פירוש המשנה לרמב"ם/מעשר שני/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירוש המשנה לרמב"ם ‏ מעשר שני ד

א

יוקר וזול הפכים וענינם ידוע ואמרו המוליך אם עבר והוליך אבל לכתחלה אסור אלא פודהו במקומו או מעלה אותו לירושלים:

השבח לשני. ענינו כי אותו השבח שהשביחו דמיהן הם למעשר שני לפי שהפירות יותר שוות במדינה ממה שהם שוות בשדה בלי ספק שאם היו הפירות שוות בשדה על דרך הדמיון סלע אחד והכניסן למדינה והם שוין שני סלעים צריך לפדות' בשני סלעים א] ומי שהוא חייב להוליכן עד שיגיעו למדינה אין לו לחשוב השכר על מעשר שני וזהו ענין אמרם והיציאות מביתו ויציאה כמו ההוצאה וקראו אותה כן לפי שהוא ממון יוצא מרשותו של אדם:

ב

אמרו בשער הזול הוא מה שפירש ואמר כמו שהחנוני לוקח ושולחני הוא המחליף:

ושולחן שם לתיבת השלחוני ויחסוה אליו ופורט הוא מה שלוקח השלחוני מבני אדם ומצרף מה שנותן להם אמר בכאן שאם היה השלחוני בדרך הדמיון לוקח בםלע עשרים וחמש מעות הוא נותן בו כשמחליף עשרים וארבעה מעות ומי שרצה להחליף מעות והם המעות בדרך הדמיון שהוא רוצה להחליף סלע יש לו להחליף אותו סלע בעשרים וארבעה מעות שהם חלופי סלע כשלקח משלחני:

אכסרה. כלומר באומד וכבר בארנו זה (דמאי פ"ב מ"ה) והטעם בזה כי הפדיון לא יהיה אלא בדמי הדבר הנמכר ואם פדאו בעליו יוסיף חומש למאמר השם יתברך (ויקרא כ"ז ל"א) וחמישיתו יוסף עליו וכשיהיה מכר הנמכר שהוא רוצה לפדותו יפה ואין בו הפסד יהיה ערכו ידוע וכשהתחיל להפסד לא יודע ערכו לפי שכשיעור ההפסד ישתנה הערך ואמרם על פי שלשה צריך שיהיו סוחרים ואפי' יהיה אחד מהם נכרי או בעל הממון הרי זה מותר:

היין שקרם. כלומר שהתחיל להחמיץ:

ופירות שהרקיבו.כמו נתעפשו:

ומעות שהחליאו. ענינו שכהו או העלו חלודה ונשתנה מראיהן והוא כמו החלידו:

ג

כבר בארנו במה שקדם כי החומש הוא רביע עיקר הממון והוא אומרו עד שיהא הוא וחומשו חמשה שהוא נותן במה שישוה סלע סלע ודינר כי הסלע ארבעה דינרים והדינר ששה מעין והמעה ארבעה איסרים אם כן איסר חלק מששה ותשעים מן הסלע ומה שנתנו מעלה לסלע ואיסר על סלע ודינר שאע"פ שהוא יותר לפי שהוא יכול להערים על החומש ולא יתן אותו כמו שיתבאר לקמן על כן נחוש לתוספת שתהיה בעיקר וכן נתנו הטעם בגמרא ודע כי מעשר שני ממון גבוה הוא ולפיכך לא תתקיים בו המתנה אלא בתנאי והוא שיתננו לו והוא טבל ר"ל קודם הוצאתו והפרשתו אבל כשהוציאו אין לו רשות ליתנו במתנה בשום פנים:

ד

עבד עברי אין גופו קנוי אלא מעשה ידיו בלבד והוא כמו שכיר כמו שאמר השם יתברך כי משנה שכר שכיר וגו' (דברים ט"ו י"ח):

ה

זאת ההלכה יתבאר בה גם כן מדרכי החלול בהערמה ולפי שהקדים בהלכה הקודמת כיצד יערים בנתינת המעות במתנה הודיע ג"כ בכאן איך יוכל להערים כשלא יהיו לו מעות מצויות שאי אפשר לו לתתם מתנה לפי שאינן מצויות אלא על גבי קרקע כמו שיתבאר במקום אחר ולפיכך יתן אלו הפירות של מעשר שני שהם מצויות מתנה לחבירו ויזכה בהם חברו ויחזיר ויפדה אותן ממנו במעות שיש לו בביתו ולא יתחייב בחומש לפי שכבר נתנה מתנה וכבר בארנו בפרק ג' (משנה ד) שאין מתנאי פדיון מעשר שני שיהיו הפירות והמעות מצוין במקום אחד ומה שאמר בכאן פירות מעשר שני מתנה יתקיים זה על דרך שזכרנו קודם אם היא זו המשנה לדברי הכל א] שיהי' זה בפירות מעשר שני עצמן אחר הוצאתן ותהיה זו המשנה למי שסובר שמעשר שני ממון בעלים ותתקיים בה המתנה:

ו

קרא בזו ההלכה מעשר לפירות הנלקחים במעות מעשר שני וקרא פדיה נתינת הזהב של מעשר שני לפי שאותן הדמים יצחו לחולין בלי ספק וכל זה שלא הקפידה על המלות שכיון שהענין ידוע וזכור ואמר כי אם קנה פירות מדמי מעשר שני בסלע ומשך הפירות שנתחייב בקנייתן כמו שנתננו העיקר במה שקדם ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בשני סלעים מה שקנה בסלע שיתן למוכר סלע במה שקנה ממנו וירויח הוא סלע אחד ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו לפי שאלו הפירות הם שני סלעים (הם) שוות ולפיכך חושב אותם במעות מעשר שני בשני סלעים וזהו ענין אמרם ומשתכר בסלע:

ומעשר שני שלו. ענינו שחוזר במנינו וחושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה:

ואם היה הדבר להפך וחזר מה שקנה בשני סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב נותן לו סלע שהוא שוה עכשיו ממעות מעשר שני והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול ר"ל על המוכר שיתן לו שני סלעים מן המעשר שני ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע:

ואם היה המוכר עם הארץ. מותר לו שיתן לו הסלע השני מדמי מעשר שני של דמאי לפי שעם הארץ נופל ברוב בזה המכשול וחזקתו שהוא משמש בדמאי ואינו מוציא ממנו מעשר בשום פנים ולפיכך מותר שיתן לו מעות מעשר שני של דמאי:

ז

לא קרא שם. ענינו שלא אמר הרי זה פדיון מעשר שני וכמו כן נתינת הגט או הקדושין אם לא אמר לה הרי זה גיטך או הרי את מקודשת בזה ר' יוסי אומר אין צריך לפרש בשום דבר מאלו הענינים מפני שהענין יורה עליו והל' כר' יוסי בשני המאמרים:

ח

כבר בארנו כי איסר רובע המעה ופונדיון חצי המעה וכן אמרו פונדיון שני איסרין וכשלקח איסר של חולין והפרישו לאכול כנגדו מפירות מעשר שני וחזר אותו האיסר מעות מעשר שני ואכל מה שהיה שוה חצי איסר ונשאר לו לאכול חציו מן המעשר ויחזיר אותו איסר מעות מעשר שני ואח"כ הלך למקום אחר ששוה שם האיסר כמו הפונדיון שהוא שני איסרים והוא אכל כבר מה ששוה איסר הרי יש לו לאכול באיסר שני מפירות מעשר שני ואז יחזיר אותו האיסר שהיה חולין מעות מעשר שני וכמו כן אם הניח פונדיון של חולין לאכול כנגדו מפירות מעשר שני ואכל באיסר שהוא חצי פונדיון ונשאר לו לאכול באיסר שני והלך במקום שאין לוקחים שם פונדיון אלא באיסר נחשוב הפונדיון שאכל כנגד חציו שהוא איסר ואין לו לאכול עליו אלא חצי איסר בלבד וישוב הפונדיון כולו מעות מעשר שני וזהו ענין אמרם פלג רוצין בו חצי איסר וכאשר השלים לדון בדיני מי שהניח מעות של חולין לאכול כנגדן מעשר שני התחיל בדיני מי שהניח מעות מעשר שני לאכול כנגדן כמו שהוא חייב לעשות בירושלים ואמר המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר באיסר ואחד ממאה באיםר וענין זה המאמר שאם יהיה אותו איסר של מעשר שני של דמאי ואכל בעשרה חלקים מאחד עשר חלקי האיסר ונשאר עליו חלק מאחד עשר כבר יצא האיסר לחולין כיצד כגון שהיו הרמונים אחד עשר באיסר כיון שאכל עשרה רמונים יצא האיסר לחולין ואם יהיה האיסר של מעשר שני של ודאי הדין בו אחד ממאה כיצד כגון שיהיו התאנים ק' באיסר ואכל תשעים ותשעה תאנים על האיסר הרי יצא האיסר לחולין אע"פ שנשאר בו חלק ממאה ואמרו בית שמאי דכל עשרה בין דמאי בין ודאי כיון שלא נשאר בו באיסר אלא עשיריתו יוצא לחולין אבל אם נשאר בו יותר צריך לאכול כנגדו כיצד כגון שיהיו האגוזים עשרה באיסר ואכל מהם תשעה יצא האיסר לחולין ואם אכל שמנה לא יצא עד שיאכל שנים ואמרו בית הלל בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אבל אם נשאר עליו באיסר של [*צ"ל ודאי] דמאי עשירית נתחייב לאכול כנגדו וזהו לפי שהעיקר אצלנו כי מה שהוא שוה פחות משוה פרוטה אין חוששים לו בכל התורה לא לענין גזל ולא לענין נהנה מן ההקדש ולא לשום ענין מן הענינים ועוד יתבאר זה במקומות אחרים ופרוטה היא אחד משמנה באיסר האיטלקי נמצא עשירית האיסר שמנה עשירית הפרוטה וכשתוסיף עליהם החומש החייב למה שפודה מעשר שני שלו שכבר בארנו שהוא רביעית הדבר הנפדה יהיה הכל פרוטה וכשנשאר מן האיסר עשיריתו חוששין עליו לפי שכשמוסיפין עליו החומש יהיה הכל שוה פרוטה ואם הוא פחות מן העשירית אין חוששין לו לפי שאין בו שוה פרוטה אפי' בתוספת החומש ולפיכך אמרו בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה לפי שאינו חייב בחומש כמו שנתבאר ועשיריתו הוא פחות משוה פרוטה כמו שבארנו זה ענין המאמר וכונתו והוא ענין מופלג מאד והלכה כבית הלל:

ט

אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות. ולא נחוש ונאמר שמא אלו המעות חזר וחללן על הכסף הזה או על הזהב כמו שקדם מאמרס שהוא חוזר ומחללן על הכסף:

ואם מצא חרס וכתוב עליו מעשר הכל מעשר ולא נאמר שמא הם חולין וזה החרס הוא מכלי שהיה בו מעשר נתון בתוכו וכתבו עליו מעשר:

י

כלי החרס דמי מה שבתוכו יותר מדמי הכלי והוא אצל בני אדם גרוע כל כך שאין מקדיש אותם שום אדם לבדק הבית ומה שחלקו על רבי יהודה הוא בכלי של מתכת ואין הלכה כרבי יהודה:

יא

כולן שמות אדם הן. רוצה בהם שאפשר שאלו התיבות הם מראשי שמות בעלי אותן הכלים. ופירוש אשתקד השנה שעברה ואין הלכה כר' יוסי בב' המאמרים:

יב

האומר מאתים ומצא מנה הכל מעשר. לפי שנאמר לקח מהם מאה והניח מאה ולא נאמר שמא הלכו אותם המאתים ואלו הם חולין אלא שנלך לחומרא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.