אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/עו
יום שלישי כד אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף עו[עריכה]
מת קרובו ומסופק אם הוא בתוך שלושים[עריכה]
- נידון מהר"ם מינץ במסופק אם היא שמועה רחוקה או קרובה
איתא בגמרא בכתובות (עו.): אמר רב יהודה אמר שמואל, המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה, ע"כ. מבואר מדינו של שמואל, שאנו נוקטים בפשטות שכיון שהחמור מת לפנינו, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה.
ובמסקנת הסוגיא (עו:) דחה רמי בר יחזקאל את דברי רב יהודה בשם שמואל: אלא כי אתא רמי בר יחזקאל, אמר, לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל. הכי אמר שמואל, כל שנולד ספק ברשותו, עליו הראיה. ופירש רש"י: על בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה, הואיל וספק ברשותו נולד, שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת פרה.
בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן צה הב') דן במי ששמע שמת לו מת, ואינו יודע האם יום השמועה הוא בתוך שלושים למיתה, ואז חייב לשבת שבעה, או שמא יום השמועה הוא לאחר שלושים, והרי זו שמועה רחוקה שאינו יושב כי אם מקצת היום ודיו. האם חייב להתאבל, או שמא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא.
- נטיית המהר"ם להחמיר מכח חזקת חיים
בתשובתו משיב מהר"ם ששאלה זו צריכה עיון לפני ולפנים, כי דין זה לא נמצא בשום מקום להדיא, וצריך לדמות מילתא למילתא כדי להשיב עליו, ונקט לפום ריהטא שאין להתאבל בכה"ג שהוא ספק אבילות. ותורף דבריו שיש סברא להקל באבילות כיון שספק דרבנן לקולא, וביותר לפי מה שכתב בהלכות שמחות למהר"ם (סימן קכ) שאין להחמיר באבילות מספק, כיון שהיא חומרא דאתי לידי קולא, שהרי נוהג אבילות בשבת בדברים שבצנעא, וכן מבטל תלמוד תורה כל שבעה ימים.
אמנם שב ודן להחמיר ולהצריכו לנהוג אבילות שבעה מספק, וזאת מכח המבואר במשנה במסכת גיטין (כח.): המביא גט, והניחו [- לבעל, נותן הגט, כשהוא] זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים. בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים, אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. השולח חטאתו ממדינת הים, מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים. ובהמשך המשנה (כח:): שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו, על עיר שהקיפה כרקום, ועל הספינה המוטרפת בים, ועל היוצא לידון - שהן בחזקת קיימין.
ועל פי זה מסיק המהר"ם מינץ כי לפי דעתו ראוי להתאבל בכה"ג, מכח החזקה, שהרי יש לנו להעמיד את המת בחזקת חיים ולדון שלא מת אלא בעת האחרונה בתוך שלשים יום מיום השמועה. אמנם לא הכריע דבריו, ובהמשך נידונו שם כתב: "ויען דאין לי ראיה ברורה לא לכאן ולא לכאן...".
- נידון מהר"י בן לב והרדב"ז אם דנים את האדם בחזקת שאינו חייב אבילות
גם בשו"ת מהר"י בן לב (ח"ג סימן עב) נדרש לאשר נשאל בי ששמע שמועה שמת לו מת, ולא נודע אם היתה שמועה קרובה או רחוקה, ונסתפק השואל אם חייב להתאבל על הספק אם לאו. ובתשובתו הביא דברי המשנה בגיטין והעלה מכחה כמסקנת המהר"ם מינץ, שחייב להתאבל על מתו כדין שמועה קרובה משום חזקת חיים.
ומה שאמרו במשנה במקוואות (פ"ב מ"ב) שאם נמצא מקוה כשהוא חסר, כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, ומדוע לא נעמיד המקווה בחזקת שהוא שלם. כבר פירשו בגמרא בקידושין (עט.) שהוא משום שכנגד חזקה זו, עומדת חזקת הטמא, ואיכא תרתי לריעותא - העמד טמא על חזקתו והרי מקוה חסר לפניך, ובכה"ג אין הולכים אחר החזקה שהיה מקוה שלם.
משא"כ בנידון דידן שאנו מסופקים אם יום קודם השמועה היה חי או מת, בכה"ג אין לנו לדון שכנגד חזקת חיים יש חזקה למתאבל 'העמד אותו היהודי בחזקת שאינו חייב להתאבל' - שכן מסתבר שאין זו חזקה. כעין זה נקט גם הרדב"ז (סימן סב), שכנגד מה שהביא השואל שם ראיה שאין האחים חייבים באבלות על אחותם שנודע להם על מותה והם מסופקים כנ"ל מתי מתה, כי כשם שבמקוה שנמדד אומרים העמד טמא על חזקתו, כך גם האחים בחזקת שאינם חייבים באבילות. השיב לו הרדב"ז: הא ודאי ליתא, דאחים אין להם חזקה זו מחמת עצמם אלא מחמת אחותם, דמוקמינן לה בחזקת חיות, וזו החזקה בעצמה גורמת שיהו חייבים באבילות שלימה.
- סברת מהר"י בן לב שאין דנים 'הרי מיתה לפניך' נגד 'חזקת חיים'
ומהר"י בן לב מוסיף לדון שבנידון דידן מלבד מה שאין 'חזקת שאינו חייב באבילות', אין גם 'הרי מיתה לפניך', ואינו דומה לנידון במקוה חסר שאומרים בו 'הרי חסר לפניך'. וכדי לבאר הדברים עלינו להקדים את נידון הגמרא בקידושין (עט.) באשה שקדשה אביה בדרך וקידשה היא את עצמה בעיר, ועתה היא בוגרת, ואיננו יודעים אם בזמן הקידושין כבר היתה בוגרת [- ואם כן קידושי אביה לא תפסו אלא רק קידושי עצמה] או שעדיין היתה בנערותה [- ואם כן תפסו קידושי אביה תחילה]. ונחלקו בדינה רב ושמואל, רב אמר: הרי בוגרת לפנינו [- ואין חוששים לקידושי אביה], ושמואל אמר: חיישינן לקידושי שניהם.
ומבארת הגמרא שנחלקו באופן שהיום שבו התקדשה היה יום השלמת ששה חודשים מעת היותה נערה, וחזקתה שתביא ביום זה סימני בגרות [שכן "אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד"], ואכן בסוף היום נמצאו בה סימני בגרות. ובכה"ג נחלקו רב ושמואל, שלדעת רב אומרים 'הרי בוגרת לפנינו' ומכח זה תולים שגם בתחילת היום כבר היתה בוגרת, כיון שכל אותו היום היא בחזקת שתבגר. ואילו לדעת שמואל חוששים שמא 'השתא הוא דאייתי סימנים'.
ומקשה הגמרא לדעת שמואל מאי שנא ממקוה, הלא כשם שבמקוה מטמאים כל הטהרות למפרע ואומרים 'הרי חסר לפניך' כך גם בקידושין יש לנו לומר 'הרי בוגרת לפניך'. ומיישבת הגמרא שאין לדמות הנידונים זה לזה, שכן במקוה יש לנו תרתי לריעותא 'העמד טמא על חזקתו' ו'הרי חסר לפניך' כנגד חזקת השלימות של המקוה, משא"כ בקידושין אין כאן כי אם חזקת 'הרי בוגרת לפניך'.
ומבואר בדברי התוספות (שם ד"ה ושמואל) שאף רב שאמר 'הרי בוגרת לפניך' היינו רק משום שביום שנשלמים ששת חודשי הנערות אין חזקת נערות, אבל לו היה לה חזקת נערות הרי שהיתה חזקה זו גוברת על 'הרי בוגרת לפניך'. וכן אם היה לה חזקת פנויה היתה גוברת חזקה זו על בוגרת לפניך, רק שכיון שממה נפשך אשת איש היא, מכח קידושי אביה או מכח קידושיה, לכן אין לה חזקת פנויה, ובכה"ג דן רב מכח 'הרי בוגרת לפניך'.
ומעתה כשנבוא לדון בנידון דידן, שאנו מסופקים אם קודם השמועה היה חי או מת, הרי אין לנו לומר 'הרי מיתה לפניך', כי כבר הוברר שגם בקידושין לא היה דן רב משום 'הרי בוגרת לפניך' נגד 'חזקת נערות' או 'חזקת פנויה', וכיון שכאן יש למת 'חזקת חיים' הרי עומדת חזקה זו נגד 'הרי מיתה לפניך' ויש לנו לנקוט שעד יום השמועה היה חי - ולחייב את קרוביו באבילות קרובה.
- הכרעת הב"ח שבמקום שהיה על כותב השמועה לפרש וסתם מוכח שהיא שמועה רחוקה
וכן כתב הב"ח (יו"ד סימן שצז): מיהו בזה צריך עיון, במעשה שבא לפנינו, שכתבו לאחד ממרחקים שפלוני מת, ואיכא ספק אם הוא תוך שלושים או לאחר שלושים, אם חייב להתאבל מספק. ונראה דחייב להתאבל, דאע"ג דבשאר ספיקות אינו חייב להתאבל... אפילו הכי נראה דכאן יש לחלק... אדרבה מטעם חזקת חי צריך הוא שיתאבל, דאמרינן מקרוב מת ועדיין הוא תוך שלשים, וכדתנן בפרק כל הגט, המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים... וכך הראו לי בתשובת בן לב שהורה כך מטעם זה.
אמנם הב"ח מוסיף שאחר כמה שנים אירע מעשה אחר, שהגיע כתב מהרב שבוינציה להחכם הרופא מורנו הר"ר שמואל כ"ץ מקראקא שמת אחיו בסתם, והיה ספק כנ"ל שמא הוא תוך שלושים. והורה הב"ח שאינו צריך לנהוג אבילות, וטעמו היה שמאחר שידע הרב מוינציה שהידיעה יכולה לבוא לקראקא בפחות משלושים יום [שכך ארע שבא הכתב לאחר עשרים וששה יום], אם כן היה לו לכתוב באיזה יום בחודש מת כדי שידעו אם עברו שלושים יום מעת הפטירה, וכיון שהרב סתם ולא כתב - על כרחך שלא נכתבה הידיעה סמוך לפטירה אלא לכל הפחות כמה ימים אחריה, באופן שידע הרב שעד שתבוא הידיעה לקראקא יעברו ודאי שלושים יום מעת הפטירה. אך מכל מקום בסתם אדם שכותב לחבירו 'מת אחיך' צריך להתאבל עליו, לפי שמעמידים את המת בחזקת חי, ושמא תוך שלושים הוא, והכותב לא דק ולכך לא ציין תאריך הפטירה.
- תמיהת הט"ז על פסיקת הפוסקים מכח דין מחליף פרה בחמור ומת החמור
הט"ז (סק"ב) מביא את דברי המהר"ם מינץ שחכך להחמיר אך לא החליט פסקו, את הכרעת המהר"י בן לב, והכרעת חותנו הב"ח. אך הוא משיג על דבריהם: ולפענ"ד לא נראה כן, מכח כמה ראיות ברורות, כאשר אבאר בסייעתא דשמיא...
ראייתו השניה של הט"ז הינה מכח סוגיית הגמרא בכתובות הנזכרת בראשית הדברים: אמר רב יהודה אמר שמואל, המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור, על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה.
ולכאורה קשה, למה צריך בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים, מדוע לא נעמיד את החמור בחזקת שהיה חי תחילה ועכשיו הוא שמת. ואף למסקנת הגמרא שנדחו דברי רב יהודה בשם שמואל ע"י רמי בר יחזקאל, לא נדחו אלא מחמת הסברא שעל בעל הפרה להביא ראיה כיון שהספק נולד ברשותו, כיון שכבר עשה בעל החמור משיכה בפרה, ומשמע שלולי סברא זו היה מודה רמי בר יחזקאל שעל בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים - ומדוע לא נעמידנו על חזקתו. ומאי שנא חזקת אדם חי מחזקת בהמה חיה.
- יסוד הט"ז שבמיתה כיון שכל אדם עומד למות אין דנים חזקת חיים כשכבר מת
מכח קושיה זו ושתי קושיות נוספות שבהם מוכח שאין מעמידים על 'חזקת חיים', מייסד הט"ז שכל מה שמבואר בגמרא בגיטין שמעמידים אדם על חזקתו לענין גט, תרומה וקרבן, היינו דוקא באופן שלא נודע לנו שהוא מת, שאז מכח חזקת חיים נוקטים שעדיין הוא בחיי חיותו. אמנם בסוגיית הגמרא בכתובות שכבר נודע שהחמור מת, בכה"ג נוקטים שמתחילתו היה מת.
ואמנם התמיהה מאליה עולה, שהרי כבר נתבאר שלענין מקוה הקשתה הגמרא שנעמיד המקוה על חזקתו ונאמר שעכשיו נתחסר, וזאת על אף ש'הרי חסר לפניך', וכן בהרבה מקומות. ומבאר הט"ז שיש לחלק בין 'מיתה' לשאר דברים, כי מיתה כיון שכל חי עומד למות, והוא מועד לכך בלי ספק, לכן אף שכל זמן שאיננו יודעים שמת אנו נוקטים שעדיין חי הוא, אך כשמבורר שמת שוב אין דנים שעכשיו מת, אלא אדרבה נוקטים שכבר מתחילה היה מת, כיון שעמד לכך.
והט"ז מביא דוגמת ראיה לסברתו מדברי הטור (חו"מ סימן סה) לענין שטר שאין מעמידים שטר על חזקתו לומר שלא נפרע, כיון שהשטר עומד ליפרע, ומבואר שמה שעומד לכך מגרע החזקה, וה"ה לענין מיתה כיון שעומד לכך מגרע החזקה, ורק באופן שאיננו יודעים שמת, אז סומכים על החזקה לדון שעדיין חי הוא.
ומכח זה מסיק הט"ז: וכיון שזכינו לזה, נימא גם כאן דאין חייב להתאבל מכח ספק מחמת החזקה, דאין לך לומר השתא הוא דמת דוקא. ועל דברים אלו סמכתי עצמי ופסקתי הלכה למעשה כן שאין חיוב אבילות על זה הספק. בפרט אחר היסוד הגדול ש'הולכין באבל להקל' טפי מבשאר מילי דרבנן, ואין מן הראוי להחמיר דאתי לידי קולא לחלל שבת.