אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/נ

יום שני י"ז תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף נ

'עד שיאמר רוצה אני' בכפייה לקיום מצות עשה

דברי הרמב"ם שכפייה למצוה אינה אונס כיון שיצרו הוא שתוקפו

בגמרא במסכת קידושין (מט:) ההוא גברא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל, ובעידנא דזבין לא אמר ולא מידי [- דאדעתא למיסק מזבנינא. ונאנס ולא עלה. רש"י]. אמר רבא, הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים. מנא ליה לרבא הא, אילימיא מהא דתנן "יקריב אותו" - מלמד שכופין אותו, [- להביא את קרבן נדרו]. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר "לרצונו" - הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי, הא בלביה לא ניחא ליה. לאו משום דאמרינן 'דברים שבלב אינן דברים. ודוחה הגמרא את הראיה: ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה.

שוב מביאה הגמרא מקור לדברי רבא, מהדין המבואר בסיפא של אותה משנה: וכן אתה מוצא בגיטי נשים ושחרורי עבדים, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. והרי כלפי כפיית גט או שחרור, לא שייך לכאורה לומר שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, כי למה ירצה ליתן גט מאחר שהוא מסרב לכך ועלינו לכופו. ומשמע שהטעם הוא משום ש'דברים שבלב אינן דברים', ולכן די לכופו, וכיון שבפועל יתן את הגט אף שבלבו יסרב לכך - דברים שבלב אינם דברים. אלא שהגמרא דוחה, שגם לגבי כפיית גט ושחרור יש לומר "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", וזאת משום ש"מצוה לשמוע דברי חכמים".

וכתב הרמב"ם (גירושין פ"ב ה"כ): מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן, מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט, והוא גט כשר... ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס... ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני - כבר גירש לרצונו, ע"כ.

וכבר מפורסם בישראל ביאור דברי הרמב"ם, שעל ידי הכפייה וסילוק היצר, מתגלה רצון ישראל הפנימי, הרוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ונמצא שעתה עשיית הגט בפועל היא ברצון ממש ולא באונס.

ראיית הגמרא למצוות אין צריכות כוונה מדין כפאו ליסטים ואכל מצה

ובגמרא במסכת ראש השנה (כח.) איתא: שלחו ליה לאבוה דשמואל, כפאו ואכל מצה, יצא. כפאו מאן... אמר רב אשי, שכפאוהו פרסיים [- ואע"ג שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח, יצא. רש"י]. אמר רבא, זאת אומרת התוקע לשיר יצא... אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה.

והקשה בשו"ת עונג יום טוב (סימן מ) מדוע לא הביאה הגמרא ראיה לכך שמצוות אינן צריכות כוונה מדברי הברייתא המובאת במסכת כתובות (פו.-:) במה דברים אמורים [- דלוקה ארבעים], במצוות לא תעשה, אבל במצוות עשה - כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה - מכין אותו עד שתצא נפשו [- קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים. רש"י]. הרי מוכח שאף שאין כוונתו למצוה, שהרי אינו מקיימה רק מכח הכפייה שמכין אותו עד שתצא נפשו, ואעפ"כ יצא ידי חובתו - הרי מוכח שמצוות אינן צריכות כוונה.

ויישב העונג יום טוב, שלא יכולה היתה הגמרא להביא ראיה מדין כפייה על מצוות עשה, שכן באמת יש לומר שמצוות צריכות כוונה, רק שכיון שכפוהו ודאי נתרצה, וכדרך שאמרו לגבי גט 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' כך גם לענין מצוות עשה, כיון שהכריחוהו לעשות המעשה "למה לא ירצה לעשות המעשה ברצון ובכוונה". ואין להביא משם ראיה לאופן שבא אדם לפני בית דין ואמר שיודע בעצמו שלא כיוון כלל למצוה, ושאלתו אם יצא ידי חובה. ואף שלגבי גט איננו חוששים שמא לא התרצה בלבו, ואנו הולכים אחרי אמירתו 'רוצה אני' ואומרים 'דברים שבלב אינם דברים'. אך זה דוקא בגט וקניינים, אבל במצוות ודאי שהולכים אחר כוונת הלב, ולא מועיל מה שאנו אומדים דעתו שנח לו בקיום המצוה, אם הוא יודע בעצמו שלא התרצה ולא התכוון לקיום המצוה.

עוד יישב העונג יום טוב, שיש לחלק בין כפיית ישראל לכפיית עכו"ם, ואם כן לא יכלה הגמרא להביא ראיה מכפיית בית דין לקיום מצות עשה לדין 'כפאוהו עכו"ם', שהרי יש לומר שדוקא כשבית דין כופין אותו כדי לקיים מצוה ועושה אותה, אזי יש לנקוט בסתמא שמתרצה לעשות אותה מצוה לשם מצוה. אבל במקום שכפוהו עכו"ם, הרי לא היתה כפייתם לשם קיום המצוה, אלא לאיזה צורך אחר שהיה לעכו"ם מעשייה זו, ובאופן כזה לא שייך לומר שבודאי מתרצה לקיום המצוה, ולכן הביאה הגמרא ראיה לדין זה מאבוה דשמואל.

קושיית הריטב"א שנעמיד בכפאו בית דין וקושיית היום תרועה שנוכיח מכפייה על מצות עשה

והגמרא דנה בדין כפאו ואכל מצה, כפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו. ומסיקה הגמרא שכפאוהו פרסיים. והקשה הריטב"א (ר"ה שם) מדוע לא מעמידה הגמרא באופן שכפאוהו בית דין, וכדברי הברייתא בכתובות אמרו לו עשה סוכה ואמר איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשוהו.

ויישב הריטב"א: ויש לומר, דאי בבית דין של ישראל, ודאי כיון דעביד גמר ואכל לשם מצוה, דאמר 'מצוה לשמוע דברי חכמים', כדאמר בגט המעושה בבית דין דישראל.

גם ביום תרועה הקשה כעין קושיית הריטב"א, מה חידש אבוה דשמואל, שכפאו לאכול מצה יצא ידי חובתו, הלא כבר למדנו שהעושה מצוה בעל כרחו יוצא ידי חובתו כמבואר בברייתא בכתובות. וכן הקשה כקושיית העונג יום טוב מדוע לא הוכיח רבא שהתוקע לשיר יצא מהברייתא בכתובות והוצרך להוכיח כן מאבוה דשמואל. והיום תרועה חידש חידוש עצום, שאם כפאוהו יהודים לעשות כן אזי אפילו בלי כוונה כלל גם כן מועילה כוונת הכופה עבור עושה המעשה מצוה. והערוך לנר תמה על דבריו "איך שייך שאחר מכוון בשבילו והוא יוצא, וכי נימא דאם אחר עושה מעשה בשבילו יוצא?! ומאי שנא כוונה ממעשה".

ובעיקר קושיותיו כתב הערוך לנר ליישבם באופן אחר, שבאמת בברייתא בכתובות לא מבואר כלל שכפייה מועילה לקיום המצווה, שהרי שם לא כתוב רק שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה, דהיינו מי שאינו רוצה לבנות לו סוכה בערב סוכות או להכין לו לולב בערב סוכות, אזי כופין אותו. וכמשמעות הלשון 'עשה סוכה' ולא 'שב בסוכה', וכן מה שכתבה הברייתא 'לולב' סתם משמע שהוא המשך ל'עשה סוכה' כלומר 'עשה לולב', ולא 'טול לולב'. וכך מוכיח גם שהרי מצות עשה של לולב דאורייתא היא רק ביום הראשון - וביום טוב הרי אין מענישים שום עונש בית דין ואפילו חייב מיתות, וכל שכן שאין כופין על מצות עשה, ועל כרחך שכוונת הברייתא רק שכופים אותו להכנה קודם יום טוב, ואם כן אין באמת ראיה מברייתא זו שהכפייה על המצוה חשובה כעשייה.

'עד שיאמר רוצה אני' בקרבן ובגט אך לא בכפייה על המצוות

אמנם על עיקר המבואר בדברי הריטב"א והעונג יום טוב שכפייה על המצוות מועילה מכח 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' המבואר בגט מעושה ובכפייה על הבאת קרבן, יש להקשות, שהרי לגבי קרבן וגט מבואר בגמרא שכופין אותו "עד שיאמר רוצה אני", ומשמע שלא די בעצם עשיית המעשה בעקבות הכפייה, כי אם צריך שיאמר 'רוצה אני'. ואילו לגבי כפייה על מצוות עשה כתב הריטב"א ש"מכין אותו עד שתצא נפשו או עד שיעשהו" ולא הצריך שיאמר 'רוצה אני'.

ובמקום אחר (סימן קסז) הקשה העונג יום טוב בעיקר הסוגיא בקידושין, מה שתחילה רצתה הגמרא לבאר את הדין ש'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' מדין 'דברים שבלב אינם דברים', ולכאורה קשה כיצד יועיל הדבר, הרי כיון שנאנס על מעשהו הרי "אונס כמאן דלא עביד דמי", וכשם שמוכיחה הגמרא שאדם שנאנס להשתחוות לבהמת חבירו אין לבהמה זו דין נעבד כיון ש"אונס כמאן דלא עביד דמי". וכיון שהגמרא בהוה אמינא עדיין לא נחתה לסברא שמתרצה לקיום המצוה משום כפרה או משום שמצוה לשמוע לדברי חכמים, אם כן הבאת הקרבן ונתינת הגט באונס מתוך כפייה, וכיצד תועיל. וכי מי שישתחווה לבהמת חבירו בכפייה ויאמר 'רוצה אני', וכי תאסר הבהמה באמירתו.

יסוד העונג יום טוב בדעת הרמב"ם שכל כפייה על דבר שמחוייב בו אינה אונס

וכתב העונג יום טוב ליישב קושיה זו על פי מה שכתב הרמב"ם בביאור דין 'כופין אותו', "שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו - אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה". וכבר הבאנו בתחילת הדברים את הביאור הפשוט בדעת הרמב"ם, שעל ידי הכפייה מתגלה רצון האדם האמיתי, ונמצא שאכן נתינת הגט היתה ברצון ולא באונס.

אמנם לפי זה אם כפוהו עכו"ם באופן שכלל לא ידע שעל פי דין חייב לגרשה, שלא שמע דבר זה מבית דין של ישראל - הרי לכאורה אין טעם להכשיר את הגט, כי לפי ביאור זה באמת עתה אחרי הכפייה יש לו רצון גמור לנתינת הגט, רק שהיצר הרע עיכב בעדו שלא לרצות כן, ועל ידי הכפייה נסתלק היצר הרע ורצונו הפנימי נתגלה. אמנם בדברי הרמב"ם משמע שכל שהוא 'כדין' - כל מה שהאדם מחוייב לעשותו - לא מיקרי אונס כלל, ולכן אפילו אם כפוהו עכו"ם הרי הוא כשר, ומשמע אפילו אם לא ידע כלל שעל פי דין תורה חייב לגרשה. כי כיון שסוף סוף הוא מחוייב בעשיית דבר זה, משמע שאין הדין תלוי אם הוא יודע או לא יודע בחיובו, ולעולם אין כן אונס כיון שהוא מחוייב בדבר.

ועל פי זה מוסיף העונג יום טוב, שמשמע שלדעת הרמב"ם אפילו אם לא השתנית דעתו ועדיין אינו גומר בלבו לגרשה, מכל מקום כיון שהוא מחוייב בדבר הרי אין זה אונס, ואף שבלבו אינו רוצה בגט הרי 'דברים שבלב אינם דברים'.

נידון הגמרא אינו לענין 'אונס' אלא בדין המיוחד בגט וקרבן 'לרצונו'

מעתה מבאר העונג יום טוב את סוגיית הגמרא, כיצד הבינה בהוה אמינא שיועיל כפייה בקרבן ובגט הרי אונס כמאן דלא עביד דמי. שכן לדברי הרמב"ם לא אכפת לנו כלל במה שנאנס, שהרי מי שנאנס לעשות דבר שהוא מחוייב בו - אינו נחשב לאנוס. וכל קושיית הגמרא היא שאפילו אם לא נחשיבו כאנוס, הרי בקרבן צריך שיהיה 'לרצונו', וכן בגירושין ישנו דין שאין האיש מוציא את אשתו אלא לרצונו, וכיון שסוף סוף אדם זה ידוע לנו שבלבו אינו רוצה בקרבן או בגט - 'רצון' אין כאן. ולכן רוצה הגמרא להוכיח ש'דברים שבלב אינם דברים', ולכן כיון שסוף סוף לפי מעשהו יש כאן רצון, די בכך, אף שבלבו אינו כן. ועל כך מיישבת הגמרא שכיון שחפץ בכפרה ובקיום מצות חכמים ממילא אף אם דברים שבלב הוו דברים, כאן אף בלבו רצונו בכך.

על פי זה מיישב העונג יום טוב קושיא נוספת, מדוע מביאה הגמרא את המשנה בערכין 'וכן בגיטי נשים', ולא מביאה את המשנה בגיטין שגט מעושה בישראל כשר, בעוד שמשנה זו שנויה קודם - גיטין קודם לערכין. אכן לפי מה שנתבאר לא יכלה הגמרא להביא ראיה מדין גט מעושה, כי אזי היינו אומרים שאכן מה שמועילה הכפייה אינו מצד דין 'דברים שבלב אינם דברים', אלא שמאחר וגט הוא דבר שמחוייב בו אזי אין זה אונס. ולכן הוצרכה הגמרא להביא את דין המשנה בערכין, שם מבואר שהכפייה היא 'עד שיאמר רוצה אני', דהיינו שיש דין בגט שיהיה 'לרצונו' של הבעל, ואם כן כבר יש לנו ראיה ש'דברים שבלב אינם דברים', כי אילו היו דברים, אזי אפילו שאין כאן 'אונס' אך גם 'רצון' אין כאן.

לאור דברי העונג יום טוב, לפיהם נידון הגמרא אינו ביחס ל'אונס' כי אם ביחס לדין 'רצון' שיש בקרבן ובגט, יש ליישב מדוע דוקא בכפייה על קרבן וגט צריך להמתין 'עד שיאמר רוצה אני', בעוד שבשאר מצוות עשה מבואר בדברי הריטב"א שדי אם מכח הכפייה 'יעשהו'. כי אכן קרבן וגט דין מיוחד יש בהם שיהיה 'לרצונו', ולזה לא מועילה הכפייה כשלעצמה, אלא רק בצירוף רצונו. משא"כ בשאר מצוות עשה אף אם לא יעשה את המצוות לרצונו, הרי סוף סוף חסרון של 'אונס כמאן דלא עביד' אין כאן, כיון שהוא מחוייב בדבר וכפייה בדבר שמחוייב בו אינה אונס.