מראה הפנים/סוטה/ה/ב

מראה הפנים סוטה ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תיפתר בטבול יום בית הפרס. משמע מהכא דאפילו בטומאה דרבנן בעי הערב שמש דקרי ליה טבול יום והתו' בריש פרק חומר בקודש האריכו להוכיח מכמה משניות וסוגיות דאין טומאה דרבנן צריכה הערב שמש ע"ש וכן בזבחים ריש פ' טבול יום ושם כתבו ומיהו יש טומאה דרבנן דבעי הערב שמש כדאשכחן בפסחים סוף פרק האשה כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר דבעי הזאה שלישי ושביעי וכ"ש הערב שמש כו' ע"ש ומיהו הכא דאליבא דר"ע קיימינן ולדידיה בכל דוכתא ערל כטמא הוא ואפי' ערל ישראל ומדאורייתא כדדריש ביבמות פ' הערל מאיש איש ובפסחים שם מוקי להאי דלעיל בערל נכרי ומשום גזירה. כו' ולר"ע ודאי לא עדיף מערל ישראל הוא ולא מצינן לאוקמי מתני' דטבול יום בטומאת ערלה אליביה ואפשר לומר בשאר טומאות דרבנן דמצינו שהחמירו בהם להצריכן הערב שמש כגון בצינורא דע"ה ודנכרי שהחמירו בהן חכמים להיותן כזבים לכל דבריהן כדמביאין התו' שם ועכ"פ בטומאת בית הפרס משמע משם דלא בעי הערב שמש:

מתניתא מסייעא לרב כדפרישית בפנים דס"ל בחולין גרידי קאי וזהו כדאמרינן בחולין דף ל"ד דמותיב התם מהאי מתניתא על הא דאמר עולא האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה נפסל גופו מלאכול בתרומה והא תנן הכא השלישי נאכל בנזיד הדמע ואי אמרת נפסל גופו מלאכול בתרומה ספינן ליה מידי דפסיל ליה לגופיה ומשני הנח לנזיד הדמע דליכא כזית בכדי אכילת פרס ופי' שם רש"י ז"ל בפירוש בתרא דבחולין גרידי קאי רישא דמתני' הראשון והשני שבחולין כו' והשלישי נאכל אפי' הוא נזיד הדמע ונגע בשני לטומאה והוי ליה שלישי מותר לאוכלו והיינו דפריך דהא הכא כיון דנזיד הדמע הוא על כרחך כנעשית על טהרת תרומה בעי למיכליה וה"ל חולין שנעשו על טהרת תרומה ואי אמרת שלישי דידהו פסיל גופא לתרומה ספינן ליה להאי כהן מידי דפסיל לגופיה ואתי למיכל תרומה אבתרא ומשני הנח לנזיד הדמע כו' דלאו חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא דאמאי קרית ליה בטהרת תרומה משום תבלין דפתיתי ביה הנהו לית בהו כזית בכדי אכילת פרס דמקפה הילכך לא בעי למיכלינהו בטהרת תרומה והוו להו חולין גרידי עכ"ל ודבריו ז"ל לפי מה דקי"ל דאין שלישי בחולין אלא דוקא בחולין שנעשו על טהרת תרומה ולפיכך קאמר דהוי ליה עכשיו שלישי וכו' והכא דמדייק לה סייעתא לרב משום דקאמר השלישי של חולין אסור לקרות עליו שם תרומה שכבר פסול הוא כ"א בנזיד הדמע הוא דמותר משום טעמא דאמרן ש"מ דיש שלישי בחולין וכן לפי המסקנא דהכא דדחי להאי סייעתא נוכל לפרש נמי דרישא בחולין גרידי ואין בהן שלישי ואפי' שם תרומה מותר לקרותן וסיפא דקאמר. השלישי נאכל כו' לאו דוקא הוא כדפרישית א"נ דרבותא קמ"ל דאפי' שלישי זה שנגע בשני דחולין נזיד הדמע הוא מותר לאכלו דלאו כחולין שנעשו על טהרת תרומה הוא וכדאמרן:

ואפילו ראשון שבו אינו מחוור. אבל בבבלי יבמות דף ע"ג קאמר דאוכל מעשר שני אפי' בטומאת עצמו לוקה ויליף לה מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכן פסק הרמב"ם ז"ל ריש פ"ג ממעשר שני:

והמשקין היוצאין מהן. כדפרישית בפנים שהן כמשקין הנוגעין בו וכמתני' דטבול יום. ובפ' כיסוי הדם דף פ"ח מפרש להאי מתני' בין קלין בין חמורין קלין שרץ וחמורין זב וכבר נתן טעם הכ"מ פ' עשירי שם על הא דכולל הרמב"ם ז"ל בכלל טמאים קלין אוכל אוכלין טמאין שמאחר ששנינו כל הטמאים משמע דכללא כייל גם לזה ואע"ג דאמרינן קלין שרץ לאו דוקא שרץ אלא לדוגמא נקטי'. והתוי"ט ברפ"ב דט"י כתב וז"ל בין קלין כו' פי' הר"ב קלין שרץ חמורין זב דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון כדפי' הר"ב בפ"ק דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון עכ"ל ובפ"ק ציין להרמב"ם בהל' טומאת אוכלין ולא הביא מה שכתב הכא בהל' אבות הטומאות ושמעינן מינה אפי' בבעל חי שני כגון אכל אוכלין טמאין כו' דמשקין היוצאין ממנו טמא ותחילה הוו:

ולא בתרומה אנן קיימין. כדפרישית בפנים וכן מתני' דט"י במשקין דתרומה הוא וכן פירשה התו' פ' כיסוי הדם שם:

תמן אמרין שתי שאילית שאלן חגי הנביא. כדי לברר וללבן שיטה עמוקה זו ולבאר דעת כל אחד ואחד מהני אמוראי דפליגי בה ולהוציא לאור תעלומיה והדינים המסתעפים ממנה אמרתי להעיר בזה והנני מעתיק שיטת הבבלי מסוגיא זו עם פירושיה לפי שיטת רש"י והתוספות עם מה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל ושיטת הרמב"ם ז"ל בפתיחה מסדר טהרות השייך להלכה זו ולפרש כוונת דבריו ז"ל ואה יצאתי קצת מגדרי ומכוונת חיבור הלז הואיל ודבריו חביבים עלי ביותר עד לאחת ושמעתי כי רבים נתקשו בהם בשגם המה לעזר לי לפירושא דשיטתא דהאי תלמודא וזה החלי בס"ד:

גרסינן בפסחים דף י"ז בתר דמייתי להאי קרא דשאלת חגי הנביא הן ישא איש וגו' אמר רב אישתבש כהני רביעי בקודש בעא מינייהו ואמרו ליה טהור ופי' רש"י ז"ל דבשר קודש דקאמר הוא שרץ לשון קדש היה בארץ טומאה והיה חגי הנביא בודק את הכהנים לידע אם בקיאין הן בהלכות טומאה לפי שנשתכח מהן בגולה שלא נתעסקו בקדשים. ונגע בכנפו באותו כנף שהשרץ בו כנומר השרץ עצמו וע"כ הכי הוא דאי משום כנף שהוא ראשון כולי בגד נמי ראשון הוי ומאי איריא דנקט כנף אלא משום שרץ שהשרץ עצמו נגע אל הלחם. והוי הלחם ראשון והלחם אל הנזיד והוי שני והנזיד אל היין והוי שלישי והיין אל השמן או אל כל מאכל והוי רביעי היקדש אם נטמא האחרון הזה שהוא רביעי בקדש דהיין והשמן של נסכים ואישתבש כהני דאמרי טהור ושמואל אמר לא אישתבש כהני חמישי בקודש בעא מינייהו ואמרי ליה טהור בשלמא לרב היינו דכתיב ארבעה לחם ונזיד ויין ושמן אלא לשמואל חמשה מנא ליה מי כתיב ונגע כנפו דמשמע שהשרץ נגע בלחם והוי הלחם ראשון ונגע בכנפו כתיב במה שנגע בכנפו בדבר אחר שנגע בכנף נגע אל הלחם דהוי לחם שני ונזיד שלישי ויין רביעי ושמן או כל מאכל חמישי ואמרו טהור ולא אישתבש תא שמע ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה ויאמרו יטמא וקס"ד טמא נפש הוא טמא מת שהוא אב הטומאה כשרץ ואם יגע בכל אלה כסדר שפירשנו טמא מת בלחם ולחם בנזיד ונזיד ביין ויין בשמן או אל כל מאכל דהוי רביעי בשלמא לשמואל מדהכא לא אישתבש דאמרו רביעי טמא התם נמי לא אישתבש דחמישי הוי ומש"ה אמרו ליה טהור אלא לרב דאמר גבי שרץ נמי רביעי בעא מינייהו מ"ש הכא דאישתבש ומאי שנא התם דלא אישתבש אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה בקיאין היו בטומאת מת ויודעין שהשלישי עושה בו רביעי בקדש ולא היו בקיאין בטומאת שרץ וסבורין שאין שלישי עושה בו רביעי. רבינא אמר התם רביעי הכא שלישי כלומר דרבינא אמר דלא היו בקיאין ברביעי בקדש כלל וגבי מת שלישי בקדש בעא מינייהו דהאי טמא נפש דקרא לאו טמא מת אלא מת ממש כלומר טומאת נפש ומת אבי אבות ולחם אב ונזיד ראשון ויין שני ושמן או כל מאכל שלישי. ע"כ לשיטת רש"י ז"ל. ונקטינן מיהא לשיטתו דכבר גזרו טומאת משקין בימי חגי ובטומאה דרבנן בדיק להו והילכך שינה הוא ז"ל לפרש בסדר הכתוב ולומר דהני קמייתא דוקא לחם אל הנזיד ונזיד אל היין כו' ואל כל מאכל לאו דוקא אלא או אל כל המאכל קאמר וטעמא דבדרבנן טומאה עושה כיוצא בה כדפי' שם דבסדר טומאות דהאי קרא איכא אוכל מטמא אוכל ומשקה מטמא משקה. ולא מצי למינקט אל כל מאכל דוקא דא"כ הוי ליה חמישי אפי' לרב. אבל לר"ת יש שיטה אחרת בהלכה זו דכתבו התוס' שם וז"ל רביעי בקודש בעא מינייהו פי' הקונטרוס דנגע בכנפו היינו שרץ אל הלחם והלחם אל הנזיד וכו' וקשה לר"ת דמאי שנא דואל כל מאכל יהיה פירושו או אל כל מאכל יותר מכולם ועוד למה דחק שמואל לתרץ במה שנגע בכנפו לימא אל כל מאכל דוקא ועוד למה קורא הכתוב לשרץ כנף ועוד דמפרש רבינא התם רביעי בקודש הכא שלישי שהלחם נעשה אב הטומאה כשנוגע במת והא קי"ל בהמפלת דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה מיהו י"ל דאינו נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה ומפרש ר"ת דהשרץ נגע בכנף ונעשה ראשון והכנף אל הלחם או אל הנזיד וחד מהנך אל היין או אל השמן הרי שלשה ואל כל מאכל הרי ארבע ונקט סדר כנף מאכל משקה מאכל דלא בעי למינקט שיעשה כיוצא בו ולשמואל דייק מדכתיב בכנפו הרי חמש והשתא אתי שפיר לרבינא דאמר הכא שלישי שהכנף הנוגע במת נעשה אב הטומאה כדין כל הכלים עכ"ל. ולשיטתם נקטינן דסברי עדיין לא גזרו טומאת משקין בימי חגי ובטומאה דאורייתא בדיק להו והילכך דייקי שלא יהא טומאה כיוצא בו כדאמרינן התם דף י"ד דמדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל:

וטרם שנדקדק בדבריהם בזה לדינא אמרתי לדייק מקודם בפירוש דבריהם מפני שראיתי למהרש"א ז"ל שכתב על הא דהקשו למה דחק שמואל כו' לימא אל כל מאכל דוקא וז"ל לכאורה יש לדקדק ומאי קושיא דהא איצטריך לשמואל למימר במה שנגע בכנפו דהשתא ניחא דלא אישתבש דאם יגע טמא נפש בכל אלה לא משמע דקאי אלא אמפורש בקרא דהיינו לחם ונזיד ויין ושמן ולא קאי אמאי שנגע בכנפו כפירש"י ושפיר קאמרי יטמא דהוי רק רביעי אבל אי הוי אמרי' לשמואל דאל כל מאכל דוקא הוי קאי בכל אלה גם אאל כל מאכל והוי נמי בטמא נפש חמישי ואמאי קאמרי יטמא והנראה שהתוס' לא ניחא להו לפרש דכל אלה לא קאי אמה שנגע בכנף דמשמע דאכל נגיעות שזכר בשרץ קאמר בכל אלה נגיעות אם יהיו בטמא נפש ועוד נראה להם דוחק לפי הסוגיא דשמעתין לפירש"י דפריך אלא לרב מ"ש הכא דאישתבש כו' דהוי ס"ד דטמא נפש היינו טמא מת ולרבינא דקאמר התם רביעי והכא שלישי הוה טמא נפש מת גופיה דעיקר הקושיא והתירוצא חסר מן הספר וע"כ הנראה להם לפרש דודאי אם יגע טמא נפש בכל אלה אכל הנגיעות שזכר בשרץ קאי ולדברי המקשה נמי טמא נפש היינו מת גופיה ולהכי לשמואל ניחא דלא אישתבש דמשרץ הוי כל נגיעות חמישי וממת דהוא אבי אבות הוי אותן נגיעות עד רביעי אבל לרב דלא דרש מה שנגע בכנפו הוו כל נגיעות בשרץ רביעי ובמת שלישי וכיון דשניהם טמאים מדינא פריך אמאי אישתבש גבי שרץ ברביעי ולא ידעי למימר שהוא טמא ובשלישי גבי מת הוו ידעי למימר שהוא טמא ומשני דבמת שהוא חמור הוו בקיאין ולא בטומאת שרץ ורבינא מתרץ דהוו בקיאין בשלישי ולא ברביעי ומזה הקשו התוספות שפיר למה דחק שמואל כו' לימא אל כל מאכל דוקא עכ"ל. ואיכא למידק טובא בדבריו חדא דאם נאמר דהתוס' לא רצו לפרש גם בזה כפרש"י דאם יגע בכל אלה דטמא נפש לא קאי אלא על הלחם כו' אלא אכל הנגיעות שזכר בשרץ קאי א"כ גם בדבריהם חסר עיקר הקושיא והתירוץ ועוד דלפי דבריו דהתוספות מפרשי טמא נפש היינו מת גופיה אפילו לדברי המקשה ולדברי הכל ואפילו לרב מאי האי דקא פריך אלא לרב מ"ש הכא דאישתבש כו' הא שנא ושנא הוא דהתם רביעי והכא שלישי ומאי איכפת לן דשניהם טמאין מדינא הואיל ולא ידעו כלום מרביעי דמי הוי סני ליה לרב לתרץ כרבינא דלא היו בקיאין ברביעי ועוד דמה זה דבר והפוכו מבשלמא לשמואל. ועוד דמשני לרב דבמת שהוא חמור היו בקיאין וכי מפני חומרת המת היו יודעין לשלישי ומפני קלות השרץ לא חסרה ידיעתן כ"א מרביעי אתמהא דודאי זה מהדוחק לפרש דלא היו בקיאין במנין טומאת השרץ כלל אפילו בשלישי לא היו בקיאין כמבואר. ומה גם דלפי המונח מדבריו צריכין אנו לפרש כן אף לפי' רבינו תם דכתב ומזה הקשו התוספות שפיר למה דחק שמואל לתרץ במה שנגע בכנפו לימא אל כל מאכל דוקא ויהיה בשרץ חמישי ובמת רביעי ואמנם יהיה לדבריו פירוש ר"ת בזה לרב דהשרץ נגע בכנף והכנף ראשון ולחם ונזיד שני ויין ושמן שלישי ואל כל מאכל רביעי ובשאלה שניה מת גופיה בכנף כאשר דיקדק הוא ז"ל לפרש כל הסוגיא במת גופיה מכח קושיתו דעיקר חסר כו' וזה נמי לפירוש ר"ת דמ"ש ויהי הכנף אב לחם ונזיד ראשון ויין ושמן שני ואל כל מאכל שלישי ואכתי נשאר לנו זה הדוחק בעצמו לפרש הקושיא אליבא דרב מ"ש הכא דאישתבש כו' כפירושו וכפי שהקשיתי לעיל. לכך נראה דודאי התוס' מפרשים בזה כפי' רש"י דרב ושמואל פליגי עם רבינא בפי' טמא נפש דלדידהו טמא מת ולרבינא מת גופיה כנראה מדבריהם שכתבו והשתא אתי שפיר לרבינא כו' ובין לרב ובין לשמואל יהיה אל כל מאכל רביעי לפי פירוש ר"ת בטמא מת ולשמואל נמי יהיה עכשיו שוין נגיעות דמת לנגיעות דשרץ דהרי ודאי זה אין הכרח לפרש אליביה בנגיעה דמת שנגע בכנף והכנף בדבר אחר כו' כמו בנגיעה דשרץ דאין אנו מוכרחין בזה אלא לומר דאם יגע בכל אלה קאי אכל הנגיעות שזכר מתחילה והיינו כנף ולחם כו' ולתרווייהו אל כל מאכל רביעי הוי והיינו דמקשי בשלמא לשמואל כו' ובעיקר דיקדוקו של המהרש"א בקושייתם על פירש"י דהא איצטריך לשמואל למימר במה שנגע בכנפו כו' דלא מצי למימר אל כל מאכל דוקא משום השאלה השנייה דטמא נפש כו' יש לומר דה"פ דמקשי מאי דוחקיה דשמואל לחלק בסדר הכתוב ע"כ טעמיה כדי שלא לשבש הכהנים ואי משום הא טפי היה לו לפרש טמא נפש במת גופא כרבינא ואל כל מאכל דוקא כדחשיב לכולם ואז יהיה ג"כ בשרץ חמישי ובמת רביעי וזה הכל מהקושיא ומ"ש דראה לחלק בפירוש אל כל מאכל יותר מכולם ולכך מפרשי כפי' ר"ת דאל כל מאכל דוקא ויהיה נגיעת שניהם דשרץ ודטמא מת בכנף ומן הכנף ללחם כו' לרב ולשמואל בשרץ במה שנגע בכנף אל הלחם כו' ויהיה חמישי ובטמא מת בכנף ללחם כו' ויהיה רביעי והכל כמו שביארנו:

אמנם מה שיש לדייק בדבריהם הוא זה דלפי מה דדייקי לפרש שלא יהא טומאה כיוצא בה משמע דסבירא להו דבטומאה דאורייתא בדיק להו כדפרישית לעיל וקשיא לי טובא בגוה דהרי מדאורייתא אין טומאה למשקין לטמא אחרים וע"כ אליבא דהאי מ"ד אתייא כדלקמן ואיך יהיה השמן מטמא למאכל ואם בטומאה דרבנן א"כ נמי עושה כיוצא בו ומכ"ש דהשתא אליבא דרב קיימינן ולדידיה משמע דס"ל כמ"ד דאפי' טומאת עצמן אין להן אלא מדרבנן כדמוכח התם בדף הקודם גבי פלוגתא דתנאי בטומאת משקין לטמא אחרים דקאמר שם לר' אליעזר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יוסף בן יועזר איש צרידה על משקין בית מטבחיא והן הדם והמים שבעזרה דכן ולרב דאמר דכן ממש ע"כ אפי' טומאת עצמן אין להן דאל"כ היכי מטהרי להו רבנן ואם כן הא דמסקינן לקמן אליבא דרב דדוקא משקי בי מטבחייא דכן אבל משקי בי מדבחייא והן היין והשמן טמאין מדרבנן הוא דגזור עליהן כדפרש"י שם דאין לומר דהתוספות מפרשי אליבא דרב משקי בי מדבחייא מדאורייתא טמאין דס"ל דיש עיקר לטומאת המשקין מן התורה והא דמשקי בי מטבחייא טהורין טעמא דס"ל כרב פפא לקמן דאמר אפילו למ"ד טומאת המשקין דאורייתא משקי בי מטבחייא דטהורין הלכתא גמירי לה חדא דנדחו שם דברי רב פפא ועוד דלפ"ז מאי מקשי לעיל אליבא דר"א וכי ס"ל יש טומאה למשקין והא אמר אין טומאה למשקין תדע כו' ולרב דאמר דכן ממש אסיקנא בקשיא ואי רב כרב פפא ס"ל לא קשיא מידי דהא דאמר רב בי מטבחייא דכן ממש הילכתא הוא דגמירי לה ולעולם משקי מדבחייא דטמאין מן התורה הוא דיש עיקר לטומאת משקין אע"כ דלא מצינו לפרש הכי אליבא דרב ועוד דאף אם נניח כן דס"ל לרב יש עיקר לטומאת משקין ע"כ לטומאת עצמן הוא אבל לטמא אחרים ודאי דלית ליה כדמוכח בהדיא מסוגי' דהתם אלא מדרבנן הוא וכדקי"ל הכי אליבא דרב וא"כ קשיא אמאי דייקי התו' הכא לפרש דלא יהא כיוצא בה וזה ודאי מן הדוחק לומר דאפי' בטומאה דרבנן נשמר בשאלתו מלשאלן בטומאה כיוצא בו כעין שהיו רגילין מקודם בטומאה מן התורה ועוד דעכשיו אין לנו הכרח וטעם למאי דמחלק בשאלתו וחשב לחם ונזיד לחדא כו' ואל כל מאכל דוקא כללא דמילתא דגם לפי' ר"ת נשאר לנו בסוגיא זו כמה מהקושיות ורבים מהדוחקים:

ודע דלפירוש ר"ת בשיטה זו ע"כ צריך לפרש מה דאמר שמואל מה שנגע בכנפו היינו משקה דאי כלי לא הי' נטמא מן הראשון דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ומאכל נמי ליכא למימר דא"כ עושה כיוצא בו שהרי נגע בלחם וכ"כ שם המהרש"א ז"ל. וזהו אפילו אם נאמר דכבר גזרו טומאת משקין אכתי לא גזרו להא דאמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה כדכתבו התוספות בשבת בהדיא דאף דגזירת המשקין היתה גזירה קדמוניות מ"מ כל הפוסל את התרומה מטמא משקה להיות תחילה בי"ח דבר הוא דנגזרה אבל אין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא כשגזרו על המשקין הן וכל אביזרייהו נגזרו עמהן כאשר יתבאר לקמן מפירושו בסוגיא זו דיש לו עוד שיטה אחרת בזה בפתיחתו מסדר טהרות ואמנם בזה דעתו כדעת רש"י ז"ל שכבר נגזרה טומאת משקין בימי חגי הנביא שהיה מאנשי כנסת הגדולה:

ואני טרם אחלה לדבר ולבאר דבריו הנתמדים וערבים עלי כי טובים מדודים ראיתי לכתוב פה ולהביא בקצרה אפס קצהו מהכללים מדיני אבות הטומאות לדעתו ז"ל ומדיני טומאת אוכלין ומשקין כשנים ושלשה גרגרים בראש אמיר השייכים לפירוש שיטה זו מה שלקטתי שושנים מפתיחה הנזכרת ומחיבורו הגדול למען ירוץ הקורא והמעיין יראה להבין בינה במראה:

מספר אבות הטומאה שהן מן התורה שלשים ושנים והן כדחשיב שם השרץ והנבילה והמת כו' ולא אעתיק כאן אלא השייכים לטומאת מת והן תשעה. המת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת. והאהל. והקבר. רצונו לומר בזה דכולן אבות הטומאוה של תורה הן ואם שבמדרגתן אינם שוין דהרי המת אבי אבות וכן כלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו בין כלי מתכות בין כל שטף ובגדים כדכתב בחבורו הגדול בחמישי מהל' טומאת המת דהא דדרשינן מבחלל חרב חרב הכי הוא כחלל לאו דוקא חרב והה"ד לשאר כל הכלים חוץ מכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה לעולם (ואין כן דעת הראב"ד ור"ת והר"ש אלא דוקא כלי מתכות או בחיבורין בשאר כלים כאשר יתבאר בשביעי מנזיר בס"ד) ולפיכך האדם והכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת הרי הן אבות הטומאה לטמא טומאה שבעה וכן כלים שנגעו באדם שנטמא במת הרי הן אב כמו האדם וכן כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת הרי הן טמאין טומאת שבעה כאשר הביא ז"ל בחיבורו שם מדרשת הספרי הרי הוא אומר כל הורג נפש וכל נוגע בחלל וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמא שבעת ימים אלא הורג נפש בחרב וכיוצא בה מפני שנטמא בנגיעתו בכלי שהרג בו שהרי נגע הכלי במת ומנין שאף הכלים הנוגעין באדם שנגע בכלים שנטמאו במת שטמאים טומאת שבעה שהרי הוא אומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם הא למדת שכל האדם הטמא טומאת שבעה מטמא בגדים טומאת שבעה ע"כ. אבל הכלים שנגעו בכלים שנגעו באדם שנטמא במת אין נעשין אב הטומאה אלא ראשון כמו שייתבאר:

ומן העיקרים שצריכים אנחנו עוד לידע הוא זה דאף שאמרנו דכל אלו אבות הטומאה מן התורה הן הרצון בזה לטומאת שבעה ולענין נגיעת תרומה וקדשים למנות בהן ראשון ושני כו' בלבד כאשר למדנו זה ממה שהוסיף לבאר הוא ז"ל בחיבורו שם וז"ל במה דברים אמורים לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת המקדש או על אכילת קדשים אינו חייב אלא על השנים בלבד שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל הנוגע בכלים שנגעו באדם או הנוגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת פטור שהדברים האלו אע"פ שהן דברי קבלה אינו דין תורה שהרי לא נתפרשו בתורה אלא זה שנטמא במת שהוא אב והשני הנוגע בו שהוא ראשון בין אדם בין כלים ע"כ. ויצטרך לנו עוד זה הביאור בנזיר שם בס"ד:

ומדיני טומאות אוכלין ומשקין מה שצריך לעניננו הוא זה. דע כי האוכל הנה לא יהיה אב הטומאה לעולם לא מד"ת ולא מד"ס אפי' לטמא אוכלין ומשקין לא יהיה במדרגת אב כי אם יקרא ראשון כאשר נגע במת או באב ולפיכך לא מצינו שיהו האוכלין מטמאין כלים בשום פנים. וכן לא ימצא באוכל שלישי מן התורה דאין אוכל מטמא אוכל. ויהי' אוכל שני מן התורה כשקיבל מן הכלי ראשון או מן האדם. אמנם יהי' אוכל שלישי מדרבנן כשקיבל מאוכל השני דמדרבנן טומאה עושה כיוצא בה ובתנאי שתהיה תרומה דאין בחולין כ"א שני בלבד ואם הי' קדש פוסל עוד לרביעי. אמנם במשקין מצינו אב הטומאה מד"ת כגון משק זב וזבה והדומה ומצינו בהן ראשון לטומאה מן התורה אם נגעו באב מאבות הטומאות ואז מטמאין כלים מדרבנן ואין לך ראשון לטומאה שמטמא כלים אלא משקין טמאין ובתנאי שיהיו טמאין מחמת אב ואפי' מאבות של ד"ס אבל לא משקין הבאין מחמת ידים אע"פ שהן ג"כ תחיל' מד"ס כדלקמן. וכן שני מן התורה אם נגעו באדם וכלים שהם ראשון. אבל מדברי סופרים לא ימצא במשקין שניות לעולם לפי שהמשקין שנגעו בראשון או בשני ואפי' בטומאה מד"ס חזרו להיות תחילה כדתנן כל הפוסל אח התרומה מטמא משקין להיות תחילה ואפילו הן משקה חולין ונמשך מזה דלא מצינו בהם ג"כ שלישי חוץ מע"י פנים אחד והוא טבול יום שיצא מן הכלל דאין עושה משקה תחילה אלא אם הן משקה תרומה פוסלן להיותן שלישי ואם הן משקה קודש פוסלן לרביעי וכן זה הדין וזה הכלל במשקה קודש שאם נגעו בשלישי בקודש חזרו להיותן תחילה לקודש כמו הפוסל אח התרומה מטמא למשקין לחתילה כן הפוסל לקודש מטמא להן להיות תחילה ובתנאי שיהיה המשקה קודש כאשר נתבארו הכללים האלו באר היטב בפתיחתו שם ובחיבורו בשביעי ובעשירי מהלכות אבות הטומאות. ומה שיש לעיין בקצת מכללים הנזכרים אכתוב לקמן בסוף הדיבור בס"ד. ודע דכשם שראשון עושה שני כך ספק ראשון עושה ספק שני כו' והוא מהתוספתא שנתבאר לעיל בפנים. עוד אחת היא מה שצריך לבאר דאנחנו קורין לפעמים בשם הכולל (רצוני בזה בכינוי) טמא ואם דנכלל בו ג"כ מה שהוא פסול לבד שאינו פוסל עוד לאחרים כמו דבר הטמא שהוא מטמא או פוסל לאחר כאשר מצינו זה בלשון המקרא ויתבאר עוד:

ובכן אבוא אל שער המלך והנני מעתיק דברי הרמב"ם ז"ל בפתיחה הנזכרת מה שהוא מן ההכרח והשייך לפירוש שיטה זו עם מה שהצגתי לפניך ביאור בהבנת כיוון דבריו ז"ל בהפסקה בין דיבור לדיבור:

וז"ל שם בסוף הפתיחה ואני אראה להישירה הנה אל מה שיפול השגיאה בו. וזה שהנה ראוי לך שתהיה זריז ומהיר אל ידיעת הטומאות והטהרות והבנת מה שיכללהו זה הסדר שתשמור תחלה כל מה שהקדמנו בזאת הפתיחה מההקדמות עם לשון זה הפרק הראשון מכלים ולשנן ביאורו הבנה טובה עד מאד עד שיהו משוננים על לשונך בלתי עד שתבקש נפשך בזכרונו ולא יספיק לך הקריאה וההעברה עליו ואפי' קראת אותו אלף פעמים ולא תשמרהו שזה בלחי מספיק לך עד שיהיה רגיל על לשונך כמו ק"ש ואז יגיע לך טוב השמירה וההבנה והזכות במה שתכללהו זה הסדר. לפי שהם ענינים קשים בעצמם גדולי הספקוח רחוקי ההבנה. הלא תראה גדולים חכמי המשנה ע"ה יתקשו בו כ"ש אנחנו תראה ר"א בו עזריה אמר לר"ע ע"ה מה לך אצל ההגדה כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות וכן מצאנו אצל חכמי הש"ס יתקשו בקצת פרקים מהן כהתקשות ר' יוחנן בפרק תינוקת דנידה והתקשות פרק האשה מב' דטהרות והוא הפרק אשר ידבר בו בראשון ושני ושלישי ורביעי איך סדרם באוכלים ומשקים בחולין ובתרומה ובקדש וכן יסתפקו ויתקשו במס' עוקצין. ובגמרא שבת אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנא' הנה ימים באים נאם ה' ושלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אח דבר ה' וכו' עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות לידע אם ראשונה היא אם שניה כו' (כאשר נתבאר שם בדף קל"ח). ואתה יודע שבעונותינו שרבו אם תחזור על ראשי ישיבות כ"ש בבחי כנסיות תמצא יסתפק עליהן מאלו הפנים מה שבאו בו לשונות הפסוקים הרבים בתורה ובמשנה ומה שהוא יותר מפורש מזה ויותר מבואר ולא יתקשה בכמו זה הענין בזמן הגלות ויהיה נספק אלו הפנים במיעוט הבקשה אליו לפי שאנחנו נמצא בזמן המקדש ובהיות הנביאים נמצאים הסתפק להן ענייני הטומאה והטהרה ודין השלישי והרביעי ואפילו אל הכהנים המשמשים במקדש אשר הם יותר צריכים מכל האנשים לשמור הלכות טומאה וטהרה כי רוב הצורך עליהן מאלו הפנים אמנם הוא לענין מקדש וקדשיו:

אמר כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא ויאמר חגי אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא ויענו הכהנים ויאמרו יטמא:

וכבר נחלקו חכמי הש"ס בהבנת אלו השאלות ואמרו קצתם אישתבוש כהני רביעי בקדש בעי מנייהו ואמרו ליה טהור והן טעו לפי שהוא פסול כמו שהקדמנו. ותשובתם בטמא מת אמת לפי שטמא מת רביעי בקודש ממנו טמא רצוני לומר שהוא פסול ולא יטמא זולתו ואמרו בקיאין הן בטומאת מת ואין בקיאין בטומאת שרץ לפי שחשבו שרביעי של שרץ טהור בקדש. וקצתן אמרו לא אישתבוש כהני שהשאלה הראשונה ששאלם היה מחמישי בקדש ואמרו לו טהור ושאלה השניה היה מרביעי בקדש ואמרו טמא והתשובה אמתית בשתי השאלות:

ואני אבאר זה המאמר וזכרתיו בכאן שהוא ג"כ בתכלית הקושי והוא מאמר עמוק מאד וביאורו מועיל בשקליא וטריא שעשינו במה שקדמנו. ואומר שאומרו בכאן בשר קדש לשון נקייה והכונה בשר שרץ וכן אמרו היקדש ר"ל היטמא כמו שיקראו העברים המרחק מהדבר והנזר ממנו קדושה אמר אל תגע בי כי קדשתיך ואומר פן תקדש המלאה. וכאשר לקח השרץ בכנף בגדו היה הבגד ראשון וכאשר נגע כנף זה הבגד בבשר היה הבשר שני. עוד נגע הבשר בנזיד היה הנזיד שלישי ושאל להן מזה הנזיד אשר הוא שלישי כאשר נגע ביין ונגע בשמן ונגע במאכל מה דין זה המאכל וזה היין וזה השמן אם כל זה יטמא או לא. ואין ספק שהיין והשמן והמאכל כל אחד מהן רביעי אבל יין ושמן עשו תחלה כמו שהתבאר והמאכל פסול ואינו מטמא והכל טמא. והיתה תשובתן בזה ואמרו נא הנה הן טעו. וזהו דעת רב כאשר אמר אישתבוש כהני בזאת השאלה. ביאור דבריו דדעתו ז"ל בזה כדעת רש"י ז"ל דכבר גזרו טומאת משקין בימי חגי ובטומאה דרבנן בדיק להו והילכך נמי פירש סדר הכתוב בטומאה כיוצא בה. וס"ל נמי דכבר גזרו בזה הזמן על משקי' להיותן תחילה אם נגעו בדבר הפוסל בקדש דאע"ג דבגמרא דשבת חשיב לה מי"ח דבר דגזרו תלמידי שמאי והלל לא קשיא דיש לומר לדעתו כעין דמפרק התם דף י"ד על דמקשי מטומאת ידים שגזרו בי"ח דבר והא שלמה גזר על עירובין ונטילת ידים ומשני אתא שלמה גזר לקדשים ואתו אינהו גזור אף לתרומה. וכן נמי לכל גזירות השייכים לטומאת משקין דגזירה קדמוניות היתה לקדש ואינהו גזור אף לתרומה ובהכי ניחא נמי לקושית התוספות שם ד"ה ושקיל משקין ע"ש. ומ"ש וכאשר לקח השרץ בכנף בגדו היה הבגד ראשון. דעתו ז"ל בזה לפרש כפי' ר"ח דהשרץ נגע בכנף קאמר דהכנף ראשון והלחם שני כי כן דרך להמוציא דבר טמא שישאו ויוציאו ע"י דבר אחר לא שיגע הוא בעצמו וליטמי איהו גופיה וכעין דאמרינן בשלהי עירובין שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו והתם לענין היתר טילטול שבת קאמר ועכ"פ נלמד משם דאין ליגע בו בעצמו ואפילו בחול וכן פי' רש"י ז"ל שם דבידו לא דלא ליטמי כהן גופיה. ואף דהוא ז"ל פסק בזה בפ"ג מה' ביאת המקדש כר' יודא דהתם דמוציאין אותו בצבת של עץ שלא לרבות הטומאה הכא דרך שאלה שאל להן אם נשא בכנף בגדו שהוא מקבל טומאה ולבדקן בדיני טומאה ועם זה מתיישב נמי מה דלא שאל להן אם האיש בעצמו שנגע בשרץ ונגע ללחם דג"כ עושה ללחם שני. ומ"ש וכאשר נגע כנף זה הבגד. לומר דודאי הבגד כוליה ראשון הוא אלא דדרך נגיעה קאמר או שאפילו אם השרץ הוא בכנף ובאותו כנף נגע לא חיישיני שמא נגע בשרץ עצמו ואין עושה אלא שני. א"נ איפכא דבידוע הוא שבכנף הבגד נגע אבל אם נסתפק לנו שמא בשרץ נגע הואיל ובכנף הוא מחמרינן בספיקא דאכתי מדרגה זו ספיקה דאורייתא הוי וספק ראשון הוא. ומ"ש וכאשר נגע בבשר היה הבשר שני. אף דלחם כתיב לאו דווקא הוא ולענין כוונת הביאור והדין חדא היא ולפיכך פירש על דבר המצוי דדרך הבשר להיות בתבשיל ולהיות נוגעין זה בזה ולחם דקאמר הוא כגונא דאמרינן בעלמא כל הסעודה קרויה ע"ש לחם. ועוד נראה לומר דמילתא פסיקתא קאמר דבשר קודש לעולם דין קדש לו לענין טומאה אבל לחם הקדש לפעמים אין לו אלא דין התרומה כמ"ש הוא ז"ל בי"א מאבות הטומאה הלכה י"ג כל חדש האמור בענין טומאת אוכלין ומשקין הוא קדש מקדש המקודשין כגון בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים וחלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהן הזבח והמנחות שקדשו בכלי ושתי הלחם ולחם הפנים משקרמו בתנור אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהן הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי אינן לא כקדש ולא כחולין אלא כתרומה ע"כ. והכא בקדש איירי דאף דמדרגת טומאה זו בתרומה נמי איתא משום דלקמיה נקטה דאיירי בטומאת משקין ולהיותן תחילה וכדפרישית לעיל דע"כ בתרומה עדיין לא גזרו לזה ולפיכך נקט לכל הסדר בגוונא חדא ובדבר השכיח. ומ"ש עוד נגע הבשר בנזיד היה הנזיד שלישי כו' דעתו בזה דעד כאן דאיירי באוכל דמונין בו ראשון ושני ולפיכך פירש דדוקא קאמר שנגע אל הנזיד והנזיד אל היין אמנם כאשר בא בשאלתו אל נגיעת המשקין דאין מונין במשקין כאשר נתבאר דלעולם נעשו תחילה ואם נגע משקה טמא אחד באחר ואפילו עד אלף פעמים כולן שוין לטומאה והילכך לא חילקן כסדר האוכל אלא או או קאמר כאשר נגע ביין או נגע בשמן ומה גם שכבר בא אל מדרגת השלישי ועד רביעי הוא דפוסל והילכך נמי או דנגע במאכל קאמר. ומ"ש ואין ספק כו' כלומר דודאי בזה שוין הן בין היין או השמן בין המאכל להיותן רביעי במגע אכל עם כל זה בדינין חלוקין הן דיין או השמן עשוין תחילה דנגעו בשלישי בקדש דפוסל למשקין קדש להיותן תחילה כמה שהקדמנו. והמאכל פסול לבד הוא דנקרא דאינו אלא רביעי ושוב אינו פוסל. והכל טמא. דעם כל זה בעצמן הן טמאין הכל להיותן נכללין תחת שם הכולל לטומאה והנה זה טעו שאמרו לא יטמא וזהו כו' בזאת השאלה. כוונתו בזה דאם שהן נשתבשו בטעות שתים האלה דאפילו אם אמרו יטמא היה טעותם בידם להיותם מדמין דין המשקין שהן תחילה ומטמאין עוד לדין המאכל הזה שפסול הוא ואינו מטמא והנה עוד טעו בזאת השאלה עד כי הגדילו לומר שהכל טהור ועיקר השבוש והטעו' בזאת השאלה לדעת רב שאמרו לא יטמא כלל שלא ידעו שהשלישי פוסל לרביעי בשרץ ולא ממה שנלמד מכוונתן דמדמין אוכלין למשקין או אם היו חושבין על שלישי שהוא רביעי ואמרו יטמא כדעת רבינא וכדלקמן:

עוד שאל להן ואמר אם היה טמא נפש הוא אשר נגע בכנפו אל הלחם ונגע הלחם בנזיד והנזיד נגע ביין ובשמן ובמאכל מה דין זה היין והשמן והמאכל ואמרו יטמא וזה מאמר אמתי כוונתו ז"ל בזה לפרש לכולהו אמוראי דטמא נפש דקאמר היינו טמא. מת ואם יגע בכל אלה קאי אכל הני נגיעות שזכר בשרץ לרב כדעתי' ולשמואל כדעתי' בין לס"ד דהמקשה ובין להמסקנא לטמא מת הוא דשאל להן דאאיש שזכר מתחילה קאמר הן ישא איש וגו' ואם הוא טמא מת מה דין זה בכל אלו הנגיעות אלא דהש"ס מקשה מ"ש לרב דהכא לא אישתבוש וקאמר דלא היו בקיאין אלא בטומאת מת. וכן לרבינא על טמא. מת היתה שאלתו ולא פליגי רב ורבינא אלא בזה דלרב לא נחשב זה לטעות אם הם דימו במחשבתן לכנות המשקין או המאכל בשם רביעי ואף דבאמת המאכל הזה שנגע בנזיד שבא מכח סדר טומאה זו שלישי הוי שהרי הכנף שנגע בטמא מת לעשה אב הטומאה כמוהו כפי אשר הקדמנו דכלים הנוגעים באדם שנגע במת אב הטומאה הן לענין מנין ראשון ושני וכאשר יתבאר עוד בדבריו ז"ל לקמן והלחם ראשון והנזיד שני והמאכל האחרון שלישי והמשקין לעולם תחילה הן מכל מקום לדעת רב לא נאמר בזה דאישתבוש בזאת השאלה מאחר שהמאמר בעצמו שאמרו יטמא אמתי הוא ולפיכך בקיאין הן בטומאות מת קאמר עלייהו דאנחנו אין מכנין אותם בשם טועין אם לא מה ששמענו מפיהם כמו בשאלה הראשונה דלא היו יודעין שהשלישי פוסל לרביעי בשרץ. אמנם לרבינא גם זה הוא נחשב לטעות ממה שאנו למדי מתשובתן דלא היו יודעין בחלוקי דינים אפילו בטומאת מת כמו שיתבאר:

אולם שמואל אמר לא אישתבוש כהני. וזהו שהוא יאמר שמאמר חגי בשאלה הראשונה ונגע בכנפי לא ירצה בו שכנפו נגע בלחם אמנם ירצה בו שנגע אוכל בכנפו. עוד נגע מאכל זה בלחם ולחם בנזיד והוא אמרם בגמרא מי כתיב ונגע כנפו ונגע בכנפו כתיב במה שנגע בכנפו ירצה לומר שאומרו ונגע בכנפו אינו מן האיש אשר נשא שרץ בכנפו ואמנם הוא מן הדבר אשר. נגע בזה הכנף ויהיה חגי שואל להן מחמישי בקדש והוא טהור וזה שהכנף ראשון והאוכל אשר נגע בו שני והלחם אשר נגע בזה האוכל שלישי והנזיד רביעי והוא פסול ואינו מטמא כמו שקדם וכאשר נגע הנזיד ביין ושמו ומאכל יהיה הכל טהור לא המשקה אשר הוא. יין ושמן ולא המאכל יטמא לפי שכל אחד מהן חמישי וחמישי בקדש טהור. וכן השיבוהו ואמרו לו שזה החמישי לא יטמא. עד ששאל להן אם היה טמא נפש הוא אשר נגע בכנפו על זה הסדר מה יהיה דין היין והשמן והמאכל ואמרו לו יטמא וזה אמת גם כן לפי שהוא יחזור אז רביעי ויהיה. היין והשמן תחילה שהוא משקה קדש שנגע בשלישי ויהיה המאכל פסול להיותו רביעי כמו שקדם וביאור זה שטמא מת אין כנפו הוא ראשון אבל כנפו הוא אב הטומאה כמו שכבר בארנו שהנטמא במת כאשר נגע בבגדים או בכלי שטף ישיב אותן אב הטומאה ויהיה הכנף בגד מטמא נפשי אב והדבר אשר נגע בו ראשון כמו שאמר שמואל והלחם שני והנזיד שלישי ויהיה השלישי הוא אשר נגע במשקה קדש ואוכלין של קדש ויהיה הכל טמא וזהו לשון הש"ס שאמר שמואל לא הכא אישתבוש כהני ולא הכא אישתבוש כהני לא הכא אישתבוש כהני רביעי בקדש בעא מינייהו ואמרו ליה טמא ולא הכא אישתבוש כהני חמישי בקדש בעא מינייהו ואמרו ליה טהור. ומה שכתב הוא ז"ל לשמואל דאמר ונגע בכנפו כתיב. אמנם ירצה שנגע אוכל בכנפו כו'. אינו מן האיש אשר נשא שרץ בכנפו כו'. רצה לומר דאינו מוסב על האיש אשר נגע שרץ בכנפו ובכנף זה נגע אל הלחם כי אם על הדבר שנגע בכנפו. ודיקדק בדבריו ז"ל בתחילה לפרש דדבר אחר שנגע בכנף הוא אוכל ואוכל זה נגע בלחם. לומר דאין אתה מוצא אלא באוכל דכלי אינו מקבל טומאה מן הכנף שהוא ראשון ומשקה נמי לא הוי דא"כ חזר להיות תחילה כדין המשקין והיה הלחם שני והנזיד שלישי והיין או השמן או המאכל רביעי אמנם אם היה הדבר זה שנגע בכנף אוכל הוא דאנו מוצאין בזה הסדר חמישי. ומ"ש עד ששאל להן אם היה טמא נפש הוא אשר נגע בכנפו על זה הסדר. ירצה הוא ז"ל בזה דדוקא על זה הסדר דאם יגע בכל אלה קאי אכל הנגיעות שזכר בשרץ והכנף נגע בדבר אחר וזה הדבר אשר נגע בכנף ונגע בלחם יהיה מה שיהיה בין אוכל בין משקה בין כלי לעולם ראשון הוא דהוי כמו שביאר בדבריו ז"ל דהכנף שנגע בטמא מת הוא אב כמוהו כפי אשר הקדמנו אבל הנוגע בכנף אפי' הוא כלי איני אלא ראשון דאין אתה מוצא כלים השנים הבאין מנגיעת טומאת מת שיעשו אב הטומאה אא"כ אדם הוא באמצע כאשר ביארנו בהכללים הקודמים כגון כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת אבל כלים שנגעו בכלים שנגעו באדם שנגע במת אף דבקירוב הנגיעות מהמת שוין הם לכלים השניים שבנושא הראשון אינם נחשבים לאב כמוהם דלעולם אין כלים השניים בנגיעה כמו הראשונים שנגעו בהן עצמן וזה מבואר בראשון דאהלות. ולפיכך סתם דבריו ז"ל בפירוש שאלה השניה וכתב הדבר אשר נגע בו ראשון כו'. ומ"ש וזה אמת ג"כ לפי שהוא יחזור אז רביעי כו' רצונו לומר בזה שאנחנו מוכרחין בפי' זה לשמואל לומד שיהיה המאכל האחרון או המשקה אשר נגעו בנזיד שיחזור לרביעי כלומר שהוא חוזר לרביעי כמו רביעי במגע וזהו דפירש לקמן והדבר כו' כמו שאמר שמואל. כלומר כמו שאמר בשרץ שהוא ע"י נגיעת ד"א בכנף וכן בטמא מת ואז נגיעה אחרונה חוזרת לרביעי דבנגיעת הלחם בכנף עצמו היה המאכל האחרון או המשקה חוזר לשלישי ואף דמכל שכן דטמא הוא. אמנם צריכין אנחנו לידע מכח תשובתן אם בקיאין ברביעי בקדש הן ולפיכך מן ההכרח הוא לפרש סדר השאלה שיחזור לרביעי והיתה תשובתם אמת בזה שאמרו יטמא ואם דעדיין נגיעת האחרונים דקחשיב חלוקין בדינם הם דהמשקין חוזרין לתחילה ומטמאין לאחרים והמאכל לרביעי ופסול לבדו הוא מ"מ החשובה היא אמת שכולן נכללין במאמרם יטמא ויהיה הכל טמא בשם הכולל כפי שהקדמנו וכן אין אנו מוכרחין לחשבם כטועין ולא לידע החילוק בין האוכלין למשקין אם תשובת השאלה כהוגן הוא. ובזה סברת שמואל נוטה במקצת לסברת רב כפי דעתו כאשר ביארנו אמנם מה שהוסיף בזה שמואל בשאלה השניה לדעתו הוא דמן ההכרח לומר בסדר השאלה דרביעי בקודש בעא מינייהו כמבואר. וזה נמי כוונת דבריו ז"ל במה שמסיים וזהו לשון הש"ס שאמר שמואל כו' רצונו דאם דאינו מפרש בהדיא הכי לשמואל בשאלה השניה אנחנו למידין. מדברי הש"ס מדאמר לשמואל מדהכא לא אישתבוש התם נמי לא אישתבוש ומדמצינו בשאלה הראשונה דקאמר לא אישתבוש דעל חמישי היתה כוונת השאלה כמו כן בשאלה השניה בדק אותם אם יודעין הן מדין רביעי ובין בשרץ ובין בטמא מת בקיאין היו בזה לדעת שמואל:

ובא בסברא שלישית ואמר שהן טעו בשתי התשובות. אולם בתשובה הראשונה כמו שאמר רב וזה שיהיה הכנף הוא אשר נגע בלחם. אולם תשובתם השנית אמר בטומאת מת נמי לא בקיאי הכא רביעי והכא שלישי. וביאור זה שרבינא אמר שאמרתם יטמא ושיהיה היין והשמן והמאכל טמא כמו שזכרו להיותם טועין במדרגות הטומאה לפי שהן חשבו שזה אשר נגע בנזיד רביעי בין לטמא מת בין לשרץ אבל רביעי של שרץ טהור לקדש ורביעי של טמא מת טמא הנה הן טעו בשתי התשובות לפי שרביעי של שרץ פסול בקדש כמו רביעי של טמא מת וכן הרביעי מאיזה אב שיזדמן וזה אשר חשבו רביעי לטמא מת הוא שלישי לפי שהכנף הוא אב הטומאה כמו שהתבאר והלחם ראשון והנזיד שני והיין והשמן והמאכל כל אחד מהן נגע בשני ויהיה הכל טמא כמו שזכרו אבל המאכל טמא והוא שלישי לא רביעי כמו שחשבו שהכנף מן טמא מת וולד טומאה כמו כנף שרץ. וזה מה שנפל המחלוקת בין חכמי הש"ס בזאת התשובה. רב יאמר שטעו בתשובה הראשונה ואמרו אמת בשניה ושמואל יאמר שצדקו בשתי החשובות דרבינא יאמר שלא צדקו בשתי התשובות. אלו הדברים שהמה צריכים ביאור ביותר ולהעמיק בכוונת דעתו ז"ל והוא דרבינא ג"כ מפרש סדר השאלה כמו שאמר רב דהכנף בעצמו הוא אשר נגע בלחם ובין בשרץ ובין בטמא מת לרביעי הוא דחשבו לדעתם אלא דבשרץ לא היו יודעין מרביעי וחשבוהו לטהור ובטומאת מת היו יודעין ואם דבשאלה שניה מאמרם אמתי ונכון הוא עם כל זה חשבם רבינא לטועין גם בזאת השאלה וקאמר בטומאת מת נמי לא בקיאי מחמת שלא היו יודעים בחלוקי דינים בטומאת מח כפי שאנו למדין זה מתוך תשובתם ואמרתם יטמא כאשר יתבאר וזהו סברא שלישית אליבא דרבינא לא כרב בסברתו ולא כשמואל כמבואר. וביאור זה שרבינא אמר שאמרתם יטמא כו'. רצונו ז"ל בזה דמדאמרו יטמא על נגיעה האחרונה בטומאת מת כמו שמצינו בחשובתם דאמרו יטמא כדרך השאלה ולא יטמא לומר דאפילו לאחרים מטמא נשמע מזה להיותם טועין במדרגות הטומאה גם בטמא מת לפי דהן חשבו לנגיעה האחרונה שנגע בנזיד לרביעי בטמא מת כמו בשרץ ולפיכך אמרו בטמא מת יטמא רצונם דכה"ג בטמא מת הוא דטמא ולא בשרץ שלא היו בקיאין ברביעי בשרץ ועוד דאם נאמר שחשבוהו בטמא מת לשלישי כפי האמת אם כן מה זה אשר השיבוהו בטמא מת יטמא והיה להם להשיבו דמדרגה זו אפי' בשרץ טמא דהרי משלישי בשרץ היו יודעין. דודאי אין לומר דלא היו בקיאין בשרץ אפילו משלישי דהרי אנו רואין שהשיבו בשאלה הראשונה על נגיעה האחרונה שהוא יין ושמן ומאכל לא יטמא ואם גם משלישי בשרץ לא היו יודעין היה להן לומר דאפי' הנזיד איננו טמא אלא ודאי מדהשיבו על נגיעה האחרונה בשרץ לא יטמא ועל נגיעה האחרונה בטמא מת יטמא למדין אנו דחשבוהו גם בטומאת מת לרביעי והנה הן טעו בב' התשובות. לפי שרביעי של שרץ כו' וזהו כמו דעת רב בשאלה הראשונה. וזה אשר חשבו רביעי כו'. ועוד טעו בשאלה שניה במדרגת הטומאה שחשבוהו לרביעי ושלישי הוא באמת. ויהיה הכל טמא כמו שזכרו אבל המאכל טמא והוא שלישי. רצונו בזה דבאמת המאמר הוא נכון דהכל טמא הוא ונהי דבמשקין אין נ"מ מזה אם לרביעי בנגיעה חשבו להן או לשלישי סוף סוף חוזרין להיות תחילה לעולם דהרי אף לדעתם בשלישי בקדש נגעו כאשר התבאר אבל במאכל זהו דטעו לפי תשובתן שהרי טמא הוא דשלישי הוי מחמת הכנף שהוא אב הטומאה ופוסל עוד לעשות רביעי והמה לרביעי בלבד חשבו לדעתם שהכנף הוא ראשון לטומאה בטמא מת כמו כנף שנגע בשרץ ואינו כן. וזה מה שנפל המחלוקת כו' ואמרו אמת בשניה. כלומר דרב לא חשיב זה לטעות במה דחשבו שלישי לרביעי הואיל והמאמר אמתי דאמרו יטמא כאשר נתבאר לדעתו. ושמואל יאמר שצדקו כו' כפי אשר קדם ולרבינא לא צדקו בשתי התשובות דבזה הוא פליג על רב דאכתי טעות הוא בשאלה שניה ואם דהוא מפרש כדעת רב וכמבואר. זהו פירוש דבריו ז"ל בביאורו לשיטה עמוקה זו על נכון ועל קו האמת ודרך הישר ולפי פירושו ז"ל יתיישבו כל הספקות והדיוקים אשר נפלו בסוגיא זו לפי פירוש רש"י והתוס' ז"ל אשר זכרנו ומעתה יתבארו דברי מה שפירשתי בפנים לפי שיטת האי תלמודא וכאשר ציינתי שם כל חד וחד לפי שיטתו ונימוקו. והנך רואה מהכללים והענינים בדינים אלו כי ארוכים ורחבים המה ועמוקים מני ים וכאשר סיים הרמב"ם ז"ל בדבריו שם וז"ל הנה כבר התבאר לך שהענין קשה בעצמו ואפילו בזמנים הקודמים והבן אמרם עתידה תורה שתשתכח מישראל משכתח דיני טומאה וטהרה וכן למה שצוה השם יתברך להנביא בשאלה מזה אמר לו שאל נא את הכהנים תורה והנה היא התורה בסתם הוא הלימוד בטומאה וטהרה וידיעת דינם וכן ג"כ אמרו בטומאת וטהרות הן הן גופי תורה ואיך הוא המביא לרוח הקדש כמו שאמרו וטהרה מביא לידי קדושה ע"כ. ומה שצריכין אנו עוד לבאר לפי מה שכתבתי לעיל בקיצור כללי דיני טומאת אוכלין ומשקין דהמשקין יהיו שניות מד"ת אם קיבלו טומאה מאדם וכלים וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בעשירי מאה"ט הלכה י' וע"ש. דמשמע מדבריו שם דדוקא מאדם וכלים. והרי משכחת לה נמי אם קיבלו מאוכל ראשון דכן משמע מסוגיא שיטת ר"ח סגן הכהנים דמדאורייתא אין אוכל עושה כיוצא בו הא למשקה מטמא וכן פירש"י ז"ל שם דף י"ט ד"ה א"ל וע"ש וצ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל כפי' רש"י שם ואינו מוכרח לפרש כן דהואיל ואנן לא דרשינן יטמא יטמא אפילו אוכלין אין מטמאין לאחרים ומה שכתב הוא ז"ל בריש פרק שביעי מהל' הנזכר ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה. ומשמע מזה דאוכל מטמא משקה מדשינה בדבריו בין אוכלין ומשקין וזה לכאורה סותר למשמעות דבריו בפרק העשירי שם ואפשר דהא דקאמר הכא אין אוכל מטמא אוכל לאו דוקא הוא והא דשינה לומר במשקין אין מטמאין. דבר אחר הוא מדסיים שם אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאוהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין ואין אוכל מטמא כלים שנגעו בו לעולם ואפילו מדבריהם וכן גזרו על המשקין הטמאים שיטמאו אוכלין או משקין או כלים שנגעו בהן ע"כ ולפיכך קאמר ברישא דמשקין אינן מטמאין כלל מן התורה לומר אבל מד"ס גזרו על הכל שהן מטמאין לאפוקי אוכלין שאפילו מד"ס אינן מטמאין כלים וממקומו מוכרח הוא דסובר כן דהרי קאמר מד"ס גזרו על האוכלין הטמאין שאם נגעו במשקין טמאין ש"מ מדאורייתא טהור:

הרי למדנו לשלישי מן הכתוב. כדפרישית בפנים כי היכי דלא תאמר דיו כן פרש"י ז"ל שם ומסיים הוא ז"ל בפסחים דף י"ח דקי"ל בבבא קמא פרק שני דף כ"ה דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו עכ"ל וקשה דהרי ר' טרפון הוא דקאמר הכי אבל לרבנן מסיק התם דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו. והתו' שם כתבו דאפי' למ"ד דאמרי' בעלמא דיו ואפי' דמיפרך ק"ו מודה הבא דבמה מצינו ילפינן שלישי ממחוסר כיפורים דמחוסר כיפורים כשלישי הוא שאינו עושה כלום בתרומה ופוסל בקודש והה"ד בכל שלישי והילכך אלים ק"ו דהכא ולא שייך למימר דיו עכ"ל ונראה דנאדו מפי' רש"י ז"ל מכח הך קושיא דלעיל ולפיכך פירשו שם נמי הא דאמר לקמן למדנו שלישי בקדש מן התורה דהוי מני למידרש גם שלישי לקדש ק"ו מטבול יום אלא דניחא ליה להביא מקרא. אלא דאכתי לא הונח לנו האי פירושא לשיטתא דהכא לר' ישמעאל לקמן דקאמר בהדיא דילפינן שלישי בקדש בק"ו מטבול יום ולא במה מצינו ממחוסר כיפורים. וראיתי בכפר הליכות עולם בשער הרביעי פ"ב שכתב בשם התוס' וז"ל ויש לדקדק בכמה דוכתי שדורש ק"ו ואינו אומר דיו בפ"ק דקידושין דבעי למילף ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה מק"ו משפחה כנענית שאין ביאתה וכו' זו שביאתה מאכילתה ע"י חופה אינו דין שכספה מאכילתה וקשה ולימא דיו אסוף דינא דמהיכא ילפת מביאה מה ביאה שע"י חופה אף כסף נמי שע"י חופה הניחא לר"ט דאמר דהיכא דאיפרוך ק"ו לא אמרינן דיו אלא לרבנן קשיא לכך נראה לתוס' דלא שייך לומר דיו אנא היכא שהק"ו אתא לרבות דבר חדש שאין כתיב כלל כגון ההיא דכיצד הרגל דבעי למילף נזק שלם בקרן אחצר הניזק והיינו דבר חדש דהא ברה"ר קרן חצי נזק הוא דמשלם אבל היכא דעיקר ק"ו לא אתי כ"א לפרושי ולגלויי מילתא בעלמא לא שייך לומר דיו ובהא ניחא הא דקידושין דהא התם אין הק"ו עיקר אלא פירושא וגלויא בעלמא הוא דבן בתירא קאמר התם דאשה אוכלת בתרומה מכל טהור בביתך יאכל אותו ואתא ק"ו לגלות דארוסה בכלל ביתך הילכך לא אמרינן דיו אפי' לרבנן (כן תירץ רבינו שמשון מקוצי בתוס' שם דף י) וכן יש לומר בפסחים פ"ק דבעי למילף רביעי בקדש מק"ו דשלישי בתרומה והרי הוא מוסיף מעלה אחת על המלמד ולא קאמר דיו והיינו משום דקדש טמא מיהא כתיבה ביה ולא אתא ק"ו ללמד דבר חדש שאין כתוב בו כלל הילכך לא אמרינן דיו וכמה מקומות בגמרא נוחין בכך עכ"ל. ואע"ג דקרן נמי כתיבה מ"מ נזק שלם בקרן משינה לא כתיבה בהדיא אלא דבא ללמוד בק"ו מנ"ש דשן ורגל ולא דמי לטמא בקדש:

אתייא דר' יוסי בשיטת ר"ע רבו. ובבבלי פסחים שם קאמר מכח האי קושיא דפרישית בפנים דבשיטת ר"ע רבו אמר וליה לא ס"ל והכא מפרש דס"ל נמי לר' יוסי דרשת ר"ע יטמא יטמא והיינו דמקשי ר' חייא ור' אבהו קאמר עלה מהאי טעמא דלית ליה לר' יוסי האי ק"ו. ובעל קרבן העדה פירש בחגיגה שם להאי אתייא דרבי יוסי כו' למילתא באפי נפשה ולפירושו מה שיטתיה דר' חייא בשם ר' יוחנן הכא וכן מה שפי' שם ז"ל כן ר' יוסי אמר וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא אחרים דאל"כ כיון דס"ל לר' יוסי טומאה אינה עושה כיוצא בה איך אפשר לבא לידי רביעי אבל אם דריש יטמא דגבי משקין ניחא השרץ טמא הכלי ה"ל ראשון כלי אוכל ואוכל משקה ומשקה אוכל עכ"ל. ותלי תניא בדלא תניא דשם בגמרא אמרו עלה דר' יוסי דשמעינן לדידיה ואמר דטומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא כדתנן במסכת טהרות פ"ד והכא היכי דריש וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא לטמא טומאת אוכלין אחה אומר לטמא טומאת אוכלין או אינו אלא לטמא טומאת משקין אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר רב פפא לא מצינו טומאה שעושה כיוצא בה. הרי דאמרו הא דדריש יטמא יטמא לטומאת אוכלין ולא למשקין הוא משום טעמא דטומאה אינה עושה כיוצא בה ולא על עיקר הדרשה יטמא יטמא לטומאת אחרים ועוד דנתן טעם משום דאל"כ איך אפשר לבא לידי רביעי ואיך נעלם ממנו כל האי סוגיא דהכא ואם דציין שם לכאן וכולה סוגיא מוכרחת דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא ואפי' לר"ע דדריש יטמא יטמא קאמר לעיל דרביעי משום מעלה וזה כשיטת רש"י בחגיגה וכן בפסחים ודלא כשיטת תוס' שם ד"ה לא לישתמיט וכן הוא לר' יוסי ואף דדריש מק"ו וכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל ואף דהביא ק"ו דר' יוסי בפי"א מהל' אה"ט. וכן מה שפי' שם בענינא דדיו כמה מהדוחקים ודיו אמינא למילתא ולא רציתי להעתיקם:

עד כדון כר"ע כו'. ובעל קרבן העדה כתב שם בשיריים שלו וז"ל לא ידעתי רבי ישמעאל היכן הוא ונראה דר"י דסובר דברה חתורה כלשון בני אדם כמפורש בפר"א דמילה סובר נמי דלא דרשינן יטמא יטמא אחרים והיינו דפריך כר"י מנלון ובכן דרך הש"ס ירושלמי בכמה מקומות שמקשה כן אר' ישמעאל עכ"ל וראש דבריו אמת הוא אבל סופו ניכר דנתחלק לו הל' במקרא דמה שייכות לשון בני אדם לקריאת יטמא יטמא ועל הלשונות כפולים שנאמרו בכתוב הוא דפליגי הכי ר"י ור"ע בפרק הערל והכא בריש פרקין ובהרבה מקומות ומה יענה בהא דאמרי' הכא ריש יבמות עד כדון כר"ע כר' ישמעאל כו' האם גם שם על קריאת ולשונות יתירין יפרש וכן בכמה וכמה מקומות לאין מספר וכולהו ע"כ כמו זו דברי כו' מיתפרשה כדפרישית בפנים:

דנין לו דין מן הדין. בעל קרבן העדה פירש שם בקרבנו וז"ל ופריך וכי דנין דין ק"ו מדין ק"ו דהא שלישי בתרומה גופא ילפינן בק"ו ואיך ילפינן רביעי בקודש מיניה בק"ו ומשני שיהא הכל משועבד להלכה כלומר ודאי הלכה למשה מסיני היא דשלישי בתרומה ורביעי בקדש פסולין וק"ו אינו אלא אסמכתא בעלמא עכ"ל וזה קרבן שגגה הוא דהרי מסקינן בפשיטות בפ' איזהו מקומן דף נ' דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בק"ו. ומי הגיד לו זה שהיה ר' ישמעאל מקובל ברביעי בקדש דהלכה למשה מסיני הוא יותר מכל הני תנאי ואמוראי דהכא והרי אמרו בסוגיא זו עד שלא גזרו רביעי בקדש כו' או לאחר שגזרו וחלילה שיעלה על הדעת לפרש הלכה זו הל' למשה מסיני וכבר ביארנו כמה פעמים בזו ההלכה דדעת רוב המפרשים דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא וכן דעת הרמב"ם ז"ל בי"א ובי"ב מהלכות אה"ט וכן פסקי. שם מה"ט דחולין שנעשו על טהרת קדש לאו כקדש הן כמבואר בפ"ג דחגיגה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף