פני משה/בבא מציעא/ד/א

פני משה בבא מציעא ד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הכסף קונה את הזהב. קסבר האי תנא דדהבא דחשיב טבעא הוי וכספא דלא חשיב פירא הוי ובמטבע אין קונין אבל בפירות קונין בענין שכשימשוך זה הפירות הוא קיום דבר ומתחייב זה במטבע שהתנה עמו ולפיכך הכסף קונה את הזהב ואין הזהב שהוא המטבע קונה את הכסף דפירי הוו לגבי דהבא:

הנחשת קונה את הכסף. דפרוטות של נתשת שאין טיבען חבוב כל כך הוו פירי לגבי דינרי כסף והכסף שהיא טיבעא לגבי נחשת אינו קונה את הנחשת:

מעות הרעות. שאינן יוצאות אלא בדוחק פירי הוו לגבי היפות:

אסימון. שנעשה במידת מטבע היוצא אלא שעדיין לא טבעו עליו צורה:

המטלטלין קונין את המטבע. אפי' למעות הרעות ואסימון דמטבע הוו לגבי מטלטלין:

כל המטלטלין קונין זה את זה. אם החליף אלו באלו כיון שמשך האחד קנה חבירו והאי כל לאתוי אפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות:

גמ' זהו כללו של דבר. לכל דיני דמתני' כל הירוד מחבירו הוי כפירי לגבי החשוב ממנו וקונה אותו במשיכתו של הירוד:

מאן תניתא. מאן תנא להמתני' הכסף קונה את הזהב ר"ש בר' היא שלא רצה לחזור בו כמו שחזר ר':

ותני כהדא. כמו שאנחנו שונים הזהב קונה את הכף:

א"ל לינא חזור בי. איני רוצה לחזור שעד שהיית בחילך בתוקפך ובילדותך שנית לי הכסף וכו' ותופס אני זה לעיקר:

מילתיה דר' אמרה. שמעינן ממילתיה דר' שחזר בו בזקנותו וסבר דזהב כפירות הוו לגבי כסף דאע"ג דחשיב מ"מ הכסף שהוא יותר חריף להוצאה ועובר לסוחר הוי טיבעא לגבי דהבא:

מתני' אמרה. מברייתא דר' חייה רבה שמענו דס"ל כמו ששנה ר' בילדותו דכסף הוו כפירות לגבי זהב וכדמפרש ואזיל מהאי עובדא:

ברת. בתו של ר' חייה רבו הלויתה לרב דינרין זהובים ובאת ושאלה לר' חייה אביה מפני שנתייקר הזהב אח"כ ועמדו ביותר ממה שהיו בשעת הלואה ולפיכך שאלה אם מותרת לקבלן עכשיו משום רבית וכיצד תתנהג:

א"ל שקילי. מותר לך לקבל ממנו דינרי זהב טבין ותקילין וש"מ דדהבא טבעא הוו ואין היוקר והזול תלוי בהן אלא במעות הכסף דהן שהוזלו להנתן הרבה בדינר זהב ודינר זהב כדקאי קאי ומטבע הלוית' ומטבע יתקבל דאי אמרת פירא הוי א"כ הוה לי' כדין סאה בסאה שאסור להלות סאה פירות בשעת הזול וזה ישלם לו סאה בעת היוקר:

מברת ר' חייה ילפין. ומתמה הש"ס וכי אנחנו לומדין לדינא דר"ח ס"ל הכי ממעשה דברתיה הא בהדיא לא קאמר דדהבא טבעא הוי וטעמיה דשרי לה אפשר מטעם אחר שהי' לו:

אוף אבה שהוא אבי דשמואל היה לו ג"כ כמעשה זה ושאל לר' והתיר לו:

אף ר"י ור"ל תרווייהו אמרין. הכי דמותר וכדמפרש ואזיל:

קרט בקרט ולקן. קרט לשון משקל הוא מלשון קורט וכלומר שהוא מכוון בלתי חסרון ודוגמתו תמצא בפ"ד ממעשר שני הל' א'. גבי מטבעות דאמר התם מילה מקרטטא וטבא מכוונת במשקלה וטובה. לקן הוא מין משקלת קטנה שהי' בימיהם כמו שעכשיו אומרים הזהב משקלו כך וכך במשקלות קטנות לפי מנהג המדינה. וכן תמצא דוגמתו שם. דינרא הכא בתרין אלפין ובארבאל בתרין אלפין ולקן. והכא נמי הכונה שאם הדינר זהב משקל במשקל הוא וכלומר שלא מחמת שהוסיפו במשקלו נתייקר אלא שהמשקל הוא בעצמו כמו שהי' בשעת הלואה מותר ואין אנו חוששין על שנתייקר דהמעות של כסף הן שהוזלו:

לקן בלקן אסור. אבל אם אנו רואין שההפרש הוא לקן בלקן בתחלה הי' משקל הדינר זהב לקן א' פחות ממה שהוסיפו עליו עכשיו וא"כ מחמת משקלו שניתוסף בו נתייקר אסור דהוי רבית וקמ"ל שצריך לחקור אחר זה:

תמן תנינן. בפ"ק דקידושין הלכה ו'. וסוגיא זו כתובה שם וביותר ביאור בכמה דברים:

כל הנעשה דמים באחר. ה"ק כל הנישום דמים באחר כל דבר שאם בא לתת אותו בדבר אחר צריך לשומו כמה שוה והיינו כל המטלטלין חוץ מן המטבע:

כיון שזכה זה. כיון שמשך האחד זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהם לפי שבמשיכת האחד את החפץ בתורת חליפין נקנה המקח לאחר בכל מקום שהוא:

הא ציבור בציבור לא קנה. דכיון דקרי למטלטלין נעשה ונישום בדמים ש"מ דבעינן שומא בשעת חליפין שצריך לשום זה כנגד זה ולידע כמה הן שוין אבל צבור בצבור דאין כאן שומא אינן נקנין בתורת חליפין:

ר' ירמיה בשם רב. קאמר דאפילו צבור בצבור קנה דלא ממעט התנא אלא מטבע דאין דרך לשומו ואינו נקנה בחליפין אבל כל המטלטלין שדרכן לשומן נקנין אע"פ שלא שמו עכשיו לידע ערכו של כל אחד ואחד דצבור בציבור החליפו ואינו ידוע כמה הן שוין נקנין הן בתורת חליפין:

ר' אבא. וכן אמר ר' אבא בשם רב:

אמברוקלין. אוצר ובפ' הנזקין דף נ"ו קמו וקלינהו להנהו אמברי דחיטי ושערי:

המחליף. שהחליף אוצר באוצר בלתי לדעת כמה ערכן קנה:

ומשך בעל החמור את הפרה. ובמשיכתו נקנה החמור שהוא בבית בעליו לבעל הפרה כדתנן כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו בכל מקום שהוא:

ובא בעל הפרה למשוך החמור. לביתו ומצאה שבורה או מתה ונולד לנו הספק בעל הפרה אומר עד שלא משכת את הפרה שלי מת חמורך או נשבר וברשותך מת ובעל החמור אומר משמשכתי נשבר או מת וכבר היה קנוי לך ולך מת:

בעל החמור עליו להביא ראיה וכו'. דאע"ג דבעל החמור מוחזק הוא וקי"ל כל המוציא מחבירו והוא בעל הפרה עליו להביא ראיה שאני הכא בחליפין דכיון דנולד הספק בעיקר הקנייה לאו מוחזק מיקרי ועליו להביא ראיה:

מאן דלא סבר להא מילתא. ואינו יודע לחלק כן לא סבר במילי דנזיקין כלום:

לינא סבר הדא מלתא. אנא לית סבר כן ולית אנא סבר לחלק בניזיקין כלום ומכח קושיא דמתני' דכתובות והש"ס קיצר כאן וסמיך על השנוי התם:

תמן תנינן. בפ' המדיר הלכה ז':

היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה נולדו בה מומין אלו ונסתחפה שדהו. אם בא האב לתבוע כתובתה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה צריך שיביא ראיה שלאחר שנתארסה נולדו לה אלו המומין ואע"ג דאית לה חזקה דגופה מ"מ הואיל ונמצאו המומין ברשות האב יש לומר כאן נמצאו כאן היו קודם האירוסין ולפיכך צריך האב להביא ראיה ואם לא הביא הבעל מהימן. ומהכא אין כאן קושיא לכאורה על דיניה דשמואל שהרי גם כאן נולד הספק ברשות בעל החמור אלא דלא אמרי' התם האי טעמא עד למסקנא דהתם וכמו דמייתי הש"ס הכא בקצרה לקמן. והתם מסיק להקושיא הכי דקאמר מתני' פליגא על שמואל דקתני האב צריך להביא ראיה ולא הבעל צריך להביא ראיה בתמיה דקס"ד דלשמואל לעולם על המחזיק להביא ראיה בכה"ג שיש כאן ספק זה אם נקנה לו או לא ולדידיה גם כאן על הבעל היה לו להביא ראיה:

