פני יהושע/קידושין/נ/ב

פני יהושע קידושין נ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וצריכא דאי אשמעי' כו' אבל בפחות מש"פ אימא אדם יודע כו' אבל קטן שקידש הכל יודעין כו' קמ"ל. לכאורה משמע דקמ"ל דטעי דאין הכל יודעין שאין קידושין בפחות מש"פ וכן בקטן ויש לדקדק דבפ' המדיר מסקינן להדיא דאדם יודע שאין קידושין בפחות מש"פ וכן שאין קידושי קטן כלום ובתר הכי גמיר ובעיל לשם קידושין א"כ מ"ש הכא דאין חוששין שנתן הסבלונות לשם קידושין ועיין בחידושי הרשב"א ולענ"ד נראה דודאי רובא דעלמא ידעי ומש"ה בפרק המדיר חיישינן לחומרא דגמיר ובעיל לשם קידושין משא"כ הכא לענין סבלונות איכא רובא אחרינא כנגדה דרובא דעלמא אין דרך לקדש בסבלונות סתם שלא לפרש לשם קידושין והיינו לפרש"י וכן לפירוש התוס' דעיקר החששא שמא כבר קידש בפני עדים ומתו או הלכו למדינת הים נמי מילתא דלא שכיחא וא"כ אוקי רובא להדי רובא ומוקמינן לאיתתא בחזקת פנויה כן נ"ל ובסמוך יבואר יותר:

תוספות בד"ה חוששין פירש בקונטרס כו' וקשה להר"ם וכי שידך מאי הוי והא בעינן שידבר מענין לענין באותו ענין עכ"ל. פירוש דאע"ג דבפ"ק איפסקא הלכתא כרבי יוסי דאי צריך לפרש אפ"ה בעינן מיהא שעסוקין מענין לענין באותו ענין וכבר הרגיש הרא"ש ז"ל בזה וכתב ליישב שיטת רש"י דאפ"ה חשש קידושין מיהא איכא וכוונתו מבואר' דהא דאסקינן בפ"ק דבעינן מענין לענין היינו לענין דהוי ודאי קידושין דאל"כ מנא ידעה מאי קאמר לה כדאקשינן התם ואמלתא דר' יוסי קאי דקאמר דיו א"כ משמע דהוי ודאי קידושין אבל לעולם אימא לך דאע"ג דאין עסוקין מענין לענין חששא מיהא איכא כיון דשדיך ונתרצית שמא ידעה והרגישה שלשם קידושין שלח לה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך דלפרש"י איירי בסבלונות שאין דרך בני אדם לשלוח כ"א לארוסתו וא"כ איכא למימר דידעה שלשם קידושין הן. אלא דאכתי קשה לי לפרש"י א"כ מאי מקשינן בסמוך באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושיא הא איצטריך לאשמעינן הא מילתא גופא דבכה"ג נהי דלא הוי ודאי קידושין אפ"ה חיישינן לספק קידושין לאפוקי מדרב יהודה דאמר דאפי' בעסוקין באותו ענין ממש נמי לא הוי קידושין וצריך לפרש וליכא למימר דר' יהודא גופא נמי דקאמר צריך לפרש היינו לענין ודאי קידושין אבל ספק קידושין מיהא הוי דשיטת הש"ס לעיל בפ"ק לא משמע הכי ועוד דאכתי לא שייך להקשות פשיטא במילתא כי הא דודאי טובא אשמעינן אם לא שנאמר דלפרש"י גרסינן בסמוך כגירסת התוס' בסמוך בשם רש"י מסבלי והדר מקדשי פשיטא. אלא דלפי פי' הר"ם כאן נראה דליתא להאי גירסא אלא כגירסת הספרים שלנו וא"כ שפיר קשיא ליה על פרש"י אמנם לענ"ד נראה דלפרש"י נמי נהי דבעיקר מימרא דרבה לא משמע ליה לפרש דחיישינן שמא קידשה כבר היינו משום דרבה סתמא קאמר חוששין לסבלונות ולא מפליג בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי לאתרא דמסבלי והדר מקדשי אע"ג דהתם לא