אילת השחר/בבא מציעא/יא/א
רש"י ד"ה ומ"ס לא ילפינן. ומשום דאשלד"ע אצטריך למיכתב התם. והק' בגליון הש"ס כיון דמבואר דבלי הגזה"כ לא הוי ידעינן מסברא דהחצר יקנה משום דאשלד"ע, א"כ גם אליבא דאמת איך נדע דהפסוק מרבה מדין שליחות להוציא מהסברא דאשלד"ע, דאולי הפסוק מרבה רק מדין יד ונצטרך סמוך דהיינו עומד בצד חצירו.
והנה לכאורה הא גם שיקנה מטעם יד לא הוי ידעינן כמבואר בגיטין דף ע"ז א' דמגיטין לא הוי ילפינן גנב דשאני גט דאיתי' בעל כרחה, א"כ מנ"ל להעדיף לאוקמי דהפסוק מרבה מדין יד יותר מלומר דמרבה מדין שליחות, וע"כ משום דלילף שיועיל מתורת יד אין לי סתירה מאיזה דין אלא דלא ידעתי שיועיל לכן נוכל לומר דהתורה גילתה דמועיל, אבל בתורת שליחות הא צריך להוציא מהדין דאשלד"ע וע"ז מנ"ל דחידשה תורה דכאן יש שלד"ע. אמנם כל זה לפי ההנחה דאשלד"ע ילפינן או משחוטי חוץ או מחמת דהוי שני כתובים הבאים כאחד, כמו שכתבו התוס' ד"ה אין שליח לדבר עבירה, דזה מיעוט שבכל התורה אשלד"ע, נמצא דהתורה כאן באה להוציא מהדין הכללי בכל התורה, אבל שיטת רש"י בקידושין דף ל"ה משמע דבשני כתובין הבאין כאחד לא נוכל ללמוד מהם לכל התורה אבל מ"מ אין בזה לימוד למעט דבשאר מקומות לא יהי' הדין כן, ולפי"ז גם ללמוד דיועיל כאן שליחות אינו סתירה באיזה דין, אלא דלא הוי ידעינן דשליחות בחצר מהני היכא דיש עבירה, דשליחות כזה לא מצינו שנתרבה, א"כ כמו דיש לפרש הפסוק דמרבה מתורת יד אפשר דמרבה מתורת שליחות, וכיון דרש"י ס"ל דחצר שייך שיהי' שליח מסברא אלא דלגבי דבר עבירה לא מצינו שנתרבה שליחות, א"כ אדרבה יותר יש לומר דגם בדבר עבירה יתרבה כיון דיש סברא דשאני חצר מכל שלד"ע ויתרבה מתורת שליחות, משא"כ מתורת יד דכל הענין לרבות שיהי' יד הוא חידוש שלא הייתי יודע כלל זה מסברא.
ואפשר עוד דאפילו אם יש מיעוט דאשלד"ע, מ"מ כיון דלרש"י ששייך להיות החצר שליח אנו יודעים מסברא, אלא דלא ידענו אם בשליח כזה ג"כ נתמעט דאשלד"ע או לא, אז יותר עדיף לומר דנתרבה דגם זה הוי שליח דאז אינו מחדש רק פרט בשליחות מה שזה יש להסביר בסברא, משא"כ לומר שזה יד הרי הוא מחדש דבר חדש, דהא ברש"י מבואר דשיועיל מתורת יד לא הי' כלל סברא בלי הגזה"כ.
זכתה לי שדי וכו'. עי' בר"ן דבצבי שבור בעינן דוקא שיאמר זכתה לי, ובשאר חפצים נהי דלא בעי לומר בפי' זכתה לי שדה מ"מ אם אינו יודע לא מהני מה שעומד בצדה, דהא כיון שאינו יודע יניחנה וילך לו ולא הוי משתמרת, ואח"כ כתב דבד' אמותיו הוי משתמרת. ויש לעיין לפי"ז אם יקנה בד' אמות כשאינו יודע, ואם נימא כן נמצא דכל מציאה יש לחשוש שמא כבר עבר אדם קרוב לה וזכה בה בד' אמות, ולא התייאש, דהא יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וצריך לומר דעל אופן דלא ידע לא נתקן כלל קנין ד' אמות, דהא למה זה יועיל וגם לא שייך אתי לאינצויי, גם אפשר דד' אמות הוי כמשתמרת להיכא דידע שיש חפץ קרוב לו, אבל כשלא ידע הוי חצר שאינה משתמרת אפי' בד' אמותיו, אבל בט"ז סי' רס"ח כתב דמהני גם אם אינו יודע. (מהדו"ק)
שם. יש לעיין לפימש"כ הר"ן דבצבי שבור צריך שיאמר זכתה לי שדי דבלי שיתעורר לקנותו יניח הצבי וילך, א"כ איך יהי' בגט הכתוב על צבי שבור אם יועיל, דהנה כשאינה רוצה לקנות הגט תמיד אינו שמור, דהא כתב הר"ן דבכל חפץ שאינו יודע בה בחצר שאינה משתמרת לא מקרי שמור וכ"ש לפי"ז כשאינה רוצה, ובכ"ז מועיל בגט אם עומדת בצד חצירה שאינה משתמרת משום דכיון דאם תרצה הוי שמור מקרי חצר לענין דהוי ידה, א"כ ה"נ בצבי שבור כיון דאם היתה רוצה לזכות והיתה מתעוררת לקנות היתה יכולה, או דילמא דכיון דצריך לעשות פעולה להיות שמור אז כ"ז שלא התעוררה אין כאן ידה כלל. (מהדו"ק)
ומנא תימרא וכו'. והנה חזינן דצריך להביא ראי' דצריך דוקא עומד בצד שדהו באינה משתמרת, והנה אם אי"צ עומד בצד שדהו באינה משתמרת הרי דגם חצר שאינו משתמר קונה, וא"כ למה מחלקינן במתני' בין צבי רץ לצבי שבור, וע"כ צ"ל דאם החפץ מצד עצמו אינו שמור כגון ברץ גרע מחצר שאינה משתמרת, וכעין זה כתבו על מה דאמרינן בגיטין דף ע"ט בנמצא באויר ואינו מינטר, עיין בחזו"א שם ובקהלות יעקב כאן, דמבואר דבאינו מינטר מחמת דהוא באויר גרע, ואף אם הוא מינטר באופן דאם לא הי' החסרון שהוא באויר הוי מהני, מ"מ ע"י שהוא באויר גרע כיון דאין החפץ במצב שנח, ועי' ברעק"א גיטין דף ע"ט. (מהדו"ק)
דכיון דקאי גבה הו"ל חצירו וזכתה לי'. מבואר דאע"ג דהיו יכולים לפרש הגזה"כ בלי טעמא אלא דסתם גזה"כ דכשישנו בשדה לא הוי שכחה, אבל כיון שאפשר לפרש דהוי מילתא בטעמא דכשהתחיל השכחה ונמצא בתוכו זכה, לכן מפרשינן דזהו טעם התורה, ומבואר בר"ן דהו"ל כאילו יצאה מרשותו ועדיין לא זכו בי' עניים, ובודאי אין הכונה ממש דיצתה מרשותו והוי הפקר ממש, דלפי"ז אם נודע לו כשנמצא בעיר ששכחו הפועלים דאז עדיין לא זכה בו איהו ולא העניים וכי נימא דיוכל לבוא אדם מהשוק ולזכות בהם, ובודאי לא מצינו חידוש כזה, אלא דאנו אומרים דהגזה"כ הוא דהוי כאילו יצא מרשותו דשייך בו זכיית הבעלים לענין שלא יהא חל בו דין שכחה אם ישכח אח"כ, דדין השכחה מגזה"כ הוא דאם הי' דבר הפקר הי' זוכה בו אז אין שכחה על מה ששוכח אח"כ, אבל אם לא הי' זוכה אפילו אם הי' הפקר אז חל דין שכחה.
ולפי הר"ן יוצא דכל דין שכחה לא יצוייר אם החצר משתמרת, דהא לפי"מ דביאר הר"ן הא דבשדה מהני השכחה בשכוח מעיקרא דכיון דלא ידע בזה לא שייך שיזכה כיון דאין החצר משתמרת, דכיון שאינו יודע בו אז בסופו של דבר, זה לא ישאר, א"כ בחצר המשתמרת בכל גווני זוכה ולא יצוייר כלל דין שכחה, בין אם הוא שכח מעיקרא בין הפועלים, דמ"מ חצירו זוכה לי' תיכף ואין כאן שכחה.
ולהר"ן דס"ל דבחפץ שאינו מהלך זוכה בלי שיאמר זכתה לי חצירי, ורק בצבי שבור בעי שיאמר כן, דבלי שיאמר אין התעוררות מצדו לקנות ולכן אינו שמור דהצבי יצא מן השדה, ולכן כאן לא בעי שיאמר זכתה לי שדי דבכל אופן כששכחו פועלים והוא זוכר הוא קונה, אבל ברמב"ן מבואר דגם כאן לא יועיל אא"כ יאמר לא יהא שכחה או תזכה לי שדי דאז קונה בחצירו אם הוא נמצא שם, [ומ"מ בחצר המשתמרת גם להרמב"ן יקשה דצריך להיות שלא יצוייר שכחה].
ויש לעיין להרמב"ן באם ידעו דהפועלים שכחו ואח"כ בעה"ב, האם מותר לעניים לקחת ואין להם לחשוש שמא אמר זכתה לי שדי [ומסתבר דיהי' נאמן לומר דזכה כיון דהוא המר"ק]. ובכלל צ"ע אם יוכלו העניים לקחת עומר הנשאר בשדה בלי לברר אולי קודם שכחו פועלים ואח"כ הבעה"ב.
ובחי' הריטב"א החדשים ס"ל כהרמב"ן, והוסיף דאם שכחו בעה"ב ולא פועלים אינו שכחה דיד פועלים כיד בעה"ב. וצ"ע דא"כ גם כששכחו אח"כ איך הוי שכחה הא כבר זכו בשבילו, וכמו בשכחו פועלים לפניו והוא אומר זכתה לי שדי מהני שלא יהא בו דין שכחה אף אם ישכח אח"כ, א"כ ה"נ כשהוא שכח כיון דהפועלים בשדה וידם כיד בעה"ב וזכו כבר לא יהי' לו שכחה כלל אם יאמרו יזכה השדה בשביל בעל החצר.
[ובעיקר הדבר צ"ע מאי שייך יד פועלים כיד בעה"ב לגבי זכייתם בחצר דבעה"ב, דזה שייך שיזכו ע"י מלאכתם דמלאכתם הוי כאילו הבעה"ב עשה, אבל מה זה שייך לענין שיזכו בחצר של בעה"ב בשבילו. ומסתברא דלאו דוקא מדין יד פועל כיד בעה"ב, דה"נ אם יהי' שלוחו בחנם להשגיח על המלאכה יהי' לו נמי דין יד פועל, דהכונה דבא מכחו דבעה"ב הו"ל שמור בשביל הבעה"ב, ולכן גם לס"ד דלעיל דף י' דהוי ס"ל דמהא דפועל חוזר חזינן דאין ידו כיד בעה"ב, מ"מ הוי ניחא לי' דלא יועיל שכחת הבעה"ב כ"ז שלא שכחו פועלים כמבואר במס' פאה].
וצ"ל בכונת הריטב"א דמה דיד פועלים כיד בעה"ב מהני רק כששכח הבעה"ב משום דלא ירד לדין שכחה עדיין כיון דהם בתוכה, דמחמת דידם כיד בעה"ב הו"ל כמו שהבעה"ב יש לו עדיין זכות בה ולא יצא מרשותו, ושאני כששכחו פועלים דשכחתם הוי שכחה אלא דהוא חוזר וזוכה וממילא לא יהא שכחה כלל, אבל כשהוא שכח קודם לא מהני שהפועלים יזכו בשבילו רק דעי"ז דיד פועלים כיד בעה"ב הו"ל כאילו לא התחילה שכחה כלל ולכן כששכחו אח"כ שפיר הוי שכחה, וצ"ע. (מהדו"ק)
שם. להראשונים דס"ל דעומד בצד שדהו היינו אפי' חוץ לשדהו, א"כ לכאורה הדרשא דעומר בשדה אם נפרשו מחמת גזה"כ בלי טעם דזכי', בודאי יתפרש בעודו בשדה ממש, וכשיצא מן השדה אפי' פסיעה אחת כבר יהי' שכחה אף בשכחו פועלים קודם, משא"כ לפי הטעם שזה מטעם זכי' אז יהי' הביאור דאם שכחו בעודו בשדה אפי' כשהבעה"ב אינו ממש בתוך השדה אלא קרוב לה, וא"כ צ"ל דמסתבר לנו לומר דכונת התורה מחמת דין זכי' ומשום כך מפרשינן לקרא דלא כפשוטו, דמפרשינן דבשדה לאו דוקא בתוך השדה אלא סגי על יד השדה. (מהדו"ק)
שם. יש לעיין אם שומר עומד בצד שדהו אי מהני. והנה בר"ן הוכיח מהא דמהני שכחת בעה"ב ואח"כ שכחת הפועלים דבשעה שהתחיל שכחה דהיינו ששכח בעה"ב יזכה אז חצירו דהא עדיין נמצא בעה"ב בשדהו, וע"כ דכיון דאינו יודע לא נשמר בשבילו ואין קונה הבעה"ב, וצע"ק דהא מ"מ הפועלים זוכרים בשבילו וא"כ יזכה לו חצירו ע"י שהפועלים שומרים בשבילו, משמע דס"ל דלא מהני ע"י שומר שלו.
והטעם בזה דס"ל דלא מקרי משתמר לדעתו, כיון דביד השומר ליקח לעצמו, נהי דמתכוין לשמור בשביל הבעה"ב מ"מ אין זה נקרא משתמר לדעת בעה"ב, ובגיטין דף ע"ט ע"ב תוס' ד"ה פנימית בסוף הדיבור, משמע קצת דמהני מה דהשומר ושלוחו של משכיר שומר בשביל המשכיר, ולעיל הבאנו דברי הריטב"א דס"ל דמה דהפועלים נמצאים בשדה מהני מחמת יד פועל כיד בעה"ב שלא ירד לדין שכחה, ומ"מ מודה דלא מהני לענין שכבר לא יועיל שכחתם אח"כ כמו בשכחו פועלים והבעה"ב הי' בשדה דאז זוכה ולא יועיל אח"כ שכחתו, והיינו משום דאינם יכולים לזכות ממש בשביל הבעה"ב אע"ג דשומרים בשבילו, וכמש"נ לעיל.
והנה ברא"ש בסוגיין כתב דלכך מהני במתנה אף בחצר שאינה משתמרת דהנותן הוא שומר בשבילו, ואפשר דבזה גם הר"ן יודה דיש לחלק דדוקא נותן [ועי' בקצוה"ח סי' ר' סק"ב] דעצם הנתינה הוי שמירה לו, אבל בסתם אדם אין כאן שום שמירה בשבילו דהא יכול לקחת לעצמו ואין זה משתמר לדעתו, וכן מצינו בגיטין עבדה ניעור אינו משתמר לדעתה, ומי לא מיירי דהעבד מכוין לשמור בשבילה, הרי דלא מהני שומר, והענין צריך בירור. (מהדו"ק)
שם. יש לעיין במש"כ הראשונים דלכן מהני זכייתו אחרי שכחת פועלים כיון דשכחת הפועלים היא חלק מהדין שכחה, וכל שהתחיל השכחה ע"י הפועלים שייך כבר זכיי', דהא מידי פועלים כתיבי בקרא, אלא דמסברא ידעינן דכל שיש פועלים אע"פ שהבעה"ב שכח אין כאן שכחה כיון דהפועלים מתעסקים עוד בזה, וכל ששכחו הפועלים כ"ז שהוא עדיין זוכר ג"כ הסברא נותנת שעוד לא נקרא ושכחת, א"כ כיון דאין ע"ז קרא אלא מסברא, א"כ מנ"ל הא אפשר דכששכחו פועלים הו"ל כאילו לא הי' כאן כלל פועלים ועכשיו תלוי' השכחה בבעה"ב עצמו, אבל מי אומר דשייך לומר דיש כאן כבר איזה התחלת דין שכחה שעי"ז יהי' דין דהבעה"ב כבר זוכה שכבר לא יהי' דין שכחה אפילו אם ישכח אח"כ.
ועי' ברמב"ם בפ"ה מהל' מתנות עניים הל"א דגם אם שכח הבעה"ב והפועלים אבל אחרים עוברים וראו בעת ששכחוהו זה ג"כ עדיין לא שכחה [ומקורו מהירושלמי], וכי נאמר דאם ראו העוברים ואח"כ שכחו כבר התחילה השכחה, וכיון שהבעה"ב נמצא עוד בשדה כבר זכה ולא יהי' שכחה אפי' שאח"כ שכחו הבעה"ב והפועלים, בודאי לא מסתבר, ומאי שנא בשכחת פועלים דמקרי כבר ירד לתורת השכחה דאז זוכה וכבר בטל דין שכחה בזה. (מהדו"ק)
שם. במסכת פאה פ"ו משנה ה' מבואר דשכחת ג' עומרים אינה שכחה, וכ' במשנה ראשונה דזה רק במקום א' אבל ג' מפוזרים הוי שכחה. ויש לעיין מה דמהני שכחה של ג' מפוזרים אם משום דכל פעם שכח עומר א', אבל אילו יצוייר מג' ביחד אז אפילו במפוזרים לא יהא עליהם דין שכחה, ואם נימא כן לפי"ז בשכחו פועלים והוא בעיר דאז שכחתו שאח"כ עושה שכחה לפי פירש"י ותוס' כאן, ושכחתו הא הוי כולם ביחד, מי נימא כיון דהם שכחו במקומות מפוזרים היינו דהי' ג' שכחות אע"פ דלגבי דידי' הי' שכחה אחת מ"מ הוי שכחה, דמה דבעי ג' שכחות נפרדות כדי שיהי' עליהם דין שכחה הוא רק בהעוסקים בעימור וקצירה ולא בהבעה"ב ושכחתו משלימה שכחתם והוי שכחה או לא.
ויש להוכיח דהנה כל השכחה הוא רק בעבר ולא עימר או לא קצר דלכן בעי דוקא שישכח מה שלאחריו, והבעה"ב אם לא הי' כלל בשדה וכל הזמן הוא בעיר הא ודאי לא הי' שכחתו מחמת שעבר עליהם, ומ"מ הוי שכחה, הרי דלגבי שכחת בעה"ב לא צריך כל התנאים, אלא דבזה ששכח הוא משלים השכחה של הפועלים, לכן מסתבר דמהני שכחתו אעפ"י שהוא שוכח כל הג' ביחד. (מהדו"ק)
תוד"ה זכתה לו. אבל הכא מי יימר דרוצה לקנות. והנה הא דאמרינן דהמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו, והיינו דאדם יכול לזכות עבור חבירו, וע"כ זה משום דזכות לאדם לזכות לו מציאה, ומאן דפליג הוא רק משום דחב לאחרים אבל לכו"ע מקרי זכות, וע"כ משום דודאי אמדינן דכל א' רוצה לזכות במציאה, וא"כ מה שייך לומר דלא יועיל כשלא אמר משום דמי יימר דרוצה, הא ודאי יש לומר שרוצה כל זמן שלא שמענו בפירוש שאינו רוצה.
עוד צ"ע דאפילו אם יש להסתפק אם רוצה, מ"מ הא לפי"מ שפסק הרא"ש בהא דמשוך בהמה לקנות כלים שעליה דבמציאה כה"ג אם אח"כ בא אחר ועשה קנין בכלים יקנה הראשון דהראשון מקרי מוחזק נגד השני, ואע"ג דיש ספק בקנין הראשון מ"מ נחשב מוחזק לגבי השני, א"כ גם כאן למה לא יקנה המציאה מחמת ספק שמא כן רוצה לקנות.
ואם כונתם משום דגרע היכא דרואה ואינו מכוין לקנות, וכמש"כ התוס' בב"ב דף נ"ד א' דבנמצא בידו לא מהני בלי כונה לקנות דשאני מהא דחצר קונה שלא מדעתו דאמרינן דאילו ידע בודאי הי' מכוין לקנות, א"כ קשה מה דהוכיחו מהא דקאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, דהא מבואר בתוס' הנ"ל דבאוחז בידו ואינו מכוין לקנות גרע מהא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, דבחצר שלא מדעתו אמרינן דודאי אילו ידע הי' רוצה משא"כ כשזה בידו ואינו מכוין לזכות, וא"כ כשרואה המציאה ואינו אומר דאינו מגלה דעתו דרוצה לזכות אפשר דלא יועיל, ומה"ט נמי נוכל לומר דל"ק מהא דבד' אמות אמרינן דכיון דתיקנו רבנן כי לא אמר מאי הוי, דהא אפשר לומר כמו שכתבו דזה רק באופן דנפל דגילה דרוצה לקנות, ואע"ג דמשמע דאדרבה ע"י דנפל גרע, מ"מ לגבי זה עדיף נפל דהוי כאמר דרוצה לקנות אלא דלא גלי דעתו דרוצה לקנות בקנין ד' אמות, לכן ס"ד דלא איכפת לן מה דאינו רוצה לקנות בד' אמות, כיון דהא מיהת דרוצה לקנות לכן הוי ס"ל דצריך לקנות גם בלא אמר, משא"כ היכא דאין גילוי דעת כלל דרוצה לקנות אפשר דבאמת לא יקנה, ובפרט לפי"מ שביאר בתשו' רעק"א סי' רכ"א אות ה' לדייק לפי הנימוק"י דברוצה לקנות אלא דאינו רוצה לקנות בקנין המועיל רק בקנין שאינו מועיל דיש סברא דיקנה, ורק משום דכשאינו רוצה לקנות בקנין ד' אמות דבזה אומר אי אפשי בתקנ"ח דאז לא תיקנו לו חכמים, ולס"ד דלא נחית להאי סברא דהוי כאי אפשי בתקנ"ח, א"כ כיון דנפל דיש בזה גילוי דעת לקנות למה לא יועיל, לכן פריך ואי תקון רבנן כי לא אמר מאי הוי, אבל איה"נ דבאופן דאין רואים שרוצה לקנות לא יקנה.
תוד"ה זכור. דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי. וכן בתוס' הרא"ש משמע קצת דצריך שיהי' דיבור. יש לעיין אם כונתם אפילו את"ל דחצירו קונה לו דוקא באומר יזכה לי שדי דאז יועיל באומר יזכה לי שדי, אבל איה"נ דאליבא דאמת הי' צריך להועיל גם בלי אמירה, דהא הוכיחו לעיל בתוד"ה זכתה לו דלא צריך לומר זכתה לי שדי, וכן גם בתוס' הרא"ש דסגי בלי אמירה, או דלהפקיע דין שכחה אפשר דיועיל רק אם יאמר זכתה לי שדי, דהא כל הסברא דלא צריך אמירה משום דודאי ניחא לי' לזכות המציאה ואי"צ גילוי דעתו לזה, אבל כאן דאינו קנין ממש דרוצה שיקנה, דהא אדרבה כ"ז שלא יחודש איזה דבר היא שלו עדיין, ואפילו לפי"מ דביאר הר"ן דהו"ל כאילו יצא מרשות הבעה"ב ועדיין לא נכנס לרשות עניים, כבר ביארנו דודאי אין הכונה דהוי בינתיים הפקר ואם הוא בעיר יוכל כל א' לבוא ולזכות, גם לא מסתבר דאחרי שזה כבר הפקר ואח"ז שכח מזה יהי' דין התורה לעשות מדבר שהי' כבר הפקר שיהי' שייך לעניים, וע"כ דלא הוי ממש הפקר, אלא דכיון דאם הי' הפקר הי' אפשר לזכות אז יש גזה"כ דכה"ג לא הוי שכחה, א"כ אפשר דגזה"כ הזה הוא רק באם מגלה דעת בפירוש דרוצה שיהי' לו, וכלשון הברייתא באומר לא יהא שכחה, דאז בשדה מהני, ואם הבעל הבית כבר נמצא בעיר לא מהני אמירתו לא יהא שכחה.
ומצינו נמי בפאה פ"ו משנה ג' דעומר שהחזיק להוליכו לעיר ושכחו גם ב"ה מודים שלא הוי שכחה, ומבואר בראשונים דזכה בו, ולכאורה התם הא לא יצא כלל מרשותו ולא שייך שם סברת הר"ן ומ"מ מקרי דזכה בו, הרי דזה דין מיוחד דכל דראינו בו במיוחד גילוי דעת דרוצה אותו כבר זכה בו לענין דשוב לא הוי שכחה, לכן אפשר דסברת התוס' דמה דמהני בעומד בצד חצירו בזכור ולבסוף שכוח משום דהתכוין במיוחד לזכות בו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |