פני יהושע/בבא מציעא/יא/א

פני יהושע בבא מציעא יא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בפרש"י בד"ה ילפינן מציאה מגט וכו' אית לה חצר לקטנה עכ"ל. משום דבגדול לא נפ"מ מידי במציאה אי הוי משום ידו או משום שליחות ואף על גב דאי הוי משום ידו צריך שיעמוד בצד חצירו דומיא דידו בסמוכה לו משא"כ בשליחות אפילו אינו עומד כו' מ"מ בהא כו"ע מודו דאף למ"ד משום ידו לא גרע מיהא משליחות היכא דזכות הוא לו כדאמרינן להדיא לקמן ובזה נתיישב ג"כ לשון התוספות דילפינן אינו אלא מדרבנן. מיהו לפמ"ש לקמן דחצר שאינו משתמר לא שייך כלל לרבויי משליחות אלא מידה ומש"ה צריך שיעמוד בצד שדהו וא"כ א"ש דהאי ילפינן הוי מדאורייתא לענין זה ובזה נתיישב תמיהת הש"ך בסי' רמ"ג. מיהו בלא"ה נמי צ"ל דמ"ד ילפינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא ודאי לא ילפינן ממונא מאיסורא דאלת"ה תקשה ליה מברייתא דלעיל דיליף בגניבה מאם המצא אע"כ דמדאורייתא צריכי וכן משמע ריש פרק הזורק ולפי הדרך שכתבתי בסמוך יתיישב יותר דאי לאו קרא דהמצא תמצא בגט גופא לא הוי מרבינן משום ידה אלא הו"א משום חצר מרבינן אבל מדגלי גבי חצר מוכח דבגט משום ידה והדר ילפינן ממון מגיטין מה התם משום ידה ה"נ משום ידה ומ"ד לא ילפינן מוקי כל חד בדוכתיה בגט משום ידה ובממון משום חצירה ואף על גב שכבר כתבתי דמלשון רש"י בדבור הסמוך ומ"ס וכו' ומשום דאין שליח וכו' לא משמע כפירושי מ"מ יש ליישבו בדוחק דה"ק דכיון דכבר גלי קרא בגיטין דחצר משום ידה ממילא משמע דלא גרע משליחות דהא אדרבא עדיף מיניה וא"כ אכתי תקשה ל"ל לרבויי בגניבה כיון דקי"ל בכ"מ ששא"כ לכך הוצרך לכתוב דמשום דאין שליח לד"ע איצטריך ועדיין לשון רש"י צ"ע ודו"ק. מיהו לפי מה שהעליתי בחידושי לגיטין היה באפשר לומר דהא דאמרינן ילפינן מציאה מגט או לא לאו משום דלא ילפינן ממונא מאיסורא אלא משום דבגט איכא דעת אחרת מקנה משא"כ במציאה דליכא דעת אחרת אבל לענין מתנה דאיכא דעת אחרת מקנה כ"ע מודו דילפי' בק"ו דמהני ושם הארכתי כנ"ל נכון. לולי שרש"י כתב כאן דפליגי אי ילפינן איסורא מממונא וצ"ע:

בתוספות בד"ה זכתה לו נראה אף על גב דלא אמר כו' כדאמרינן לעיל כו' עד סוף הדיבור. הא דלא מייתי ראיה מדקאמר שמואל בשמעתין והוא שעומד בצד שדהו ומאי קמ"ל אי ס"ד דאמירה בעי פשיטא דבעומד בצד שדהו מיירי משום דאמירה שייך אפילו כשאינו עומד בצד שדהו ואפילו אם אומר קודם לכן כל מה שיבא לתוך חצירי היום יזכה לי חצירי אמרי' בפ' השואל דמהני בחצר המשתמרת ועי"ל דשמואל אתא לאשמעינן שצריך שיעמוד דוקא בצד שדהו ממש בענין שיהא משתמר לדעתו כדמשמע להדיא מלשון רש"י. מיהו מ"ש התוספות דהא דנקט ואמר זכתה לי שדי משום סיפא נקטיה נראה דוחק. ולולי דבריהם היה נראה דהא דנקט ואמר זכתה לי שדי היינו משום שצריך שיכוין לקנות דוקא ומש"ה כל שלא אמר זכתה אם קדם הלה שרץ אחריו והחזיק בה אין זה יכול להוציאו מידו דמצי למימר מאן יימר שנתכוונת לקנות לכך צריך שיאמר כן בפירוש ואז יכול להוציאו אפילו מיד המוחזק אם מודה שאמר זה זכתה לי שדי משא"כ לעיל גבי פאה שזה שנפל עליה מוחזק א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שנתכוין לקנות ועוד דהא קמן דנפל עליה ונתכוין לקנות אי לאו דאנן סהדי דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דבד' אמות לא ניחא ליה דליקני ועוד דבירושלמי בפירקין ובפרק הזורק איתא להדיא דאבא ברדלא גופא דאמר ד' אמות קונין מסקינן אליביה שצריך שיאמר יזכו לי ד' אמות והאריך בזה שם ואולי היינו ג"כ בנדון דידן דכל היכא דליכא גילוי דעת צריך אמירה ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש הפוסקים הובא בח"מ סימן רס"ח דחצר אינו קונה שלא מדעתו אלא במלתא דשכיחא וסליק אדעתיה דבעל חצר משא"כ במידי דלא סליק אדעתיה וא"כ במתני' דאיירי במציאה צריך אמירה דוקא אבל בהא דר"י בר"ח ע"כ איירי במידי דסליק אדעתיה מש"ה א"צ לומר דבר ובסמוך אכתוב עוד בזה עיין עליו ודו"ק. אח"ז מצאתי כן בחידושי הריטב"א:

בגמרא ה"מ בחצר המשתמרת וכו'. באמת גוף הטעם מבואר בפ' הזורק דכיון דחצר משום ידה אתרבאי צריכה לעמוד בצד חצירה דמה ידה בסמוכה לה חצירה נמי בעינן סמוך וא"כ ה"ה והוא הטעם למציאה ואף על גב דמסקינן לקמן דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ולכך א"צ שיעמוד בתוך שדהו כמו בשליח היינו לשיטת רש"י ותוספות דלקמן. מיהו כמה פוסקים ס"ל דלמסקנא נמי דוקא במשתמרת א"צ עמידה כמו במציאה אבל באינה משתמרת בתרווייהו צריך עמידה כמו שיתבאר והיינו דוקא במתנה שיש כאן דעת אחרת מקנה אבל במציאה לא שייך שליחות דמי עשאו שליח מיהו נ"ל דהיינו דוקא בחצר שאינו משתמר דא"כ לא הוי כלל שלוחו של בעל החצר ממילא דכיון שמה שבתוכו אינו משתמר בלעדו אין דעתו סומכת על החצר כמו שהוא סומך על שלוחו שהשליח משמר לדעת עצמו וא"כ דהאי חצר לא דמי כלל לשליח אלא מידו איתרבאי לכך צריך שיעמוד בצד שדהו שע"י כך יהא משתמר כמו בידו שמשתמר לדעתו כדאיתא בפ' הזורק ומה"ט גופא נ"ל שצריך שיאמר זכתה לי שדי וכמ"ש בסמוך דהיינו שצריך שיכוין לקנות דוקא דכיון דלא איתרבאי האי חצר שאינו משתמר אלא מידו א"כ לא עדיף מקנין דידו ממש דאפי' במשיכה והגבהה וכל הקניינים גופייהו לא מהני אלא כשמתכוין לקנות דוקא וזה פשוט אבל בחצר המשתמר מעצמו נ"ל ברור דלא גרע משלוחו אפילו היכא דליכא דעת אחרת שהרי יש כאן דעת בעל החצר שעשאו שליח לכל מה שיהיה בתוכו כיון שהכל משתמר בתוכו מעצמו אף אם הוא רחוק ממנו והרי הבעלים סומכין עליו כמו שסומכים על השליח שיכול לשמור מעצמו בלא בעלים וא"כ דהאי חצר המשתמר ה"ל שליח דמה"ט א"צ שיעמוד בצדו א"כ מה"ט גופא א"צ שיאמר זכתה לי חצירי ולא שיתכוון לקנות דכדין שליח גמור דיינינן ליה שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו כנ"ל נכון והן הן דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' גזילה דבחצר המשתמר א"צ שיעמוד בצדו ולא לומר זכתה לי שדי משא"כ בחצר שאינו משתמר מצריך עמידה וגם אמירה ולא ראיתי שום מפרש שיתן טעם לחלק לענין אמירה בין חצר המשתמרת לאינו משתמר ולפמ"ש הוא נכון ויש לי ראיות ברורות ע"ז מדיני גיטין ואין להאריך כאן ולקמן ע"ב אכתוב קצתן ע"ש ודוק היטב. אח"ז עיינתי בל' הרא"ש שכתב ממש כדברי אלא שהוא כתב דבכל ענין אין צריך לומר זכתה לי שדי ולדעתי נראה דהא בהא תליא דמשתמרת דהוי משום שליחות א"צ אמירה וכוונה אבל באינה משתמרת דהוי משום ידה צריך אמירה או כוונה:

שם ומנא תימרא וכו'. אע"ג דלפמ"ש הסברא נותנת כן וכן משמע במסקנא דשמעתין מ"מ רוצה להביא ראיה מברייתא להדיא וכן מצינו כמה פעמים בש"ס ובזה יתיישב ל' רש"י בד"ה וממאי ואכתבנו בסמוך:

בפרש"י בד"ה וממאי דקרא הכי מתרץ ומתניתין הכי אמרה דלמא גזירת הכתוב וכו' וה"ק יכול יהא שכחה עכ"ל. וזה הדרך רחוקה ונפלאה בעיני מה ראה על ככה לפרש כן וכמו שהקשו בתוס' דפשטא דשמעת' משמע כפי' התוספות ומאי קשיא ליה בזה לפרש דאגופא דברייתא מקשה. והנלע"ד כוונת רש"י בזה עפמ"ש בסמוך דעיקר מלתא דבעינן בחצר שאינה משתמרת עומד בצד שדהו הוא עפ"י הסברא כיון דלא אתרבאי אלא מידה בעינן דומיא דידה בסמוכה לה והכי משמע להדיא בשמעתין ובפרק הזורק אלא דהש"ס רוצה להביא ג"כ ראיה מברייתא וא"כ אם נאמר בהחלט דבכ"מ דעומד בצד שדהו עדיף טפי לענין קנין חצר א"כ לא שייך להקשות אגופא דברייתא ממאי דלמא גזירת הכתוב דבשדה הוי שכחה ולא בעיר דהיאך אפשר לומר כן דא"כ הוי יציבא בארעא וכו' שהרי הדברים ק"ו דמה אם שכחת שדה שהשדה קונה לו כיון שעומד בצדה אפ"ה הוי שכחה בעיר שאין השדה קונה לו כיון שאינו עומד בשדה לא כ"ש דליהוי שכחה וכי כתב רחמנא בשדה לרבותא כתבה וממילא ידעינן דכ"ש בשכחת העיר אלא דמשמע ליה לתנא דברייתא דבשדה קרא יתירא היא דבסתמא נמי משמע דבין בעיר ובין בשדה איירי ועוד דכבר כתב בשדה לעיל מיניה ומש"ה מוקי בברייתא לאידך גיסא דבעיר שזכור ולבסוף שכוח נמי הוי שכחה וא"כ אהני ק"ו ואהני קרא. ולפ"ז נאמר דהיינו דיוקא דומנא תימרא גופא דכיון דברייתא מוקי דיוקא דקרא דושכחת לאידך גיסא ולא מוקי לה כפשטיה דקרא דגזירת הכתוב הוא דדוקא בשדה הוי שכחה אע"כ דברייתא נמי סברה בפשיטות דלענין קנין בעינן עומד בצד שדהו דוקא כפי הסברא שכתבתי ומחמת זו הסברא דחי הברייתא לקרא מפשטיה ומוקי ליה לאידך גיסא וא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי דלמא גזירת הכתוב הוא לכך כתב רש"י דאדרבא האי קושיא דממאי באמת אדיוקא דמנא תימרא קאי דכיון שאתה רוצה להביא ראיה לזו הסברא מן הברייתא אני אומר לך דלמא לעולם אין זו סברא כלל לומר דבעינן עומד בצד שדהו וא"כ אין שום דבר למעליותא בשדה יותר מבעיר ואי משום דדייקת מברייתא דלמא ברייתא נמי איפכא קאמר' דבעיר לא הוי שכחה כלל וכפשטא דקרא כיון דליכא ק"ו כלל אי ליתא לסברתך זה נ"ל ברור בכוונת רש"י בעז"ה ומה שהקשו בתוספות דאיך שייך להקשות ולהגיה הברייתא י"ל דאדרבא למאי דמוקי לברייתא עכשיו נראה יותר דחוק דכיון דעיקר הדיוק דבשדה בעינן שכוח מעיקרו ובעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח לא נזכר כלל בברייתא ופשטא דלישנא דבשדה ושכחת ולא בעיר בין בדיוקא דקרא ובין בלישנא דברייתא משמע להיפך מש"ה נראה לו אדרבה יותר להגיה תיבה א' דאז הוי לישנא דברייתא ודיוקא דקרא כפשטיה וכי האי קושיא מצינו בכמה דוכתי בש"ס ודלמא חסורי מחסרא היכא דמשמע לו כן ודו"ק:

בתוספות בד"ה עישור שאני עתיד למוד כו' יאכלנו טבל עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ מאי תיקן עכשיו נמי יאכלו בני ביתו המעשר גופא מיהו איכא למימר שעל מה שיאכלו מעשר לא חייש דמותר לזרים אלא דמ"מ קשיא דמשמע שר' יהושע היה מפריש התרומת מעשר ונתנה לראב"ע וא"כ עכשיו יאכלו בני ביתו של ר"ג התרומת מעשר שהיא במיתה כמו טבל ויש ליישב שר"ג לא עישר מיניה וביה אלא שהטבל היה מונח במקום שבני ביתו משתמשים והוא הפריש עליהם מעשר מתבואה אחרת שהיתה במקום המוצנע דנהי דתרומה לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף מ"מ במעשר לא איכפת לן והכי מוכח להדיא ואפילו בתרומת מעשר משמע דשרי כדאיתא בפ"ב דבכורות ואפילו היכא דאסור לתרום שלא מן המוקף אמרינן בכה"ג פ' בכל מערבין דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מקשה התלמודא וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים וכתבו התוס' דהקושיא משום שלא היתה משתמרת לדעתייהו שהיו מעורבין עם התבואה של ר"ג ולפמ"ש כבר אפשר שלא היו מעורבין כלל אלא המעשרות היו מונחין בחדר מיוחד מיהו בלא"ה אכתוב לקמן דיש ליישב הקושיא אפילו בחצר המשתמרת עיין לקמן בד"ה וכי בצד וכו' ודו"ק. וראיתי שהתוספ' בפ"ק דקדושין הקשו שם הקושיא דמה תיקן לענין שיאכלו המעשר גופא וכתבו באריכות ע"ש ושם יתבאר בעז"ה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.