פני יהושע/כתובות/קי/א

פני יהושע כתובות קי א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משנה המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו שדה כו' ופרש"י והלה הוציא כו' ואומר שטרך מזוייף או פרוע כו'. ולכאורה נראה שהוכרח לפרש כן לפי סתימת לשון המשנה דלא מפרש הלה מה טעין אע"כ דבכל הטענות שטוען סבר אדמון דמהימן אפי' בטענת מזוייף וכ"כ הר"ן ז"ל בלשון רש"י אלא דהרא"ש ז"ל כתב בשמעתין דבטענת מזוייף לא מהימן כיון שאנו רואין שאינו מזוייף מיהו נ"ל ליישב שיטת רש"י דודאי כשנתקיים ע"י העדים עצמן מודה רש"י והר"ן דלא מהימן להכחיש העדים אלא דהכא איירי שנתקיים ע"י שמדמין החתימות או שעדים מעידין שמכירין החתימות בטביעת עין וא"כ כיון דאיתרע טענת בעל השטר טובא דאם היה חייב לו למה מכר לו השדה א"כ ע"כ שטרא זייפא הוא דאפשר דאיתרמי לזייף חתימת העדים כדאשכחן בס"פ ג"פ ובלא"ה נמי אשכחן כמה ענייני זיוף בגוף השטר ע"י מחק או גרר ואע"ג שהוא בענין דלא שכיח לזייף אפ"ה כיון דאיתרע חיישינן כנ"ל ועיין לעיל דף צ"ב ע"ב בל' התוספות בד"ה דינא הוא שכתבו דבשטר דאיתרע אף ע"י נפילה לא מהני קיום ומצי למיטען מזוייף ואפילו בהנפק גמור מספקא להו א"כ כ"ש הכא דאיתרע לגמרי כיון דאילו היה חייב לו א"כ נראה כשיטת רש"י דמצי לטעון מזוייף ואף קיום לא מהני כדפרישית ודו"ק. מיהו הש"ך בסי' פ"ה מביא בשם בעל גידולי תרומה שמפרש לשון רש"י והר"ן בענין אחר כגון שעדיין לא נתקיים השטר אלא דאי לאו האי טעמא דאילו היה חייב לך אע"ג דבלא"ה לא גבי אפ"ה לא הוי קרעינן ליה לשטרא אבל השתא שטוען מזוייף ורוצה לקרוע השטר קאמר אדמון דקרעינן ליה וה"ה לרבנן באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא וכתב הש"ך על בעל גידולי תרומה שטעה בזה דאף בטוען מזוייף אין הדין לקרוע השטר כו' ע"ש בל' הש"ך ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של הש"ך דאגב שיטפיה כתב כן דנהי דבטוען מזוייף ולא נתקיים אין לקרוע היינו משום דאינו בודאי מזוייף משא"כ בהאי דהכא דאנן מהימנינן ליה שהוא בודאי מזוייף דאל"כ למה מכר לו השדה א"כ יפה כתב בעל גידולי תרומה דמוציאין השטר מידו וקרעינן ליה וכן מבואר מל' בעל גדולי תרומה גופא בלשון הש"ך וצ"ע:

שם וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו השדה כדי למשכנו. לכאורה משמע דדוקא בשאין לו להלוה שום קרקע איירי חכמים משא"כ היכא שיש לו קרקעות אחרים דלא שייך האי טעמא דיכול למשכנו מודה חכמים לאדמון אלא דבירושלמי איתא להדיא דאף כשיש להלוה קרקעות אחרים נמי שייך האי טעמא והובא ג"כ בלשון הר"ן ז"ל ובפוסקים והטעם נראה כמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה ז"ל דאפ"ה ניחא ליה להמלוה שיהיה להלוה נכסים הדבה בענין שיהא החוב בטוח יותר דשמא ימצאו בע"ח מוקדמים ועוד דמסתמא יגבוהו בחובו השדה שלוקח ממנו עכשיו שכן פירשו לשון הירושלמי אלא דלפ"ז לא הוי צריך רש"י ז"ל לפרש לפי שהיה ירא שמא יבריח ממנו המטלטלים שלו וא"כ משמע לכאורה דרש"י לא נחית להכי ומשמע ליה דיכול למשכנו דוקא כגון שאין לו נכסים אחרים כלל במקרקעי כ"א במטלטלים אלא דאפ"ה אין זה מוכרח בל' רש"י אלא מילתא וטעמא דפסיקא נקיט כן נ"ל ועיין בסמוך:

קונטרס אחרון

משנה המוציא שט"ח על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו שדה כו' פרש"י שטוען שהוא מזוייף והרא"ש ז"ל כתב דבטוען מזוייף ודאי דלא מהימן דהרי אנו רואין שאינו מזוייף והובאו השני דיעות בש"ע וכתבתי בפנים דלע"ד היכא שנתקיים השטר ע"י העדים עצמן שאמרו שחתמו או ע"י עדים המעידים שראו שחתמו בודאי רש"י נמי מודה דלא מצי למיטען מזוייף במקום עדים אלא דהכא מיירי בעדים המכירין חתימת העדים בט"ע ולא ראו שחתמו ובכה"ג סבר רש"י דמצי לטעון מזוייף דאפשר דאתרמי לכוון ולוייף כדאשכחן בפרק ג"פ גבי האי דאנח ידיה אזרנוק' שכיון דאיתרע האי שטרא טובא במה שמכר לו שדהו חיישינן לזיוף כי האי ועוד בתוספות לעיל דף צ"ב ע"ב שכתבו בשטר שאיתרע ע"י נפילה דלא מהני קיום כה"ג ע"י ט"ע דחתימות וכ"ש הך ריעותא דהכא דגרע טפי מהך ריעותא דנפילה כן נ"ל ועיין עוד בפנים מה שכתבתי בזה בל' הגמרא והש"ך:

בגמרא אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה כו' האי מודעא לאו לבטל המכירה איירי דודאי אף אם מסר מודעא המקח קיים דהא לאו אונס גמור הוא מה שמכר לו שיוכל למשכנו אלא דאיבעי ליה למימסר מודעא שלא תהא המכירה כהודאה שאינו חייב לו כלום מקודם וכמ"ש התוספות דהוה ליה כהודאה גמורה וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך:

בתוספות בד"ה ורבנן חברך חברא אית ליה כו' ולפרש"י אתי שפיר עד סוף הדיבור. והקשה מהרש"ל בח"ש דהא אכתי איכא פסידא הכא טפי כדי שיוכל למשכנו ועיין במהרש"א שנכנס בדחוקים גדולים ולהגיה בל' התוספות ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דעיקר קושיית התוספות מעיקרא היינו מהא דמסיק תלמודא ורבנן חברך חברא אית ליה אמאי הוצרכו לכך ולא אמרינן בפשיטות דלרבנן אין צריך למסור מודעא כלל דאית ליה טענה גדולה שהיה פיקח כדי שיוכל למשכנו אע"כ דתלמודא סובר בפשיטות דאין זו טענה כלל דכיון דמכירת השדה מיחזי כהודאה גמורה שהלוקח אינו חייב לו וא"כ אדחייש שלא ימצא מקום לגבות חובו יותר יש לו לחוש שיפסיד חובו בדין דהוי כהודאה ומכ"ש היכא שיש לו להלוה נכסים אחרים אלא דטעמא דחכמים דאפ"ה ניחא ליה שימצא מקום בריוח לגבות חובו ופשיטא ליה לתלמודא שאין זו טענה דאדרבא יש לו לחוש שיפסיד חובו דהוה ליה כהודאה והיינו דמתמה הש"ס בפשיטות שפיר קאמר אדמון ומאי טעמא דרבנן ומשמע דמילתא דפשיטא היא דהוי כהודאה גמורה ואהא מסיק הש"ס דלא הוי כהודאה גמורה ולא איבעי למימסר מודעא דחברך חברא אית ליה והיינו דקשיא להו להתוס' מסוגייא דלעיל דאדמון גופא מודה בהאי סברא דחברך חברא כו' ומאי שנא הכא דפליג וכתבו לחלק דההיא דעשאה סימן לעצמו לא הוי הודאה גמורה כההיא דהכא ועל זה כתבו עוד דלפרש"י בלאו הכי א"ש דאף את"ל דההיא דעשאה סימן לעצמו הוי כהודאה גמורה לגבי השדה שלו אפ"ה לא מצי למימסר מודעא דחששא מיהא לא עלה בדעתו להוסיף או לגרוע טענתו בשדה זו שמערער עלה אלא דעיקר חפצו ורצונו לקנות השדה האחרת שלוקחה עכשיו וכיון דחברך חברא אית ליה מתיירא שיפסיד מקחו והערעור כדקאי קאי מש"ה עשאה סימן כדי לקנות מיהא השדה שחביבה עליו לקנותה ואפ"ה לא איבד זכותו בשדה שמערער עליה דלא הוי כהודאה כיון דלא מצי למימסר מודעא משא"כ בההיא דהכא דבמה שמוכר שדהו אף אם מוכר מפני רעתה או משום ריבוי דמיה אפ"ה לא איכפת ליה כ"כ כדמסקו התוס' מהא דאמרי אינשי ואי משום שיכול למשכנו איבעי ליה למימסר מודעא כדי שלא יפסיד החוב לגמרי וכדפרישית כן נ"ל נכון וברור בכוונת התוספות מיהו בעיקר דבריהם דפשיטא להו דההיא דלעיל בעשאה סימן לעצמו אתי אליבא דכ"ע אף לאדמון ולא ידענא מאי פשיטותא דהא מצינן למימר דמימרא דאביי היינו למאי דקי"ל הכא כרבנן דחברך חברא אית ליה וצ"ע:

משנה שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' ופירש"י דשטר שהוציא ראובן הוא מוקדם ושל שמעון מאוחר כו'. ולכאורה משמע דאיירי שזמן הלואה של ראובן מוקדם לזמן הלואה של שמעון ובאמת דלפי שיטת כל המפרשים והפוסקים משמע דלרב נחמן איירי מתניתין בדמטא זימנא דאי בדלא מטא זימנא מאי טעמא דאדמון וא"כ אין לשון רש"י מדוקדק וטפי הו"ל לפרש בהדיא דאיירי שהלואת ראובן לשמעון היה לאחר שכבר הגיע זמ"פ של שמעון לראובן דבהא לחוד איירי וכן לרב ששת מיהא ביומא דמישל' זימנא לכך נלע"ד לפרש בכוונת רש"י ז"ל דלר' נחמן איירי מתניתין בדלא מטא זימנא דהכי משמע סתם לשון המשנה שנים שהוציאו שט"ח זה על זה וסתמא דמילתא שבאין שניהם לבית דין בשעת הפרעון וא"כ הלואה השנייה מסתמא היה קודם זמ"פ של הראשון ואפ"ה קאמר אדמון שפיר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דאע"ג דלא מטא זימנא אפ"ה כיון דסוף סוף נותן לו מעות קודם זמנו א"כ אפוכי מטרת' למה להו שיזהר כל א' בשטרו ולהיות עבד לוה לאיש מלוה ויותר היה לו ליתן בתורת פרעון ובלא"ה אמרינן בעלמא דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרי עליה ללא צורך דזיילי ניכסיה ומכש"כ בכה"ג והא דאמרינן בשמעתין אי דלא מטא זימנא מ"ט דאדמון מילתא אחריתי והיינו דוקא בשלוו זה לעשר וזה לחמש כמו שאבאר בל' הגמרא משא"כ כשזמן פרעון של שניהם שוה אף בדלא מטא זמנא שייך מילתא דאדמון ואדרבא על זה מורה לשון רש"י בד"ה אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני ומה הוסיף רש"י בזה על לשון המשנה אע"כ כדפרישית דאע"ג דלא מטא זמן פרעון אפ"ה מצי למימר כיצד אתה לוה ממני אחרי כן דהאי אחרי כן היינו אחר זמן הלואה ראשונה כפירושו מקודם דשל זה מוקדם ושל זה מאוחר ועיקר הכוונה דלא שייך לשון הלואה בכה"ג שכבר חייב לו מקודם מטעמא דפרישית דאפוכי מטרתא הוא כיון שזמן הפרעון של שניהם שוה ואם היה רוצה שמעון שיתן לו קודם זמנו בטובה לא היה לו להזכיר לשון הלואה וליקח שטר ממנו אלא כיון שיעשה עמו טובה ודאי יותר ניחא ליה לפרוע וליקח שטרו מידו כן נ"ל וכמו שהארכתי בחידושי לח"מ סי' פ"ד ליישב שיטת הרמ"ה ז"ל שהביא הטור ובסמוך אבאר קצת באריכות ודו"ק:

קונטרס אחרון

שנים שהוציאו שטר חוב זע"ז ושטר שהוציא ראובן הוא מוקדם ומשמע מפשטא דלישנא דזמן הלואה הוא מוקדם והקשיתי דאין הלשון מדוקדק דטפי הו"ל לפרש שזמן פרעון של ראובן מוקדם לזמן הלואה של שמעון דהא בכולה שמעתין סלקא דפלוגתא דאדמון ורבנן בדמטי זימניה וכמ"ש כל המפרשים הקדמונים והאחרונים הבעל המאור ובספר המלחמות ובש"ך סי' פ"ה בתכלית האריכות בכמה קושיות ופירוקין ע"ש. אמנם לפי מה שכתבתי בפנים נלע"ד דאדרבא למסקנא דשמעתין איירי פלוגתא דאדמון ורבנן בדלא מטי זימנא דוקא כמ"ש בראיות ברורות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשה הש"ך שם ובחדושי לפוסקים הארכתי יותר שזו שיטת רמ"ה שהביא הטור ונ"מ טובא לדינא ע"ש:

בד"ה זה גובה וזה גובה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו כו'. והטעם כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דשטר מילי בעלמא נינהו ולאו בני גוביינא ע"ש ולכאורה אין זה מספיק דנהי דלגבי איניש דעלמא מיקרי מילי משום דאכתי מצי למחול כדמסיק הר"ן גופא משא"כ הכא לגבי דידיה גופא אמאי קרי ליה מילי ואפשר משום דקי"ל דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה ובערב כה"ג ודאי צריך לשלם להמלוה אע"ג שהמלוה חייב ללוה ממקום אחר ועדיין צ"ע:

בד"ה ומר סבר בשל עולם הן שמין וכיון דבהדי הדדי אתי למיגבו יהבי ב"ד כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלישנא יתירא הוא דבלא"ה ע"כ איירי דבעל זיבורית תבע ברישא לגבות הבינונית וא"כ מגבין אותו וחוזרין ומגבין ממנו והו"ל אפוכי מטרתא אלא דלענ"ד ודאי הוצרך רש"י לפרש כן דהא לר' ששת משמע דמילתא דפסיקא קאמר דלעולם אפוכי מטרתא הוא ואם כן אכתי משכחת דאית ליה לחד עידית לחוד ולאידך זיבורית לחוד ואם כן כי אתא בעל זיבורית למיגבי תחלה ומגבין ליה העידית ונמצא שיש בידו עידית וזיבורית והדר מגבי להראשון הזיבורית שלו דלא מגבי ליה העידית אף להאי דס"ל בשל עולם הן שמין לכך הוצרך רש"י לפרש דכיון דבהדי הדדי אתי למיגבי שפיר קאמר רב ששת דלעולם הפוכי מטרתא הוא כדאית ליה נמי לחד עידית ולחד זיבורית נמי לא מצי בעל הזיבורית להרוויח דהב"ד מגבין תחלה הזיבורית של זה לבעל העידית והדר מגבינן להאי הנך זיבורית גופא כדינו כן נראה לי ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמ' ר"נ אליבא דרב ששת כו' היכי דמי אי דמטא זימנא מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימנא מ"ט דאדמון כו'. משמע לכאורה דכל הך שקלא וטריא עד סוף המסקנא לא קאי אלא אליבא דר' ששת משא"כ אגופא דמתניתין לא קשה מידי אליבא דר"נ וכתב בעל המאור בזה הביאו מהרש"א ז"ל ג"כ דלר"נ איירי שפיר בדמטא זימניה ואפ"ה לא קשה מ"ט דרבנן דמצי למימר שלא רצה לקבל המעות בפרעון חובו אלא לגבות ממנו בינונית ולהגבותו זיבורית אלא דהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות הקשה על זה כמה קושיות ע"ש וכן הקשה בעל התרומות והטור ח"מ סי' פ"ה ע"ש ומסקו הרמב"ן והטור והר"ן בענין אחר דלר"נ מיתוקמא מתניתין שפיר בדמטא זימנא ולא תיקשי מ"ט דרבנן משום דמוקי לה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ולפי שהיה צריך למעות אפשר שלא היה יכול להעמידו בדין באותו זמן לכך הוצרך ללות ממנו וליתן לו שטר ונהי דלרב ששת א"א לאוקמא בהכי דא"כ היינו פלוגתא דאדמון ורבנן במשנה הקודמת דפליגי נמי בכתבי והדר יהבי משא"כ לר' נחמן איצטריך האי מתניתין דהכא לאשמעינן הא מילתא גופא דלרבנן זה גובה וזה גובה דבשל עולם הן שמין אלו תורף דברי הרמב"ן ז"ל וכ"כ הטור סי' הנ"ל אלא דהש"ך סי' הנ"ל האריך להשיג ג"כ על שיטת הרמב"ן ז"ל וסייעתו דלפירושו עיקר שקלא וטריא דגמרא חסר מהספר לאוקמי מתניתין דוקא בדכתבי והדר יהבי ועוד נראה דוחק גדול לומר דלר' נחמן לא אתי מתניתין דהכא לאשמעינן אלא הא מילתא דבשלו הן שמין וא"כ אין זה ענין כלל לפלוגתא דאדמון ורבנן ובעלמא הו"ל לאשמעינן לכ"ע דבשלו הן שמין לכך מסיק הש"ך דהעיקר כשיטת בעל המאור והאריך לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל וכבר הארכתי בזה בחידושי לח"מ סי' הנ"ל להוסיף קושייות ודקדוקים על כל א' מהשיטות וכאן אבא בקצרה דלכאורה לשני השיטות שכתבתי לא אתי שפיר הא דקאמר תרגמא ר"נ אליבא דר' ששת כגון שלוה זה לחמש וזה לעשר משמע דדוקא אליבא דר' ששת מתרגם לה ר' נחמן הכי אבל לדידיה גופא לא מיתוקמא בהכי ואילו לפי שני השיטות שכתבתי דאליבא דר' נחמן איירי שהלואה השניה היה לאחר דמטי זימני' דהלואה ראשונה וא"כ היינו נמי זה לעשר וזה לחמש דודאי עשר וחמש לאו דוקא אלא כל שתשלומי חוב השני נמשך לאחר זמן פרעון של הראשון היינו זה לחמש וזה לעשר ואי משום דלרב נחמן איירי שבשעה שעומדין לדין כבר הגיע ג"כ זמן פרעון של השני משא"כ לר' ששת איירי דבשעת העמדה בדין עדיין לא הגיע זמן פרעון של השני שזה עיקר תירוצו של ר' נחמן אליבא דרב ששת העיקר חסר מהספר ואין זה בכלל שלוה זה לחמש וזה לעשר דלענין שעת הלואה לר' נחמן נמי איירי בכה"ג וכיוצא בזה יש לדקדק בשינוייא דרמי בר חמא בסמוך וכמו שאבאר דלא אתי שפיר לשני השיטות של בעל המאור והרמב"ן ז"ל לכך נלע"ד לפרש על הדרך שכתבתי לעיל במתניתין דודאי לר' נחמן מיתוקמא שפיר בדלא מטא זימנא או שלא קבעו זמן כלל לפרעון דאע"ג דסתם הלואה שלשים יום אפ"ה כיון דלא קפדי אקביעו' זמן בפירוש הו"ל כלא מטא זימניה ואפ"ה לא שייך להקשות מ"ט דאדמון דאכתי שפיר סבר אדמון דמצי למימר כיצד אתה לוה ממני דהא אפוכי מטרת' ואפושי שטרא למה להו וכדפרישית אלא דוקא אליבא דרב ששת דבע"כ איירי בזה לעשר וזה לחמש וא"כ תו לא הוי כאפוכי מטרת' בשעת הלואה וא"כ מקשה הש"ס שפיר אילימא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון והיינו כפרש"י דהא איכא טיבותא לתרווייהו דזה מקבל המעות שלו קודם זמנו שצריך עכשיו למעות ולהשני נמי ניחא בהכי דלאחר חמש יהא זה וזה בידו ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י במה שדקדק מהרש"א ז"ל וכתב דלשון ונוח לזה שהלוהו שפת יתר הוא ולפמ"ש אתי שפיר והיינו דמסיק לה הש"ס בלשון בתמיה בהא לימא אדמון ובאידך גיסא דקאמר אלא ראשון לחמש ושני לעשר ובדלא מטא זימניה קאמר מ"ט דאדמון דנהי דאין בזה כ"כ תימא כמו בקמייתא אפ"ה מקשה הש"ס מ"ט דאדמון דפוסל שטרו של ראשון בשביל הך סברא דכיצד אתה לוה ממני דכיון דלא הוי כהפוכי מטרתא בעיקר ענין השטרי דהא הראשון מרויח הרבה שנוטל מעות קודם זמנו ומרויח ג"כ זמן הלואה השניה עד עשר ואם השני רוצה בטענתו של ראשון ודאי שייכין שני השטרות ואף אם תמצי לומר דהשני מתכוין לרמאות לבא עליו בעקיפין בטענה זו דכיצד אתה לוה ממני אפ"ה אין להראשון למסור מודעא כיון שרוצה להרויח הרבה ולא הוי נמי כהודאה גמורה ובכה"ג לכ"ע חברך חברא אית ליה כמ"ש התוספות בד"ה ורבנן וכדפרישית לעיל כן נ"ל נכון. ולענ"ד הדבר ברור שזו שיטת הרמ"ה שהביא הטור בסי' הנ"ל דהיכא דמטא זימנא פסק כאדמון משום דחכמים נמי מודו כדמקשה הש"ס בפשיטות אי דמטא זימנא מ"ט דרבנן ולמאי דקי"ל כר' נחמן מיתוקמא מתניתין שפיר בדלא מטא זימנא ולאו בראשון לחמש ושני לעשר אלא שזמן פירעון שני השט"ח שוה כדמשמע פשטא דמתניתין כדפרישי' או שלא קבעו זמן כלל לפרעון וקסבר אדמון דהשטר בטל דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דהו"ל כאפוכי מטרתא ואפושי שטרא למה להו ורבנן סברי דאפ"ה אין לפסול השטר בשביל כך כיון דלא מטא זימנא אף שהיה מרגיש קצת ברמאות אפ"ה לא הוי כהודאה גמורה ואין צורך למסור מודעה או משום דחברך חברא אית ליה כדאית להו לעיל במשנה הקודמת ובפוסקים הארכתי יותר ודוק היטב:

שם רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן כו' ולכאורה אכתי לרמי בר חמא קושיא קמייתא בדוכתא קאי לרב ששת מתניתין במאי מוקי לה אי דמטא זימנא מ"ט דרבנן ואי לא מטא זימנא מ"ט דאדמון וצריך לאוקמי כולה כדמעיקרא דאיירי ביומא דמישלם זימנא ופליגי אדמון ורבנן אי עביד אינש דיזיף ליומא וא"כ לא הרויח רמי ב"ח כלום בתירוצו אלא משום דלא משמע ליה לומר דאיירי מתניתין שלא הגיע זמ"פ של השני דלשון המשנה דקתני שנים שהוציאו שט"ח זה על זה משמע דהשתא מיהא הגיע זמ"פ של שני השטרות שלכך מוציאין אותם אלא דאפ"ה נראה דוחק לומר כן דהא לרמי ב"ח הוי לשון המשנה יותר דוחק לגמרי מכל וכל בין במאי דקתני שנים שהוציאו ובין במאי דקאמר כיצד אתה לוה ממני דמשמע דשניהם קיימין וכ"ש במאי דקתני זה גובה ואין לו אמנם למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר טובא דלרמי ב"ח לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בדוחקא דאיירי דוקא ביומא דמישלם זימנא ולפרש פלוגתא דאדמון ורבנן אי עביד איניש דיזיף ליומא שאין לזה רמז במשנה כלל אלא עיקר פלוגתא דאדמון ורבנן מפרש לה לגמרי כמו ר' נחמן ובדלא מטא זימנא וכדפרישית אלא דהא דקאמרי חכמים זה גובה וזה גובה ולא הוי כאפוכי מטרתא היינו משום דנפקא מיניה לדיתמי דזימנין דזה גובה ויש לו וזה גובה ואין לו כן נ"ל נכון ודו"ק אלא דאכתי קשיא לי אדרמי ב"ח דטפי הוי ליה לאוקמי דנפקא מיניה שמכר המלוה האחד השט"ח שלו בכתיבה ומסירה לאדם אחר דלאדמון הלוקח מפסיד דשטר פסול הוא דאילו היה חייב לו כיצד לוה ממנו ולחכמים שפיר קאמרי זה גובה וזה גובה דהיינו הלוקח גובה מהמלוה השני והשני גובה מן הראשון שהוא המוכר וכמבואר בפוסקים שכן הדין פשוט ויש ליישב:

שם ולוקמ' דאית ליה ליתמי זיבורית כו' ה"מ היכא דלא תפס אבל היכא דתפס תפס. מיהו בהא דמוקי לה רמי בר חמא בדיתמי לא שייך לומר נמי כיון דתפס תפס דכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כ"ש בהאי גוונא דהכא דהאי חוב שהלוה חייב לאביהם אפי' כמטלטלי לא חשיבי כדפרישית בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דמילי נינהו ולאו בני גוביינא ומשום הכי תו לא מהני ביה תפיסה דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חוב אביהם ממטלטלי וכ"ש מהחובות שהניח אביהם וכדאיתא לעיל פ' מי שהיה נשוי דף צ"ב במימרא דרב"ח גופא גבי זקפן עליו במלוה דא"ל אנן מטלטלין שבוק אבון גבך וכמו שכתבתי שם דלא הוי תפיסה מחיים כיון דלאו לשם משכון תפס המעות ע"ש ובפ' הכותב דף פ"ד בסוגיא דינתנו לכושל שבהן הארכתי יותר ע"ש משא"כ לענין בינונית וזיבורית דכיון שהניח אביהן קרקעות הרי הן חייבין לפרוע מדינא א"כ מהני מה דתפס ויתכן יותר לפמ"ש בפ"ק דב"ק דר' ששת דס"ל בשל עולם הן שמין משמע דלית ליה הא דאמר עולא ב"ח דינו מדאורייתא בזיבורית אלא כר' שמעון דר"פ הניזקין דב"ח מן התורה בבינונית אלא דביתומים עבדו תקנתא מזיבורית והיכא דתפיס לא תיקנו כן נ"ל נכון ודו"ק אלא דאכתי איכא למידק אמאי לא מוקי רמי בר חמא למתניתין דהכא ביתומים קטנים וקתני שפיר זה גובה לאלתר שהיתומים גובין ממנו לאלתר והוא אינו גובה מהיתומים עד שיגדלו ולעולם בשירשו קרקע אלא שכבר כתבתי בפ' הכותב דף פ"ז דביתומים קטנים הא דאין נזקקים היינו שאין הב"ד נזקקים להוציא מחזקת היתומים עד שיגדלו משא"כ בההיא דהכא שאין צורך להזדקק להוציא דהא תפיס שפיר נזקקין אף ביתומים קטנים כן נ"ל ואחר העיון ראיתי בחידושי מהר"י מטראני שכתב כן בשם הרא"ש ז"ל ע"ש באריכות:

משנה שלש ארצות לנשואין. עיין בלשון הרא"ש ז"ל באריכות במה שכתב דרבינו תם מפרש כולה מתניתין בכפיית האשה לאיש דבמדינה א' כופין אותו ומהר"ם מרוטנבורג מפרש הכל בכפיית האיש לאשתו מיהו מפירוש רש"י ותוספות דשמעתין משמע כפי' מהר"ם ז"ל ויבואר עוד לקמן:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.