סלקון גבי ר' יוסי לגדפה. והתם גריס למילף וכן הכא יש לפרשו דעלו קמיה לגדף ולהקשות להא דשמואל ואמר לון על קושיא זו שהקשו לשמואל מרישא דמתני' הא אפי' לטעמא דידכו אמור דבתרה אימא סיפא נכנסה לרשות הבעל וכו' ותקשי נמי ולא האב שהוא צריך להביא להוציא הכתובה מן הבעל וא"כ סיפא מסייעא ליה לשמואל דבכה"ג על המחזיק להביא ראיה:

ותימר. קיצר הש"ס כאן למסקנא דהתם דהכי מסיק לה דאמר לון לא מודה שמואל שאם משך בעל הפרה את החמור שהוא צריך להביא ראיה וזה כיון שכנס כמי שמשך צריך להביא ראיה שהיו בה מומין אלו עד שלא תיכנס לרשותו. וכלומר לא כדקסלקא אדעתייכו לא בקושיא ולא בטעמא דידכו לדשמואל דהא מי לא מודה שמואל שאם כבר משך בעל הפרה את החמור וכלומר שהיה החמור בתחלה בביתו של בעל הפרה כגון שהכניסו בעליו לשמרו שם ואח"כ הסכימו להחליף זה עם זה והואיל שמת או נשבר החמור בביתו של בעל הפרה ונולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה וה"נ מכיון שכנסה דינו כמו שמשך שם בעל הפרה דמכיון שנולד הספק ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה והיינו טעמא נמי דרישא דהספק נולד ברשות האב על האב להבי' ראיה והיינו דשמואל:

מן ר' בא רב יהודה וכו' עד משך בעל החמור את הפרה. ל"ג ומשובשת בכאן הגירסא בזה ואגב ריהטא דדינא דלעיל נכתבה. והכי גרסינן בקידושין ר' בא רב המנונא רב אדא בר אחווה בשם רב מכר לו פרה בדמים דחקיה א"ל הב לי אינון פריטייא א"ל מה את בעי מינהון א"ל מיזבין ליה חמור משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה חמור מהו שיקנה. וזהו דין אחר וה"פ מכר לו פרה בדמים ונשאר לו חייב הדמים. דחקיה. דחקו בשביל החוב וא"ל תן לי המעות שאתה חייב לי וא"ל מה אתה רוצה לעשות בהן והשיבו שרוצה לקנות חמור ונתרצה זה ליתן לו חמור א' בשביל חוב הדמים אשר עליו. משך בעל הפרה את החמור לא נקנית הפרה. כלומר בדין הזה אפילו כשמשך בעל הפרה את החמור עכשיו ממנו לא נקנית הפרה לא שייך כאן קניית הפרה בשביל חליפי החמור שהרי כבר היא קנויה לו מאז ודמים הוא שנתחייב לו והילכך מיבעיא לן חמור מהו שתקנה חוב המכר הזה אם לא משך עדיין את החמור מי אמרינן דהוו כחליפין בשעת המקח וקונין או דילמא הדמים כחוב בעלמא והוי כמלוה דאינה קונה במכר:

ר' בא אומר קנה. דהוו כחליפין:

ר' יסא אמר לא קנה. דחוב המכר אינו קונה בחליפין כמו חוב המלוה:

א"ר מנא אית הכא מילי דיודי ר' בא לר' יוסי צ"ל. וכן מוכח משם דהתם גרסי'ר' מנא בשם ר' יוסי אמרה. והכי מוכרח דהא בהאי דינא ודאי לא קנה כדמסיק אדם וכו':

אזל סמכיה גבי טרפוניטיה. אצל השלחני ושס גריס סמכיה גבי חדא פריטייא והיינו הך שסמכו אצל השלחני לפרוע לו בשביל זה ונתרצו במעמד שלשתן:

ואשכחיה תמן קאים. לפני השלחני ליקח מעותו:

א"ל חמורך אצלי. אם חמור אתה רוצה לקנות הרי יש לי חמור ותקח לך בשביל חוב הפרה שהייתי חייב לך:

משך זה לא קנה זה וכו'. כלו' דכמו דבמשיכת מעות מזה לא קנה עכשיו זה החמור כן נמי לא קנה במשך מזה וטעמא דמכיון שסמכו אצל זה השלחני כבר נסתלק ממנו ואין לו שום חוב עליו שהרי במעמד שלשתן הוא ואינו יכול לחזור וא"כ במה יקנה עכשיו הא ודאי אין כאן חליפין:

אלא כל אחד ואחד נקנה בגופו. כל א' צריך קנין בגופו ובעצמו הקנין דשייך ביה והרי כאן לא שייכא קנין חליפין ואינו קונה החמור אלא במשיכה וכיוצא בו מדרכי הקניה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף