פלתי/יורה דעה/כז

פלתי ‏ יורה דעה כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

(א) אסור לאכול וכו' הרמב"ם כתב דהוי איסור תורה רק אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות ורש"י חולין דף קכ"א כתב דהוא מדרבנן ואסמכתא בעלמא מקרא וצריך טעם מנ"ל לרש"י זה דבגמ' משמע דהוא דאורייתא ואפשר ס"ל לרש"י כיון דאמרינן שם חולין דחותכו מבית שחיטה תיכף קודם צאת נפשה וממתין לה עד שתצא נפשה וקשה איך התירו חכמים לחתוך תיכף דלמא משתלי ואכל קודם שמתה הבהמה וקעבד איסורא דאורייתא א"ו דרבנן היא ולא חשו חכמים לכך כולי האי:

(ב) עד וכו' אמרי' בגמ' דחולין קכ"א ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בו שנים ומפרכסת בשר ואבר הפורש ממנו אבר מן החי ואסור לב"נ אפי' אחר שתצא נפשו. הרוצה שיבריא גופו יאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מב"ש וממתין עד שתצא נפשה א' נכרי וא' ישראל מותרין בה ופרש"י בטמאה דליכא שחיטה כ"ז שלא תצא נפשה אבר מהחי א"ת בי' אבל טהורה דאית בי' שחיטה מותר' אפי' מפרכסת והואיל ושרי לישראל אף לנכרי מותר ובדף ל"ג אמר ראב"י מזמלין לישראל על בני מעי' דבני שחיטה נינהו ושחיטה מתרת ואין מזמנין נכרי דלאו בני שחיטה וה"ל אמ"ה אמר ר"פ הוי יתיבנא ובעינ' למשאל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולא אמינא דהא טעמא קאמר תניא דלא כר"א ב"י הרוצה וכו' א' נכרי וא' ישראל מותרין. ומזה שפט רשב"א דטהורה מפרכסת אף לנכרי מותר #א) ותמה על הרמב"ם דפסק בהלכות מלכים דמפרכסת אסור לב"נ אפי' בהמה טהורה וצ"ע ומה שיש לומר #ב) דס"ל לרמב"ם מדקאמר תניא דלא כר"א ב"י ולא קאמר תיובתא לראב"י דהוא נגד הברייתא ובתוס' ד"ה אחד נכרי כתבו להדיא ר"ל לא ס"ל האי כללא מי איכא מידי כראב"י ומסתמא לא יחלוק ר"ל אברייתא אם לא דיש לו סמוכין מברייתא אחרת וצ"ל דידע הגמ' דאיכא ברייתא כוותי' רק כונת הגמ' דהך דראב"י לאו ד"ה היא ותניא בברייתא דלאו כוותי'. והנה יש לידע במה מחולקים הך ברייתות ואיה איפה טוב מחלקותם נראה כי התוס' כתבו ולאו טעמא קאמר היינו מי איכא מידי וכו' והקשו התוס' ישראל בר שחיטה ונכרי לאו בר שחיטה היא כדאמרינן גבי יפת תואר ע"ש. ונראה הא דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' יפורש בשני אופנים או דישראל נתקדשו במצות יתירא איך יתכן דהי' להם היתר ולנכרי איסור ובזה שייך שפיר תי' התוס' דהמה בני שחיטה וכו'. אמנם יש עוד אופן והיינו דהא עיקר אזהרה לא מצינו להדיא בב"נ רק מרומז ובא בקבלה דנוהג בו אזהרה הנאמר בישראל ובזה שפיר קשה הא בישראל גופי' שרי ואין כולל אזהרה החומרא ואיך תאסרו בב"נ וכי תפתר אזהר' אחד לשני פירושים לזה מותר ולזה אסור. ובאופן זה לא מועיל תי' התו' דלאו בר שחיטה נינהו דמה בכך סוף כל סוף א"א לחלק אזהרה אחד לשני פירושים. והנה אמרו בסנהדרין פד"מ שבעה מצות נצטו' אדה"ר שנאמר ויצו אכל תאכל ולא אמ"ה והרמב"ם בהל' מלכים פסק ששה מצות נצטוו לאדם ולנח הוסיף אמ"ה דכתיב רק את בשר וכו' וכתבו מפורשים דס"ל לרמב"ם הך מימרא דאדה"ר לא הותר לו לאכול בשר פליג דאין במציאות אמ"ה ות' התוס' דחיקי לי'. וזהו ודאי הך תנא דיניף אכילת אמ"ה מן אכל תאכל שם לא מבואר איסור אמ"ה רק רמז בעלמא הרמז שבו איסור אכילת אמ"ה אשר איסורו נאמר בתורה לישראל וא"כ א"ש הך ברייתא דפליג אראב"י וס"ל דאף מפרכסת טהורה מותר לב"נ היינו דס"ל כהך ברייתא אכל תאכלו זו אמ"ה דנצטוה לאדם ופירושו על פרטי הלאו הנאמר בישראל ואם כן שפיר קשה מי איכא מידי כהנ"ל איך תחלק לאו אחד לשני פירושים לישראל אין מפרכסת בכלל ולב"נ בכלל ולא שייך דברי התוס' לאו בני שחיטה דאין אנו דנין על טעם הדבר רק דעכ"פ אין מקרא אחד סובל פירושים מתחלקים. אמנם ראב"י סובר דבאמת אדם לא נצטווה רק נח ושם נאמר בפי' הלאו דמו בנפשו וכו' ואין כאן פירושים מתחלפים דיש כאן שני פסוקים והקושי' שני' מי איכא מידי דישראל נזהרין במצות שפיר י"ל תי' התוס' דלאו בני שחיטה והרמב"ם דפסק בהל' מלכים דנח נצטווה ולא אדם א"כ שפיר פסק כראב"י דנכרי מפרכסת אסור. ובחדושי אמרתי בתו' ביאור דקשי' לי' להרמב"ם להך ברייתא דאכל תאכלו זו אמ"ה איך ס"ל הא לא הותר לאדה"ר בשר ולומר דנחלק בזה דוחק דמשמע דד"ה הוא. ונראה דתלי' בפלוגתא סוף זבחים קרבנות שהקריבו בני נח אי עולה הי' או שלמים מ"ש ואי שלמים היה הוצרכו לאכול בשר וח"ו לבא לידי נותר ואכלו בשר וה"א אפי' אבר ובשר מדולדל דהוא לרמב"ם איסור גמור ג"כ יאכלו קמ"ל דלא דהוא אמ"ה אבל למ"ד עולות אין כאן במציאות לאכול בשר ולכך ס"ל לרמב"ם הך ברייתא דס"ל אדם נצטוה על אמ"ה ס"ל דהקריבו שלמים ושפיר יתכן בי' אכילה אבל הרמב"ם פסק בהל' א"מ דעולות היה ול"ל דאדם נצטווה לכך כתב דנח נצטוה. והנה אם אמרינן דאדה"ר נצטוה והיינו שלמים א"כ ע"כ מוכח דלא נצטווה על מפרכסת דמי איכא ול"ל לאו בני שחיטה דהא כל המצוה הזאת בקדשים כי חולין לא הי' אז במציאות ועיקר מצותו בשחיטה וע"כ דלא נאסרה מפרכסת וא"כ כיון דלא נצטוו עוד אזלא איסורא משא"כ הרמב"ם דפסק עולות הי' ובאמת לא נצטווה אדם וכו' ושפיר י"ל כקושי' התוס' לאו בני שחיטה וכו' ולכך פסק הרמב"ם כראב"י ודו"ק: והנה יש לדקדק לרמב"ם א"כ למ"ד אין לשחיטה לעוף מתורה א"כ מפרכסת אסורה דאין שחיטתו מתיר א"כ אף דחכמים תקנו אח"כ שחיטה וכי להקל אמרו זו לא שמענו דאיכא מ"ד דאוסר עוף מפרכס לישראל וצ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דבר הדומה יש כח ביד חז"ל לעקר ד"ת אפילו בקום ועשה וכשתקנו שחיטה התירו מפרכסת: והנה נדפס בס' קושי' בשם הגאון מהרר"ש הא דפריך הגמ' בפ"ב דפסחים הא דתנן לא יושיט אדם אמ"ה לב"נ וכוס יין לנזיר משום לפני עור וכו' תיפוק ליה כל מקום שנאמר ל"ת אחד איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע מה קושי' דלמא איירי במפרכסת ומותר ישראל לאכול אף כי ליהנות בו ולנכרי אסור. ובאמת קושיא זו לא לרמב"ם לבד קשיא אף גם לכ"ע דהא אסקינן בחולין דף ק"ב בטמאה אין אמ"ה נוהג לישראל אבל לנכרי אסור וא"כ דלמא איירי באמ"ה הטמאה ומותר בהנאה אף דכתיב לא תאכל כמבואר בגמ' שם. לכן נראה דיש להבין תרתי ל"ל כוס יין לנזיר ואמ"ה לנכרי בחד סגי להורות דאין להכשיל לאחר. וצ"ל דאי תנא נזיר ה"א ה"מ ישראל אבל נכרי דאינו בכלל ערבות מה נ"מ ואי תנא אמ"ה ה"א ה"מ מה דהו' ג"כ נצטוה בזו שייך לפני עור אבל בנזיר דהוא מותר לשתות יין רק לנזיר אסור ה"א לית לן בי' קמ"ל דאסור ומזה מוכח דל"ל באופנים הנ"ל דא"כ עדיין קשה לתני אמ"ה גרידא דהא גם בזה ליכא אסורו עליו וע"כ דאיירי באבר מן החי דגם הוא בכלל איסור ושפיר מקשה ודוק וע"ל מ"ש בסי' ס"ב: והנה עכ"פ יצא לנו נ"מ בין הרשב"א ורמב"ם למכור לנכרי בשר מן בית שחיטה טרם שתמות לרמב"ם אסור ולרשב"א מותר וסתמא דרובא דפוסקים כרשב"א דנכרי מותר לאוכלן טרם שתצא נפשה או לא לכאורה יש לאסור דכל שריותא דידהו משום הואיל לישראל שרי ובזה הא אסור עד שתמות ואי דאיסורא דישראל לא מן השם הזה דאמ"ה רק איסור אחר לא תאכלו על הדם כפי מ"ש התוס' שם דף ל"ג ד"ה אחד וכו' משמע דמ"מ אינו בכלל מי איכא וכו' כיון דעכ"פ לישראל אסור אפי' מהשם אחר מ"מ יש לסמוך בזה ארש"י דס"ל דגם לישראל ד"ת שרי רק מדרבנן החמירו וא"כ שייך שפיר מי איכא וכו' אבל למכור לנכרי בני מעיים דעת הרשב"א בטמאה איסור גמור דהוי אמ"ה ובטהור' מותר מי איכא מידי וכו' ולפ"ז אם לא היה שחיטה ונתנבלה בידו אסור למכור בני מעים לנכרי אבל הפר"ח השיג דזהו בגמ' הכל אליבא דר"ל דס"ל שחט הקנה וניקב' הריא' כשר אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ל ליתא להך דינא. והקיל ביותר באיסור תורה דהא לפני עור איסור תורה הוא כי הרא"ש כ' דלכך קיי"ל שחט הקנה וניקב' ריאה טריפה דר"ל אמר דברי' סותרי' ומי יודע הי אחרונ' וא"כ כאן דאנו באנו להתיר אמרינן הך דאחרונה והוי אמ"ה ולעולם חוששין להחמיר והרמב"ן בס' מלחמות ה' כתב דלכך נקבה הריאה אסור דלא בריר לן דניקב' הריאה מקנה לבד דלמא מן תרי סימנים קנה וושט וא"כ כששחט שני סימנים לכ"ע כמאן דמניח בדיקולא דמי. והוי אבמ"ה והא דאמרי' לראב"י לר"ל אין מזמנין וכו' ויש להבין מאי ארי' ר"ל לכ"ע הוא דבתר ששחט שני סימנים לכ"ע כבשר בדיקולא הם. אמת הוא אבל לא מצינו שמי שאומר כן להדיא דלמא הם כשארי אברים שתלוי מיקר חיותא במיתת בהמה אבל לר"ל שמעינן דאמר כן וא"כ בשני סימנים לא מצאנו חולק אר"י ומהכ"ת לחדש מחלוקת חדש ובהכי ניחא הא דקשיא דפלפלו ראב"י ור"פ לכאורה שלא אליבא דהלכתא דהא לא קי"ל כר"ל. דלפמ"ש ניחא בתרי סימנים כ"ע אית להו דר"ל ולכן יש להחמיר. ובפרט דבזה לא שייך דבעינן תרי עברי דנהרא דאמ"ה כזו לא שכיח דהנכרים אין שוחטין כלל קנה ושט. וכי מיית משתרי ולכן אם נמצא כן בישראל שנתנבלה הבהמה יש למחות מבלי למכור לנכרי בני מעיים. והנה בסוף סימן הביא הגאון בעל ט"ז תשובה מאחיו הגאון ז"ל שניהם כאחד עונים הא דקי"ל נשבר מפרקת ורוב בשר עמו נבילה. והיינו דגם חוט שדרה נפסק עמו הא בלא"ה כשר. וכל ראי' שלהם מתוס' שם דף ל"ב ע"ב ד"ה ולחשוב וכו' דהקשו למה לא פריך הגמ' ולחשוב הך דזעירי נשבר' מפרקת וכו' ותי' וי"ל דאינה נבלה אא"כ נפסק החוט וזהו הא תני' לי'. ומזה שפטו דבעינן חוט נמי. ולזה הסכים הרב פר"ח. והנה הגאון חכם צבי בתשובתו דף כ"ט נוטה דעתו להחמיר אף כי מודה דמדברי התוס' ברור דבעינן ג"כ נפסק החוט מ"מ הואיל הרמב"ם וכל הפוסקים סתמו סתם ש"מ דאפילו בלי חוט נבילה ולכן חששו להחמיר וכ"נ משארי אחרונים. ובאמת אלו הי' מן שאר פוסקים ראי' לאסור בלי חוט לא הי' מן תוס' כ"כ הכרח די"ל התוס' כתבו דהגמ' לא רצה להקשות ולחשוב נמי דזעירי משום דאיכא למדחי כונת זעירי עם החוט והא תניא לי' התם. משא"כ למסקנא דלא קשי' מדזעירי דהא נבילה מחיים לא קתני י"ל כפשוטא דנבילה בלי חוט. אבל אין כאן הכרח להוציא דברי התוס' ממשמעתן דדבריהם מורים כהלכה דבלי חוט כשרה: והנה נחזה בנמ' שם כ' דף ע"ב א"ז נחתכה מפרקת ורוב בשר עמו נבילה. אמר ר"ח אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים וכו' אי אמרת טרפה הוי תהני סכין לטהר מידי נבלה וכו' וקשה אי ס"ד מילתא דזעירי בלי חוט מה סייעת' מייתי ר"ח מן מלק בסכין וכו' הא שם במליק' לא זו שמשבר העצם אף גם פוס' החו' כדאמרי' שם מצות מליקה חותך שדרה והיינו חוט שדרה ומפרקת וא"כ פשיטא דהוי נבילה וא"א לסכין לטהרו אבל זעירי קמ"ל דנחתכ' מפרקת ברוב בשר ואפי' חוט שלם דמ"מ הוי נבילה וא"כ מה סיוע יש (ובתשובת חכם צבי הנ"ל האריך בדברי גמ' ולא הבנתי כונתו) וזהו ראי' ברורה להגאונים הלוים אלה. וכן מוכח מדברי רשב"א שמעתי' הנ"ל דהקש' על זעירא דאמר נשבר מפרקת וכו' נבילה ושמואל דאמר מטמא באהל הך דתנן במשנה דאהלות דקתני דוקא הותזו ראשיהם מטמאין אע"פ שמפרכסין ותירץ דאינהו מפרשי היינו הותזו ראשיהן כיון דנשברו מפרקת ורוב בשר אע"פ שהסימנים קיימים וע"ש וקשה איך שייך הותזו ראשיהם כיון דחוט השדרה עם הקרום והעור דהוא העיקר מתבר הראש אל הגוף קיים ומה אריא סימנים דנקט רשב"א ועכצ"ל דאף זעירי לא אסרו רק בנפסק החוט. וזהו ברור ראי' התוס' דהחליט דזעירי מיירי בחוט מכח הותזו ראשיהם כקושי' רשב"א. והנה יש לי להתלמד בדברי רמב"ם דכתב בפ"א מהל' טומאת המת הלכה ט"ו המת אינו מטמא עד שתצא נפשו נשברה מפרקתו ורוב בשר או שנקרא כדג או שהותזו ראשו וכו' הרי זו מטמא אע"פ שעדיין הוא מפרכסת והכ"מ פי' שם הותזו ראשו לגמרי בלי הבדלה ע"ש. ויש להבין אם נשברה מפרקת ורוב בשר לבד מטמא אף שלא פגע בסימנים מכ"ש הותז ראשו לגמרי דמטמא וכן בפ"ב מהלכות אבות הטומאה כתב דאינו מטמא עד שתמות או שיתיז ראשן ואח"כ כתב נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הרי היא נבילה ויש להבין א"כ הך דהותז ראש מיותר ולכן צ"ל דכונת דהותז הראש אבל חוט השדרה עדיין שלם ובזה הראש מחובר לגוף משא"כ נשברה מפרקת דגם החוט שבתוכו נדבק ונפס' וא"כ הם תרי גווני בזה החוט קיים ובזה החוט נפסק וזה ברור דל"ל הותז ראשו מיירי הרמב"ם ולא הראש רק הסימנים דהא הרמב"ם כתב בנשחט בסימנים וכו' אינו מטמאים וגבי שרצים בפ"ד מהלכות אבות הטומאה כתב אפילו שמחוברים בעור וזהו לא כתב גבי בהמה וברור דכיון למ"ש ועיין רשב"א דכתב דיש הבדל בין שרצים לבהמה ולכן הדברים מוכרחים כמ"ש וצדקו דברי גאונים הנ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.