פלתי/יורה דעה/סב

פלתי ‏ יורה דעה סב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) אבר מן החי וכו' דעת הרמב"ם בתולש מן אבר שאין בו עצם אפי' מקצתו חייב וכתב הפר"ח דראיי' שלו מהא דאמרינן דחלב הוי כאמ"ה וחידוש הוא דשרי תורה וכו'. #ג) ואין זו ראיי' דלכ"ע אסור מידי דהוי חצי שיעור רק דראב"ד ס"ל דאין בו מלקות וחלב דס"ד לאיסור לא למלקות רק לאיסורא בעלמא כמו חצי שיעור וגם בלא"ה למ"ד טעם כעיקר דאורייתא ולוקין עליו א"כ אם אבר מהחי שלם שנתן טעם בקדירה וכי אין לוקין עליו ולא אמרינן לו יהי' דחתך מן אבר אינו לוקה ולמה על טעמו ילקה וע"כ כיון דכ"ע דאורייתא ה"ל כאלו אוכל כל האבר שלם כברייתא וא"כ אף החלב ס"ד לאסור משום הטמאין לאסור צירן ורוטבן ודו"ק. ועיין מש"ל סימן מ"ג ע"ש:

(ב) ועוף #ד) והרמב"ם סוף הלכות מלכים כתב דעוף יראה לו דאין ב"נ נהרג עליו מורה דאין מוזהר מהתורה דאזהרתו זו היא מיתתו ועיין תשובת אמונת שמואל כתב ג"כ בזה והנה הראב"ד השיג עליו ונ"מ לדינא אם מותר ליתן אבר מהחי מהעוף לב"נ אם יש בו משום לפני עור לא תתן מכשול או לא. #ה) והנה קצת ראיה לרמב"ם מהא דהקשו תוס' חולין דף ל"ג ד"ה אחד נכרי וכו' דהקשו לר"מ דס"ל אבר מהחי אין נוהג בחי' ובעוף בישראל אבל בנכרי נוהג מי איכא מידי דלנכרי אסור ולישראל שרי ותי' התוס' דמ"מ אסור לישראל משום דבעי שחיטה וכו' עכ"ל וקשי' לרמב"ם למ"ד אין שחיטה מהתורה וא"כ איסור אבר בלי שחיטה ג"כ אין נוהג הרי יכול לתלוש אבר ולאוכלו דהא מצוה וזבחת לא חל ביה וקשי' התוס' במקומה וע"כ מוכח דר"מ דס"ל ישנו לשחיטת עוף מהתורה וקשה א"כ הא דתנן חולין דף כ"ח מלק בסכין מטמא בגדים תהני סכין לטהר מדי נבילה למ"ד אין שחיטה לעוף מהתורה וקשה למאן פריך ע"כ לר"מ כמ"ש התוס' להדיא שם ד"ה תהני וקשה הא לר"מ בלא"ה מוכרח מהנ"ל דס"ל יש שחיטה לעוף מהתורה ומה קושי' ולכך ס"ל לרמב"ם דאין בן נח מצוה על אבר מהחי בעוף ולק"מ מי איכא מידי דגם לבני נח שרי ודו"ק: והנה #ו) יש להקשות לרמב"ם בהא דאמרינן פסחים דף ע"ג למ"ד מקלקל בחבורה פטור הא דתנן השוחט חטאת בשבת לעכו"ם ובחוץ חייב עליו שלש חטאת מה תיקן ופירש"י דל"ל לטהרה מידי נבלה דהא תקרובת עכו"ם מטמאה באוהל ומשני שמוציא מידי אבר מהחי ע"כ ופירש"י לב"נ שאם אכלו אינו נהרג ובחולין דף מ' הוכיח הגמ' מדלא קתני זבח דבחטאת עוף איירי ע"ש (ועמש"ל סי' ד' ע"ש) וקשה לשיטות הרמב"ם הא בעוף ליכא אזהרה לב"נ כלל וא"כ עדיין קשה מה תיקן וצ"ע: ומה #(ז שנראה בישובו הוא דיש לדקדק מנ"ל לרש"י לפרש תיקן מידי אבר מהחי לענין ב"נ דלמא פשוטא בישראל ואי דעדיין לא הועיל דהא מ"מ אסור משום תקרובת עכו"ם וכדומה ז"א דבכולן צריך כזית בשר אבל אי אכל כזית בשר וגידין ועצמות בצירוף אין לוקה משא"כ באוכל אבר מהחי לוקה בכה"ג משום אבר מהחי כמ"ש הרמב"ם ותוס' להדי' אבל כשנשחט הוציאה מידי אבר מהחי וא"כ האוכל כזית בצירוף בשר ועצמו' וגידין כיון דליכא כזית בשר פטור משום איסורי אחריני וטובי תיקן וא"צ לב"נ רק י"ל רש"י ס"ל בפי' הגמ' למ"ד מקלקל בחבורה פטור כמ"ש התוס' ד"ה לדברי ר"י היינו ר"י לדברי ר' שמעון פריך ואליבי' קשה מה תיקן וא"כ שפיר פריך מה תיקן לאמ"ה ול"ל כהנ"ל דבעינן כזית דהא ר' שמעון ס"ל כל שהוא למכות ולא אמרו כזית אלא לקרבן וא"כ אפי' במשהו בשר יש כאן מלקות לכל איסורים ואסור באכילה והנאה וא"כ עדיין קשה מה תיקן ולכך הוצרך רש"י לפרש תיקן לגבי ב"נ אבל הרמב"ם לא ס"ל דהקושי' לר"ש רק הקושי' לר"י דאף אליבי' מקלקל בחבורה וא"צ לדם פטור וא"כ שפיר י"ל דתיקן לאבר מהחי דאין חייב על משהו בשר גידין ועצמות וצריך כזית בשר והכל לישראל ולא איירי מבן נח כלל ולק"מ. אלא #א) אי קשיא הא קשיא דאמרי' בגמ' דחולין דף ק"א ע"ב אבר מהחי נוהג בבהמה חיה ועוף בין טהורין ובין טמאין וכו' ואר"י בין שניהם מקרא א' דרשו דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ר"י ס"ל כל שאתה מצוה על דמיו אתה מצוה על אבריו והני טמאין דאתה מצוה על דמיהן אתה מצוה על אבירהן ופריך הגמ' לר"י ל"ל קרא ליתי איסור אבר מן החי וליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ וקשה מאי קושיא הא אפי' בעוף אמ"ה נוהג והיינו מקרא דאתה מצוה על דמיהן משא"כ לולי קרא רק הואיל ואיסורו נוהג בב"נ זהו לא שייך בעוף טמא דאין ב"נ מוזהר על אמ"ה וצ"ע לכאורה: ומה #ב) שנראה ליישב על שני אופנים אופן אחד דהתו' הקשה בד"ה בו וכו' הקשו מהכ"ת לא יחול איסור אבר מהחי על איסור טמאה למ"ד לאברים עומדת הא הוי איסור בבת א' ולכ"ע איסור חל איסור ותי' דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרה אברים בגידין ע"ש עכ"ל וזהו בבהמה אבל בעוף הא רמב"ם בהל' מ"א פרק ג' הלכה ח' פסק ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלה לוקה משום שרץ העוף הרי כל זמן שהאפרוח בתוך ביצה אין כאן לאו דלא תאכל טמא רק לאו השרץ רק בצאתו לאויר העולם אז חל לאו דלא תאכל טמא אבל בתוך ביצה איסור אכילת שרץ אית ביה ועיין כ"מ מ"ש בזה ולפ"ז אפרוח טמא אימת חל איסור לאו דטומאה כשיצא לאויר מן ביצה דאז פרח איסור שרץ וחל איסור טומאה ואקרו ג"כ איסור אמ"ה דבחיי' לאברים עומדת וא"כ הוי איסור בבת אחת טמא ואמ"ה ואין שייך אין איסור חל על איסור כקושי' התוס' ותי' התו' דאיסור טומאה קדים לא שייך בזה דאין חל לאו דטומאה רק משעת יציאת מביצה ואז חל אמ"ה וא"כ א"צ קרא דפשיטא דנוהג דהוי איסור בב"א וע"כ קרא לבהמה קאתי דשם לא שייך בב"א כתי' התוס' שפיר פריך הגמ' הא איסורו נוהג בב"נ וא"ש ול"ל דלאו לאברי' עומד' וא"כ מ"מ איסור טומאה קדים דא"כ תקשה למ"ד לאברים עומדת ודו"ק: והנה המהרש"א בדף ק"ג מר סבר הקשה לריש לקיש דס"ל דאין אמ"ה חל על טריפה משום דלאו לאברים עומדת א"כ ל"ל קרא דאין אמ"ה בטמאה דכתיב נפש עם בשר כל שבשרו מותר וכו' תיפוק לי' דאיסור טומאה קדים ואף אי לאברים עומדת דאסור טומאה קדים כמ"ש התוס' ע"ש ויש להבין למה הקשה כן לר"ל ולא לר"י דס"ל לאברים עומדת דהא מ"מ מודה דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשר בגידין וא"כ קשה ל"ל קרא איך יחול איסור אמ"ה על איסור טומאה הקדום וכולל לית להו ולפי זה ניחא די"ל דקרא איצטריך לעוף דאין איסור טומאה חל רק בצאתו מביצה ואז איסור אבר חל וקמ"ל דאינו נוהג ולכך הקשה לר"ל דס"ל לאו לאברים עומדת וא"כ אף עוף