שייך כלל האי חששא דשמא נתקדשה כבר דמהיכא תיתי אע"כ דעיקר החששא שמא קידשה עכשיו בסבלונות עצמן דהאי חששא שייך נמי במסבלי והדר מקדשי והיינו דאמר רבה נמי ומותבינן אשמעתין ממתניתין דקתני אע"פ ששלח סבלונות וכו' והתם ע"כ נמי איירי לענין חששא דסבלונות עצמן לשם קידושין כדאמרינן בגמרא אימא כי משדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר משא"כ בסמוך למאי דמפליג רב פפא בין מקדשי והדר מסבלי מקשה הש"ס שפיר מקדשי והדר מסבלי פשיטא דלמאי דס"ד דכולהו מקדשי והדר מסבלי א"כ אפילו למ"ד אין חוששין לסבלונות לענין חששא דסבלונות עצמן לשם קידושין אכתי פשיטא דחוששין דמסתמא קידשה כבר ובסמוך אבאר עוד דאפשר דלפרש"י רבה חייש לחששא דסבלונות עצמן ולא לחששא דשמא קידשה כבר ור"פ איפכא והיינו דמפליג בין מקדשי והדר מסבלי כו' והשתא א"ש נמי איבעיא דהוחזק שטר כתובה אפי' אי איירי מהאי חששא דשמא נתקדשה כבר מיהו לקמן אבאר עוד בענין אחר ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' חיישינן שמא קידשה כבר כו' עכ"ל. וכן פירש' רבינו חננאל והרי"ף ז"ל וע"ש בל' הרא"ש והר"ן ז"ל אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמרינן לעיל בשמעתין אימא כי שדר סבלונות אדעתא דקידושין משדר וכבר הרגיש הרשב"א ז"ל בזה בחידושיו וכתב שיש לפרש דאימא כי שדר סבלונות אדעתא דקידושין שקידשה בקידושין גמורים קודם סבלונות משדר ע"ש ואף שאיני כדי מ"מ נראה דוחק לפרש כן ולולי דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דהאי פירושא דוקא בשקלא וטריא דשמעתין אליבא דהלכתא כתבו כן דאין לפרש דחיישינן לקידושין בסבלונות עצמן כיון דאיפסקא הלכתא לעיל דבעינן עסוקין מענין לענין באותו ענין משא"כ לעיל בשמעתין לענין דיוקא דמתניתין שפיר מצינן לפרש דהא גופא איצטריך לאשמעינן דלא תימא דחיישינן לקידושי סבלונות עצמן דלא בעינן מענין לענין באותו ענין כיון דנחית לתורת קידושין כדאמרינן בסמוך והא קאמר לעיל בפשיטות דסד"א כיון דשדר סבלונות מסתמא כבר קידשה בקידושין גמורים אפשר דלא שייך הך צריכותא להא חששא דכיון דחששא רחוקה היא לומר שקידשה בפני עדים ומתו והלכו להם א"כ פשיטא יש לתלות יותר שמחמת קידושין הראשונים שלח כן נ"ל. ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר בסמוך ודו"ק:

גמרא אמר רבה ומותבינן אשמעתין אע"פ ששלח סבלונות כו'. ויש לתמוה דמעיקרא מאי קסבר אטו לא הוי ידע מתני' ועוד דהשתא נמי מאי קשיא ליה אטו מי לא ידע סיפא דמתני' דקתני בהדיא שמחמת קידושין הראשונים שלח ונהי דסייעתא ליכא כדמסיק לאיכא דאמרי בסמוך אכתי תיובתא לא הוי. ולמאי דפרישית לעיל בשיטת רש"י אתי שפיר דהשתא משמע ליה לרבה דהאי טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח לא הוי טעמא מעליא דהא הכל יודעין שאין קידושין הראשונים כלום כדאיתא בהמדיר אלא דאפ"ה מסיק מתני' שפיר דלענין חששא דסבלונות דשמא קידשה כבר בפני עדים ומתו או הלכו למ"ה דלא שכיח כלל תלינן טפי דהוא ממיעוטא דטעו דקידושין הראשונים הוי קדושין משא"כ לענין האי חששא דרב הונא ורבה דאיכא למיחש ששלח הסבלונות עצמן לשם קידושין אי ס"ד דהוי קידושין בכה"ג אף ע"ג שאין עסוקין באותו ענין מענין לענין קשיא מתניתין דאמאי תלינן שמחמת קידושין הראשונים שלח הא רובא דעלמא ידעי שאין קידושין הראשונים כלום ומסתמא לשם קידושין שלח וכ"ש הכא דנחית לתורת קידושין ומשני אביי דאפ"ה יהיב טעמא שפיר דלשם קידושין הראשונים שלח ולא תלינן ששלחם לשם קידושין דהוא ג"כ מילתא דלא שכיח ועי"ל דאביי סבר דע"כ הכי הוא דאי מחששא דשמא קידשה כבר בקידושין גמורין לא איצטריך מתניתין לטעמא דמחמת קידושין הראשונים דבלא"ה ס"ל לאביי דלא חיישינן לה כלל דהא מסקינן בריש פ"ג דבכורות דאפילו רובא דתליא במעשה לא אזלינן בתרה כ"ש שאין לחוש למיעוט דתליא במעשה כגון שמא קידשה אבל רבה דלית ליה האי סברא כדאיתא שם בבכורות א"כ שפיר ס"ד דאיצטריך לטעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח כן נ"ל נכון. אלא דאכתי קשה מאי קשיא ליה לרבה ממתניתין דלמא איירי מתניתין ששלח הסבלונות שלא בפני עדים או אפי' בפני עדים אלא שפירש להדיא ששולח לשם סבלונות דבכה"ג לא שייך האי חששא דשלחם לשם קידושין כמבואר בפוסקים בפשיטות אף לשיטת רש"י אלא דאפ"ה איצטריך מתניתין לטעמא דמחמת קידושין הראשונים לאפוקי מחששא דשמא קדשה כבר. ואפשר דפשיטא ליה לרבה דמסתמא איירי מתני' בכל גווני דשלח סבלונות לא חיישינן כן נ"ל לפרש"י. ולפירוש הר"ם ור"ת ור"ן יש לפרש להיפך דרבה סבר דלא מהני טעמא דמתניתין אלא לענין חששא דסבלונות לשם קידושי דבלא"ה לא הוי אלא חששא בעלמא אפילו היכא דנחית לתורת קידושין דהא קי"ל דבעינן מענין לענין באותו ענין ומש"ה כיון דאיכא למיתלי שמחמת קידושין הראשונים שלח אפילו חשש ליכא משא"כ לענין שמא קדשה כבר אי ס"ד דחיישינן לה אע"ג דתליא במעשה א"כ תו לא מהני שפיר האי טעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח כיון דרובא דעלמא יודעין שאין קידושין הראשונים כלום כן נ"ל ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם איכא דאמרי אמר רבה מנא אמינא לה כדקתני טעמא כו' הכא הוא דטעי הא בעלמא הוי קידושין. וקשיא לי טובא דלפי' הר"ם דרבה לענין חששא דשמא קדשה כבר איירי וא"כ ע"כ איירי אפילו במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמל"ן ומאי איצטריך לאתויי ראיה ממתניתין דהא מקשינן בסמוך פשיטא אע"כ כדפרישית וא"כ אכתי מאי מייתי ראיה ממתניתין דהא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קידושין הראשונים שלח דאפילו באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי נמי אינה מקודשת דמחמת קידושין הראשונים שלח. ויש ליישב דהשתא סבר רבה דלא שכיח כלל אתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי ודוקא לקמן דקס"ד דמימרא דרב פפא בהכי איירי דייק בה הש"ס שפיר כן נ"ל ודו"ק:

שם מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי כו'. ולכאורה יש לדקדק לפרש"י דעיקר החששא שמא קדשה ע"י הסבלונות עצמן א"כ אין זה מהנך דמקדשי והדר מסבלי ולא מהנך דמסבלי והדר מקדשי אלא שקידש וסיבל כאחד ואכתי מאי שנא הא מהא וראיתי שהר"ן ז"ל כתב בשם הרשב"א ז"ל דהנך דמקדשי והדר מסבלי היינו דקפדי שלא לסבל כלל קודם הקידושין וא"כ מוכחא מילתא שלשם קידושין נותן ודעתו לסבל אח"כ בסבלונות אחרים. אמנם למאי דפרישית בלשון רש"י במשנתינו דסבלונות הם ענינים ידועים שדרך החתן לשלוח לארוסתו יתיישב יותר דודאי אף באתרא דמקדשי והדר מסבלי זימנין דשולח דורונות ומתנות למשודכתו אלא שדברים ידועים בסבלונות לא שייך כלל אלא לארוסתו וא"כ אי לאו ששלח לה הסבלונות לשם קידושין ולשם סבלונות לא היה שולח דברים כאלה כיון שעדיין אינה ארוסתו. וכל זה למאי דמשמע מפשטא דלישנא דרש"י דכל הסוגיא לא איירי אלא מהאי חששא דשמא קדשה בסבלונות עצמן. אבל למאי דפרישית לעיל א"ש טפי דדוקא בעיקר מימרא דרבא דלא נחית לחלק כלל בין מקום למקום ומסתמא איירי בכל ענין שאין כלל חילוק למקומות אלא זימנין דמקדשי והדר מסבלי וזימנין איפכא ומש"ה לא חייש כלל לשמא קידשה כבר בפני עדים ומתו דלא שכיח כלל ומהיכא תיתי ניחוש לכך כיון שאין הוכחה מש"ה מפרשינן למלתא מחששא דסבלונות עצמן משא"כ לר"פ דמחלק בין מקום למקום היינו משום דלא חייש לחששא דרבה כלל כקושיית הר"ם ז"ל אלא ה"ק ר"פ אי איכא למיחש בסבלונות היינו באתרא דמקדשי והדר מסבלי ומשום דחיישינן שמא קדשה כבר כיון שיש הוכחה לזה כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי פשיטא כו' וקשה דהיכי קאמר ניחוש למעוטי דהוי להקל מיהא אין זו קושייא כ"כ דה"נ אשכחן בכמה דוכתי כו' עכ"ל. משמע דלא קשיא להו אלא לישנא דניחוש דהוי לקולא אבל אכתי קשה בעיקר הדין מאי קס"ד דניחוש למיעוטא לקולא הא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא אפילו במקום חזקה ואף למאן דפליג אכתי הו"ל פלגא ופלגא ומהיכא תיתי ניחוש להקל באיסור אשת איש. ויש ליישב דלפרש"י דעיקר החששא דשמא קדשה בסבלונות עצמן כיון דמדינא לא הוי קידושין כלל אפילו אי שדרינהו לשם קדושין דהא בעינן עסוקין מענין לענין וליכא אלא חששא בעלמא כמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ כיון דאיכא למיתלי נמי דלסבלונות בעלמא שדרינהו והוא מהמיעוט דמסבלי הדר מקדשי מש"ה לא חיישינן להאי חששא דלעז בעלמא ולאידך פירושא נמי דהחששא הוא שמא קידשה כבר וכן למאי דפרישית דרש"י נמי ס"ל הכי אליבא דר"פ אפ"ה אתי שפיר דכיון דהאי חששא דאתי מכח רובא דמקדשי והדר מסבלי לא רוב מיקרי דהו"ל רובא דתליא במעשה שמא קידשה כבר וקי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא ועוד דרוב המקדשין יש להם קול או עדים והכא כיון דליכא עידי קידושין ולא קול קס"ד שפיר דנחוש דבודאי הוא מהמיעוט דמסבלי והדר מקדשי קמל"ן דאפ"ה חיישינן לחומרא כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) שם כתוספות בד"ה הכי גרסינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא וקשה דהיכי קאמר ניחוש למיעוטא והוי להקל. וכתבתי דלעיקר דינא אין לתמוה אהא דמקילינן בסבלונות אף נגד הרוב והיינו לשיטת הסוברים דהחששא הוא שמא קידשה כבר ואם כן ה"ל רובא דתלי' במעשה וקיי"ל בבכורות ריש פ' ג' דרובא דתליא במעשה לא הוי רוב:

בא"ד ורבינו חננאל גריס איפכא כו' והשתא ניחא דחיישינן למיעוט משום חומר אשת איש עכ"ל. ויש לתמוה דכיון דלרבינו חננאל החששא היא שמא כבר קידשה בפני עדים ומתו או הלכו למ"ה א"כ מהיכא תיתי נחוש למיעוטא כי האי כיון דליכא הוכחה כלל לומר שכבר קדשה כיון דרוב מסבלי והדר מקדשי וא"כ בכל הפנויות נמי אמאי לא חיישינן כה"ג ועוד כיון דקי"ל דרובא דתליא במעשה לא הוי רובא כ"ש שאין לחוש למיעוטא דתליא במעשה. ובנוסחאות הש"ס החדשים הובא בשם תוספות ישנים דחיישינן למיעוט משום חומר אשת איש כדאשכחן דחיישינן למיעוט במים שאין להם סוף עכ"ל. ואכתי מי דמי התם המיעוט מסייע לחזקת אשת איש משא"כ הכא הוי איפכא דהאשה בחזקת פנויה וכל היכא שהרוב מסייע לחזקה לא חיישינן למיעוט אפילו לר' מאיר דהו"ל מיעוטא דמיעוטא כדאיתא להדיא בריש פרק האשה בתרא ביבמות ע"ש ואפשר דאפ"ה משום חומר אשת איש חיישינן אפילו למיעוטא דמיעוטא וזה שהביאו ראיה ממים שאין להם סוף דהו"ל מיעוט דלא שכיח כלל והו"ל כמיעוטא דמיעוטא כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא שם בר"פ האשה בתרא ע"ש:

גמרא בעי מיניה רב אחא בר רב הונא מרבא הוחזק שטר כתובה בשוק מהו כו'. כבר כתבתי דלפרש"י נמי שייכא הך איבעיא דלעיל אסוגיא דשמעתין לענין חששא דשמא כבר קדשה כיון דר"פ נמי חייש לה כדפרישית. אמנם בר מן דין כתב הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שמיישב פרש"י דהאי דהוחזק השטר כתובה בשוק אדלעיל דוקא קאי היכא דאיכא נמי חששא דסבלונות קצת כגון באתרא דרובא או כולהו מסבלי והדר מקדשי ע"ש אמנם לפירושו א"ש טפי דרב אחא בר רב הונא ורבא דהוו מקמי רב פפא קאי אמימרא דרבה דלא מפליג בין מקום למקום אלא בכולהו חיישינן לסבלונות עצמן לחששא בעלמא כדפרישית בשם הרא"ש ז"ל וא"כ מיבעיא ליה אם הוחזק נמי שטר כתובה אחר הסבלונות אי הוו חשש קידושין ממש והיינו דמהדר ליה רבא וכי מפני שמחזיק שטר כתובה נחזיקנה באשת איש דהאי לישנא דנחזיקנה הכי דייקא דרבא לא בא אלא לומר שאינה בחזקת אשת איש גמורה אבל חששא ודאי איכא בלא"ה משום סבלונות משא"כ לבתר דקאמר הש"ס מאי הוה עלה ואיירי בה רב אשי דהוי בתר ר"פ דתלמידו הוא וס"ל כוותיה דמחלק בין אתרא דמקדשי והדר מסבלי וא"כ שפיר קאמר דבאתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חיישינן והיינו לחששא בעלמא באתרא דמסבלי והדר מקדשי כגירסת ר"י או אפי' היכא דרובא מקדשי והדר מסבלי אפ"ה כיון דהוי רובא דתליא במעשה מש"ה אפילו היכא דהוחזק שטר כתובה בשוק נמי לא הוי אלא חששא בעלמא מיהו הא דמסיק באתרא דכתבי והדר מקדשי לא חיישינן היינו ע"כ באתרא דמסבלי והדר מקדשי ומש"ה לא חיישינן כן נ"ל נכון ותו לא מידי ודוק היטב:

משנה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כו' ופרש"י כאחת אמר הרי שתיכם מקודשות לי עכ"ל. נראה דלאו דוקא באומר הרי שתיכם מקודשות אלא אפי' אמר לאחת מהן הרי את ואחותך מקודשות לי ואחת מהן עשתה שליח לחברתה נמי דינא הכי וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ולא שייך לומר בכה"ג תפוס לשון ראשון כיון שא"א להוציא שני דברים כאחד וכן משמע מלשון התוס' בעירובין דף נ' דמדמי ההיא דתמורת עולה ושלמים להא מילתא דכל שאין בזה אח"ז בבת אחת אינו ע"ש וא"כ ה"ה הכא ורש"י ז"ל מילתא דפסיקא נקיט ועי"ל דבאומר הרי את ואחותך בלא"ה אינה מקודשת למ"ד את וחמור לא קני וכמו שאבאר לקמן בשיטת הרמב"ם ז"ל בסוף הסוגיא:

תוספות בד"ה לא תקח פירוש לא יהא לקוחין בה תימא אם לא תקח משמע כו' א"כ אמאי תפסי קידושין בחייבי לאוין כגון אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל. הא דלא מקשו בפשיטות מסוגיא דס"פ האומר דף ס"ז דדרשינן לא יקח באחות אשה לענין דאין לקדשה לכתחלה אבל בדיעבד ילפינן מוהיתה לאיש אחר ע"ש אלא דלא פסיקא להקשות מסוגייא דלקמן אדרשה דרמי בר חמא דלקושטא דמילתא בלא"ה לא קיימא לפי המסקנא אבל מהא דאלמנה לכ"ג כו' ודאי קשיא להו מאי ס"ד דרמי בר חמא הא פשיטא לן בכולה תלמודא דתפסי קידושין כן נ"ל בכוותם אבל לענ"ד יש לתמוה טובא מאי קשיא להו מאלמנה לכ"ג וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס דאפי' לר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אפ"ה איכא למ"ד דמודה באלמנה לכ"ג וגרושה לכ"ה דכתיב לא יקח ולא יחלל וה"נ אמרינן בריש תמורה אליבא דרבא דס"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומקשינן מאלמנה לכ"ג ומשנינן נמי שאני התם דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים ע"ש וא"כ איכא למימר דרמי בר חמא נמי ס"ל הכי ואף שיש ליישב בדותק דמסוגיא דהתם משמע קצת דאיכא מאן דלית ליה האי דרשה וכמו שהארכתי במקום אחר וא"כ אפשר דמסוגיא דתלמודא קשיא להו דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מקשו בפשיטות מסוגיא דפרק האומר וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלאו ממשמעות כו' אלא משמע ליה דה"פ דקרא כו' פירוש לכל אחד ואחד יש דין אחות אשה כו' עכ"ל. נ"ל בכוונתן מדכתיב ואשה אל אחותה ואיפכא מיבעיא ליה אחותה אל אשה דביא"ו אשתו נסיב ברישא אע"כ דאיירי בב"א בשתיהן שקולין וכן נראה בכוונת לשון רש"י ז"ל בפירוש החומש שכתב ואשה אל אחותה שתיהן כאחת והיינו כדפרישית דלשון המקרא מוכיח ע"ז ובמה שפירש נגד המסקנא דשמעתין יבואר בסמוך:

בא"ד ואחות אשה נפקא לן בפ' האומר כו' דחייבי כריתות היא עכ"ל. וכתב בעל תוי"ט שדקדק בפ' האומר ולא מצא שום ילפותא בחייבי כריתות דלא תפסי קידושין אלא אדרבא כולהו ילפינן מאחות אשה דכתיב לא תקח ופרש"י לא תקדשנה כו' ע"ש ולכך רוצה לקיים דברי תוס' הראשונים דודאי מפשטא דלא תקח ילפינן הכי ודקשיא להו מאלמנה לכ"ג שאני חייבי לאוין דכתיב כי תהיין וכשינוייא דר"פ התם עכ"ל התי"ט בשינוי לשון ודבריו תמוהין בעיני דודאי מכי תהיין לא מצינן למילף לאלמנה לכ"ג דשפיר איכא לאוקמי כי תהיין לשאר חייבי לאוין דלא כתיב לשון קיחה משא"כ באלמנה וגרושה דכתיב לשון קיחה לעולם דלא תפסי קידושין ועמ"ש בזה בס"פ האומר אי"ה ובמה שכתב שדקדק ולא מצא ג"כ לא ידעתי שכבר כתבתי דנהי דדרשי' התם מלא יקח דאחות אשה לא יקדשנה היינו לכתחלה אבל דיעבד ילפינן מוהיתה לאיש אחר ולפי המסקנא דהתם ע"כ דקאי או אאשת אב או אאחות אשה כמו שאבאר שם ובתר הכי ילפינן כולהו חייבי כריתות מהקישא דרבי יונה ולכך כתבו כאן דאפילו את"ל דלא שייך למעט מוהיתה לאיש אחר קידושי אחות אשה בבת אחת אפ"ה ממילא ידעינן דלא תפסי בהו קידושין כיון דבכלל חייבי כריתות היא ושייכי נמי בהקישא דר"י זה נ"ל ברור בכוונת התוספות ודוק היטב:

גמרא א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב ונכרתה ואי לא תפסי קידושין כרת מי מחייב. וקשיא לי כיון דודאי לרמי בר חמא עיקר קרא בזה אחר זה איירי אלא מדרשה דלצרור יליף דאיירי נמי לענין תפיסת קידושין דבת אחת א"כ מאי קושייא דרבא דלמא כי כתיב כרת אקיחה דשכיבה כתיב בזה אחר זה אבל לענין תפיסת קידושין דדרשינן נמי מלא תקח לעולם דאיירי נמי אפי' בבת אחת דהא לקושטא דמילתא אפי' לפי המסקנא דהכא דרשינן ס"פ האומר לא תקח דאחות אשה לענין קידושין ואפ"ה לא מוקמינן ונכרתו אלא אקיחה דשכיבה וע"כ תרתי שמעינן מלא תקח וקרא דונכרתה אחדא וה"נ דכוותה מיהו לשיטת התוספות שכתבתי בסמוך יש ליישב דרמי ב"ח מגופא דקרא דואשה אל אחותה קא יליף וא"כ מקשה ליה רבא שפיר. עוד נ"ל דרבא לטעמא דנפשיה קמותיב ליה דרבא ס"ל לקמן בשמעתין דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וא"כ הכא לדבריו דרמי ב"ח קאמר לדידך דלא פשיטא לך הא מילתא דקידושין שאין מסורין לביאה לא מקרא ולא מסברא א"כ אי משמע לך האי דרשא דואשה אל אחותה לא תקח לענין שניהם כאחת ממשמע דואשה אל אחותה כדפרישית בשיטת התוספות ורש"י בחומש אכתי מאי חזית למילף דלא תפסי קידושין בין בבת אחת בין בזה אחר זה וקרא דונכרתה אחדא אדרבא איפכא אית לן למימר מהאי קרא גופא דמשמעות דואשה אל אחותה דאיירי בבת אחת היינו לענין קיחה דשכיבה ולענין חיוב כרת ולאשמעינן הא גופא דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין ולשון לא תקח דאיירי נמי לענין קידושין ע"כ נוקי אחדא דהיינו בזה אח"ז וכמו שאפרש בזה עוד לקמן דרבא גופא מסברא נמי הוי משמע ליה דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין מקמי דאסבר ליה בד אהינא א"כ שפיר מקשה לרמי ב"ח דמהאי דרשא משמע איפכא דלמילף דהוי קידושין ומתוך מה שכתבתי נתיישב' לשון רש"י ז"ל בחומש ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבו להאי דרשא דרמי ב"ח דמקרא דואשה אל אחותה ילפינן דלא תפסי קידושין במקדש שתי אחיות כאחת ולא חיישו להא דאסקי' רבא בקושיא ומוקי לה בטעמא אחרינא והיינו כדפרישית דרבא בשיטתיה אותביה משא"כ למאי דקי"ל כאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין מסברא פשוטה וא"כ תו לא שייכא קושייא דרבא דע"כ קרא דואשה אל אחותה דאיירי נמי משתיהן כאחת היינו לענין דלא תפסי קידושין וקרא דונכרתה לא קאי אלא אחדא בקידושין בזה אח"ז ואיפכא ליכא למימר דקיחה דקידושין קאי אחדא דזה אחר זה וקיחה דשכיבה ולצרור וקרא דונכרתה אתרווייהו דא"כ לשתוק קרא מיניה ומסברא נמי ידעינן דתפסי קידושין וממילא ידעינן דשייך בהו כרת כן נ"ל בישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ופי' רש"י בחומש והא דלא מפרש הרמב"ם בפשוטה מטעמא דכל שאינו בזה אח"ז יבואר בסמוך ודו"ק:

שם אלא אמר רבא קרא בזה אח"ז ומתניתא כדרבה דאמר רבה כל שאינו כו'. מימרא דרבה היא בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' דלחד לישנא מפרש רבה הכי בטעמא דרב ולאידך לישנא מפרש רבה טעמיה דרב במילי אוחרן ואפילו ללישנא קמא דהתם פליג שמואל עליה דרב ותניא כוותיה דשמואל והלכתא כשמואל וא"כ לפ"ז משמע להדיא דליתא להאי סברא דרבה דכל שאינו בזה אח"ז בבת אחת אינו וקשיא הלכתא אהלכתא וקשיא נמי לשמואל מאי טעמא דמתניתין וכבר הרגישו שם התוספות בזה ותירצו דדוקא לענין עירובין לא ס"ל לשמואל האי סברא להחמיר בעירובין דרבנן משא"כ להחמיר בדאורייתא לכ"ע אית להו ולכאורה יש לתמוה דהא הכא בשמעתין מקילינן מה"ט דרבה אפילו לענין אשת איש דאורייתא דאין צריכה גט א"כ כ"ש די"ל סברא דרבה לחומרא אפילו באיסור דרבנן ויש ליישב בדוחק מיהו לפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל דפירוש המשניות שכתב בטעמא דמתניתין מקרא דלצרור ולא הביא טעמא דרבא דכל שאינו בזא"ז משום דס"ל דליתא אליבא דהלכתא משום דבעירובין תניא כוותיה דשמואל ומקרא דלצרור מייתי שפיר כדפרישית בסמוך:

(קונטרס אחרון) גמרא א"ל רבא אי הכי היינו דכתיב ונכרתה ואי לא תפסי קידושי' כרת מי מחייב. וכתבתי ליישב לשון רש"י ז"ל בחומש ולשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות שכתבו להך דרשה דרמי ב"ח דמקרא דואשה אל אחותה ילפינן דלא תפסי קדושין במקדש ב' אחיות כאחת ולכאורה הוא נגד סוגית הש"ס דהא אסקיה רבא בקושיא וכתבתי ליישב דרבא דוקא לשיטתו הקשה כן למאי דס"ל קדושין שאין מסורין לביאה לא ה"ק משא"כ למאי דקיי"ל כאביי תו לא שייך הך קושיא דרבא עיין בפנים ועוד כתבתי יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.