פני יהושע/בבא מציעא/כט/א

פני יהושע בבא מציעא כט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב יוסף כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוספות כאן ובפרק הכונס דהא דס"ל לר"י דהוי ש"ש משום דעוסק במצוה בשעה שמתעסק לצורכה א"כ מאי מקשה הכא אמתני' דאיירי שכבר מכר האבידה ונשאר אצלו דמי האבידה דתו לא שייך ביה שום טירחא והתעסקות כדאיתא לקמן ע"ב להדיא וא"כ נראה דבכה"ג תו לא שייך פרוטה דר"י דלא יהא אלא ש"ש גופא שקיבל שכירות לזמן ידוע או אומן לאחר גמר מלאכה שכלתה שמירתו ובשלמא כל זמן שאבידה בביתו אף ע"ג שאין מתעסק בה מ"מ מיקרי ש"ש כיון שעדיין מוטל עליו להתעסק בה ויפטור מפרוטה דר"י נמצא שלא כלתה שמירתו אבל לאחר שכבר מכרה שבודאי לא יפטור עוד מפרוטה דר"י למה נטיל עליו בע"כ שמירה דש"ש וכן משמע להדיא מתשובת הרא"ש הביאו הטוח"מ סוף סימן ע"ב גבי משכון דלא הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אלא כ"ז דשייך ביה חיובא לשוטחה ולנערה אבל לא אח"כ ע"ש. ועוד קשה דמפשטא דלישנא דגמרא משמע שרוצה להקשות דר"י לא הוי כשום תנא דאי משום דר"ע לא קאי כוותיה הוי מצי להקשות בפשיטות ולא היה צ"ל ע"כ לא פליגי אע"כ דמשום ר"ט קאמר וא"כ מאי קושיא דהא לר"ט כיון שמותר להשתמש בהן ועל כרחך היינו בשכר טורחו והתעסקותו כפרש"י לקמן תו לא שייך לפוטרו מפרוטה דר"י דלא מיקרי מתעסק במצוה כיון שיש לו הנאה מזה שע"י כן ישתמש אח"כ במעות וה"ל כמו מלוה צריך למשכון דאיכא מ"ד בפר' האומנין דלא הוי ש"ש כיון שלהנאתו מכוון וההיא דהכא עדיף מיניה כיון שהשימוש בדמים גופא לא הותר לו אלא משום טורחו א"כ לאו מתעסק במצוה מיקרי ותדע דאי ס"ד דטירחא זו מצוה היא למה נוטל עליה שכר שהתירו לו להשתמש בדמים וכי היכן מצינו שום מצוה שתקנו חכמים ליטול עליה שכר והא דמצינו לקמן בפרקין טעינה בשכר היינו משום דיליף לה מקרא שעיקר מצוותה בשכר והא דתנינן בנדרים מקום שנוטלין שכר על האבידה כו' כבר פירשו הר"ן דהיינו שכר בטלה אלא שראיתי להרמב"ם שפי' כפשוטו שכר אבידה ממש ובאמת תמה עליו בעל תי"ט וע"ק דא"כ אמאי פסיקא ליה לר"י לומר דכל שומר אבידה הוי ש"ש דהא איכא שומר מעות אבידה וכיוצא בו דאמרינן לקמן ע"ב דלא שייך ביה טירחא ומש"ה אסור להשתמש בהו וא"כ לא שייך ביה נמי מתעסק במצוה ולא הוי ש"ש מלבד שאר קושיות שכתבתי בפרק הכונס ע"ש וכתבתי שם דנ"ל דהא דקרי ליה מתעסק במצוה היינו משום דבשעה שמצאה קיים המצוה דלא תוכל להתעלם אלא דמסוגיא דהכא והקושיא שהקשיתי נ"ל דקרי ליה מתעסק במצוה במה שמתעסק בשמירת אבידה גופא כיון דלא קיבל עליו זו השמירה מדעתו אלא כמקיים גזירת המלך שצוה המקום לא תוכל להתעלם ואספתו אל תוך ביתך והיינו דמייתי רש"י האי קרא בהכונס בפלוגתא דרבה ור"י גופא וא"כ ה"ל לגמרי כמו שאר ש"ש שמקבל שכר על גוף השמירה והיינו נמי כאידך לישנא דמייתי בפרק הכונס דטעמא דר"י משום דרחמנא שעבדיה בע"כ וא"כ ללישנא קמא נמי מש"ה הוא אלא דללישנא בתרא הוי ש"ש במה שנוטל שכר מאת המקום בעשיית המצוה וללישנא קמא בשביל כך לא הוי ש"ש אלא עיקר הטעם שמחמת המצוה נהנה בהנאת ממון בפרוטה דר"י ואם כן לפי מ"ש א"ש דפרוטה דר"י שייך בשמירת האבידה גופא וזה שייך אפילו בדמי אבידה או מעות אבידה אבל הטירחא בניעור ושיטוח היכא דשייכא לא מיקרי מתעסק במצוה ומש"ה תקנו לו חכמים להשתמש בדמים ותדע דהא בפקדון שהלכו בעליו למ"ה חייב בניעור ושטוח ואפ"ה לא אשכחן דמקרי מתעסק במצוה למיהוי ש"ש אע"כ כדכתיבנא אלא שראיתי באמת דמשמע מלשונות הפוסקים הובאו בטוח"מ סימן ע"ב גבי נאמני הקהל דהוי ש"ש על המשכנות וא"כ משמע דה"ה לפקדון שהלכו בעליו למדינת הים לפי הטעם שכתב הש"ך ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. והנלע"ד כתבתי אף דמלשון התוספות לא משמע כן ומסתעפים מזה כמה פרטי דינים ולדעתי יש לי על מה לסמוך ואפשר דתליא באשלי רברבי ע"פ סברת פוסקים הקדמונים ונ"ל שהיא ג"כ דעת רש"י ובביאורי לטוח"מ סימן ע"ב יבואר באריכות בעזה"י והא דקאמר בנדרים פרוטה דר"י לא שכיח יבואר בסמוך בלשון התו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה והוי שואל עלייהו כו' ר"ת וה"ג פסקו דהלכה כר"י כו' עכ"ל. ולכאורה אין כאן מקום לדבריהם אלו אלא בדברי המקשה דמייתי פלוגתא דרבה ור"י הו"ל לפרש הלכה כדברי מי אלא משום דנ"מ נמי לדברי התרצן דלר"י דאמר בשומר אבידה ש"ש א"כ בדמי אבידה חייב אפילו באונסים לר"ט דקי"ל כוותיה משא"כ לרבה אליבא דר"ט בדמי אבידה לא הוי אלא ש"ש ועוד דעיקר ראיית התוספות לקמן מההיא דפרק המפקיד כמ"ש בסוף הדיבור ואם כן נמשך שפיר לדבריהם הקודמים דמדמי להו אהדדי לאפוקי מדעת המחלקים בין ההיא דהכא לההיא דפרק המפקיד כמו שיתבאר בסמוך:

בא"ד אלא דס"ל דלא שכיח שיבא עני באותה שעה שמתעסק כו'. ולפמ"ש בסמוך דמקרי מתעסק במצוה בשמירת האבידה גופא וא"כ נראה שזה שכיח מיהו נ"ל בלא"ה דהא דקאמר התם פרוטה דר"י לא שכיח היינו דלא שכיח שימנע אדם ליתן פרוטה לעני כשמתעסק במצוה וק"ל. אח"ז ראיתי שבעל תי"ט כ"כ בפרק אין בין המודר והנאני מאד שכוונתי לדעתו:

בא"ד ועוד דוחק אחר כו' ואשמעינן קרא דהוי ש"ח ולרבה אית ליה מסברא עכ"ל. ול"ל דאי מסברא ה"א דאפי' ש"ח נמי לא הוי כיון דלא קיבל עליו שום שמירה דא"כ מקרא נמי ליכא למילף דהא מקרא משמע טפי דמרבה אפילו לחצר שאינה משתמרת לגמרי אי ס"ד דאפי' ש"ח נמי לא הוי אע"כ דכ"ז ידעינן מסברא דהוי ש"ח ועמ"ש בפ' הכונס:

בא"ד וי"ל דרבה ודאי לאו תנאי היא כו' וטעמא דר"ע דאמר אבדו מעותיו כשמואל כו' אלא לר"י כי נמי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי ר"א כוותיה כו' עכ"ל. פי' לדבריהם דהתם קאמר הש"ס מעיקרא לימא ר"א ור"ע פליגי בדשמואל ומשני דכ"ע לית להו דשמואל אלא פליגי בדר' יוסף פי' דמאן דלית ליה דשמואל סובר דטעמא דמ"ד מלוה על המשכון ש"ש לאו משום דשמואל אלא משום פרוטה דר"י ממילא לק"מ לרבה דאיהו סובר שפיר דפליגי בדשמואל וטעמא דמ"ד דהוי ש"ש משום דשמואל ולא משום דר"י וזיל הכא קמדחי ליה משא"כ לר"י ע"כ לא קאי כמ"ד ש"ח דא"כ נהי דלית ליה דשמואל מ"מ ליהוי ש"ש משום פרוטה דר"י אע"כ דפליג והוי כתנאי כ"ז דברים פשוטים והארכתי בשביל דבר שנתחדש לי דקשיא לי טובא על דברי התוספות דאם כן כי מסיק התם דכ"ע אית להו דר"י והכא במלוה צריך למשכון פליגי אי שייך אפילו בכה"ג פרוטה דר"י שזהו פלוגתא חדשה דלא שמעינן עד השתא ומה צורך לומר ותיפוק ליה דלמאי דמוקי לה במלוה צריך למשכון הוי מצי למימר דכ"ע ס"ל דלא שייך בכה"ג פרוטה דר"י אלא דפליגי בדשמואל כמו לרבה דמ"ד דהוי ש"ש היינו משום דשמואל אע"כ דהש"ס הדר ביה לגמרי ממאי דקאמר פליגי בדשמואל ועומד עדיין בסברתו דכ"ע לית להו דשמואל והיינו ע"כ משום דסתמא דתלמודא לא ס"ל הא דשמואל ואם כן מוכרח לומר דפליגי אי שייך בכה"ג פרוטה דר"י וא"כ מוכח ממילא דבעלמא ס"ל פרוטה דר"י וזו לדעתי קושיא גדולה לדברי התוספות וסייעתא דמחמת זה פסקו כרבה ופסקו נמי כדשמואל אע"ג דקאמר הש"ס דכ"ע לית להו דשמואל וסברי דלרבה הדר ביה הש"ס אלא כל השקלא וטריא אליבא דר"י דוקא ולפמ"ש נתבאר דאי איתא להא דשמואל אפילו לר"י משכחת לומר דפליגי אלא ע"כ דליתא לדשמואל ואם כן ממילא נמי הלכה כר"י מדקאמר הש"ס דכ"ע אית להו דר"י ובאמת זהו סברת רוב הפוסקים אלא שאין תלמיד כמוני מכריע ובבאורי לח"מ סימן ע"ב יבואר על נכון בע"ה ודברי תוספות צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואדרבא מפ' האומנין כו' לוקמה באין מלוה צריך למשכון עכ"ל. עיין בתוס' פ' האומנין ריש ע"ב שכתבו שם בעצמם לסתור זאת הראיה דאי הוי איירי מתני' בצריך למשכון לא הוי פליג ר"י ודו"ק:

בא"ד ועוד ראיה מפרק המפקיד כו' והיינו כרבה דלר"י הוי שואל עכ"ל. להיות שכבר הכנסתי ראשי בין ההורים גדולים בסמוך להביא ראיה לפסק ר"ח וה"ג וסייעתא מההיא דפ' האומנין והכי כתב הרי"ף להדיא דמפרק האומנין מוכח לה אם כן מוטל עלי החיוב לגמור הביאור ליישב ההיא דפרק המפקיד לדעתם וכבר רמזתי ע"ז בפרק הכונס ע"ש ועמ"ש הרא"ש בפ' המפקיד בשם הראב"ד. ולענ"ד נראה דחילוק גדול יש ביניהם דההיא דהמפקיד כיון שהבעלים הפקידו אצלו לדעתם בתורת פקדון ולא בתורת הלואה וע"ש כן קיבלם הנפקד ע"כ שלא רצה להתחייב באונסים דאל"כ היה לו ליתנם בתורת הלואה כיון דסוף סוף שרי לאשתמושי בהו ואף אם לא נשתמש א"צ להחזיר אותן המעות בעצמן דוקא אלא יכול ליתן אחרים תחתיהם כמ"ש התוספות בתחילת הדיבור א"ו אין לנו אלא כמו שאמרו המפקיד והנפקד דליהוי פקדון ולא הלואה אלא משום שכר השימוש עשאו חכמים כאילו מקבל שכר על הפקדון והוי ש"ש אבל מהיכא תיתי נאמר דליהוי כלוה או כשואל בע"כ דאף אי הוי כל הנאה שלו מ"מ קיימא לן דמתנה השואל להיות כש"ח ומכ"ש הכא דלא נעשה שואל ולוה כלל אלא נפקד משא"כ הכא בשומר אבידה שלא קיבל דמי האבידה כלל מדעת הבעלים אלא לדעת עצמו שהרשוהו חכמים למכור את של חבירו וא"כ שפיר שייך לומר דזוזי ה"ל הלואה גביה דלגמרי אוקמוהו רבנן ברשותיה ומה"ט דיכול להשתמש בהם אמרינן דמסתמא איהו גופא בהכי ניחא ליה דזוזי ליהוי הלואה גביה והא דקרי ליה בגמ' שואל ולא לוה היינו כמ"ש התוס' לעיל דעיקר אונסים בשואל כתיבי כנ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה לפיכך כו' וקשה דמאי בעי מאי לפיכך הלא חידוש גדול השמיענו דמעיקרא אמרינן עכ"ל. דבריהם מבוארים דמתחילה קשיא להו דיש כאן חידוש דחייב באונסין אלא שיש מקום לומר דהא גופא לא משמע לתלמודא חידוש דממילא ידעינן כיון דמותר להשתמש ה"ל שואל ופשיטא דחייב באונסין ע"ז כתבו דא"א לומר כן דמלתא דפשיטא היא דהא מעיקרא אמרינן וכוונתם למאי ס"ד דמקשה מעיקרא וכן הוא אף למסקנא אליבא דר"ע דבשכר שימוש לא מחייב לר"ט אלא בגניבה ואבידה ולא באונסין והביאו ראיה לזה דהא אבדו קתני וסתם אבידה היינו אבידה ממש כיון דלמאי דס"ד מעיקרא וכן לרבה אין הכרח לומר דאבדו היינו באונס א"כ חזינן שאין זו סברא פשוטה א"כ לר"י אליבא דר"ט דחייב מה"ט באונסין ודאי חידוש הוא ואיצטריך לאשמעינן לפיכך כנ"ל נכון ובחנם נדחק מהרש"א וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.