איסור טומאה קדים וא"ש. מיהו בלא"ה יש ליישב די"ל דהא דאמרי' לאו לאברים עומדת י"ל דילפינן מהא דגילה לנו התורה כל שבשרו מותר וכו' דלאו לאברים עומדת ואיסור טומאה קדם ועיין תוס' רק עיקר קושי' מהרש"א דהא טומאה קדים אפילו לאברים עומדת בעוד שלא נקשר בגידין ש"מ דסברת חוץ הוא ואין למילף כלל אבל לפמ"ש שפיר יש למילף מעוף דחל רק בצאתו לאור העולם לק"מ ודו"ק: ועי"ל #ג) דלכאורה קשה ל"ל קרא פשיטא דאיסור אמ"ה חל קודם איסור טומאה דברור תחילת הוית בהמה הוא קטן בתכלית הקטנות מה שקשה לצייר שיהיה באבר כזית בשר לבד מבלי גידין ועצמות אבל ודאי טרם שיהי' באבר בשר יש מתחלת קצת בשר וקצת גידין ועצמות עד דבצירוף הם כזית וזה מעיד טבע התולדה שטרם שיגדל האבר ויהיה לו כזית בשר שיש לו רק קצת בשר אבל בצירוף גידין ועצם הוא כזית. וא"כ איסור אבר מן החי קודם דבקטנותו הוי אמ"ה דהא בצירוף יש כאן כזית בשר עצם וגיד אבל איסור טומאה ליכא דאין כאן כזית בשר וכשיגדיל אח"כ ויש לו כזית בשר אז חל איסור טומאה וכבר חל אבר מן החי ואע"ג דמ"מ אסור משום חצי שיעור כיון אין בו מלקות ומשום איסור אבר יש מלקות א"כ איסור אבר קדם ושוב לא יחול איסור טומאה ועיין ר"ן תוס' שבועות דכ"ב וא"כ קשה ל"ל קרא הא אמ"ה קדים וצ"ל דבאמת בכה"ג לא איצטריך רק ודאי יש בהמות גדולים אשר תיכף בהויתן ויצירתן נקשרו האברים בגידים ואברים גדולים ויש להם כזית בשר כראמים גדולים ופילי' וה"א טומאה קדים דחל תיכף ולכך איצטריך קרא כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו וכו'. ואף בזה חל אבר מן החי. וזה בבהמה אבל בעוף הנולד מן הביצה א"א שיהיה באחת מאיברים המרובים כזית בשר בלי עצם וגיד צא וחשוב כמה נפיש חילא דהאי אפרוח עד שיהי' הביצה מכילו ונרתק לו (ואפשר ביצת בר יוכני שדיברו בו חז"ל בחידה) ורוב אברים אינו אלא בצירוף בשר והעצמות וגידין טרם שיהיה כזית בשר וא"כ איסור אבר מן החי קדים ולפ"ז על סוף לא צריך קרא דודאי אמ"ה קדים רק קרא לבהמות גדולים ושפיר קשה הא איסורא נוהג בב"נ ולק"מ ודו"ק: בזה #ד) גם דברי מהרש"א הנ"ל דהקשה ל"ל קרא שבשרו אסור תיפוק ליה אין איסור חל על איסור י"ל דאיצטריך בכה"ג דאין אבר מחזיק כזית בשר רק בשר גידין ועצמות וכמ"ש דלא שייך איסור חל על איסור רק דא"כ עדיין איך ניליף ממי שבשרו אסור דהא גם בזה בשרו מותר לגמרי ומה נ"מ אי מינו נאסר רק זהו לר"ל אבל לר"י לק"מ דחצי שיעור אסור מתורה ולכך לא הקשה מר"ל דס"ל חצי שיעור מותר: ובזה נמי מיושב מה דכתב רש"י בדף ק"ג דאתא אבר וחל על טריפה משום מגו דחל לב"נ ולא כתב משום מגו דחל על אברים שאין בהם בשר כזית רק בצירוף גידין ועצמות חל על כל אברים אפי' גדולים למאוד דס"ל לרש"י דסתמא קתני אפי' בראמים גדולים דלית בהו שום אבר דלא יהיה בו כזית בשר. #ה) ובזה מיושב מה שכתבו התוס' לרבא דאמר שתלש אבר ונטרף ש"מ ס"ל לאו לאברים עומדת א"כ הא דאמרי' תלש חלב מן טריפה חייב ג' איך משכחת לי' כי איך יחול אמ"ה על טריפה ול"ל איסור כולל דהא רבא לא ס"ל דאל"כ למה בעי דווקא נטריפה בו ולפמ"ש ניחא דהא כולל דנוהג בב"נ לא ס"ל אבל הך כולל ס"ל מגו דחל על אבר שאין בו כזית בשר חל נמי על כל אברים ורבא לא מוקי ליה דאיירי בחד בהמה רק בשנים וליכא כולל אבל הא דאמרי' תלש מטריפה וכו' איירי בבהמה אחת ואית ליה כולל כמ"ש ודו"ק:

(ג) ובשר הפורש מהחי בהל' מלכים פסק הרמב"ם דגם לב"נ בשר הפורש מהחי אסור ותמה הכ"מ הא איסורו הוא מקרא בשר בשדה טריפה עד שאמרו אכל אמ"ה ובשר מהחי לוקה שתים וא"כ מה טיבו של בן נח להך לאו דטריפה וכי ב"כ מצווה על הטריפה ע"ש ואם כי דבריו נכונים מ"מ לא על הרמב"ם הקושי' כי אם על הגמ' דר"י יליף לי' מהך קרא בשר בשדה וכו' וזהו שב"נ אסור בבשר הפורש מהחי מבואר בפ' העור והרוטב להדי' וא"כ הקושי' לר"י מן הך ברייתא דעור וכו'. #ו) ולכן צריכין ליישב דברי הגמ' בפשוט והוא דוודאי פשטא דקרא לא תאכל נפש עם בשר מורה על בשר מהחי כי אבר מאן דכר שמי' ולכך ס"ל לר"י הך לאו דב"נ דכתיב בי' בשר בנפשו דמו לא תאכלו אמרינן דאתי' על דמסתבר על אבמ"ה כפשטא דקרא דלאו בשר בשדה כתיב בי' טריפה ומה ענין ב"נ לטריפה וא"ק א"כ מנ"ל אמ"ה ז"א כיון דנאסר בשר מהחי אבר מהחי דיש בו בשר גידין ועצמות פשיטא דאסור ותרתי שמעינן ואי דבשר מהחי צריך כזית בשר ואמ"ה משהו בשר גידין ועצמות זהו שייך בישראל דבעי כזית אבל ב"נ דהוא במשהו כמו שכתב הרמב"ם דלא נאמרו שיעורן אלא לישראל א"כ משהו בשר נמי בכלל בשר מהחי ולכך לב"נ בשר מהחי ואבר מהחי מחד קרא נפקא כמו שכתוב אבל בישראל ליכא למילף אבר מהבשר דבזה צריך כזית ובזה א"צ כזית לכך פרט לן התורה לאו מיוחד בשר בשדה וכו' ואתיא חד לאמ"ה וחד לבשר משא"כ ב"נ א"צ ילפינן אבר מן בשר ולק"מ ודו"ק: בזה י"ל דר"י יליף בשר מהחי מן בשר בשדה טריפה ור"ל יליף מן לא תאכל נפש עם בשר וכו' אזלו לשיטתן דלר"ל קשיא הנ"ל מנלן לאסור לב"נ שתיהן אבר ובשר ואי כהנ"ל ר"ל לא ס"ל להך דשיעורן לא נאמרו לב"נ דהא ר"ל ס"ל חצי שיעור מותר מהתורה וקשה מי איכא מידי דלנכרי אסור חצי שיעור ולישראל שרי לר"ל לגמרי וע"כ דגם בב"נ נאמרו שיעורי' וא"כ קו' הנ"ל במקומו מנלן אבר ובשר לב"נ וע"כ צ"ל דחד קרא בשר בנפשו וכו' כולל שניהם אבר ובשר וכן לישראל משא"כ ר"י ס"ל דלא אמרו שיעורין לב"נ ולא קשה מי איכא מידי דהא לישראל עכ"פ אסור חצי שיעור וא"כ שפיר י"ל כהנ"ל דגבי ב"נ א"צ רק פסוק אחד לבשר ולאבר ולישראל שני פסוקין כהנ"ל. (והנה המשנה למלך בהל' חמץ והל' שבועות פלפל בדברי הרא"ם אשר דעתו סתם אכילה היא כל שהו רק הקבלה אפיקתו דאין חיוב רק בכזית ותמה עליו ופלפלו בו וגם המ"ל ומהנ"ל מוכח דאי סתם אכילה בכזית איך יהי' לב"נ בכל שהוא הא בקרא אכילה כתיב וסתם אכילת בכזית וע"כ צ"ל סתם אכילה במשהו רק הל"מ אפיקתי' וגבי ב"נ דליכא קבלה במשהו (וע"ש המ"ל דבעצמו מודה דלר"ל ליתא וסתם אכילה בכזית וא"כ פשיטא דס"ל דאף ב"נ בעי כזית דהא נאמר בי' אכילה ודו"ק). ואח"כ מצאתי פ' העור והרוטב הביא רשב"א קושי' זו בשם רמב"ן דאיך יתחייב הנכרי בבשר מהחי דנפקא לר"י מן בשר בשדה טריפה וכו' ותי' דקרא הנאמר בב"נ סובל שתיהן אבר ובשר אבל קרא הנאמר גבי' ישראל אין סובל רק אבר ולא בשר ע"ש: והנה #ז) יש להקשות הא דפריך בפסחים ריש פרק ב' לר"א דאמר לא תאכלו אף איסור הנאה משמע והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכלו וכו' ומנין שלא יושיט אדם אמ"ה לנכרי שנאמר לפני עור לא תתן מכשול טעמא לפני עור אסור הא בלא"ה שרי הא אסור בהנאה וכו' וקשה דלמא איירי בבשר מהחי וא"נ נפקא לן מן בשר בשדה טריפה ל"ת וזהו אין איסור הנאה במשמע דטריפה רחמנא שרי' לכלב תשליכון אותו אבל לב"נ אסו' כהנ"ל ויש בו משום לפני עור וכו' ואי דנקט משום אמ"ה ולא נקט בשר מהחי הא זה ל' מושאל וכולל כמ"ש במס' סנהדרין ב"נ מצוה על אבר מהחי וחשב לי' בשבע מצות ואין פורט בשר מהחי כי הכל בכלל אמ"ה (ואולי יש לדחות הואיל כל קפידא בבשר מהחי דאמ"ה אפי' הנאתו אסור לא ה"ל לסתום ודוחק): והנה #ח) יש ליישב קו' זו מגמ' דפסחים (ועי' כה"ג דטרח ליתן טעם למה לא נאמרו שעורים לב"נ וא"צ והדבר פשוט כי הך חצי שיעור אתרבי לר' יוחנן מן קרא כל אוכל חלב וזה לא נאמר בב"נ וכן לשון הרמב"ם כי לא ניתן שעורים רק לישראל מורה כך והדבר כמ"ש כי סתם אכילה היינו משהו) ולפי מש"ל דלכך ב"נ חייב על בשר משום דמסתבר פשטי' דקרא על בשר והא דלא אמרי' כן בישראל דלא איצטריך קרא לבשר מהחי כבר נפקא לן מכללא דבשר בשדה וכו' א"כ ק' דהתינח אלו דאין הבדל בין לאו בשר בשדה טריפה וכו' ובין לאו דלא תאכל נפש עם בשר אבל אם אמרינן לא תאכל איסו' הנאה במשמע אבל בטריפה רק איסו' אכילה דכתיב לכלב תשליכון וכו' א"כ י"ל לעולם לא תאכלו נפש לבשר מהחי כמו ב"נ ואי קשי' הא כבר נפקא לן מן בשר בשדה טריפה הא לא קשה כונת התורה לאוסרו בהנאה ולכך כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ואיסור הנאה במשמע אבל מהך קרא בשר בשדה וכו' הוי רק איסור אכילה כשארי טרפות והקושיא במקומו דלמא לא תאכל רק לבשר מהחי וע"כ לס"ד ליתא להאי כללא דפשטא דקרא מסתבר על בשר ואדרבה על אבר ולא על בשר ודלא כברייתא דעור ורוטב. וא"כ אתי שפיר דלס"ד דפשיטא דקרא יותר מסתבר לפרשו על אבר ממה שנפרשו על בשר וא"כ לפ"ז אף בב"נ י"ל כן (זהו הכל לפמ"ש ודלא כרמב"ן) ובאמת צריך לומר לס"ד דבני נח מותר בבשר הפורש דליכא כאן קרא ואתי שפיר לס"ד דהן לא תאכל דלר"א אבר מהחי אסור בהנאה א"כ מוכח ממ"ש דהך פסוק לא תאכלו נפש עם בשר פשטא דקרא באבר מן החי והך קרא בשר בשדה בבשר מחי דליכא איסור בבשר מהחי לגבי ב"נ ולא ס"ל לר"א הך ברייתא בפרק עור ורוטב ושפיר פריך הגמ' דל"ל בשר מהחי דלא שייך בי' לפני עור דלא נאמר' לב"נ ומשני הגמ' אמ"ה מותר בהנאה וא"כ הדרן להנ"ל דיותר מסתבר בשר מהחי רק בישראל ילפינן מן ובשר נשדה וכו' והדין דין אמת בשר מהחי אסור לב"נ ודו"ק: ובדרך #א) חדוד לתלמידים הייתי אומר בהך קושיא שהקשינו לעיל הל' שחיטה סימן כ"ז מה פריך הגמ' בפסחים והרי אבר מהחי וכו' דלמא ר' נתן דאמר מנין שלא יושיט וכו' ס"ל כחכמים דאין נוהג בטמאה וה"מ בישראל אבל לב"נ אסור כמימרא דרב שם וא"כ איירי ר"נ באמ"ה של טמאה דלא נצטווה ישראל כלל מכ"ש דלית ביה איסור הנאה אבל לב"נ אסור ליתן משום לפני עור דב"נ מצווה עליו ועי' מש"ל בישובו וי"ל דס"ל הך דנכרי אסור באמ"ה דטמאה לאו ד"ה הוא דהך מ"ד דס"ל מפרכסת מותרת לב"נ אף דלא שייך בי' שחיטה משום טעמא מי איכא מידי לנכרי אסור ולישראל שרי ע"ש גמ' ותוס' חולין דף כ"ח מ"ש בזה. א"כ ה"ה בטמאה ומ"ש התוס' דמ"מ לישראל אסור משום טמאה ס"ל לגמ' דוחק דמה ענין זה לזה סוף כל סוף לגבי הך איסורא אמ"ה שייך מי איכא מידי. אך כל זה אם גזירת הכתוב מי שבשרו מותר וכו' דאמ"ה אינו נוהג בישראל בטמאה א"כ שפיר י"ל דה"ה לב"נ דמי איכא מידי אבל אם הטעם משום דאין איסור חל על איסור א"כ בב"נ דלא שייך זה דאין אצלו איסור טומאה פשיטא דנוהג וכמו דאמרינן הא טעמא יהיב וא"כ א"ש דבס"ד דס"ל דאמ"ה אית בי' איסור הנאה א"כ צריך טעם למה אין חל אמ"ה על טמאה דל"ל משום אין איסור חל על איסור דהא איכא איסור מוסיף דמגו דחל על איסור הנאה וכו' דטמאה מותר בהנאה ואיסור מוסיף לכ"ע איסור חל על איסור וצ"ל גזירת הכתוב לבל יחול אמ"ה בטמאה דבשרו אסור וא"כ אף לב"נ אינו אסור דמי איכא מידי וכו' ושפיר פריך הגמ' מהך דלא יושיט וכו' דלס"ד ל"ל באמ"ה דטמאה דלא שייך בב"נ כמו בישראל אבל למסקנ' דמותר בהנאה וא"כ ליכא איסור מוסיף וא"כ אין איסור חל על איסור שפיר י"ל בב"נ אף בטמאה שייך אמ"ה ולא שייך מי איכא מידי דבישראל טעמא דאין איסור חל על איסור וא"ש ולק"מ ודו"ק:

(ד) מהחי וכתב הטור דאין נוהג בטמאין ותמה הב"ח מה נ"מ לדינא הא סוף כל סוף אסור משום טומאה ועיין מ"ש אחרונים. #ב) ואי נאמר דנ"מ בחייב מלקות או איסורא בעלמא לענין פסול עדות כמבואר בח"מ סי' ל"ד ע"ש לק"מ דאם אכל אבר שיש בו בצירוף בשר ועצם וגידין רק כזית אינו חייב מלקות משום טומאה אבל בשביל אבר מהחי חייב מלקות ומפסל לעדות ונ"מ טובי. גם אם נשבע שלא אוכל אבר זה ויש בו משהו בשר וכו' חל על טמאה דשבועה חל על חצי שיעור ועיין לקמן סימן רל"ח ומה שכתב הש"ך הנ"מ לענין חולה אם צריכין להתיר השבועה אבל אי אמ"ה חל הרי נשבע לקיים דאורייתא ולא חל כלל וא"צ התרה כי אמ"ה נוהג בטמאה: אמנם בלא"ה י"ל ישראל מומר ושכיח גבי איברי בהמה טמאה אבל לא שכיחי גבי איברי מהחי וידוע דאין איסור משום לפני עור רק דזולת זה לא שכיח גבי האיסור וכדאמרינן דקאי בתרי עברי דנהרא וא"כ אם לא אסור הך רק משום טומאה מותר ליתן למימר ומשום לפני עור לית בי' דהא אברי טמאה שכיחים גבי ולית בי' משום לפני עור אבל אם הם גם אסורין משום אבר מהחי זה לא שכיח גבי המומר ואסור ליתן לו משום לפני עור וכו' ונ"מ טובי וק"ל:

(ה) אסור אם הבהמה טריפה אם חל אבר מן החי על טריפה (ונ"מ כמ"ש לעיל מומר ודכוותי') אמרינן בחולין דף ל"ג אכל אמ"ה ומן הטריפה ר"י אמר חייב שתיים ור"ל אמר אין חייב אלא אחת ומוקי לי' רבא דהלכתא כוותי' לגבי אביי דאיירי דתלש אבר וטריפה בו ובהמה לאו לאברים עומדת וא"כ איסור טריפה ואיסור אבר בהדדי קאתין ור"ל סבר לאברים עומדת ולא אתא איסור טריפה וחל על אמ"ה ואח"כ אסיק הגמ' בשם ר' יוחנן תלש חלב מן הטריפה וחי ואכלו לוקה שלש ונחלקה הגמ' בטעמא דמילתא או הואיל לאברים עומדת וחלו שלשתן כא' ואיירי שנטרפה תיכף בעת לידה או דלאו לאברים עומדת ואיסור אבר חל על טריפה וחלב וע"ש עוד אוקימתא אחרינא. #ג) והנה הרמב"ם בהל' מ"א פ"ה הלכה ח' כ' דתלש אבר מהחי וטריפה בנטילתו ואכלה חייב שתיים משום אמ"ה ומשום טריפה ששני איסורין באו כאחד מזה משמע דס"ל לרמב"ם לאו לאברים עומדת ואמ"ה לא חשיב איסור כולל הואיל ונוהג בב"נ דאל"כ האיך חלי' כאחד הא אמ"ה תל תיכף בעת לידה וגם אי אמ"ה ה"ל איסור כולל מה בכך דטריפה אפי' שהי' טריפה מקדם הא ה"ל איסור כולל וגם לכאורה תמיה דהא הרמב"ם ס"ל בעצמו כולל וקשה כקו' התוס' על ר' יוחנן וגם אחר זה כתב הרמב"ם דתולש חלב ואכלו לוקה שתיים משום חלב ומשום אמ"ה (וזה קשה כיון דלאו לאברים עומדת איסור חלב קדים מיציאות לאויר עולם ואיך יחולו איסור אמ"ה הא גם כולל לית לי') תלש חלב מטריפה ואכלו לוקה שלש ע"כ וזה ביותר קשה כיון דלאו לאברים עומדת איך יחול איסור אבר על חלב וטריפה דהא גם כולל לית לי' ולא נזכר שטריפה בו. וכבר עמד בו הלח"מ ומחברים והא שתירצו דחוק כאשר כתב הפר"ח וגם תי' הפר"ח דחוק וקשה הבנה: ומה #ד) שנ"ל כי ודאי קשה איך יאמר רבא לר"י אם לא איסור אבר וטריפה באין כאחד. אין חייב משום אבר ומשום טריחה ואח"כ אמר ר' יוחנן סתם דחייב משום אבר וטריפה. ולכן נראה דזה ס"ל לרמב"ם דלהוי איסור כולל משום נוהג לב"נ לא אמרי' כמש"ל דלאו הנאמר בבני נח אינו לאו דיתחייב בהו ישראל וס"ל הא דאמרינן בהמה בחייה לאברים עומדת ופירש"י לנתחה לנתחים וצריך פי' איך יהי' עומדת לנתחה הא אם ינתחה החתיכות אסורות משום אמ"ה ומהכ"ת ישחית הבהמה וצ"ל דכך הן הדברים לולי דתורה אסרה משום אמ"ה הי' בהמה עומדת לנתחה כרצונו רק התורה אסרה משום אמ"ה וא"א לנתחה ולכך על כל חתיכה וחתיכה חל אמ"ה לבל ינתחה ויחתוך ממנו ותיכף האיסור חל וס"ל לרמב"ם ה"מ שאר חתיכות ואברים בגוף עומדים לנחת לולי אסורא דרחמנא אמ"ה אבל אבר דמטריף בי' בגוף כגון צ"ה וכדומה א"כ איך ס"ד לחתוך מי משוגע ופתי שיחתוך אבר ויטריף עי"כ כל בהמה. וזהו ודאי לאו לנתוח ולאברים קיימי וזהו שחידש רבא ודאי בעלמא לאברים עומדת ולא אתא איסר טריפה וחל אבל בחותך אבר דמיטרף בי' זהו ודאי לאו לאברים עומדת וחל איסור טריפה דה"ל איסור בבת אחת וזהו דס"ל לר"י בכה"ג לאו לאברים עומדת וא"כ השתא דחדית לן אבר דמטרף בהו כגון ירך וצ"ה לאו לאברים עומדת וא"כ בהמה שנטרפה כל אברים כיוצא בזה חל עליהן איסור טריפה דהא לא עמדו לאברים ובשעת טריפה חל עליהן כי אז יכול לתלשן דבלא"ה בהמה טריפה וא"כ הם בהדדי קאתין במלתה דרבא וחל עליהן וא"כ אף על שאר אברים דלית בהו טריפות תלוי ואף דאמ"ה קדם בשאר אברים דהמה לאברים עומדים מ"מ חל איסור טריפה דמגו דחל על אברים שטריפות תלוי כמו ירך צ"ה וכו' חל על כל אברים של בהמה בכלל והוא איסור כולל א"כ רבא דחידוש לנו זה באברים שנטריפה בו ה"ל איסור ב"א וחל מזה נלמוד אידך דר' יוחנן דחל טריפה על אבר מהחי בכל מת ובכל אופן שנטריפה מתורת מגו וכו' וחדא מכלל חברתה אתמר ודוק כי נכון ועמוק והן הן דברי הרמב"ם דכללו במימרא חדא דתלש אבר וטריפה דה"ל איסור בב"א והורה לנו זה באותו אבר ודכוותי' לאו לאברים עומדת ונתחדש לנו כולל לכל אברים ולכך כתב אח"כ דחייב שלש דטריפה חל על אבר ודוק כי נכון הוא: והנה יש לדקדק למה לא יחול איסור טריפה על אבר מן החי ולא נימא מגו דחל על חלב בהמה דחלב טריפה אסור חל נמי אבהמה גופיה וה"ל איסור כולל. ואפשר דלכך ס"ל להרמב"ם דחלב טריפה לית ביה איסור לאו רק איסורא בעלמא ואם כן לא שייך מגו דחל אחלב דלא חל רק איסורא בעלמא ואנן בעינן שיחול איסור לאו טריפה על אבר מהחי והא ליכא: אי י"ל בנמצא טריפה החלב שנמצא במעי בהמה הא לא מתסר שורת הדין משום טריפה רק החלב הנתהוה אח"כ וזהו לא מחמת טעם דטריפה רק הוא מין בהמה ודבר אסור ודמי לציר ורוטבן ואך באמ"ה צירן ורוטבן אסור אך זהו דוחק דהא באמ"ה לא אסרינן חלב הואיל דיש היתר לאמ"ה וא"ה עדיין ה"ל מגו דחל אחלב מה דלא שייך באמ"ה דהואיל והיתר לאיסורו ומחוורחא כתי' הרא"ש: עכ"פ הט"ז כתב לעיל בהל' שחיטה סי' כ"ד הא דאמרי' בגמ' דחלב מותר באמ"ה דיש היתר לאיסורו ופי' הט"ז היינו דאיסור אמ"ה קל בעצמותו הואיל וישנו היתר לאיסורו לא משמע מסוגי' זו דא"כ מהראוי לאיסור טריפה לחול על איסור אמ"ה באיסור חמור: אמנם #ה) הא קשיא לפי מה שכתבו התוס' ביבמות פ"ב הבא על אשת אחיו ואחות אשתו דסב"ל לר"ש דחייב משום אשת אחיו דלא הוי איסור בב"א דאיסור אחותו יש היתר לאיסור' במות אשתו משא"כ אשת אחיו אין היתר ע"ש בתו' וא"כ הא דקאמר הגמ' ל"ל קרא דאיסור אמ"ה חל בטמאה תיפוק ליה דאסור' נוהג לב"נ ומשני הגמ' לר"י ה"נ לא נצרכה אלא לר"א והקשה תו אף לר"א למ"ד לאברים עומדת הא ה"ל איסור בב"א ע"ש וק' מאי קו' דלמא ר"א כר"ש ס"ל ואיסור אמ"ה יש היתר לאיסורו בשחיטה משא"כ טמאה וא"כ לא הוי איסור בב"א ואיסור טומאה קדים וצ"ע:

(ו) אבר או בשר וכו' בגמ' אמרינן שאין בו אלא מצות פרוש ולדעת הרמב"ם היינו דאין בו מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ונתן המ"מ הטעם מידי דהוי חצי שיעור דאתרבי מן כל ומ"מ לא אתרבי רק לאיסור ולא למלקות ופר"ח דחה דכיון דליכא שיעורא לא שייך ביה אכיל' ולכך לית בי' מלקות ודברי המ"מ נכונים דתינח חצי שיעור הא כוי למ"ד ברי' בפ"ע היא אתרבי ג"כ ביומא מן כל ואית ביה רק אסורא ולא מלקות ומה יאמר בזה הפ"ח והמ"מ חדא מנייהו נקט אלא ש"מ דאיתרב' לאיסורא ולא למלקות וה"ה באבר מדולדל ודעת התוס' ורש"י ויתר מפרשים דעתם מצות פרוש אסור דרבנן לפרוש מאיסור דאורייתא עי"כ אבל איסור תורה לית בהן והפר"ח הביא לדברי הרמב"ם ראיה מן תוס' דע"ז דקתני בהו דאבר ובשר מדולדלין אסורין לישראל ולבן נח ואלו מצוה דרבנן בן נח מה טיבו לאסור אבל יש להבין הך מצות פרוש ילפינן בגמ' מן ריבוי דבשר בשדה טריפה לא תאכלו ומה ענין ב"נ להך קרא בשר בשדה טריפה ועיין מש"ל דעמדנו בשם הכ"מ ורשב"א על בשר הפורש מהחי דנולד מן בשר בשדה טריפה דמה ענין ב"נ גבי' וכל מש"ל בישובו אין עולים כאן ולכן נראה לפי' רש"י דרבנן אסרו לאבר ובשר מדולדל וסמכו אקרא י"ל כי אסורו שווינהו כאמ"ה לגמרי דאף לב"נ יאסור כדי שלא יהי' הבדל בו לבין אמ"ה גמור. וסברה זו כתבי מקצת מחברים עי' לעיל סי' נ"ה ולרמב"ם צ"ל דמיירי דחתך לאברים מדולדלין בבהמה מקדם והוא חתכן לאחר שחיטה ואתרבי מקרא לאוסרן. ולב"נ לית להו שחיטה אסור ג"כ דמי יתירן. ואפי' למאן דמתיר מפרכסת משום מי איכא מידי אבל בזה הא גם בישראל אסור ודוק כי נכון הארכתי בזה קצת הואיל וש"ע קיצר והדינים גופי תורה אמרתי טוב להאריך קצת ולהעיר אוזן לומדים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.