר השלישי בא מחמת השרץ כלומר שלישי דאיירי ביה ר"ע מחמת השרץ הוא דאקרא קאי דכתיב אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואשרצים דכתיבי לעיל מינה דהכלי חרש נגע בשרץ והוי שני ומטמא עוד שלישי וקרא סתמא כתיב ואפילו בחולין מיירי:

הוי אומר הוא דו אמר כו'. ש"מ דרב הוא דאמר אליבא דר"ע דאפי' בחולין עושה שני שלישי:

מתני'. דמסכת טבול יום פליגא על רב דקאמ' דאשכחן שלישי בחולין:

אוכל מעשר שהוכשר במשקה. וראוי לקבל טומאה:

טבול יום או ידים מסואבות. דהן שניות לטומאה:

מפרישין מהן תרומת מעשר בטהרה. ואע"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו דדינו שוה לתרומה משום דקי"ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו אלא כחולין הן:

מפני שהוא שלישי. האוכל ואין שלישי בחולין וקשיא לרב דסתם מתני' הוא וכדאמרינן בעלמא סתם מתני' ר"מ וכולהו אליבא דר"ע:

פתר. לה רב דשאני התם דלהקל הוא דאמרו בידים מפני שהן מדבריהן מגזירת י"ח דבר והילכך אין עושין שלישי בחולין:

והא תנינן טבול יום. התם דמדאורייתא הוי שני ואין עושה ג' בחולין:

תיפתר בטבול יום בית הפרס. שנטמא בטומאת בית הפרס דהוא נמי מדבריהן:

ואפי' תימר בטבול יום ד"ת. שנטמא בטומאה מן התורה מיירי ושאני טבול יום דלא הוי שני מן התורה אלא לתרומה ולחולין טהור לגמרי הוא:

דכתיב טהור טמא. בחד קרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן טהור לחולין מבעוד יום אע"פ שלא העריב שמשו ולתרומה משתחשך הוא דטהור:

התיב ר' חגיי כו'. מנא לך למידרש הכי דילמא כולי קרא בתרומה איירי והא דקרי ליה טהור למגע תרומה וטמא באכילה עד שיעריב שמשו:

כלים אמורים בפרשה. כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וגו':

אית לך מימר כו'. בתמיה וכי שייכא אכילא בהו אלא על כרחך דקרא אתייא לחלק בין תרומה לחולין:

מתניתא מסייעא לרב. דשני עושה שלישי בחולין דתנן במסכת טהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא וקס"ד דבחולין גרידי מיירי דמטמא את השני לפסול עוד שלישי:

והשני. שבחולין פוסל לשלישי ואינו מטמא לפסול עוד רביעי:

והשלישי. שבחולין:

נאכל בנזיד הדמע. בתבשיל שהתרומה מעורבת בו וקרי לה לתרומה דמע ע"ש מלאתך ודמעך וגו' וכגון שלישי זה אם מקפה חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה לאוכלו משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס:

הא לעשותו דמע אסור. מדקתני בנזיד הדמע ש"מ לעשות להשלישי זה דמע עצמו לקרות עליו שם תרומה על טבל שיש לו אסור משום דהוי ליה שלישי ואי אמרת אין שלישי בחולין אמאי אסור והיינו סייעתא לרב:

ואמור דבתרה. כלומר דדחי לה הש"ס להאי דיוקא דאי דייקת הכי א"כ תאמר המשנה שלאחריה דתנן התם הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין לשלישי לפסול עוד רביעי:

והשלישי פוסל. לרביעי ולא מטמאו שיפסל עוד חמישי:

והרביעי. שבתרומה נאכל בנזיד הקודש בתבשיל שהקודש מעורב בו:

אין תימר כו'. ואי דדייקת הכא נמי כן אליבא דרב דלעשותו קודש עצמו אסור נמצאת אומר דמחלפא שיטתיה דרב וקשיא דידיה אדידיה:

דאמר ר' בא בשם רב דהשלישי בא מחמת שרץ. כדפרי' לעיל דבחולין נמי הוא:

והרביעי. הנוגע בו מותר לעשותו קודש שאין לך רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש מקודשין כלומר בבשר קודש עצמו הוא דאשכחן רביעי ולדידך דדייקת נמי דרביעי בתרומה אסור לעשותו קודש א"כ מחלפא שיטתי' דרב:

אמר ר' חונה. ומאי קושיא ולא בתרומה אנן קיימין במתניתין דהכא דדייקינן מינה ורביעי שבתרומה ודאי אסור לעשותו קודש:

שלא להמציא בה תקלה. לקודש דאי מטהרת לה אצל קודש אתו לידי תקלה ולטהר ג"כ רביעי בקודש עצמו דאמרי האי קודש והאי קודש דתרומה נמי קודש איקרי כדכתיב ואחר יאכל מן הקדשים ואתרומה קאי אבל מה דאמר רב בחולין הוא דקאמר דשלישי הבא מחמת שרץ בחולין נמי מיירי כדפרישית וקאמר דהרביעי ממנו מותר לעשותו קודש והשתא שפיר דייקינן אליביה דרב להני תרתי מתני' ורישא דקאמר דהג' בחולין אסור לעשותו דמע הוי סייעתיה:

ואמור דבתרה. דאכתי לא קאי אדיוקא ממתני' התם דלקמן דקתני הראשון והשני והג' שבקודש כו':

אין תימר. הכא נמי לדייק כן דהחמישי שבקודש לעשותו כו' כלומר דמה שנגע ברביעי בקודש שוב אסור לקרותו שם קודש ולאכול בפני עצמו כ"א דוקא בנזיד המעורב:

וכי יש חמישי בקודש. בתמיה הא לא משכחת חמישי בקודש אלא רביעי ותו לא:

ואת אמר לית כן. על כרחך אי אפשר לדייק כן אלא הא דקאמר בנזיד הקודש לאו דוקא הוא דאפי' לאכלו לשם קודש בעצמו מותר:

והכא. נמי בנזיד הדמע לית כן דלאו דוקא הוא וליכא סייעתא לרב:

אמר ר' יוחנן השלישי בא מחמת שרץ. זהו השלישי שבחולין כדפרישית לעיל דקרי לי' בא מחמת שרץ משום דקרא דמיירי בשרץ סתמא כתיב ואפי' בחולין:

מותר לעשותו תרומה גרסינן. כדמוכח מדלקמיה וכלומר דמה שנגע בשני שבחולין טהור אפי' לקרות שם תרומה עליו:

בעי קומוי. שאלו לר' יוחנן אם אפילו כר"ע אזלא שמעתתיה:

וקאמר ר' יוסי דאפי' כר"ע. דס"ל כשמואל לעיל דלא אמר ר"ע שני עושה שלישי אלא בתרומה לבד אבל בחולין טהור לגמרי הוא ומותר לעשותו תרומה:

ולמה. וטעמא מאי:

טבול יום פסיל. את התרומה והשני שבחולין פוסל את התרומה מה מצינו בטבול יום שנגע בחולין אינו פוסלו מלעשותו תרומה אף השני שבחולין אינו פוסל את החולין הנוגע בו מלעשותו תרומה:

ה"ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן שלישי בא מחמת שרץ מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קדש. וה"פ דר' יוסי מוסיף בשם ר' יוחנן בזה דלעשותו קדש אסור דלתרומה דוקא טהור הוא אבל לא לקדש:

רבי זעירא בעא כו'. כלומר דאנן קי"ל דהשלישי אפי' מטמא הוא לקדש לפסלו לרביעי ואת אמר אכן בתמיה דלעשותו קדש אסור דמשמע הוא עצמו אסור לעשותו קדש אבל אינו מטמא בקדש:

א"ל משום מעלה. דמה דמטמאה בקדש לעשותו רביעי אינו אלא משום מעלה בעלמא כדאמרי' בחגיגה ריש פ"ג דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא דהוי מהני חמש בתרייתא דקחשיב שם במתני' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכפי פרש"י שם:

אמר ר' שמואל כו'. ר' שמואל מוסיף על דברי ר' יוסי דאפי' עיקר טומאתו של שלישי בקדש היינו מה דאמרת אסור לעשותו קדש נמי משום מעלה בעלמא הוא דהרי לעשותו תרומה טהור הוא:

א"ר יוסי. לדידך דעיקר טומאתו נמי משום מעלה הוא א"כ ולמה גזרו עוד שיהא מטמא בקדש משום מעלה דבהך מעלה לחוד סגי מה שגזרו בעיקר טומאה שבקודש אסור לעשותו ובתרומה מותר אלא ודאי דעיקר טומאה לאו משום מעלה היא וכך קיבלנו דלתרומה מותר לעשותו ולקדש אסור אליבא דר"ע:

א"ר יודן ואפילו כרבנן כו'. כלומר דמה את מתמה בזה לר"ע דלדידך תיקשי הכי ואפילו לרבנן דאמרי אין שלישי בחולין מודו הן עכ"פ בחולין שנעשו על טהרת הקודש דעושין רביעי והיינו כמ"ד בחגיגה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו והכא ע"כ בחולין שנעשו על טהרת קודש מיירי דאי לא היו נזהרין בשמירתן על טהרת הקודש בלאו הכי אסור לעשותן קודש וא"כ לדידהו נמי תיקשי ולמה הוא אומר בהן מטמאה בקדש משום מעלה דבחד מעלה סגי שיהו הן עצמן שלישי ואסור לעשותן קדש וע"כ לומר דכולה חדא מעלה היא דכשאתה עושה אותו לשלישי בקדש פוסל נמי לרביעי כדין שלישי בקדש וכן נמי' לר"ע:

ולית אנן כו'. ביומיה דודאי דבר כזה צריכין אנחנו לשמוע מאדם גדול כמותך דר' יוסי סבר כמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו אלא כחולין גמורין הן ואי אתה משכחת לה הך קושיא אליבא דרבנן:

תמן אמרין. בבבל דממה שראינו שקילס ר' יהושע את ר"ע דאמר על ריב"ז מי יגלה עפר מעיניך כו' ש"מ דהלכה כר"ע:

למדרשו קילסו. שדורש יפה המקרא יטמא יטמא אבל להורות למעשה אין הל' כיוצא בו דהלכה אין שני עושה שלישי בחולין:

דאמר ר' אחא כו' אין לוקין על השלישי שבמעשר גרסי'. כדמפרש לקמן דמעשר כחולין הוא לענין זה דאין שני עושה שלישי ואם אכלו להשלישי שנגע בשני לטומאה אינו לוקה דאלמא אין שלישי בחולין:

ואפי' כו'. ודחי לה הש"ס דממלקות אין ראיה דאפי' לר"ע דאמר השני עושה שלישי מ"מ אינו לוקה על השלישי שבמעשר כדמפרש טעמא:

למה. אינו לוקה:

טבול יום פוסל. את התרומה:

והשני. לטומאה פוסל לתרומה מה מצינו בטבול יום שאוין לו מגע כלל אצל חולין דלחולין לא בעי הערב שמש אף השני כו' כדמקיש לעיל ולר"ע מיהת מקיש לה לענין מלקות דאינה לוקה על הג' שבמעשר דכחולין הוא למניין טומאה כדלקמיה:

כמניין החולין. כדרך שמונין לטומאה בחולין ראשון ושני ותו לא כך מניין המעשר ואתייא כהאי דאמר כו' באכל חולין אנן קיימין גרסי':

הא דר"ל לא ידעתי אהיכא וחפשתי בכל התלמוד הזה ולא מצאתי. ונראה דקאי אהא דתנן בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ורמי לה התם מהא דתנן ריש ביכורים התרומה והביכורים כו' וטעונין נטילת ידים והערב שמש מה שאין כן במעשר ומשני כאן באכילה אם אכל חולין צריך נטילת ידים כדאמר התם משום סרך תרומה כאן לנגיעה וכן איתא בבבלי התם לחד תירוצא והשתא קאמר דשמיע ליה לר"ל דמפרק נמי הכי דבאכל חולין עסקינן:

ואהן פירקא. והרי שם מעשר נמי שנינו וע"כ דמעשר וחולין שוין הן לענין זה וכר' אלעזר:

ואפי' ראשון שבו. אפי' ראשון לטומאה במעשר שני:

אינו מחוור. אין ברור לנו דלוקה עליו באכילה דהרי לא כתיב ביה לאו בהדי' כדמפריש ואזיל:

לא אוכל. בוידוי מעשר כתיב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא אוכל אין כתיב כאן כלו' דאינו כלאו דעלמא אלא דרך וידוי בעלמא הוא שאומר לא אכלתי וגו' וכדמסיק ר' אבא מרי מנין דלא חשיב לאו דכתיב ככל מצותך וגו' כמי שאינו מחוור כלומר דמתודה שלא עבר על המצוה שלא לעשות המצוה כתיקונה אם היה אוכלו בטומאה אבל אין כאן לאו:

מפני מה אמרו השני שבחולין כו'. כדתנן פ"ב דטהרות:

מפני הידים. שאינן אלא מטומאת דבריהם ומטמאות משקה חולין להיותו תחילה כדתנן בפ"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקה להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד:

ה"ג אי מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף השני ספיקו לטמא את אחרים טהור. ובניחותא היא כלומר דר' מנא מסיק למילתיה דהואיל והשני שמטמא משקה חולין מידים הוא דילפינן בק"ו אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור כדתנן פ"ד דטהרות ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ואם ספק הוא אם טהורות או טמאות הן ונגעו באוכלין ומשקין או אם הם טמאות וספק נגעו ספק לא נגעו טהורין אף השני אם ספק נגע באוכלין ומשקין ספק לא נגע ספיקו טהור:

התיב ר"ח לר' מנא כו'. שיטה זו ע"כ אי אפשר לפרש אלא אליבא דיחידאה דהרי בהדיא שנינו בטהרות שם בהספיקות שטיהרו חכמים דקחשיב התם ספק ידי' כו' ספק דברי סופרים כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ספקן טהור. וכמו דאם ספק אכל או שתה דטהור הוא כן נמי אם ודאי אכלן או שתן והספק נולד בזולתן ספקן טהור וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפירוש בחיבורו פ' ט"ו מהל' אבות הטומאות הלכה א' וז"ל שם ספק ד"ס כיצד ספק אכל איכלין טמאין או שתה משקין טמאין ספק שלא אכל ושלא שתה כו' וכן אם אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין כו' ספק נגע בטהרות ספק לא נגע הרי אלו טהורות. ומוצאתי בתוספתא פרק ה' דטהרות והביאה הר"ש ז"ל שם וז"ל לפי גירסתו כל שספיקו טהור ספק תולדתו טהור כל שספיקו טמא ספק תולדתו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו ספיקו לטמא אחרי' טהור ורבי יוסי בר' יהודה אומר המשקין הנוגעין בו כנוגעין בשרץ וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי ע"כ ופי' שם הוא ז"ל כל שספיקו טהור כגון האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור כך תולדתו דהיינו משקין הנוגעין בו ספק נגעו ספק לא נגעו באחרים טהור כל שספיקו טמא כגון אב הטומאה מד"ס כדתנן אבל אב הטומאה מדברי סופרים כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכיוצא באלו ספיקו טמא. וכשם שאוכל אוכל ראשון ספק טמאין ספק טהורין ספיקן טהור כך משקין הנוגעין באוכל אוכלין טמאין ודאי ספק נגעו בתרומה ספק לא נגעו ספיקן טהור. ור' יוסי בר' יהודה פליג דמשקין הנוגעין בו באוכל אוכל ראשון ואוכל שני כנוגעין בשרן כלומר דתחילה הוו וכשם שהראשון עושה שני כו' כך ספק ראשון עושה ספק שני כו' דמחמיר בספיקן דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכדעת ר' יהודה אביו בברייתא. דבבלי פסחים דף ט"ז דדריש יטמא דמשקין בלשון יטמא כר"ע וכדלקמן. והשתא מפרשינן הכא אליבא דר' יוסי בר' יהודה וה"פ הרי אוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טמא כו' כלומר כמו דמחמיר בנולד הספק באוכלין ומשקין גופייהו אם הן טמאין או טהורין כדקאמר ספק ראשון עושה ספק שני כן נמי אם אכל אוכלין טמאין כו' ודאי והספק נילד בנגיעה דהרי דינן שוה כמו דאמרי' לת"ק לקולא כן לר"י בר"י לחומרא:

והמשקין היוצאין מהן. כלומר הנוגעין בהן באוכל אוכלין טמאין כו' אם נולד הספק בנגיעת אחרים נמי ספיקן טמא לר"י בר"י דמחמיר בספקן. א"נ משקין היוצאין מהן ממש דהרי הן כמשקין הנוגעין בו כדתנן בריש פ"ב דטבול יום שאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין המשקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן אלו ואלו תחלה וחלין היינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין כדפי' הרמב"ם ז"ל בפתיחתו מסדר טהרות וכן בחיבורו פ' עשירי מהלכות הנזכר הל' ד':

והא שני שהוא דבר תורה כו'. בתמי' השתא מסיק להתיובתא דהרי בטומאה דרבנן האוכל אוכלין טמאין כו' דקחשיב מחמרינן בספיקן ושני בחולין שהוא דאורייתא אמרת ספיקו לטמא את אחרים טהור:

אמר רבי מנא קומי ר' חנינא גרסינן:

ולא בתרומה אנן קיימין. התם בתוספתא כדפרישית דהספק אם נגעו בתרומה או לא ולפיכך מחמיר ר' יוסי בר"י בספקן אבל הכא בחולין איירי כדאמרי' דילפי ק"ו מידים דשני בחולין מטמא משקה חולין והילכך מקילינן בספקו:

אמר לי ר' חנינא ואפי' תימר בתרומה אנן קיימין. מה בכך לא יהא אלא בתרומה עסקינן אפ"ה מנא לן להחמיר בספק:

מה אית ליה טמא יטמא דבר תורה. מאן אית ליה האי דרשה טמא יטמא במשקין:

לא ר"ע. בתמיה כדאמרינן לקמן דר' יוסי דריש אליביה טמא יטמא במשקין כמו דס"ל טמא יטמא במתני' דס"ל טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא אבל אנן לא ס"ל הכי אלא יטמא על טומאת עצמן ואין להם טומאת אחרים מן התורה אלא מדרבנן והדר' קושיא לדוכתה דמחמיר במשקין בספקן לטמא אחרים דמדרבנן הוא אפי' בתרומה ושני בחולין דטומאתו דבר תורה קאמרת ספיקו לטמא אחרים טהור:

תמן אמרין. אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן ולפרש בקצרה לפי כוונת החיבור והרוצה לעמוד על הדברים ולעיין בהם כדי להבינם על בוריים יעיין במראה כי שם ביארתי הכל סוגיי' הבבלי לפי שיטת רש"י והתוס' ושיטת הרמב"ם ז"ל עם מה שפירשתי דבריו ואז יראה ויבין מה ראיתי ומה הגיע לי על ככה אשר הוספתי לבאר ולהרחיב הדיבור בפי' שיטה זו כי עמוקה היא עד מאוד והענין קשה ההבנה צי אדיר לא יעברנה:

תמן. בבבל אמרין שתי שאילות שיאלן חגי הנביא להכהנים כדכתיב כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא. ואיידו דאיירי לעיל ברביעי בקדש מייתי לה הכא:

נזיד. הוא תבשיל כמו ונזיד עדשים:

היקדש. אם יטמא כמו אל תגע בי כי קדשתיך:

שתי שאילות. אחת לשאר טומאות ואחת לטומאת מת כדמפרש ואזיל:

אחת השיבו אותו כראוי. דלא אישתבשו בה:

בשר קודש בכנף בגדו. כלומר דמפרש בשר קדש קדש ממש והכנף היא לעולם תחילה דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה יהיה מה שיהיה מאיזה אב הטומאה אשר נטמא:

בשר קדש. שנגע בכנף זה הוי שני:

לחם ונזיד שלישי. דאל הלחם ואל הנזיד דקאמר כמו אל הלחם או אל הנזיד. וזהו כגוונא שפירשו התוס' דחשיב להנהו דמאכל לחדא:

ויין ושמן ומאכל רביעי. דהני תלתא חשבינהו נמי לחדא דאו או קאמר. וזהו כפי פירוש הרמב"ם ז"ל לשיטתו וכטעמא דפרישית שם:

וכי יש רביעי בקדש. זה הוא ששאלן אם יש רביעי בקודש:

לא השיבו אותו כראוי. מפני שיש רביעי בקודש דקסבר כבר גזרו על רביעי בקודש:

ויאמר חגי וגו'. זו היא שאלה השניה ומפרש דהא דקאמר אם יגע טמא נפש דעתו על הכנף שאם תהי' הכנף טמא נפש שנגע במת והוי אב דסבר האי ש"ס דלא נעשה הכלי אבי אבות כמו המת עצמו. וזהו כסברת ר"ת והגאונים החולקים על הרמב"ם דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות דוקא כאשר ביארתי שם:

ונגעיה. הכנף טמא נפש בכל אלה דהוי בשר קדש ראשון לחם ונזיד שני יין ושמן ומאכל שלישי היטמא:

ויענו הכהנים ויאמרו יטמא השיבו אותו כראוי. דהא טמא הוא עכ"פ ואף דלא ידעי מרביעי בקדש זו התשובה כראוי וכהוגן היתה:

דאמר ר' ירמיה כו'. האי דאמר כמו אמר ופליג הוא וכן מצינו הרבה כזה בהאי ש"ס וכל מקום שהוא ראיה וסיוע אומר על הרוב כהאי דאמר. כלומר דר' ירמיה חולק על הרישא דאמרי תמן שלא השיבו אותו כראוי אלא דאמר בשם ר' יוחנן דהכא קודם עד שלא גזרו עדיין רביעי בקדש שאלן ובשניהם כראוי השיבו אותו:

ולמה הוא מקללן. לר' ירמיה דקאמר דלא אישתבשו כלל א"כ למה הוא מקללן כדכתיב ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאם ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא:

כאינש דבעי עילה על חבריה. לא מפני תשובתן אמר להם כך אלא כאדם המבקש עלילה על חבירו וכדי להוכיחן בדברים. וכעין דאמר בבבלי שם להאי מ"ד דלא אישתבש כהני דמתוך שקילקלו מעשיהם לאחר זמן היה מתנבא ואמר להם כן:

וביתא מה אכפה ליה לא דו אמר כו'. וכי מה איכפת לו להזכיר כאן מטומאת הבית אשר המה מטמאין בהקרבתם דמי לא אמר להם גם מהקרבת הבית כדכתיב ואשר יקריבו וגו' והא לא שייכא להעלילה אם עכשיו תשובתם כהוגן היתה:

כמה דאמר ר' סימון כו'. בסנהדרין דגולגולתו של ארנן היבוסי שמכר הגורן לדוד למקום המזבח מצאו אותו תחת המזבח כשבדקו וטיהרו את הבית בביאתן מהגולה וע"ז היתה כוונת חגי להוכיחן על ששהו עד הנה בטהרת הבית:

ר' אחא אמר בקיאין היו בהיסיטות. ר' אחא מפרש בשר קודש נמי לשון טומאה כמו היקדש אלא דכוונת חגי היתה בשתיהן על טומאת מת ובשאלה הראשונ' השיבו אותו כראוי ולא בשני' שלא היו בקיאין במדפות כדמפרש ואזיל:

הן ישא. מלשון משא והיסט:

שאלן. אם טמא מת מטמא בהיסט וזהו אם ישא איש בשר קודש בכנף בגדו כלו' שיסיט טמא מת בכנף בגדו ובשר קודש היינו אדם שנטמא במת והא דקאמר ונגע בכנפו אל הלחם וגו' לא דחשיב הכא מדרגות הטומאה אלא כולהו או או קאמר ורבוי שאלות הן לומר שאם יסיט בכנף את הטמא מת ואת האוכלין ומשקין היטמא:

השיבו אותו כראוי שאין טמא מת מטמא בהיסט. כדתנן בפ"ה דזבים דאבות הטומאות המטמאו' בהיסט הן הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע והמשכב ומושב. אבל לא טמא מת כ"א המת עצמו הוא דמטמא במשא ובהיסט:

שאלן. בשאלה שני' אם טמא מת עושה מדף. מדף הוא מלשון עלה נדף כלומר טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין כמו הזב והזבה כו' דמצינו בהם דעושין מדף לבגדים שעל גביו לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם ולא כלי חרס כדתנן ריש פ"ה דזבים וזהו ששאלן אם יגע טמא נפש בכל אלה לו' אם יגע לבגדים שעל גביו אם הוא טמא מדף:

לא השיבו אותו כראוי שאין טמא מת. ואפי' המת עצמו אין עושה מדף אם אינו מאהיל עליו כגון בעלייה מפסקת שאם המת בבית סמוך לשמי הקורה וכלים ואוכלין ומשקין בעלייה ונכפפין הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת דבזב בכה"ג מטמא ובמת טהור כדתנן בפ"ד דזבים חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא:

ר' תנחומא. קאמר כו' דס"ל נמי בהא כר"י דלא אישתבשו כלל אלא דאינו מפרש הכתוב כמו דאינהו מפרשי יין ושמן ומאכל לחדא אלא דס"ל אל כל מאכל דוקא הוא. וזהו כשיטת התוס' אליביה דשמואל. וחמישי בקודש שאלן והשיבו אותו כראוי דאין חמישי בקודש ובשאלה השני' אם יגע טמא נפש בכל אלה כלומר בבשר קדש כו' דבשר קדש תחלה לחם ונזיד שני ויין ושמן שלישי ומאכל רביעי ואמרו יטמא וכראוי הוא דכבר גזרו על רביעי בקדש:

תני אמר ר' יוסי. ברייתא בבבלי בפירקין:

מנין לרביעי בקדש שהוא פסול. ולא אמרינן טהור הוא כבתרומה:

מחוסר כיפורים. בטומאת הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע:

שאינו פוסל בתרומה. כדתנן בפ' י"ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים ובבבלי פ' הערל דריש לה מקראי:

שלישי שהוא פסול בתרומה. כדיליף לקמן בק"ו מטבול יום:

אינו דין שיפסול בקדש. לעשות רביעי:

הרי למדנו לשלישי. לקדש מן הכתוב כדאמר התם דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דהא בכל טמא כתיב ושני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא והאי בבשר שלמים כתיב דקדש נינהו:

ולרביעי מק"ו. כלומר מעתה דשלישי מפורש בקר' ילפינן לרביעי מק"ו ולא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התרומה עושה שלישי ותו לא אף קדש שלישי ותו לא דא"כ מיפרך ליה הק"ו דהא משום שלישי לא איצטריך דלמדנו מן הכתוב וכי אתא ק"ו לרביעי הוא דאתא:

התיב ר' יוחנן. על ק"ו דר' יוסי:

האוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי הערב שמש כתיב בהו במים יובא וטמא עד הערב וטהר ואינו אלא לנגיעה ואינו עושה רביעי בקדש דקי"ל. בטבול יום כשם שפוסל את התרומה כך פוסל את הקדש ואינו מטמאו לפסול מה שיחזור ויגע בו וזו היא תשובה לר' יוסי דלדידי' הכי נמי נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בתרומה שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש:

רבי חייא בשם ר' יוחנן אתייא כו'. כלומר דר"ח אמר בשם ר' יוחנן עוד תשובה אחרת על ק"ו דר' יוסי דמצינו לר' יוסי דאמר טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא כדתנן פ"ד דטהרות ומפרש טעמיה דאתייא דברי ר' יוסי בשיטת ר"ע רבו:

כמה דר"ע אמר. במתני' יטמא דאוכלין דרשינן יטמא לאחרים וכן ר' יוסי דריש יטמא דמשקין דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן יטמא לאחרים והיינו לאוכלין וא"כ השתא נמי לידרוש ק"ו על רביעי בתרומה שיהא פסול ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין דהא בשיטת ר"ע רבו אמר למילתיה דאפי' בחולין שלישי פסול דקרא סתמא כתיב אינו דין שיפסיל רביעי בתרומה:

ר' אבהו כו'. פליג אהא דאמר אליבא דר' יוסי דדריש רביעי מק"ו דלא צריך אלא מקרא קדריש:

והבשר וגו'. קרא דלעיל וכתיב התם באש ישרף:

סוף טמא לא יאכל. כלומר דדריש לה מייתורא דלא יאכל דהא כתיב באש ישרף אלא אפי' סוף טמא היינו הנוגע בזה השלישי והוא רביעי לא יאכל:

עד כדון. עד כאן לא שמענו מדרשת ר"ע לטמא אחרים אלא באוכלין שניטמו באויר כלי חרס כו' כדכתיב וכל כלי חרש אשר יפיל מהם אל תוכו וגו':

מה אם הכלים שאינן מטמאין מאויר כלי חרס. כדתניא בת"כ פ' שמיני יכול אף הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל אוכל דכתיב התם מכל האוכל אשר יאכל אוכלין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מטמאין מאויר כלי חרס:

הרי הן מטמאין כשרץ לטמא אוכלין. כלומר לטמא אחרים כשרן שהוא מטמא אחרים:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דדריש לשלישי מן התורה:

כר' ישמעאל. אבל לר"י שמענו דלית ליה שלישי מן התורה אלא מק"ו הוא דדריש ליה לתרומה וכן לקדש כדתני' בברייתא דלקמי':

זה ראשון שנגע בכל טמא. דלא דריש ליה בכל טמא לרבות כר' יוסי אלא אאשר יגע קאי:

דנין לו דין מן הדין. כלומר אחר שלמדנו שלישי בתרומה בק"ו מטבול יום דנין לו עוד מן זה הדין ק"ו לרביעי שיהא פסול בקדש:

שיהא הכל משועבד להל'. בין שלישי בין רביעי למדין אנו מהלכה כלומר מדין ק"ו דלא דריש ליה מקרא מטעמן דאמרן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף