מראה הפנים/בבא מציעא/ד/ב

מראה הפנים בבא מציעא ד ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הלכה כר' שמעון ולא אמרין לה לכל אפין. יש לפרש דלא אמרין לה לכל אפין לומר דלאו בכל ענין אמרו כר"ש דאין הלוקח יכול לחזור בו דיש אופן אחד דגם הלוקח יכול לחזור בו כגון דאיתניסו הפירות ביד המוכר דבהא אפי' ר"ש מודה לדעת ר"ת שכתבו התוס' דף מ"ז ע"ב ד"ה אא"ב וכו' ע"ש. ודין זה דאם נשרפו חטים הלוקח חוזר בו והמוכר חייב לשלם מוסכם הוא מכל הגאונים ז"ל מלבד בעל המאור ז"ל שחולק בדבר זה ועיין לקמן ד"ה שמואל וכו' נשרפו חטיך וכו' מה שכתבתי מזה. ומיהו כבר מוסכם מהמסקנא דש"ס דילן דהלכה כחכמים בכל אפין:

אמר לא ידע דכבר יהבון וכו'. שילכו המגלים לתוך שוקיו וכו' ממי שאינו עומד בדיבורו. ומשמע דאף שאוררין אותו אפ"ה אין אומרים לו לנוכח הוא יפרע ממך וכו' וזהו הפי' דאמר רבא התם דף מ"ח ע"ב מילט לייטינן ליה. כלומר שאוררין בפניו ואומרי' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז ממכירה הל' ב' אוררין אותו בב"ד וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכן הסכימו רוב האחרונים. ואוררין אותו דקאמר ר"ל בפניו. ולפ"ז הא דפי' רש"י שם בדברי אביי אודועי מודעינן ליה דע שאם תחזור סופך להפרע ממך ולכאורה הא אביי מקיל טפי מרבא דהא קאמר טעמא דכתיב ונשיא בעמך וגו' אלא דלאביי ה"פ דלא אמרינן ליה שום קללה בהחלט אלא דע שאם תחזור וכו' בדרך תנאי ולרבא אמרי' בהחלט מי שפרע וכו' ומ"מ שלא למכח. והאי עובדא דרב חייא בר יוסף איפכא איתא התם דיהבו ליה זוזי אמלחא:

מקצת דמים נתן לו. והכי מסקינן מהתם דערבון דקאמר בנתן מקצת דמים מיירי ובהא הוא דפליגי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן וקי"ל כוותיה דר' יוחנן דקנה כנגד כולו ובמטלטלין לענין מי שפרע כמסקנת הפוסקים. אבל בנתן משכון על הדמים לא קנה כלום כמבואר בדבריהם בדברי הרמב"ם ריש פ"ז שם ובטור סי' ק"צ וסי' פ"ד. ובמה שהניח הכ"מ בצ"ע בריש פ"ח ממכירה במ"ש שם הרמב"ם בדין עייל ונפיק אזוזי דלא קנה הנלמד מדברי רבא פ' האומנין דף ע"ז ע"ב ותמה מ"ט לא ביאר הרמב"ם בפירוש בדין קרקע דבנתן מקצת דמים קנה הכל יש לתמוה על תמיהתו דהא ביאר שם בפירוש הדין בסוף הלכה ב' ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע קנה הלוקח את כלה וכו'. ובענין מ"ש הטור בסי' ק"ץ בדין עייל ונפיק אזוזי שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכו' המקח בטל לגמרי וכו' והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלין כל דין מקרקעי. וכתב הב"י שם שכן דעת המפרשים וכמו שהביא הה"מ שם הל' ד' וסיים הב"י בשם הר"ן על דין החילוק במטלטלין ויש לזה הוכחה בירושלמי ע"ש. ואיני רואה שום הוכחה מכאן ואיפכא מבואר הכא דהא אמר מודה ר' חייה בר יוסף לר' יוחנן שמקח שאין דרכו ליקנות חציין וזהו כדעת היש חולקין שהבי' שם דבכה"ג קנה כנגד כולו וכן הוא דעת הרמב"ם דלא מחלק ועוד דהכא סתמא קאמר ולא מיירי בדעייל ונפק אזוזי. ומ"מ לא נמצינו למדין אלא דבסתמא בדבר שאינו ראוי ליחלק הוא דכ"ע מודים דקנה כולו וא"כ בדעייל ונפיק אין לנו ראיה מכאן ותלי בגי' דהתם אם דגרים חמרא באל"ף כגי' הרי"ף והרא"ש וכפי' רש"י שם או כגי' האחרת חמרא יין וכמבואר שם. שוב מצאתי להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפ' השוכר את האומנין דמפרש להאי דמודה ר' חייא בר יוסף כמו שפירשתי והנאני:

טבעת אין בה משום עירבון. מכאן למדו המפרשים דבדבר שהוא שייך בו תורת דמים כגון שנתן לו זהוב כדמחלק האי תלמודא בשביעית והבאתי בפנים דהוי כמו שנתן מקצת דמים כדאמר טעמא שדרכו להשתנות והובא דעת זה בדברי הה"מ ריש פ"ז ממכירה. ומשמע מהכא דבמשכון אין בו מי שפרע כדקאמר אין בה משום עירבון דלית בה האי דינא דלעיל וכדכתב הרי"ף ז"ל דברים ומשכון לא קאי באבל אמרו. ובמה שהביא שם ראיה מפ"ק דקידושין דף ח' ע"ב גבי ההיא דזבן אמתא בפריטי וכו' אתו לקמיה דר' אמי א"ל פריטי אין כאן נסכי אין כאן והקשה הר"ן על הראייה הזאת הובא בשי למב"א ז"ל דהתם דינא קאמר להו דיכול לחזור בו אבל לעולם מקבל עליו מי שפרע ועוד דהתם אמתא הוי דכמקרקעי דמי ואיפשר דליכא מי שפרע במקרקע. ובסוף הביא ראיה לדברי הרי"ף מההיא דהכא ע"'ש. ולפ"ז אין לנו הוכחה דסובר הרי"ף ז"ל דבמקרקע יש בו מי שפרע. ועיין בד"מ סי' ק"צ שכתב ומדברי הרי"ף נראה דס"ל דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן נסתפק בדבר עכ"ל. ומה שהיה נראה כי להוכיח מדעת הרי"ף הוא מכח קושית הר"ן בההיא דאמתא אבל כד אתינן להאי טעמא כדמוכח מהכא דבמשכון לית ביה מי שפרע א"כ בלאו הכי דברי הרי"ף נכוחים הן ואין לנו ראיה דמטעם מקרקעי אמרו הכי בהאי דאמתא. ולא מכח קושיא דתיפוק ליה דמקרקעי הוה משום דדינא קאמר וקמ"ל דבמשכון לא חיישי' כלל. ומדברי הרמב"ם נראה דיש בקרקעות מי שפרע דכתב בפ"ז ממכירה הל' ח' הלוקח מחבירו קרקע או עבדים וכו' ופסקו הדמים והניח משכון וכו' חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע. א"כ משמע דבענין אחר שייך גם בקרקע מי שפרע וכגון במקום שכותבין שטר דלא קני לקרקע בכסף לחוד וקאי במי שפרע:

אמר ליתן מתנה לחבירו וכו'. ובבבלי דף מ"ט מסיק דבמתנה מועטת דסמכה דעתיה אינו מותר לחזור בו לכתחלה ואם חזר בו הוי מחוסר אמנה וצריך לפרש ה"נ דחוזר לכתחלה דקאמר במתנה מרובה הוא וכ"נ מדברי הרי"ף ז"ל שהביא הא דהכא על מסקנא דהתם משמע דלא פליגא. ומה שכתב הב"י סוף סי' ר"ד דהרמב"ם כתב לירושלמי זה בפ"ז לא מצאתי בהלכות מכירה שנזכר שם מהאי דהכא ובפ"ז הל' ט' כתב כפי המסקנא דהש"ס דילן. וחילוק שבין עני ועשיר דהכא הוזכר בי"ד סי' רצ"ח. ויש לגרוס כאן הדא דתימר בעשיר אבל בעני נעשה נדר:

רבי שמואל וכו' אם אמר לו נשרפו חטיך בעליה נאמן מה שפירשתי בפנים הוא לפי הנראה דלאחר שתקנו חכמים דאין מעות קונות וכדאמר לעיל אבל הנכון דקושית ר' יצחק אם בשקנו לו על קנין ממש מיתפרשא. וזהו למאי דכתב הרי"ף ז"ל על הא דאמרי' מ"ט אמרו משיכה קונה וכו' גזרה דילמא נפלה דליקה באונס דאי מוקמי ליה ברשות מוכר מסר נפשיה וטרח ומציל. ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה ללוקח לזבינא ואתניס דלמוכר איתניס ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או תן לי את מעותי. ודין זה מוסכם הוא מכל הגאונים והמפרשים ומשנה שלימה שנינו בפ' אותו ואת בנו בד' פרקים בשנה המוכר בהמה צריך להודיע וכו' אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממכירה הלכה ו' מלבד בעל המאור ז"ל שחולק בדין זה וכתב ולי לא נראה כן שאם נאנס ונשרף ונאבד מן העולם כיון דקי"ל דמעות קונות מד"ת אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים והאריך שם בראיות ופי' טעם המשנה בחולין בדוחק דהתם ישנו בעולם ואין בין בשר שחוטה לבין בשר נבילה שום שינוי בצורתה אלא כמו שיש בין היוקר והזול וסיים שם וידעתי גם אני שאין כן דעת הגאונים כלם ז"ל. וכבר השיב עליו הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות על פירושו ועל ראיותיו. והשתא מיתפרשא הסוגיא בפשיטות דר' שמואל דקאמר דאם א"ל נשרפו חטיך בעליה נאמן משמע דס"ל כדעת בעל המאור דהיכא דנשרפו אינו יכול הלוקח לחזור בו דכבר קנו לו מעותיו בכה"ג והיינו דמקשי עליה ר' יצחק במאי עסקינן אם בשקנו לו וכלומר דהא מודית לן דכל זמן שהוא קיים אין המעות קונות ויכול הלוקח לחזור בו כ"א דוקא בנשרפו ונאבדו מן העולם בהא הוא דאיכא סברא לדחוק ולחלק דאינו יכול לחזור בו וא"כ לא משכחת לה דאין ללוקח לחזור בו אלא בגוונא דידעינן שנאבדו מן העולם ומאי נאמן דקאמרת דאי בשקנו לו מעותיו והיינו בידוע שנשרפו א"כ שלא נשרפו של הלוקח ואם בשלא קנו לו דלא ידעינן בודאי שנשרפו ודילמא קיים הוא ועדיין לא קנו לו דיוכל לחזור א"כ מעותיו של זה של המוכר נשרפו דהא לסברא דידך אי את משכחת לה דיד המוכר על עליונה אלא בידוע שנאבדו ולעולם נאמנות של המוכר לא שייכא בהאי דינא דלעולם יכול הלוקח לומר אחזור בי ואם יביא המוכר ראיה שנשרפו שוב אין אנו צריכין לנאמנות שלו. ועכ"פ שמעינן דר' שמואל דהכא סובר כדעת בעל המאור ואם דכבר נסתר דעת זה מן דעת הגאונים כלם ז"ל וכן דחי לה ר' יצחק הכא דאפי' אם נאמר כן קשיא לדבריך:

בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין וכו'. דין זה לענין היתר רבית נלמד ג"כ מהתם כגוונא דפרישית בפנים וכדאמרי' פ' איזהו נשך דף ס"ט ע"ב גבי דינא דמפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית וכו' אבל אין מפריז על חנות ועל הספינה אמר רב נחמן פעמים שמפריז על חנות לצור בה צורה דצבו בה אינשי והוי אגרא טפי וכו' דכל היכא דמוציא על גוף הבית ליכא חששא דלא הוי ליה בשביל שכר מעות שהקדים לו. ולפ"ז צ"ל דבכרה דאסור היינו נמי בגוף הכרם וכדמפרש טעמא דכרם מצוי ליפול אינו דבר קבוע ולא סמכא דעתיה והוי כשכר המעות דאי בעבודת הכרם כשדה דמיא וטפי אית בה היתירא מבית כשהוא מפריז בשביל לפרנס את השדה ואת הכרם ומהיכי תיתי לחלק בזה בין שדה לכרם:

מכיון ששלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. ולענין מי שפרע קאמר דנקנה לו המקח שאם חוזר בו מקבל מי שפרע כן פי' הרמב"ן ז"ל בחדושיו הובא בשי' למב"א ז"ל בענין זה. ולא דמי לטבעת דלעיל דהתם בתורת משכון וסימן על המקח שנתן לו הוא וכמבואר במה שכתבתי שם. ובהגהת מרדכי בפרקין ראיתי שכתב בשם העיטור וז"ל מסתברא דוקא עליה אמרו דשכיחא ביה דליקה אבל מכר לו חטין שבבית דלא שכיחא בה דליקה מעות קונות. וה"ג בירושלמי בר נש דיהב וכו' עד מכיון דשלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו. והא מעות אין קונות מלתא דלא שכיחא לא גזרו וש"מ דכל כה"ג ליכא למימר נשרפו חטין בעליה דמלתא דלא שכיחא היא וכן הלכתא בכל מלתא דלא שכיחא עכ"ל. וכבר כתב הב"י ריש סי' קצ"ח בהגהת ב"ה ודבריו דברי תמוהים הן בענין חילוק הדין בין עליה לבית. וכן לא מסתבר פירושו וטעמו בהא דהכא:

מיד עמיתך את צריך משיכה וכו'. וא"כ לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דמד"ת מעות קונות איפכא דרשינן מיד עמיתך במעות ומיד העכו"ם במשיכה דוקא. וזהו בדעת ר"ח בתוס' פ"ק דקידושין ובפ"ק דבכורות דף י"ג ע"א ד"ה גופי קנוי וכו' וכן דעת הרא"ש ז"ל כאן. וכבר מבואר בדין המבכרת בטור י"ד סי' ש"כ דכתב דצריך לצאת ידי שני הדעות לכתחלה דעת רש"י דעכו"ם קונה בכסף ודעת ר"ת דבמשיכה וצריך לקבל המעות מיד העכו"ם ושימשוך לרשותו וכו'. והובא באחרונים חלוקי דיעות לענין דיעבד דאם מכר לו בקנין א' במשיכה או בכסף אם נפטרה מהבכורה או לא. ובהג"א בפירקין כתוב בשם א"ז דאפילו לכתחלה בדבר שאין לו למשוך מעות קונות בעכו"ם אפילו לר' יוחנן וכתב הלכך נראה בעיני ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לקבל מעות מן העכו"ם ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך העכו"ם ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקונהו מן העכו"ם לאחר שיוליד הואיל ואין יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפותה וכו' עכ"ל. ועכ"פ נוכל ללמוד מהג"א לענין דיעבד כדעת המקילין בזה. שוב מצאתי בתשו' מיימוני השייכין לספר קנין סי' ה' שפסק בשם הר' יצחק מוינ"א כדעת הג"א בשם א"ז ע"ש. ודע דיש עוד נ"מ לדינא אי אמרינן משיכה קונה מן התורה כר"ל או מעות קונות מד"ת כר"י אפי' השתא דתקון רבנן דאין מעות קונות ובעי משיכה וזהו כפי שפרש"י ז"ל בדף מ"ח ע"א ונ"מ לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוו קידושין דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא ולר"ל לא הוו קידושין. והריטב"א ז"ל הביאו בשיטה כתב על פי' רש"י ואינו מחוור דכיון דמדרבנן אינן קונות הפקר ב"ד הפקר ואף לר' יוחנן אינה מקודשת למ"ד דלית ליה למוכר רשות להנפוקינון עכ"ל. ודין זה אם יש לו רשות למוכר להוציאן להמעות כל זמן דלא קנו לא חזר בו הלוקח ולא א"ל המוכר לא הדרינהו או אם לא. אינו מבואר בש"ס להדיא כ"א מרוב דעת גדולי הפוסקים שמענו דהסכימו שיש לו רשות למוכר להוציאן כמ"ש הרי"ף ז"ל ובשם רב האי גאון ז"ל הביא דאפילו אמר ליה למרייהו תא שקול זוזך ולא אתי ואתניסו חייב דהיו כהלואה גביה וכו' והסכים עמו שם וכן כתב הטור בסוף סי' קצ"ח בשמו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב ממכירה הל' ג' בחזרת המוכר ועכ"פ כל זמן שלא א"ל בא וטול מעותיך לעולם חייב הוא באחריות המעות כמו שמבואר מדבריו שם וא"כ יש לו רשות להשתמש בהן וכן הוא דעת התוס' בפ' המפקיד דף מ"ג ע"א ד"ה מאי אריא הוציא וכו' לתירוץ הב' שכתבו שם ועוד יש לומר דלר' יוחנן ולרב הונא דאית להו ד"ת מעות קונות לא הפקיעו כח שיש לו למוכר במעות שיכול להשתמש בהן כיון דקונות מן התורה והוי שואל עלייהו וכו' ע"ש והשתא לכולהו הני גאונים דסברי שיש לו רשות למוכר להשתמש בהן אם כן אם קידוש בהן אשה מקודשת מן התורה למאי דקי"ל כר' יוחנן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף