פני יהושע/בבא מציעא/ע/א

פני יהושע בבא מציעא ע א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוספות בד"ה מעות של יתומים כו' ה"מ למיפרך ת"ל משום לוה כו' עכ"ל. היינו למאי דס"ד עכשיו דאיירי בריבית דאורייתא אבל למאי דמסיק דאיירי באבק ריבית ודאי אתי שפיר דאבק ריבית לא שייך כלל גבי לוה כדאיתא בש"ע סי' ק"ס:

בד"ה דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא משמע אע"ג דקא מקבל כו' והא דשרי לעיל נמי בספינה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דתרתי בעי דוקא שיקבל המשכיר הפחת וגם הזולא ומה שהקשה מהר"ם ז"ל מאי שנא ממרא דמשמע לעיל דשרי מטעם הפחת לחוד ע"ש לא ידענא מאי קשיא ליה דהא עיקר השקלא וטריא בשמעתין דהכא איירי שהשוכר מקבל אחריות אונסין ומש"ה ס"ד דאסור דדמי להלואה. וע"ז מסקו דשרי היכא דאיכא תרתי למעליותא משא"כ לעיל גבי מרא איירי בסתם משכיר שאחריות האונסין על המשכיר ואפ"ה מקשה לעיל דליתסר דומיא דזוזי דרב חמא שהיה אחריות האונסין על רב חמא כמ"ש שם התוס' וע"ז משני שפיר דשאני מרא דקא פחתא ובהא לחודא סגי כיון דאינו מקבל אחריות האונסין וזה ברור. מיהו לולי דברי התוס' היה נ"ל דלעיל גבי ספינה דלא מייתי תלמודא טעמא דפחתא היינו משום דלא איצטריך דבהא לחודא שמקבל הזולא סגי והיינו למאי דפרישית לעיל שיש מפרשים דבספינה אינו מקבל אחריות השבירה אלא כשער הזול של שעת השבירה וכן משמע מסתימת ל' התוס' וא"כ לא דמי כ"כ למלוה אלא שמתנה להיות כשואל ומש"ה סגי בחדא למעליותא ובהכי א"ש נמי ההיא דשם פרה משא"כ הכא בדודא דמר עוקבא שמקבל השוכר הפחת שתפחת היורה מחמת המלאכה א"כ לא דמי אפילו לשואל אלא הו"ל כמלוה גמורה ומש"ה בעינן דוקא טעמא דחוסכא דנחשא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומכאן קשה. עי' בס' תורת חיים ובב"י י"ד סי' קע"ו:

בגמרא א"ל בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקטינן דהבא מיניה ופי' רש"י בד"ה דהבא פריכא כו' דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון דכיון דעשיר הוא כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל ז"ל בספר חכמת שלמה דנראה מל' רש"י ז"ל דלא גרסינן בגמרא ונקטינן דהבא מיניה וכוונתו דאי גרסינן ונקטינן דהבא מיניה שהב"ד לוקחין ממנו הדהבא פריכא בתורת משכון א"כ אמאי הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי ות"ל דאפילו עבידי דמפקדי לעולם לא יחזירו הב"ד המשכון להנפקד כיון שאין בו סימן ואפילו יודה המקבל לאו כל כמיניה אלא ע"כ דלא גרסינן ונקטינן ליה מיניה אלא שמניחין הדהבא פריכא בידו ועיקרא דמילתא דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר כיון דחזינן דאית ליה דהבא פריכא ומש"ה הוצרך רש"י לפרש דלא עבידי דמפקדי דאי עבידי דמפקדי אכתי מנא ידעינן דעשיר הוא שמא הופקד אצלו ובתוך כך יחזיר הדהבא פריכא מדעתו למי שהפקיד אצלו ולא ימצאו מקום לגבות כן נ"ל כוונת מהרש"ל וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רצ"ד דנראה לו דהרא"ש ז"ל נמי לא גריס ונקטינן דהבא מיניה ע"ש באריכות. ולכאורה היה נ"ל להכריח גירסתם דבע"כ לא גרסינן לה דאי ס"ד דאיירי דנקטינן דהבא מיניה א"כ היאך מסיק אבל דבר מסויים לא דלמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ותיפוק לי דאפי' יהיב סימנא ושקיל מ"מ צריך להחזיר המפקיד דמי החוב להיתומים משום תקנת השוק דכיון שהמשכון ברשותם או ביד הב"ד לא גרע מגנב והשכין דקי"ל שצריך ליתן דמי הלואה משום תקנת השוק אלא ע"כ דאיירי שהדהבא פריכא ביד המקבל ולא נקטינן מיניה למשכון וא"כ א"ש אלא דאכתי יש לדקדק דהיא גופא תקשי אמאי בדקינן דוקא אגברא דאית ליה דהבא פריכא ואמאי לא יהבינן למאן דאית ליה דבר מסויים ויקחו החפץ לידם בתורת משכון למאי דפרישית דבכה"ג ליכא למיחש מידי דלעולם צריך להחזיר דמים מפני תקנת השוק. מיהו בהא מצינן למימר דלא שכיחא מילתא שיתן המקבל החפץ בתורת משכון דאע"ג דמצינו טובא המלוה על המשכון היינו במלוה גמור שכל הנאה שלו משא"כ הכא דמקבל למחצית שכר לא שכיחא. אבל מ"מ קשיא לי דא"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר דבדבר מסויים לא משום דלמא אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל ותיפוק ליה דכיון דדבר מסויים עבידא דמפקדי א"כ יש לחוש בפשיטות דלמא פקדון נינהו וכי אתא מריה יהיב ליה הנפקד מדעתו כיון דלא נקטינן מיניה למשכון וגם בזה יש לומר דלרווחא דמילתא נקיט הכא שאף שאם יודע הדבר לב"ד לא שבקינן ליה ליתנן למי שאומר שהפקידן בידו כיון שמפסיד לאחרים לאו כל כמיניה דחזקה שכל מה שביד האדם הוא שלו אפ"ה איכא למיחש דלמא יהיב סימנין ויאמינו לו בע"כ. אלא דמעיקרא דדינא קשיא לי אגירסא זו דכיון דלא נקטינן מיניה הדהבא בתורת משכון אלא עיקר הענין דאית ליה דהבא פריכא אינו אלא שבזה נראה שהוא עשיר ויוכלו לגבות ממנו א"כ מאי ס"ד מעיקרא דלא יהבינן להו למאן דאית ליה נכסי קרקעות דבכל דוכתא משמע שעיקר סמיכת הבע"ח על קרקעות אלא ע"כ דביתומים חיישינן טובא וא"כ לא מהני מאי דאית ליה נכסי למאי דס"ד מעיקרא דחיישינן שמא משועבדים לבע"ח מוקדם וא"כ כ"ש שיש לחוש כן במאן דאית ליה דהבא פריכא שמא ימכרם ליתנם לבע"ח מוקדם. ולפ"ז נראה עיקר כגירסא שלנו דגרסינן ונקטינן דהבא מיניה וא"כ עדיפי טובא ממקרקעי וכן נראה שהיא גירסת רוב המפרשים והפוסקים הקדמונים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאפי' בדבר מסויים ליכא למיחש מידי שלעולם צריך להחזיר מיהא הדמים משום תקנת השוק. ונלע"ד דהאי מימרא דרבה ורב יוסף היינו אליבא דמ"ד בהגוזל בתרא דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק וקושטא דמילתא הכי הוא דרב יוסף אמר להדיא שם דלפני יאוש צריך הלוקח להחזיר בחנם כרב משמיה דרב חייא ורבה נמי אפשר דהכי ס"ל אף לאוקימתא דרב פפא דהא פלוגתא דרב ורבי יוחנן היא ואשכחן בעלמא דרבה תלמידיה דרב הוה וכל מילי דמר עביד כרב ורב אשי נמי דמסיק הכא דיהבינן להו למאן דמשפי נכסיה היינו משום דסבירא ליה דסגי בהכי והא דמקשה תינח מאן דאית ליה דהבא פריכא לפום סברא דידהו אקשי להו אף על גב דסבירא ליה כמסקנא דהתם דעשו תקנת השוק אף בהוכר הגנב כנ"ל ודו"ק ועיין עוד מה שאכתוב בלשון התוס'. אח"ז עיינתי בהגהת אשירי שהרגיש בזה וכתב וז"ל ואע"ג שצריך להחזיר דמיו מפני תקנת השוק מ"מ יפסיד הריוח עכ"ל. ולענ"ד הוא דוחק גדול דודאי לא איכפת לן אם יפסידו הריוח מחמת חששא רחוקה כזו שניחוש שהמקבל הוא אינש דלא מעלי שחשוד להשכין ולשלוח יד בדבר המופקד. דא"כ בלא"ה יפסידו הריוח דמאן יימר דהוי רווחא ואת"ל שירויח סוף סוף יטעון שלא הרויח כיון דחשיד הוא ועוד דלפ"ז צ"ל דאיירי הכא דנקטינן דהבא פריכא כשיעור הקרן וגם הריוח וזה הוא דבר רחוק שהריוח אין לו שיעור אלא ע"כ דעיקר המשכון אינו אלא על הקרן והדרא קושיא לדוכתא. אח"ז עיינתי עוד בהגהת מרדכי שהרגיש ג"כ בזה וכתב תירוץ הנזכר. וכתב עוד תירוץ אחר דאדרבא חיישינן להיפך דלמא אתא אינש ויהיב סימנא ושקיל ליה ואח"כ יבואו עדים שהמקבל לקחם מזה שאמר הסימן ונמצא שהוציא המערער שלא כדין ויצטרכו היתומים לשלם המותר עכ"ל וגם זה דוחק דלישנא דתלמודא דקאמר דלמא פקדון נינהו משמע קושטא דמילתא הכי הוא ועוד קשה למה יצטרכו היתומים לשלם המותר שהרי אף אם היה המשכון באותו שעה ביד המקבל היה מוציאה המערער בעדים וראה אם לא היה למקבל עדים שקנאם מהמערער ואי משום שבאו עדים בסוף אכתי מאי ה"ל ליתומים למיעבד כיון שברשות ב"ד הוציאם המערער ודין כזה לא נזכר בשום פוסק שיצטרכו הב"ד או יתומים לשלם בכה"ג וא"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא וצ"ע. אחר כל זה מצאתי עוד בנמוקי יוסף שהרגיש בזה ותירץ בשם הראב"ד ז"ל דבמשכנתא כי האי על עיסקא למחצית שכר לא שייך תקנת השוק דלאו אדעתיה דמשכנתא לחוד יהיב זוזי אלא אדעתא דעיסקא שהיא ג"כ ברשותא דמאריה הנותן ע"ש ואף שיש לדקדק גם על זה כבר כתב הנ"י שאחרונים הסכימו ג"כ בזה ומי יבא אחר דבריהם ואפשר לעשות סייג לדבריהם עפמ"ש לעיל דמילתא דלא שכיח היא שיתן אדם משכון במה שמקבל למחצית שכר ומצינו בכמה דוכתי דלא שייך תקנתא במילתא דלא שכיחא ודו"ק והואיל ואתאן לדברי הנמוקי יוסף אזכיר שראיתי שם דגריס נמי ונקטינן לדהבא מיניה ואפ"ה כתב לגמרי כל' רש"י בד"ה דהבא פריכא וא"כ אפשר שהיא שיטת רש"י בעצמו ואין צורך להגהת מהרש"ל ע"ש בנ"י באריכות ודבריו צ"ע ואין להאריך יותר ועי' בל' הרא"ש ז"ל:

בתוספות בד"ה אתא מריה כו' תימא דהיכי שקיל כו' ואי חיישינן דלמא מודה א"כ כו' וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסויים נמי כו' עכ"ל. האי וא"ת הוא כמו וכי תימא וכוונתם להקשות דרך ממ"נ ויש לדקדק למה הוצרכו להקשות דרך ממ"נ ותיפוק ליה דמילתא דפשיטא היא שאף אם יודה המקבל אינו נאמן דהלכה פסוקה היא שאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים ויש ליישב דכוונתם להקשות דאף את"ל דאיירי הכא שיודה המקבל בגוונא דלא חב לאחרינא כגון דאית ליה נכסי אחריני לשלם להיתומים ואפ"ה לא יהבינן ליה לכתחלה זוזי דיתמי על סמך זה דהא למאי דס"ד עכשיו לא יהבינן למאן דאית ליה נכסי דחיישינן שמא יש איזה ערעור על הנכסים או ב"ח מוקדם ולא ידיע מש"ה הוצרכו להקשות א"כ בדהבא פריכא נמי כן נ"ל ודו"ק ועל דרך זה יתפרש מה שכתבתי בסמוך דאיירי בגוונא דלא שייך תקנת השוק כיון שהוכר הגנב והיינו ע"כ דאית לה לאשתלומי מיניה ואפ"ה לא יהבינן ליה דהדר חיישינן דלמא לא משפיין ודו"ק:

בא"ד ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבואו עדים שהפקיד בידו חפץ כו' עכ"ל. מפשט ל' התוס' נראה דהשתא דאתינן להכא תו לא צריכנן למימר דעיקר החששא הוא לאחר מיתת המקבל אלא אפי' בחיי המקבל נמי שייך הא חששא לפי מה שנראה מדברי התוס' דגרסי ונקטינן ליה מיניה ולפ"ז מה שכתבו התוס' דאין להם לב"ד למנוע להראות החפץ הוא תמוה דתיפוק ליה שכבר ראוהו ב"ד שהרי הוא תחת ידם ואפשר משום דמשמע להו דהכא איירי אפי' בסימן שאינו מובהק מאד שהרי אמרו בהדיא דוקא דהבא פריכא דלית ביה סימן כלל אבל שאר דברים דשייך בהו סימן אע"ג דלא שייך סימן מובהק גמור נמי שייך האי חששא ובזה הוצרכו התוס' לפרש משום שיצטרכו להראות לעדים ואז יכירו העדים ע"י טביעות עין. מיהו הרא"ש ז"ל כתב דחששא זו שמא יבאו עדים היינו נמי לאחר מיתת המקבל דוקא ע"ש וכ"כ מהר"ם מלובלין בחדושיו שהוא כוונת התוס' ועי' באריכות בש"ך ח"מ סי' קצ"ז:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.