אילת השחר/בבא מציעא/ע/א
מעות של יתומים וכו' משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא. ברשב"א והריטב"א בשטמ"ק ביארו דאין באמת מי שעובר באיסור דהיתומים הא לאו בני מיעבד מצוה נינהו והב"ד הא לא הם המלוים וגם לא מקבלים ריוח לעצמם, ומחמת ב"ד מצווים להפרישם אין כאן דאין היתומים עושים שום פעולה, אלא דאין לנו לעשות שיתפטמו ממילתא דאיסורא אף דכאן לא נעשה עבירה ואלה שהלוו לא יפסלו לעדות עיי"ש, והיינו דאין עוברים איסור רבית ממש אלא דאסור לעשות שיתפרנסו ממילתא דאיסורא. ולכאורה לא כל הראשונים מפרשים כן, ומתוד"ה מעות משמע קצת דאיכא איסורא להלוות, דפירשו דהו"מ למיפרך דהא אסור מחמת דהלוה עובר בלא תשיך אלא דעדיפא פריך, ובשלמא אם באמת פריך דגם יש איסור על אלה שמלוים אפשר לומר דעדיפא מיני' פריך, אבל אי אינו איסור ממש למה זה עדיפא מיני', ויש לדחות, ומ"מ נראה דלהרבה ראשונים יש כאן איסור ממש, ודברי הרשב"א והריטב"א צ"ע לכאורה דהא גם כשיגדלו נמצא דיש אצלם מעות שבאה להם ע"י פסיקת רבית, ואע"ג דאז לא עברו איסור מ"מ למה לא יהיו מחוייבים אז להחזיר אם עדיין הרבית קיים, וכי אם גזלו כשהם קטנים והגזילה בעין לא צריכים להחזיר, אלא דהם לשיטתם דס"ל דאחרי שלקחו רבית אין חיוב להחזיר דוקא הדבר שלקחו דיכולים להחזיר שאר דברים והוי תמיד כעין גזילה בעין, או דאפשר לומר כיון דרבית נותן הלוה מדעתו ועליהם אין איסור לזכות ממילא נעשה שלהם ושוב לא שייך לחייבם להחזיר.
ויש לעיין אם גדלו ועדיין לא גבו הרבית אם יהי' מותר להם לגבות, דאפשר דכיון דלא הי' פסיקת היתר ממש אלא דקטן לאו בר מצוה הוא, נמצא דכעת שהוא גדול אסור מה"ת לגבות מהפסיקה שפסקו וקצצו רבית.
וכן יש לעיין אם לר' ענן יהי' מחוייבים עפ"י דין לשלם הרבית שקצצו, דיתכן דזה תלוי בהספק אם ברבית אחרי שהתורה אסרתו לא חל חיוב כלל, או דחל חיוב אלא דאסור, כמו שדייקו האחרונים מהריטב"א בקידושין דף ו' ע"ב, ואם נימא דבקציצת רבית לא חל חיוב לשלם הרבית, אפשר דאע"פ דרב ענן ס"ל דמעות של יתומים מותר להלוות מ"מ לא התירה זה התורה, דהא רק עכו"ם או הקדש דנתמעט לענין רבית והוי היתר גמור דאז חל חיוב ע"י הפסיקה, אבל בקטנים דאין היתר מיוחד לענין רבית אלא דלאו בני מיעבד מצוה נינהו הא מיהת דהוי קציצה של רבית דאיסורא, ובקציצת רבית לא חל חיוב תשלומין, ונמצא דאם לא ירצה הלוה לשלם הרבית שהבטיחם אז אפילו בהיותם קטנים עדיין לא יוכלו להוציא ממנו בע"כ.
ובמש"נ יש לתרץ גם מה דלכאורה יש לעיין כיון דמעות של יתומים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אין איסור להלוות ברבית, ולהרשב"א והריטב"א גם למסקנא נשאר כן, דאיסור רבית באמת לא עוברים אלא דאין לעשות שהיתומים יתפרנסו מזה, וא"כ למה בעי קרא למעט לעיל דף נ"ז ע"ב דלהקדש אין איסור להלוות ברבית דהא למי נאסור, ומ"ש מאם מלוים מעות יתומים דמותר דהא ודאי הקדש לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ולהנ"ל אם לא הי' היתר בפירוש אז הפסיקה לא היתה מחייבת וא"א לגבות בע"כ של הלוה, [ואפילו אם הי' חייב משום אמירה לגבוה מ"מ איכא גווני דלא יהי' חייב או דיהי' מהני שאלה], אבל ע"י דנתמעט הוי פסיקת היתר לגמרי וחל חיוב ממש.
ובדרך זה הי' אפשר ליישב דברי רש"י להלן בהא דאמרינן חזינן גברא דמשפו נכסי ומהימן וכו' ויהבינן להו בבי דינא, וביאר רש"י דצריך בב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים, והרשב"א ביאר משום דאין לאפוטרופוס להוציא מעות יתומים בלי רשות ב"ד, משום דקשה לו על פירש"י דלמה בעי ב"ד להפקיר כיון דלא תיקנו אבק רבית ביתמי למ"ל בב"ד, [והיינו כיון דאין איסור ממילא מהני מה שהתנו לחייבו לקיים כמו שהתנו], וגם הו"ל למימר דבעי ב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא והובא דבריו בנימוק"י. ולהאמור אפשר דרש"י יפרש דמה דהתירו אבק רבית ביתומים לא נאמר דין מיוחד דלגבי יתומים התירו, אלא דהא הרשב"א והריטב"א ביארו דגם מה דמסקינן דאסור להלוות מעות של יתומים ברבית גמור אינו משום דיש מי שעובר אז באיסור רבית אלא דאין לנו לעשות שיתפרנסו היתומים ממעות רבית, אבל ברבית דרבנן לא מקרי כ"כ מתפטמין ממילתא דאיסורא וכיון שאין מי שעובר איסורא שפיר עבדינן זה. וא"כ התינח אם המקבל ירצה אח"כ לשלם כמו שפסקו, אבל אם לא ירצה לשלם הא כיון דמדרבנן אסור קבלת עיסקא כשלהנותן יש קרוב לשכר ורחוק להפסד, אז אם פוסקין פסיקה כזאת אין מחויב המקבל לקיים הפסיקה, ובשלמא אם הי' היתר ממש כגון לפסוק עם גוי דאין כאן פסיקת איסור דודאי אז חל הפסיקה, אבל ביתומים ס"ל לרש"י דלא ביטלו תקנת איסור רבית דרבנן אלא דלא שייך למי לאסור כיון דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולא נקרא מתפטמין מאיסור, אבל איך יחול חיוב על המקבל לקיים תנאי הפסיקה, לכן כתב רש"י דבעי ב"ד לאפקועי ממונות שיחול הפסיקה לחייב את המקבל, [אלא דלשון רש"י בד"ה קרוב צ"ע דמשמע דלא גזור כלל ביתומים קטנים רבית דרבנן].
ובביאור הדברים אפשר לומר דהנה כשאסרו עיסקא קרוב לשכר ורחוק להפסד, הא כיון דמה"ת זוכה הנותן בהריוח א"כ נהי דאסרו אבל הא הנותן זוכה בדין ממון ואיך יפקע חיובו, [וברבית קצוצה ג"כ נקטו המחנ"א ועוד אחרונים בדברי הריטב"א קידושין דף ו' ע"ב דנשאר חיוב אלא שאסור לגבות, אבל ברבית דרבנן איך יפקע חיובו], וא"כ נהי דאסור מ"מ יהי' נפק"מ דאם יתפוס למה נוציא ממנו הא מדיני ממון שייך אליו, וע"כ דגם הפקיעו את השיעבוד והחיוב לתת להנותן, ויש להסתפק אם הפקיעו כשעובר במציאות איסור דאז פקע החיוב, או דתיקנו שעיסקא שקרוב לשכר ורחוק להפסד לא יהי' מחויב ליתן לו את הרווחים, ואע"פ שהסיבה היא מחמת שזה אסור מ"מ לא רק כשעבר איסור הפקיעו, דהא ודאי גם כששגגו ולא ידעו שיש בזה איסור ג"כ הפקיעו, ואינו משום קנס, וא"כ אפשר דביטלו כל החיוב על התנאה כזאת דכל עיסקא דקרוב לשכר ורחוק להפסד הפקיעו החיוב, ובזה אפשר דפליגי, דרש"י ס"ל דבעיסקא כיון דהוא התנאה האסורה הפקיעו החוב נמצא דגם ביתומים דלהם מותר להתנות בעיסקא קרוב לשכר ורחוק להפסד מ"מ תנאי כזה אינו מחייב ולכן צריך להתנות בב"ד, ולהרשב"א הפקיעו רק כשעבר איסור אפי' בשוגג וכאן דהתירו להתנות תנאי הזה אין כאן כלל הפקעה בהחיוב ולא צריך משום זה להתנות בב"ד, ומרש"י משמע דבאמת צריך דוקא ב"ד חשוב דאלים לאפקועי ממונא.
שם. מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית וכו'. ברשב"א מבואר דגם אליבא דאמת אין איסור תורה להלוות כיון דהם הא לא מצווין דקטנים הם, ומשום לא תאכילום אין, כיון דהקטנים לא עושים עבירה בידים, וגם משום ב"ד מצווין להפרישן ג"כ אין, היכא שאינם עושים בידים, אלא דלמסקנא אין עושין זה דהיתום שיתגדל מזה יענש מיתה, [ובאמת צ"ב כיון שאינו עובר עבירה למה יענש מיתה], ובריטב"א כתב כי היכי דלא אתי למיסרך להלוות ברבית כשיגדל.
והנה בודאי אין כונתו ממש בידים, דודאי המטמא כהן קטן עובר משום לא תאכילום דזה שגורם לו לעבור עבירה מקרי שהקטן עושה בידים אע"פ שהוא אנוס, ורק כאן דהקטן לא עושה שום דבר אלא דזוכה בהרבית לכן זה לא מקרי דהקטן עושה עבירה. ויש לעיין אם מדבריו יש סתירה למש"כ הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת רק משום ספק ספיקא שמא העובר נקיבה ושמא הוא מהמיעוט נפלים, ולולא זאת הי' אסור, אע"פ שהעובר אינו עושה שום דבר, אם יש לומר דהוי כמו כל קטן שמטמאין אותו דמ"מ מקרי עושה עבירה, או דבעובר דלא שייך שיעשה דבר לעצמו בלי אמו הו"ל כאינו עושה כלום, ולהרשב"א לא הי' שייך כלל לדון לאסור משום לא תאכילום.
והנה מבואר להרשב"א דטעם מה דאין מלוין מעות רבית דאורייתא הוא מפני שאין להם להתפטם מדבר האסור, ובגמ' מסקינן דרבית דרבנן התירו, ומבואר ברשב"א דלא תיקנו כלל איסור רבית דרבנן ביתומים קטנים. והנה שיטת הרשב"א בתשו' סי' צ"ב דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן אם זה לצורכו, וא"כ כאן ברבית דרבנן אי"צ לחדש דלא תיקנו איסור להלוות מעותיו ברבית דרבנן כיון דכל איסור דרבנן מותר אפי' להאכילו בידים ואפי' באופן שעושה מעשה ג"כ מותר באיסור דרבנן, ואולי לצורכו מקרי רק אם נהנה גופו מזה אבל מה שיהי' לו ריוח ממון לא מקרי צורכו לענין זה.
והנה בקונטרס דברי סופרים סי' א' ס"ק ל"ב מביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל לפרש מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן באיסור דרבנן אם זה נעשה דבר איסור, או דרק עובר באיסור שאינו שומע לקול חכמים אבל לא נעשה חפצא של איסור, דלהרמב"ם זה נעשה חפצא של איסור, ולהרמב"ן ג"כ עובר בלא תסור מה"ת על איסור דרבנן דבלי זה לא היו מחויבים לקיים מה שגזרו, אלא דלהרמב"ן לא נעשה חפצא של איסור משא"כ להרמב"ם, ולהרשב"א צריך לומר דנעשה חפצא של איסור, דאל"ה מה צריך להשמיענו דמותר להלוות ברבית דרבנן מעות של יתומים כיון דאף רבית גמורה דאורייתא אין איסור מצד לא תאכילום אלא מחמת דלא יתפטם מדבר איסור, ואם באיסור דרבנן לא נעשה חפצא האסור א"כ הא לא שייך שיתפטם מדבר האסור כיון דאין שום דבר האסור, וע"כ צ"ל להרשב"א דנעשה דבר האסור וצריך להשמיענו דכאן התירו.
ובדברי הרשב"א דס"ל דמותר להאכיל לקטן איסור דרבנן כשזה לצורכו, צע"ק מהא דמבואר בנדה דף ל"ב דהטבילו קטנה קצת אחרי לידתה כדי לסוכה בתרומת חו"ל דרבנן משום דסיכה כשתי', ולמה הוצרכו זה הא כיון שזה לצורכה מותר להאכילה בידים לצרכה, ויש לומר כיון שיש אופן להאכילה בהיתר לא הותר בלי זה.
תוד"ה דקא מקבלי. והא דאמרינן לעיל גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן כיון דמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא התם שאני דמכר גמור הוא. ולכאורה יש לחלק באופן אחר, דהא התם מהו הצד שיהי' אסור וכמו שהקשה רב שרביא התם דהוי קרוב לשכר ורחוק להפסד, דהשכר הא הוא מה שירויח באופן שיהי' יוקרא, וכיון דאין הריוח הזה אלא באם יהי' יוקרא אמרינן דכיון דנגד זה יפסיד אם יהי' זולא הו"ל קרוב לזה ולזה ומותר, דהא מה שישלם לו המוכר אי תקפה איזה נתינת רבית יש בזה דהא מחזיר לו מה שנתן לו, אלא דמחמת דמחזיר לו הרי דהוי כמלוה ומשו"ה מה דמרויח אם יתייקר היין הוי כרבית ולכן מהני מה דמקבל גם זולא, אבל כאן דרצינו לאסור מחמת דקבלת השכר הוא הרבית, וכן בעיסקא דהריוח שמקבל הנותן הוא הרבית, ע"ז אמרינן דזולא לא סגי לומר דלא יהי' קבלת רבית, אבל זה אינו דאינו תלוי אם זה כנגד זה אלא אם קבלת אחריות משוי לי' כמלוה אז אסור כל סוג ריוח שיהי', וכל ההיתר הוא משום דעי"ז דמקבל זולא ואין כל אחריות על המוכר לכן לא הוי כמלוה, ולפי"ז מה שזה קרוב לזה עושה שזה לא כמלוה ולכן זה מותר, ואין חילוק אם זה כנגד זה או דבר אחר, העיקר תלוי אם קבלת אחריות הזה משוי לי' כברשותו דאז הוי כמלוה דזה ברשות הנותן.
תוד"ה אתא מרי'. ועוד אכתי קשה דלמה לי' הכא דאית לי' דהבא פריכא אפי' דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו. יש לעיין אם אמירתו רק תועיל שאז נטעון בשבילם ונמצא דעדיין אנו צריכים לתקנת טענינן אבל לא מהני כאילו טען נגד טענת הבעל דבר כיון דאז לא באו לתבוע עדיין וטען שלא בפני בע"ד וכשלא הי' עדיין שום דיון ע"ז או דיש לו דין טענה, ונפק"מ אם יועיל בתור טענה אפי' אם יהי' נוגע להוציא, דאם צריך לחידוש דין דטענינן, הא זה לא מהני להוציא כמבואר בקצוה"ח סי' קנ"ה ס"ק י"ד בשם הרא"ש, וכן משמע מכמה ראשונים, ואם יש לזה דין טענה ממש, תוכל להועיל גם להוציא.
בא"ד. חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכו'. ברא"ש הוסיף דלגבי דידי' כ"ז שלא ראהו בידו מצי למימר לקוח הוא בידי במיגו דהחזרתיו לך, אבל ליתמי לא טענינן מילתא דלא שכיחא וצריכים אנו להראות לעדים ואם יכירוהו הו"ל עדים וראה. יש לעיין הא כיון דלא טענינן להו לקוח אפי' העדים לא יכירוהו ויאמרו אין אנו זוכרים אם זהו שהפקיד, הא כיון דלא טענינן להו לקוח דהוי מילתא דלא שכיחא ממילא יוציאו מהם. ובכלל דבריו תמוהים קצת דקודם כתב דיראו לעדים ויכירו אם זה הוא, ואח"כ כתב דכיון דעדי הפקדון נותנים סימנים מובהקין והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו הו"ל עדים וראה לגבי יתמי. ואם כונתו לפני שהראו להעדים הו"ל ראה כמש"כ הרשב"א בהדיא, א"כ מה זה שכתב אח"כ כשיראו העדים, דמה צ"ל כשיראו העדים, גם מה שכ' דעדי הפקדון נותנים סימן מובהק, ואם מיירי כשיראו דאז הו"ל עדים וראה מה צריך דוקא מחמת שהעדים אמרו הסימנים תיפו"ל כיון דהעידו שהפקיד חפץ וכעת מכירין אותו, וטעם זה דנותנים סימן מובהק צריך רק לענין שנסכים להראותם, אבל מה שאם אח"כ מכירין אותו הו"ל עדים וראה אי"צ להטעם שנתנו סימן מובהק.
כן יש לעיין במש"כ דהאב הי' נאמן לומר לקוח במיגו דהחזרתיו משא"כ ליתומים לא טענינן מילתא דלא שכיחא, מהו כאן המילתא דלא שכיחא, וכי לא שכיח שאדם יקנה פקדון המופקד אצלו, דהא הרא"ש לא מיירי באם הנפקד אינו אמיד, ובפרט דהרא"ש כתב אח"כ דמה דאינו אמיד אינו טעם לומר דמסתמא לא קנה אביהם את החפץ.
בא"ד. וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן הי' נאמן לטעון לקוח הוא בידי והכי פירושו חדא דידעינן בי' דלא אמיד ובטעם זה לחודי' סגי ועוד אפילו את"ל דלא מהני לא אמיד לחודי' הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד. במהר"ם שיף העיר דסברא קשה היא למה יועיל מה דלא אמיד לחודי'.
ואפשר לבאר דהנה באמת הא זה ברי ושמא ובלי דין טענינן ג"כ אין להוציא ממוחזק, אלא דכל מוחזק הי' פעם ודאי כגון במנה לי בידך והוא אומר איני יודע, כיון דבא להוציא ממון דבלי טענת התובע הי' ודאי של הנתבע וכיון שאין ידוע שהי' חייב פסקינן דלא מהני להוציא, אבל כאן דלא אמיד עושה ריעותא דמסתמא לא הי' מזמן של אביהם, ושלקח ג"כ לא מצוי כיון דלא אמיד, ואיתרע עד כדי כך דהוי כלא הי' להם חזקת ממון, ובאמת באבידה התקשו למה לא מהני טענת ברי בלי סימן להוציא, ויש שכתבו דלא הוי כשמא כיון דיתכן שיש מי שיתבע ברי, עוד כתבו משום דיש דין דרשהו אם הוא רמאי, וכ"ז לא שייך כאן, דודאי בלי שיבוא א' ויתבע לא היינו צריכים להסתפק אולי יש מי שיתבע ברי, ולכן גם אחרי שבא א' ותובע אין להסתפק שמא יש אחר שיתבע, ובכה"ג מהני טענת ברי, אלא דזה גופא יש ספק אם אין להם כח כמוחזק, ולכן אמרינן את"ל דלא מהני לא אמיד לחוד דסוף סוף הן מוחזקין אז יועיל בצירוף סימנין. וזה הכל אם סימנין מהני להוציא, אבל לשיטת התוס' בחולין דף צ"ו דבסימנין לא מהני להוציא ממון, אפשר לומר דזה ברור דאיתרע קצת דין מוחזק שלהם, אלא דאם איתרע לגמרי עד שיכולין להוציא בטענת ברי גרידא, או דזה לא עד כדי כך אלא דצריך עדיין סימנין, אבל גם מה דיועיל סימנין הוא ג"כ מפני שאין חזקתן כדין מוחזק לגמרי.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |