פני משה/בבא מציעא/ד/ב

פני משה בבא מציעא ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' כיצד. לפרושי מתני' דלעיל קאי דקתני מטלטלי' וכן הפירות קונות את המעות ואין המעות קונה אותם ומפרש דין הקנייה:

משך ממנו פירות. הנקנין במשיכה אין יכול לחזור בו אע"פ שלא נתן לו המעות:

נתן לו מעות ולא משך הימנו הפירות יכול לחזור בו. זה וזה ומדין תורה מעות קונות שהרי הן בכלל קנין דכתיב או קנה מיד עמיתך ותקנת חכמים הוא דמשיכה דוקא קונה ולא מעות גזירה שמא יתן לו הלוקח דמי החפץ ויניח מקחו בבית המוכר ובתוך כך תפול הדליקה בבית המוכר או אונס אחר שיבאו לסטים עליו ואם יהיה ברשות לוקח יתמהמה המוכר ולא יחוש להציל ולפיכך העמידוהו חכמים ברשות המוכר כדי שיטריח וישתדל להציל שהרי אם יאבד יהיה חייב לשלם:

אבל אמרו. חכמים מי שפרע וכו' ואע"פ שיכול לחזור בו אוררין אותו בב"ד ואומרים לפניו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו ואח"כ יחזיר לו את מעותיו:

ר"ש אומר וכו'. ר"ש פליג אמילתי' דת"ק דקאמר נתן לו מעות ולא משך הפירות יכול לחזור בו בין מוכר בין לוקח וקאמר ר"ש דלא תקנו חזרה אלא במוכר דכל שהכסף בידו ידו על העליונה והוא יכול לחזור בו ולא הלוקח וטעמא דעיקר תקנת החזרה כדי שיטרח להציל אם תפול דליקה בביתו וכשהעמידו חכמים ברשות המוכר כבר יטריח עצמו להציל שהרי אם יתייקר ברשותו נתייקר ובשביל כך ימסור עצמו להציל שחושב אם יתייקר אחזור בי ואין הלוקח בחזרה ואין הלכה כר"ש ואם היתה עלייתו של הלוקח שיש בו חפץ הנמכר מושכרת להמוכר לכ"ע משנתן את המעות אין א' משניהם יכולין לחזור בהן דטעמא מאי אמור רבנן משיכה קונה ולא מעות גזירה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה הכא דעליה דלוקח הוא איהו בעצמו טרח ומציל ליה ובכה"ג לא תקנו חכמים משיכה:

גמ' ומה היה חמסין. דחמס משמע לאו גזל ממש וכדאמרינן חמסן דיהיב דמי והן היו גוזלין ממש והלכך מפרש לה שהיו מתכוונין ליטול פחות משוה פרוטה שאינו יוצא בדיינין ואע"פ שהיו גוזלין ממש כחמס הוא:

רבה רבה. לג"ש כתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכתיב באנשי סדום זעקת סדום ועמורה כי רבה:

כמעשה אלו. של דור המבול כך של אנשי סדום שהיו עושין כן וכדדריש באגדת חלק רעים אילו לאילו וחטאים בג"ע וכו':

ולא אמרין לה לכל אפין. לאו כל אפין שוין בהא דאיכא דלא אמרו הלכה כר"ש:

למלחא. על קניית מלח מאיש אחד וחזר ביה ההוא גברא שנתייקר המלח:

אמר לא ידע. וכי אין אתה יודע שיבא מגל להכרית שוקו וכלומר שצריך אתה לקבל עליך מי שפרע:

יהב דינרין למטכסה. על בגדי משי שקנה ממנו נתן לו מקצת הדמים וחזר בו המוכר:

או יתן לו כדי עירבונו. כנגד מקצת דמים שיש בידו ליתן לו כל סחורה או יקבל עליו מי שפרע:

או יתן לו כל מקחו. דס"ל לר' יוחנן במקצת דמים שקיבל קנה זה כל הסחורה לענין שצריך לקבל עליו מי שפרע אם חוזר בו:

ר' אילא אמר. עירבון ממש הוה שנתן לו משכון על המקח ופליגי ר' חייה ור' יוחנן אם קנה כל המקח לענין זה:

מקצת דמים נתן לו. ופליגי כדלעיל במקח שאין דרכו לקנות חציין. אלא שדרכן למכור כמו שהן שלימין כגון פרה וטלית בזה מודה לר' יוחנן דבמקצת דמים קנה כל המקח:

טבעת אין בה משום עירבון. אם נותן טבעת לערבון על המקח לאו כלום הוא וכן אמר בהאי תלמודא סוף מסכת שביעית וכדמפרש התם טעמא מה בין זהוב ומה בין טבעת זהוב דרכו להשתנות טבעת בעינה הוא וכלומר אם נתן לו דינר זהוב לערבון דרכו להוציא ולשנות וליתן לו זהוב אחר כשיביא לו מעות כסף בעד מקחו אבל טבעת נשארת בעינה שהרי זה אינו יכול להוציאה ומתחלה לא לקחה אלא לסימן בעלמא ולא הקנה לזה המקח בשביל הטבעת שאין לו בה הנאה של כלום:

בדברים. ולא קיבל ממנו מעות אין מוסרין אותו למי שפרע אם חוזר בו שאין בהם אלא משום מחוסרי אמנה:

חוזר. ואין בו משום מחוסר אמנה. וחסר כאן ובשביעית גריס לה הקושיא שהקשה ר' יוסי לר' יעקב וההן לאו צדק והן צדק. וכי זה ההן צדק שלו שדרשו חכמים שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק ומשני בשעה שאמר הין של צדק הוה. וכדהכא. אמרי. בשעה שאמר לו ליתן צריך שיהא בדעת גמורה שלא יאמר לו דרך כיזוב והיתול אבל מבתר כן אם חזר ביה חזר ביה כצ"ל ול"ג לא א"נ ה"ק לא איכפת בדבר אם חזר ביה או לא חזר:

הדא דתימר בעני. שאמר ליתן מתנה דלא סמכה דעתו של המקבל אבל בעשיר שאמר ליתן מתנה לעני נעשה נדר וצריך לקיים נדרו:

רב. היה מצוה למשרתו כשאומר לך תן מתנה לעני תתן לו מיד ולא תשאל אותי עוד לפי שאיני יכול לחזור בו ואם הוא עשיר המלך בי שנית אם לא החזרתי בו:

יקר משח. נתייקר השמן ורצו קרוביו לחזור בהן:

א"ל מד"ת. הוא דמעות קונין אבל כבר אמרו חכמים אין קונין שלא יאמר המוכר ללוקח נשרפו חיטיך בעליה ומדברי חכמים יכולין לחזור בהן:

נחמן. ומקשי ר' יצחק עלה לענין מאי נאמן הוא דקאמרת שהרי אחר שתקנו חכמים דאין מעות קונות לא שייך נאמן כאן וכדמסיק הקושיא:

מהו אנן קיימין אם בשקנו לו מעותיו. האי קנו לאו לשון קנין הוא שהרי אין מעות קונות אלא הגיעו קאמר וכלומר אם כבר הגיעו לידו מעותיו ואומר נשרפו חטיך בעלייה ואמרת נאמן הא לא מצית אמרת דשלו נשרפו דכיון דמעות אינן קונות המקח ברשות המוכר הוא וההפסד שלו היא וצריך להחזיר לו מעותיו:

ואי בשלא קנו לו מעותיו. שעדיין לא קבל ממנו המעות והלה תובע תן לי המקח ואשלם לך והוא אומר לו נשרפו חטיך:

של זה נשרפו. בתמיה וכי החטים של לוקח הוא דצריך זה לטעון נשרפו הלא לא קנה כלל ואפי' מי שפרע אין כאן ולא שייך הכא לומר נאמן כלל. ויש לפרש נמי בלשון קנין ממש:

אית לי גבך מאה דינרין מהדין ביתא. כגון שהשכיר לו ביתו לדור בו והקדים המשכיר ונתן לשוכר עשרה דינרין להוציא על הבית לתקנו וליפותו וכיוצא בזה והתנה עמו שיוסיף בדמי שכירותו בכל שנה בשביל העשרה דינרים שהקדים לו עד שיעלו לסך מאה דינרין:

שרי. ואין כאן משום רבית דמכיון שהמעות שהקדים לו בגוף הבית הוא דמפיק להו תוספות השכירות שמוסיף לו לאו בשביל שכר המעות הוו ומותר:

מהדין כרמא. ואם הקדים לו מעות על הכרם שלו ויוסיף לו כך וכך בכל שנה אסור וכדמפרש ואזיל:

בית אינו מצוי ליפול. שהבית קבוע הוא ולא שכיח שיפול ומפני כך מה שהוא מוסיף לו דמי שכירות הבית בשביל שהקדים לו עשרה דינרין לתקן את הבית ולצור בו צורות וכיוצא בו מה שיוציא על גוף הבית דבר קביעות הוא ונמצא שלאו בשביל שכר המעות שהקדי' הוא מוסיף לו:

כרם מצוי ליפול. שהכרם בעצמו אינו דבר קבוע ומצוי הוא ליפול ולא שייך בזה לומר שמה שמקדים לו להוציא על גוף הכרם הוא לפי שאינו עומד וקבוע הוא הלכך מה שהוא מוסיף לו בשביל שכר המעות שהקדים לו ואסור:

את שמע מינה בר נש וכו'. מדין רבית שזכר ר' סימון כאן שמענו ג"כ דין בקניית המקח:

במנת דתיקום לי בהון מאה גרבין. על מנת שתעמוד לי מאה גרבין של יין וכיוצא בהן מכיון ששלח ידו במעותיו להשתמש בהן:

צריך להעמיד לו מקחו. ואינו יכול לחזור בו ושייך לומר כאן מעות אינן קונות דלא אמרו אלא על איזה סחורה ומטלטלין וכה"ג שמכר לו ששייך בהן קניה אחרת ואין מעות קונות לו עד שימשוך וכיוצא בו מדרכי הקניה אבל במעות שנותן לו ע"מ להרויח מכיון ששלח בו יד אינו יכול לחזור בו וזה שמעינן מהאי דינא דלעיל דלא חילק אלא בגווני דאית ביה איסורא משום רבית או לא אבל מכל מקום המקח קיים ואינו חוזר:

או קנה מיד עמיתך. ומכאן למד דקנין משיכה מן התורה הוא דמיד כתיב דבר הנקנה מיד אל יד וכתוב בו עמיתך לומר מיד עמיתך את צריך לקנות במשיכה ולא במעות אבל מן יד העכו"ם אין את צריך משיכה אלא מעות קונות בו:

על דעתיה דר"ל דאמר מעות אינן קונות מד"ת קשיא לאיזה דבר מוסרין וכו' דמכיון דאין כאן קנין כלל אמאי אמרו חכמים דצריך לקבל עליו מי שפרע:

אמר ר' יוסי בר בון ואתייא כהן תנא דתני וכו'. כלומר טעמא דמתני' אליבא דר"ל דהואיל דאיכא נתינת מעות בהדי דברים קאי עלייהו במי שפרע וכהאי ברייתא דתני בתוספתא פ"ג הנושא והנותן בדברים לבד ולא נתן מעות בהא הוא דאין מוסרין אותו למי שפרע אבל כי איכא מעות בהדי דברים דבאו לכלל מעשה לד"ה מוסרין אותו למי שפרע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף