פני יהושע/כתובות/עו/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg עו TriangleArrow-Left.svg ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בא"ד ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו מסופק בפרה ואין לו שום טענה ברורה עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל א"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית אביה הא התם אפילו האב והבת טוענין ברי לא מהני כמ"ש התוספות לעיל כו' עכ"ל ולכאורה יש לי לדקדק בדבריו דהא התוספות דקדקו כן לעיל מדקתני במתני' על האב להביא ראיה ולא קתני או שיאמר ברי לי וא"כ בההיא דמחליף פרה בחמור גופא דקתני נמי על בעל החמור להביא ראייה איכא נמי למידק הכי דלא מהני טענת ברי אלא דבהא איכא למימר דמסתמא בעל החמור טוען שמא דודאי אורחא דמילתא שבשעת המקח ראו שניהם שהחמור היה קיים אלא בשעה שנתעסקו במשיכת הפרה ביני וביני מת החמור וא"כ מסתמא שניהם טוענין שמא משא"כ במתניתין מסתמא האב והבת טוענין ברי וא"כ יפה הקשה מהרש"א ז"ל לפי הבנתו בדברי ריב"א דמה שכתב ואין לו טענה ברורה היינו שאין טוען ברי ולפ"ז צ"ל דריב"א לא נחית לקושיית ר"י בעל התוס' בד"ה רישא מנה לאבא אלא במ"ש בשם הרשב"א והר"ן ז"ל דבמתני' ודאי אי טוען ברי מהני:

אמנם לענ"ד נראה דמ"ש ריב"א ואין לו טענה ברורה היינו שאין טענתו ברורה לב"ד דיש לנו לומר שהחזיק עצמו בספק ממון חבירו ואין תפיסתו ראיה על טענתו כיון דבלא טענתו נולד הספק בענין הזמן כמ"ש התוספות זה החילוק בכמה דוכתי וכתבתיו ג"כ בשמעתין ולפ"ז אף על גב דטוען ברי והוא מוחזק נמי לא מהני לר"י אמר שמואל דאין ספק מוציא מידי ודאי חזקת מרא קמא משא"כ בההיא דמוכר שור לחבירו ונמצא נגתן וכור בשלשים שאין הספק אלא מצד טענתם וא"כ כיון דטענתו ברורה להב"ד כדמסקו התוספות מש"ה לא מהני חזקת מרא קמא דהא ריב"א לא בא לתרץ אלא מהנך תרי שהקשו התוספות מדברי שמואל עצמו אבל לא משאר סוגיות הש"ס דהא בלאו הכי לא קיימא מסקנא הכא כר"י אמר שמואל לקמן בשמעתין:

מיהו אין לתמוה על סברא זו דלר"י אמר שמואל לא מהני חזקת ממון אפילו בטענת ברי לגבי חזקת מרא קמא כיון שהברי גרוע ולית להו למידע שהרי הספק נולד מעצמו לכל העולם ומש"ה לא מהני ליה נמי חזקת ממון לטענתו דמסתמא הוא מוחזק בפרה בעדים בענין דלא מצי למיטען שלי היתה מעולם או החזרתי לך אלא שידוע לכל שמה שהוא מוחזק בפרה היינו מחמת חילופי החמור וכיון שהספק בגוף המכר מוקמינן בחזקת מרא קמא והרי זה דומה למי שמחזיק בקרקע יתומים ולא אכלה שני חזקה בחיי אביהם דאע"ג שהוא מוחזק וטוען ברי לא מהני אע"ג דהיתומים טוענין שמא וכ"ש בידוע שהגיע לידו בתורת משכנת' כעובדא דרבה בר שרשום וכן במי שיש לו פקדון אצל חבירו בעדים בענין שאין לו מיגו ומת המפקיד הרי היורשים מוציאין הפקדון מיד הנפקד אע"ג דטוען ברי שלקחן אח"כ והיורשים טוענים שמא אפ"ה כיון דלא הו"ל למידע לא מיקרי ברי ושמא עם חזקת ממון וה"נ דכוותיה לר"י אמר שמואל כן נ"ל בכוונת ריב"א אליבא דר' יהודה ואף על גב דר"י גופא אית ליה ברי עדיף היינו בברי טוב וכמ"ש התו' בפ"ק דף י"ב ע"ב ע"ש ובחידושינו:

נמצא דלפ"ז לפי' ריב"א מייתי שפיר ותנא תונא כדמסיק רב נחמן בר יצחק דהיינו מכלה בבית אביה ולקידושין והיינו כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה כלה דעיקר ראייתו דלא מהני חזקת הגוף דחמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני חזקת הבת להאב דאי ס"ד דמהני חזקת הגוף הו"ל טענתו ברורה לב"ד דהא אזלינן בתר חזקת הגוף עם חזקת ממון היכא שטענתו ברורה וה"נ ע"י חזקת הגוף הדבר מסור לב"ד דהא אזלה לה חזקת מרא קמא משא"כ בסיפא בכלה בבית חמיה דאיכא חזקת הגוף גמורה ואיכא נמי טענת ברי דידה מש"ה על הבעל להביא ראיה כן נ"ל ברור בכוונת ריב"א דמפרש נמי מסקנא דר"נ בר יצחק כרב אשי כלשון התוספות בד"ה כלה ועפי"ז יש להשיב על דברי הגאון מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן ב' שרוצה להחזיק ראיות הט"ז דלא מהני חזקת חי אף לפי' ריב"א ויליף מינה לשאר חזקת חי וליתא דלריב"א הכא הוא דלא מהני חזקת חי דחמור לבעל החמור משא"כ חזקה גמורה מהני וזה ברור ומה שיש לדקדק עוד בזה על לשון הט"ז והחכם השואל בתשובה הנ"ל אין להאריך והמשכיל יבין ואף למי שלבו נוקפו לפרש דברי ריב"א במה שאמר ואין לו שום טענה ברורה על הדרך שכתבתי מ"מ הדברים ראוין לאומרן לפי הדרך שכתבתי בלשון הגמ' בעיקר טעמא דרב יהודה אמר שמואל ודוק היטב:

קונטרס אחרון
תוספות ונראה לריב"א דדוקא הכא שמחזיק עצמו בספק ואין לו טענה ברורה עיין בפנים מה שכתבתי בד"ה ומתוך מה שכתבתי שיש לפקפק על דברי הטורי זהב י"ד סי' ש"צ לענין אבילות שרוצה להוכיח דלא מהני חזקת חי היכא שעכשיו מת והגאון מהר"ר צבי אשכנזי החזיק על ידו בתשובותיו סי' ג' והוסיף דאף לפירוש ריב"א כן הוא ולפמ"ש ליתא וכן במה שהביא ראיה מנגע בא' בלילה יש לי להשיב ואין כאן מקומו להאריך ודעתי לפרש בעזה"י לנכון בפ"ק דחולין ובריש פ"ק דנדה כי שם מקומו:

בא"ד ולפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שאפרש עכ"ל. כן הגיה מהרש"ל ז"ל אלא דמהרש"א ז"ל כתב לקיים הנוסחא שלפנינו ולפ"ז א"ש פ"ה דבסמוך ע"ש באריכות ולענ"ד א"א לומר כן דפי' הקונטרס כפי' ריב"א דא"כ מאי מייתי מותנא תונא כלה מדר' יהושע הא ר"י במשארסתני נאנסתי איירי דהיא אומרת משארסתני נאנסתי בטענת ברי ויש לה ג"כ חזקת הגוף גמורה ואפ"ה קאמר ר"י דלא מהימנא אע"כ לפי' ריב"א צריך לפרש ותנא תונא מדר"ג וכרב אשי כמ"ש התוספת בדבור שאח"ז דלא מקרי חזקת הגוף בכה"ג לבעל החמור וא"כ לא מיקרי טענה ברורה וכדפרישית וא"כ יפה כתבו התוספות דלפ"ז לא א"ש פ"ה דבסמוך כמו שהגיה מהרש"ל ז"ל וזה ברור ודברי מהרש"א ז"ל צ"ע ויותר יש לתמוה עליו דהוא עצמו כתב לריב"א בטענת ברי תליא מילתא וא"כ תיקשי משארסתני נאנסתי ודוק היטיב:

רש"י בד"ה כלה בבית חמיה סיפא דמתניתין כו' על הבעל להביא ראיה כו' עד סוף הדבור. כבר כתבתי דלמאי דס"ד עכשיו הוי עיקר טעמא דר"י אמר שמואל משום מרא קמא דס"ד דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף וא"כ מייתי שפיר ראיה דכי היכי דבכלה בבית חמיה הבעל צריך להביא ראיה אעפ"י שהוא מוחזק משום דלא מהני חזקת ממון לגבי חזקת הגוף ה"נ לא מהני לבעל החמור חזקת ממון דפרה לגבי חזקת מרא קמא ועל זה דחי תלמודא דלא דמי דע"כ לא דמי חזקת מרא קמא כמו חזקת הגוף דמרא קמא לחוד ודאי לא מהני כמו שהקשו התוספות לעיל בד"ה על בעל החמור מכמה סוגיות ובהך סברא גופא דחי הש"ס דאין ללמוד חזקת מרא קמא מחזקת הגוף ואי תיקשי למאי דס"ד עכשיו דמרא קמא חשיב כמו חזקת הגוף א"כ אמאי על הבעל להביא ראיה הא אית ליה חזקת מרא קמא הא ליתא דחזקת ממון ודאי לא חשיב כחזקת מרא קמא דחזקת ממון אינו מברר הספק אלא שאין כח ביד הב"ד להוציא מידו ואם תפס הלה ג"כ אין מוציאין מידו וא"כ שאין התפיסה מברר הספק מש"ה חזקת הגוף עדיף שמברר הספק שאנו דנין דחזקה הו"ל כודאי משא"כ בחזקת מרא קמא למאן דאית ליה דהוי חזקה גמורה מצד תפיסתו אלא דלעולם הוי ברשות מרא קמא כדקי"ל הגודרות אין להם חזקה ולעולם שם בעליהם עליהם וכמ"ש התוספות פרק השואל דף ק' ע"ש ה"נ הבת לעולם היא בחזקת אביה שאין בה מום והו"ל כודאי מש"ה לא מהני לבעל חזקת ממון מצד תפיסתו כיון דאית לה טענה ברורה כן נ"ל בכוונתו ודו"ק:

בד"ה אליבא דמ"ד קידושין כו' ואי קשיא כו' הא שמואל אמר בפ"ק הלכה כר"ג אין ה"נ ומסקנא לא קיימא הכי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה הא רב יהודא גופא אמר בפ"ק משמיה דשמואל הלכה כרבי גמליאל וא"כ לר"י גופיה קשיא דשמואל אדשמואל אלא דלא קשה מידי דהא מסקינן לעיל בפ"ק דר"י משמיה דשמואל לא קאמר אלא היכא דאיכא ברי ושמא בהדי מיגו ולחד לישנא ברי ושמא בהדי חזקה ואם כן לר"י גופיה ל"ק דשמואל אדשמואל דס"ל כי האי שינויא דמיגו אלא דאכתי קשיא ליה לרש"י מסוגיא דגמרא דמשמע ליה דהאי שינויא דחזקה עיקר כמבואר מלשונו בשמעתין דחזקה לחוד מהני לר"ג או אפילו אם נאמר בלשון רש"י בכולה שמעתין דחזקה היינו בהדי ברי ושמא ממש מדקאמר רב יהודה הכא על בעל החמור להביא ראייה משמע נמי דאפילו ברי ושמא בהדי חזקה לא מהני וא"כ קשיא ליה שפיר אסוגיא דעלמא בשינויא דכר"ג בברי ושמא וחזקה הלכה כמותו קאמר שמואל ואהא מתרץ רש"י שפיר דבאמת לא קיימא מסקנא הכי כנ"ל נכון בשיטת רש"י ויבואר עוד בסמוך:

אמנם למאי דפרישית שפיר הוי מצינן לאוקמי רישא וסיפא כר"ג דהא ר"ג לא פליג אדר"י אלא משום מיגו אלא משום דאכתי הוי קשה רישא וסיפא אהדדי דהא כרבא ורב אשי א"א לאוקמי כמ"ש רש"י בזה הדבור גופא ולעיל בשמעתין וליכא למימר דלעולם רישא כר"ג ומודה בדליכא מיגו וסיפא משום דאיכא תרתי חזקות דאין אדם שותה הא ליתא דהא לרב יהודא אמר שמואל אדרבא לבעל איכא תרתי ותלת חזקות חזקת ממון וחזקה דאין אדם מתפייס לכך הוצרך לפרש דלסברת ר' יהודה עכשיו ע"כ ס"ל כר"א דאמר תברא והיינו משום דס"ל דר"ג ור"י אפי' בלא מיגו נמי פליגי אלא דשמואל לא פסק הלכה אלא בדאיכא נמי מיגו כנ"ל:

מיהו לולי פירש"י ותוספות היה נ"ל לפרש הסוגיא בפשטות דלר"י אמר שמואל מיתוקמא מתני' דכלה ומימרא דידיה בחמור שפיר ככ"ע בין לר"ג ובין לר"י וכדפרישית דפלוגתא דר"ג ור"י היינו דוקא בדאיכא מיגו משא"כ היכא דליכא מיגו אזלינן בתר חזקת מרא קמא מטעמא דפרישית בתחילת מימרא דרב יהודא אמר שמואל כיון שהספק בעיקר המקח והקידושין ומש"ה ברישא האב צריך להביא ראייה ואם לאו מחזיר אפילו הקידושין כיון שאין לו כ"א חזקת הגוף דתפיסתו בספק לא מיקרי חזקת ממון ולהבעל שתי חזקות כמ"ש התוספות בדף הקודם בד"ה אבל כו' דהיינו חזקת הרי מום לפניך וחזקת פנויה דהיינו כמו חזקת בעל הפרה לבטל המכירה והקידושין משא"כ בסיפא דמשכנסה דליכא חזקת פנויה דכיון שכנס ובעל אחולי אחיל שאין עושה בב"ז ואליבא דר"א דאמר בדף ע"ד דשמואל נמי מודה בבעל עיין שם ודוקא לרבא אליבא דר"א דאמר תברא מוכח מינה דחזקת פנויה לא חשיבא כמ"ש התוספות בשם רשב"א וכדפרישית לעיל אבל שמואל שפיר מוקי לה בהכי וסובר דחזקת פנויות חשיבא לבטל הקידושין כדס"ל בחזקת מרא קמא דבעל הפרה לבטל המכירה ובמתני' דמשארסתני נאנסתי אפילו אם נאמר דאיכא נמי חזקת פנויה דלענין בתולה ונמצאת בעולה אפשר דלא שייך לומר דאחולי אחליה וא"כ איכא תרתי חזקות אפ"ה מהימנא לר"ג משום מיגו אלא דיותר נראה דהתם נמי שייך לומר דאין עושה בב"ז ודוקא לענין כתובה קפיד דהוי מקח טעות ועוד דהא מצינן למימר דשמואל סבר דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה כרב ששת וכרבה בפ"ק וא"כ לא שייך חזקת פנויה כלל והשתא דאתינן להכי אפילו בלא טעמא דמיגו לא דמיא למומין ולחמור כיון שהטעם במומין ובחמור שהספק בעיקר המקח והקידושין משא"כ התם אין הספק בעיקר הקידושין דממ"נ אשתו היא וא"כ לא שייך חזקת מרא קמא והיינו דלא מדכר ר"י ור"נ ברבי יצחק האי פלוגתא דמשארסתני נאנסתי כיון דלא דמיא כלל כן נ"ל נכון בעזה"י לולי דרש"י ותוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה כלה בבית אביה כו' מה שפירש הקונטרס כו' לא נהירא כו' ע"כ לא קאמר ר"י אלא לאפוקי ממונא לאוקי ממונא מי אמר כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהתם במשארסתני נאנסתי דקאמר ר"י לא מפיה אנו חיין והרי זה מקח טעות זה הלשון משמע יותר דאיירי נמי אפי' לענין שצריכה להחזיר הקדושין דהא לשיטת רש"י והתוס' מסתמא אמרינן דמקח טעות לגמרי משמע כמסקנת הש"ס בפ"ק דר' נחמן ורבא ור' אשי אמרי מקח טעות לגמרי משמע ועוד דממקומו הוא מוכרע דאם נאמר מקח טעות לאו לגמרי משמע אם כן בלא"ה לא דמיא לההיא דשמעתין בפרה וחמור ומומין דכלה דהוי מקח טעות לגמרי ומש"ה שייך חזקת מרא קמא משא"כ בהאיך ומה שהקשה ר"ת דלעיל מוכח כו' לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו גברא אגברא קא רמי דנהי דרבא קאמר הכי לעיל ומדמה איסור לטומאה ר"י לא ס"ל הכי אלא דר"י לא אזיל בתר חזקה דגופה כלל ושאני ספק שער לבן דגלי רחמנא לטהרו או לטמאו תדע דהא לרבנן הוי איפכא ולא ילפי איסורא מטומאה וכמו שהקשה מהרש"א ז"ל לעיל דהוו סברות הפוכות ועיין מ"ש לעיל ומה שהקשו עוד דשמואל פסק כר"ג כבר הרגיש רש"י ז"ל בעצמו בזה ואי אכתי קשיא להו דר"י אדר"י גופא משמיה דשמואל כבר כתבתי ליישב בטוב בשיטת רש"י ז"ל בסמוך ומה שהקשו דאמאי לא מוקי ההיא דמחט כר"ג כבר יישבה מ"ז ז"ל בס' מגיני שלמה ע"ש נמצא דלפ"ז שיטת רש"י ז"ל שרירא וקיימא לפי שיטתו אמנם למאי דפרישית בסמוך מסברא דנפשאי דלא שייך הכא פלוגתא דר"ג ור"י כלל א"כ א"ש טובא ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש כו' דחזקת החמור לא מהני לגבי דידיה כו' עכ"ל. כבר כתבתי שדבריהם בזה היינו לפי' ריב"א דלעיל דבשביל דלא מהני ליה האי חזקה תו אין טענתו ברורה ולא מהני ליה חזקת ממון ואין צורך לכפול הדברים ואף שנראה הסברא דחוקה דלא ליהני חזקת החמור לבעל החמור ויש לדקדק בזה מכמה סוגיות להיפך מיהו בלא"ה לא קיימא מסקנא הכי וכמו שאפרש דלרמי ב"י ע"כ שאין לדמות חזקת החמור לחזקת הבת להאב דנימא דלא מהני אפי' לרב אשי ודו"ק:

בגמרא מחט שנמצאת כו' ואע"ג דלמאי דפרישית בל' רש"י בד"ה כלה בבית חמיה דבמומין לא שייך חזקת מרא קמא כ"כ כמו בכלה וחמור ע"ש מילתא בטעמא א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דדוקא הכא קאמר שמואל דהפרה היא בחזקת מרא קמא שהוא רוצה בחזקתו משא"כ במחט דבעל הבהמה שהוא מרא קמא אינו רוצה בזו החזקה דמרא קמא וכמ"ש התו' שיש לחלק בין היכא שהוא לטיבותא או לגריעותא אלא דיש לומר דדוקא לעיל למאי דהוי בעי למימר דותנא תונא הוא מכלה בבית חמיה ע"כ הוי צריך לחלק בכך משא"כ לאוקימתא דר"נ בר יצחק דותנא תונא היינו מכלה בבית אביה ומדמה מעות כתובה לקידושין תו לא משמע לתלמודא לחלק בכך אלא דחזקת ממון הוי נמי בחזקת מרא קמא וכמ"ש דא"ש טפי לפי השיטה שכתבתי מסברא דנפשאי דעיקר טעמא דר' יהודא כיון שהספק בעיקר המקח מוקמינן בחזקת מרא קמא א"כ מקשה שפיר ממחט בפשיטות ודו"ק:

שם אלא כי אתא רמי בר יחזקאל כו' הכי אמר שמואל כל שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כו'. בסוגיא זו חילוקי דיעות דלרש"י ותוס' והרא"ש ז"ל לעולם על בעל הפרה להביא ראיה אפילו הוא מוחזק כגון שלאחר שמשך את הפרה החזירה לרשות בעל הפרה או שקנאה בשאר דרכים מדרכי הקניינים ולהרי"ף והרמב"ם ובעל המאור והרשב"א והרא"ה והר"ן ז"ל לרמי בר יחזקאל נמי על בעל החמור להביא ראיה ולא פליג אדר' יהודה אלא במה דכייל ר"י כללא דלעולם על בעל החמור להביא ראיה ולרמי בר יחזקאל דוקא כשהחמור עומד ברשות בעל החמור עליו להביא ראיה משא"כ אם עמד באגם על בעל הפרה להביא ראייה ומעתה אבא לבאר טעמם ונימוקם לכל א' מהפירושים דלפי' רש"י ותוספות עיקר מימרא דרמי בר יחזקאל דלא מהני חזקת מרא קמא כלל לבעל הפרה ואפי' מוחזק בפרתו לא מהני ליה נמי חזקתו דחזקת הגוף שלימה דבעל החמור עדיף כיון דלא איתרע דהא ברשות בעל הפרה נולד הספק ומסתמא כאן נמצא כאן היה ולא ברשות בעל החמור ולפ"ז לפירש"י מייתי שפיר סייעתא מכלה בין מרישא ובין מסיפא לאפוקי מסברא דר' יהודה דנהי דר"י גופא נמי מייתי ראיה מכלה דרישא היינו משום דס"ל כר"א דאמר תברא וכר' יהושע והוי דלא כהלכתא דהא כר"ג קיי"ל ולרמי בר יחזקאל פשיטא ליה דמתני' כחד תנא וע"כ דהחילוק שבין רישא לסיפא היינו דברישא איכא חזקת הגוף דאיתרע מחמת כאן נמצא כאן היה מש"ה מהני חזקת מרא קמא וחזקת ממון לבעל בין לכתובה בין להחזיר הקידושין מה שאין כן בסיפא דלא איתרע חזקת הגוף כלל דברשות הבעל נולד הספק תו לא מהני ליה חזקת ממון וחזקת מרא קמא ועל הבעל להביא ראיה ונהי דרבא מסיק לעיל דטעמא דסיפא משום דאיכא תרתי וע"כ דהכא נמי צ"ל כן דאל"כ תיקשי משנתארסה נמי הא ברשות האב נולד הספק אע"כ משום דאיכא תרתי מ"מ מהתם גופא נמי מוכח מיהא דחזקת ממון ומרא קמא מספק לא מיקרי חזקה כלל לגבי חזקת הגוף שלימה דאלת"ה לבעל נמי איכא תרתי ותלת חזקות אלא ע"כ דלגבי חזקת הגוף דלא איתרע לא מהני הנך חזקות מספק כלל כמ"ש רש"י לעיל בד"ה חדא במקום תרתי וכמ"ש שם עיין עליו אבל לפי התוספות ע"כ דלא מייתי סייעתא אלא מסיפא דאי מרישא ליכא סייעתא לאפוקי מדר"י אמר שמואל דהא אדרבא ר"י גופא מייתי סייעתא מכלה דרישא ולשיטת התוספות היינו כפי' ריב"א כרב אשי ולא ניחא להו להתוספות לומר דרמי בר יחזקאל אמר שמואל לא ס"ל כר' אשי דבהדיא כתבו לעיל בד"ה רישא מנה לאבא בידך דמסתמא שמואל ס"ל כרב אשי דקי"ל כוותיה וכוונתם דלא תיקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל כשמואל וקי"ל נמי מסתמא כרב אשי דבתראה הוא לפ"ז אי ס"ד דרמי ב"י נמי סבר דאיכא שום סברא לדמות חזקת החמור לבעל החמור כי היכי דלא מהני לרב אשי חזקת הבת לאב א"כ אדרבא הוי סייעתא לר"י וע"כ דרמי בר יחזקאל סובר בפשיטות דאין לדמותן דנהי דודאי לא מהני חזקת הבת להאב דבהאי דינא ודאי לא פליגי שמואל אדרב אשי אפ"ה מהני שפיר חזקת הגוף דהחמור לבעל החמור וא"כ כ"ש דליכא סייעתא מכלה דרישא דממ"נ אי בעל החמור מוחזק לא איצטריך לאתויי סייעתא דפשיטא דעל בעל הפרה להביא ראיה כיון שיש לבעל החמור חזקת ממון וחזקת הגוף גמור כקושיית התוס' לעיל בד"ה על בעל החמור ותירוץ ריב"א לא שייך הכא דכיון דחזקת הגוף מהני הרי יש לו טענה ברורה עם חזקת ממון והיכא שבעל הפרה מוחזק דאיצטריך סייעתא אכתי לא מייתי מידי מרישא דכלה בבית אביה ולקידושין דשאני התם דיש להבעל חזקת מרא קמא משא"כ הכא דחזקת מרא קמא מסייע לחזקת ממון אע"כ דלאפוקי מדר' יהודה לא איצטריך ליה לרמי שום סייעתא דלא משמע ליה שום סברא דליהני חזקת מרא קמא לבעל הפרה כיון שאין לו טענה ברורה אלא הא דאיצטריך רמי בר יחזקאל לאתויי סייעתא היינו לעיקר מילתא דיש לחלק בין חזקת הגוף דאיתרע לחזקת הגוף דלא איתרע שלא נולד הספק ברשותו וא"כ מרישא ליכא סייעתא דהתם לרב אשי ליכא חזקת הגוף דהוי מנה לאבא בידך אע"כ הוצרכו התוספות לפרש דסייעתא מסיפא דכיון דאיכא חזקת הגוף ממש שלא נולד הספק ברשותו ולא איתרע רשות האב מש"ה עדיף מחזקת ממון ומש"ה על בעל הפרה להביא ראיה אע"פ שהוא מוחזק כגון שעומדת הפרה ברשותו והיינו משום חזקת הגוף דבעל החמור דלא איתרע עדיף מחזקת ממון ולפי שעיקר החילוק בין חזקת הגוף דאיתרע או לא איתרע מדברי רבא הן לכך כתבו התוספות דרמי בר יחזקאל כרבא מוקי למתני' אבל לעולם דלענין דינא כרב אשי נמי ס"ל ויתיישב יותר לפמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה רישא מנה לאבא דרב אשי גופיה נמי כרבא ס"ל בעיקר שינויא דכאן נמצא כאן היה אלא משום קושיא דמשנתארסה נמי איצטריך ליה לשנויי רישא מנה לאבא בידך כן נ"ל נכון וברור בשיטת רש"י ותוספות ודוק היטב:

אמנם להרי"ף וסייעתו לא משמע להו לפרש כדפירש"י דכל מי שנולד הספק ברשותו היינו בעל הפרה שהרי על זה אנו דנין אם נולד ברשות בעל הפרה אחר שמשך בעל החמור את הפרה או שנולד הספק ברשות בעל החמור קודם שמשך וכ"ש למאי דפרישית בתחלת דבריו של ר"י אמר שמואל שזה עיקר הטעם דעל בעל החמור להביא ראיה כיון שהספק הוא בענין המקח והקידושין עצמן ומה שהקשה הרא"ש ז"ל ע"ז דמיד בשעת משיכת הפרה נקנה החמור לבעל הפרה בכל מקום שהוא יש להתנצל בעד הרי"ף ז"ל וסייעתו דודאי שנקנה בכ"מ שהוא אם נתברר שהיה חי באותו שעה דמסתמא לא יתכוון בעל הפרה להקנות אלא בעד חליפי חמור חי כדפרישית באריכות לכך נ"ל להרי"ף וסייעתו לפרש דלרמי בר יחזקאל נמי על בעל החמור להביא ראיה ולא פליג אדר"י אחיו אלא דר"י כללא כייל ואיהו קאמר דלאו כללא הוא אלא כשנמצא מת ברשות בעל החמור דוקא מה שאין כן בעומד באגם ומה שתמה הרא"ש ז"ל גם ע"ז דאיזה סברא יש לומר דהמקום גורם היה נ"ל בתחילת העיון דטעמא דהרי"ף וסייעתו דעיקר טעמיה דר"י אמר שמואל משום דאמרינן כשעת מציאתן וכמו שהוספתי נופך דחזקת מרא קמא מסייע לשעת מציאתן כמ"ש התוספות בד"ה על בעל החמור וסובר דלאו דוקא בקידושין אמרינן הכי כמ"ש כמה פוסקים בזה בדיני איסור והיתר וא"כ לכולה מילתא מדמינן להו דהא בההיא דכל הטומאות כשעת מציאתן גופא אמרינן דכשעת מציאתן ובמקום מציאתן דוקא כדאיתא פ"ק דנדה ע"ש וכ"כ הפוסקים בדיני איסור והיתר דלא מחזקינן ריעותא ממקום למקום אלא דלאחר העיון לא מיסתבר לי למימר הכי דהתם ודאי איכא למימר שהמקום גופא גורם וא"כ ה"נ אפי' אם עמד באגם הוי לן למימר מיהא כמו שנמצא מת עכשיו באותו מקום כך היה קודם משיכה באותו מקום האגם גופא לכך נראה בטעם הרי"ף ז"ל וסייעתו דדוקא היכא שעומד החמור ברשות בעל החמור אמרי' דודאי בעל הפרה עינו בחמורו ולא נתכוון להקנות לו הפרה מיד אלא אם יתקיים המקח שיוציא החמור מרשות בעל החמור משא"כ כשהחמור באגם או בבית שומר מסתמא בשעת המשיכה מיד נתכוון בעל הפרה שיהא החמור ברשותו בכל מקום שהוא כיון שאינו מחוסר מעשה בענין החמור והיינו דמייתי ותנא תונא כלה בין מרישא בין מסיפא דדמי לגמרי בהנך טעמי גופא דאע"ג דמשעת אירוסין נגמרו הקידושין אפ"ה היכא דאיכא ספיקא על האב להביא ראיה דכיון דאכתי מיחסרא מסירה לחופה לא מיקרי נולד ברשות הבעל משא"כ כשנכנסה לרשות הבעל והיינו אפילו במסרה האב לשלוחי הבעל כדדייקינן לעיל בפרק נערה דף מ"ט דאפ"ה מיקרי נכנסה לרשות הבעל כיון דלא מיפסדא מידי מיקרי שפיר נולד הספק ברשותו והיינו לגמרי דומיא דעומד באגם ומעתה לא צריכינן נמי לחלק בין נערה לבוגרת כן נ"ל נכון ליישב שיטת הרי"ף ז"ל וסייעתו ממה שהקשה עליו הרא"ש ז"ל. ולפי שיטה זו מייתי ותנא תונא בין לרבא ובין לרב אשי לרבא כדפרישית מרישא ומסיפא ולרב אשי לא מייתי אלא מרישא דמסיפא לא מוכח מידי דהתם טעמא אחרינא הוא משום שאומרת מנה לי בידך והו"ל ברי ושמא וחזקת הגוף כמו שפירשו הרא"ה והר"ן ז"ל אע"כ דלא מייתי אלא מרישא דאם נולד הספק ברשות בעל החמור עליו להביא ראיה וממילא מסברא דנפשיה ס"ל לרמי בר יחזקאל משמיה דשמואל דאם אינו עומד ברשותו על בעל הפרה להביא ראיה ורב אשי חדא מתרי טעמא נקיט דלקושטא דמילתא הכי ס"ל דבברי ושמא בהדי חזקת הגוף לא אמרי' מי שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה כדמשמע ליה מההיא דמשארסתני נאנסתי דאפי' היכא דליכא למימר שנולד הספק ברשותו כגון שכנס ובעל לאלתר אפ"ה קאמר ר"ג דנאמנת משום דאיכא חזקה בהדי ברי ושמא כדאיתא פ"ק מיהו מלשון הר"ן ז"ל משמע דלשיטת הרי"ף לא אתי רמי בר יחזקאל למעט היכא דעומדת באגם אלא למעט היכא שעומד החמור ברשות בעל הפרה אבל בשיטת הרשב"א ושאר גדולי קדמונים משמע כדפרישית ואין להאריך יותר ודוק היטב:

קונטרס אחרון
גמרא אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להנך כללא כו' הכי אמר שמואל כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה ורבו בה הפירושים לדינא כמעט כסברות הפוכות וכתבתי לבאר וליישב שיטת כל א' וא' בעזה"י וביחוד ליישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל על שיטת הרי"ף ז"ל:

בגמרא מיתיבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' וקשיא לי לפירש"י ותוס' דרמי כו' כרבא וא"כ הרי כתבו לעיל באוקימתא דרבא דמוקי למתני' כר"ג וההיא דמשארסתני נאנסתי איירי שיש להסתפק שנבעלה אחר נישואין דנולד הספק ברשות הבעל ואפ"ה פליג ר"י דאינה נאמנת וצריכה להביא ראיה לדבריה וא"כ מאי מקשה הכא ממחט הא איכא לאוקמי ברייתא כר' יהושע ושמואל לטעמיה דפסיק בפ"ק כר"ג ויותר יש לתמוה דהתוספות בד"ה כלה בבית אביה הקשו כן לפי' הקונטרס ועכשיו לשיטתם קשה יותר אף לפי המסקנא אבל לפמ"ש לעיל דף הקודם באוקימתא דרבא דאתי ככ"ע דר"י לא פליג אלא היכא דאיתרע רשות האב היכא דודאי לא נבעלה ברשות הבעל דמסתמא הכי הוא דמיד לאחר החופה בא עליה ומצאה בעולה ובהא פליגי ר"ג ור"י דר"ג סובר דאפ"ה מהימנא דאע"ג דאיתרע חזקת האב אפ"ה בהדי ברי ושמא או מיגו מהני כדאוקמינן בפ"ק ור"פ האשה שנתארמלה אבל בחזקת הגוף דלא איתרע לא אשכחן דפליגי וא"כ מקשה הכא שפיר מברייתא דמחט. מיהו אכתי קשיא לי בעיקר פירש"י ותוספות דלרמי בר יחזקאל על בעל הפרה להביא ראיה וע"כ עיקר הטעם דלא איתרע חזקת הגוף דבעל החמור מדכתבו דהיינו כרבא ורבא הא אסיק לעיל להדיא בקושיא דמשנתארסה נמי משום דאיכא תרתי חדא העמד הגוף על חזקתו וא"כ מאי מקשה הכא ממחט שנמצא בבית הכוסות דילמא שאני הכא דליכא חזקת הגוף לפמ"ש התוס' בפ"ק דחולין דף י"א ובריש פ"ק דנדה דחזקה שלא נתבררה בשעתה לא מיקרי חזקה וה"נ דכוותיה משא"כ בחמור איכא חזקה גמורה דודאי ראו אותו חי וכן בכלה דמתני' איכא לאוקמי בחזקה גמורה שראו אותה בשום פעם שלא היה בה זה המום משא"כ במחט ליכא חזקה ברורה כמ"ש התוספות דהגבינות אסורים למפרע מה"ט דלא נתבררה החזקה בשעתה ובשלמא לפירש"י א"ש דאיכא למימר דס"ל כרבינו שמשון דהגבינות כשרין דהו"ל כחזקה שנתבררה כיון דרוב בהמות כשרים משא"כ לשיטת התוספות דמטריפין הגבינות קשיא סוגיא דהכא ומכאן נ"ל דאפי' מאן דמטריף בגבינות היינו דוקא בטריפות דאתי מגופה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא דאפשר שנולד עמו משא"כ בטריפות דאתי מעלמא כגון ע"י מחט או קוץ דלא שייך לומר שנולד עמו כ"ע מודו דהגבינות כשרין ובזה העליתי ארוכה לשיטת הפוסקים בי"ד סי' נ' בספק טריפות שהקשו שם האחרונים מדברי התוספות דיבמות דף ל"א שכתבו דדרוסה שכיח משמע דבשאר ספק טריפות יש לאסור ולמאי דפרישית א"ש דאדרבא מעיקרא לא קשיא להו להתוספות אלא מספק דרוסה דאיכא חזקה ברורה דודאי לא נדרסה קודם שנולד ועוד דדרוסה אתי מעלמא ובהא הוצרכו לתירוץ דאפ"ה אסורים משום דשכיח משא"כ בשאר טריפות בלא"ה טריפה לדברי התוספות כיון שאין החזקה מבוררת בשעתה כמו שאבאר ביבמות ובפ"ק דחולין בעזה"י:

קונטרס אחרון
מיתיבי מחט שנמצא בבית הכוסות עיין בפנים במה שכתבתי לענין פסק הגבינות שנעשו מספק טריפה ויבואר אי"ה לנכון במסכת חולין וכן במה שדקדקתי בפנים בענין רובא וחזקה רובא עדיף דאפשר דלא אמרינן הכי אלא במקום שהרוב סותר החזקה יבואר ג"כ בפ"ק דחולין אי"ה ועיין בחדושינו בפרק עשרה יוחסין דף פ':

בתוספות בד"ה כל שנולד כו' ואפי' הוא מוחזק אותו שנולד ברשותו כו' עכ"ל. עיקר דבריהם בזה הדיבור ובדיבור של אחריו כבר פירשתי דאע"ג דבעל הפרה מוחזק אפ"ה צריך להביא ראיה משום דאיכא חזקת הגוף לבעל החמור ולא איתרע חזקתו א"כ שמעינן מיהו דבחזקת הגוף לחוד מוציאין ממון אפי' בשמא ושמא דומיא דחמור ומחט דשמא ושמא הוא. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בריש האשה שנתארמלה דע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא היינו לאפוקי ברי וברי כדפרישית לעיל בסוגיין אבל שמא ושמא וברי ושמא שאין המוחזק טוען ברי שקולים הם לגמרי דאל"כ מאי מייתי ותנא תונא מכלה בבית חמיה כמ"ש תוס' בדיבור שאח"ז דהא איכא למימר דטעמא דכלה בבית חמיה היינו דמסתמא טוענת ברי והו"ל חזקה גמורה בהדי ברי ושמא אע"כ דלא משמע להו לחלק בכך כלל וכדמשמע להדיא מדבריהם בפרק אלו נערות דף ל"ו בד"ה והחרשת אלא דאכתי קשיא לי בזה דא"כ קשה דשמואל אדשמואל דהא בר"פ הפרה אמר זה כלל גדול בדין דאין הולכין בממון אחר הרוב ובעי למילף מקרא דמי בעל דברים יגש אלמא דמילתא דפסיקא היא וכיון דאין הולכין אחר הרוב להוציא נראה דכ"ש דאין הולכין אחר חזקת הגוף להוציא ממון דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף וע"כ צ"ל דלענין רוב נמי דוקא היכא שהמוחזק טוען ברי איירי אבל בשמא ושמא ליתא להאי כללא ולכאורה נ"ל דאפי' למאי דבעי למילף מקרא נמי הכי משמע מי בעל דברים יגש פי' מי שרוצה לזכות בדין בדברים לבד צריך להגיש ראיה לדבריו משא"כ היכא דלא תליא בדבריו כגון בשמא ושמא היכא שהספק לבית דין בלא טענותיהם לא מיקרי בע"ד והב"ד דנין לפי ראות עיניהם בתר חזקה או רוב דהא חזקה דאורייתא ורוב דאורייתא ואין לחלק בין איסורא לממונא דהא אפי' בד"נ אזלינן בתר רוב וחזקה אלא דוקא היכא שהמוחזק טוען ברי נגד הרוב או החזקה יש לחלק דמצי אמר קים לי שאני מן המיעוט או נגד החזקה שהרי כל חזקה עתיד להשתנות ואפי' באיסורא לא שייך חזקה או רוב אלא בספק וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות:

ועוד העליתי דאיכא למימר דהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף בר"פ האשה שהלכה היינו שהרוב הוא לגמרי נגד החזקה כגון רוב נשים מתעברות ויולדות דע"י כך לא שייך חזקת זקוקה ליבום דע"פ הרוב משתנית החזקה אבל בלא"ה אפשר דחזקה מבוררת עדיפא מרובא והארכתי בזה הענין מאד ודעתי לבאר בתכלית האריכות עניני חזקות בקונטרס כלל גדול שלי אם יגזור השם עלי בחיים לטובה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק המדיר


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.