פירוש המשנה לרמב"ם/מעשר שני/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פירוש המשנה לרמב"ם ‏ מעשר שני ג

א

אמרו בגמרא מהלכות עימעום הוא ענינו שאין שם שינוי בענין אלא נקיות לשון בין שאמרו שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם או בין אמרו לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל בחרו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם:

ב

מפני שהוא ממעט באכילתו. ענינו שימעט באכילתו לפי שהתרומה אסורה לזרים ולטבול יום והמעשר מותר לזרים ולטבול יום וכמו כן ממעט באכילת תרומה כי התרומה מותרת לאונן ותאכל בכל מקום ומעשר שני אסור לאונן למאמר השם לא אכלתי באוני ממנו (דברים כ"ו י"ד) וגם כן אסור לאכלו אלא בירושלים כמו שנתבאר בתורה וכבר קדם לך כי מעות מעשר שני קונין בהם בהמות ומקריבין אותן זבחי שלמים והשלמים בלי ספק קדש ויפסלו כשהן פגול או נותר או טמא ואסור לאכלן והתרומה אין בה לא דין פגול ולא דין נותר ועוד כי לא כל הדברים המטמאין את הקדש הם מטמאין את התרומה כמו שיתבאר בפ' שני ממס' טהרות (משנה ב) ופגול ענינו שתהיה מחשבתו בשעת הזביחה שיאכל ממנו אחר הזמן הקצוב לאכילתו הוא מה שאמר השם (ויקרא ז':י"ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פגול הוא לא ירצה ונותר הוא מה שאמר השם והנותר באש תשרופו (שם ח) ואמר בבשר טמא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף (שם ז) ועוד יתבארו דיני הפגול והנותר בפרט במסכת זבחים ואין הלכה כר' שמעון:

ג

אלו המעות הם מעות ממעשר שני והפירות שהם אצל חברו חולין והם גם כן בירושלים וכשחלל מעותיו על פירות חברו יצאו המעות לחולין ומותר לו למכור ולקנות בהן ואותן הפירות חוזרין פירות מעשר שני ואוכלן בטהרה כדין מעשר שני ויהנו הבעלים בדמיהן שהם מעות מעשר שני ואסור לו לעשות זה עם עם הארץ לפי שהוא חשוד על הטומאה ושמא יאכלנו בטומאה ואם היו אותן מעות של מעשר שני של דמאי הרי זה מותר לפי שזה ספק אם הוא מעשר שני ודאי או לאו ואסור לטמאים או לא וכבר בארנו כי הדמאי חייב במעשר שני בתחלת מסכת דמאי (פ"ב מ"ב):

ד

מדינה נקרא כל מדינה ומדינה ממדינת ארץ ישראל לבד מירושלים והכונה כי כשיהיו הפירות או המעות חוץ לירושלים אפשר לו לחללם אבל השמיענו שאין מתנאי החילול שיהיו נמצאות הפירות והמעות במקום אחד ועוד השמיענו שחילול מעות מעשר שני מותר בירושלים אבל פדיית פירות מעשר שני בירושלים אל יעלה על דעתך כאשר יתבאר בזה הפרק ועוד נתבאר לך לקמן ההפרש שיש בין הפירות והמעות:

ה

ואין הלכה כר' שמעון בן גמליאל:

ו

כבר קדם לנו כי פירות מעשר שני כשנכנסו לירושלים אסור להוציאם אלא שנאכלות לשם וכל זמן שלא יגיעו לירושלים יכול לפדותם ויעלו המעות לירושלים ועוד אצלנו עיקר אחר ושמרהו והוא שאין פודין מע"ש בירושלים וכשנכנסו פירות שנגמרה מלאכתן בירושלים והוציאו מהן מע"ש החייב להם ונכנסו לירושלים שאין שם שום דרך שיפדה אלא יאכל בירושלים ולפיכך יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים ושלא נגמרה מלאכתן כסלי ענבים לגת שעדיין נשאר לגמר מלאכתן הדריכה והסחיטה או סלי תאנים למוקצה שנשאר ג"כ ליבשן ב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום כדין פירות מעשר שני שלא נכנסו לירושלים:

והדמאי נכנס ויוצא ונפדה. ענינו כי מעשר שני של דמאי נכנס לירושלים ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו וזה אסור לעשותו במעשר שני של ודאי וכבר נתבאר לך זה בתחלת מסכת דמאי ואין הלכה כר' שמעון בן יהודה במה שפי' מחלוקת ב"ש וב"ה:

ז

בתי הבדים שפתחיהן בפנים וחללן חוץ. חללן ידוע מלשון חלול וזה הוא דמיונם ומאמר ב"ש הכל כלפנים לחומרא וכן נתבאר בתוספתא ר"ל שלא יפדה בהם מעשר שני ולא יאכלנו וב"ה אומרים מכנגד החומה ולפנים מותר לאכול בהם המעשר והקדשים ולא יפדה בו ממעשר שני ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ שמותר לו לפדות בו מעשר שני ואסור לו לאכלו לשם ואמר בתי הבדים לפי שהבדים הידועים לעולם שהם על זו הצורה ר"ל בחומות המדינה הם בתי הבדים:

הלשכות. שם לדיורי העזרה: ואמר גנותיהן קודש בתנאי שיהיו גגותיהן כגג אחד שוה עם קרקע העזרה וזה אפשר כי העזרה בנויה בהר ועוד יתבאר זה במסכת מדות ותועלת היותם קודש כדי שיהיה מותר לאכול בהם קדשי קדשים ולשחוט בהם קדשים קלים ומי שנכנס טמא שם חייב קרבן כמו שיתבאר בשבועות ואילו היו חול היה דינם ודין ירושלים שוה ולא היו הם חייבות בדין מאלו הדינין:

ט

אב הטומאה הוא אחד מאבות הטומאות המנויות בתחלת סדר טהרות (פ"א מ"א דכלים) והם כולם פםוקי התורה כמו שרץ ושכבת זרע וטמא מת ונדה וזב ומצורע וזולתם שמנאם לשם וולד הטומאה הוא מי שנטמא באב הטומאה ועוד יתבאר אלו וחילוקיהן ושינוי דיניהם במקומות רבות מלבד זה ובפרט בסדר טהרות וכבר זכרנו שאסור לפדות מעשר שני בירושלים אלא אם נטמא והוא אמרם בגמ' מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים שנאמר (דברים י"ד:כ"ד) לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר (בראשית מ"ג:ל"ד) וישא משאת מאת פניו אליהם וגו' והראיה מזה מה שאספר לך והוא כי מעשר שני אסור לאכלו אלא בירושלים ואמר השם יתברך כי אם נמנע מלאוכלו ואין שם דבר מונע אכילתו אלא שנטמאה א] ואומר ב"ש כיון שנכנס בירושלים ואע"פ שהוא נפדה אסור להוציאו אבל יאכל בירושלים מלבד מה שנטמא באב הטומאה חוץ לחומה ואח"כ נכנס לירושלים שמותר להוציאו לפי שבשעת כניסתו לא היה ראוי לאכילה ולא היתה בו קדושה כלל לפי שכבר נטמא בטומאה חמורה דאורייתא וב"ה אומרים יאכל בחוץ כשנפדה מלבד מה שנטמא בולד הטומאה לפנים מן החומה לפי שעדיין נשאר בו קצת מקדושת מעשר לפי שלא נטמא טומאה חמורה דאורייתא ולפיכך יאכל בפנים אחר פדייתה:

י

הלקוח בכסף מעשר. הוא דבר הנקנה במעות מעשר שני ואמר שכן הוא נפדה טהור ברחוק מקום מבואר מאד לפי שמעשר שני מותר לפדותו ולהוציאו לחולין אפילו היה טהור כשהיה מקומו רחוק מירושלים וזהו מאמר הש"י וכי ירחק ממך המקום אבל הדבר הנקנה בכסף מעשר שני כשהוא טהור שאסור לפדותו אפי' רחוק מירושלים וזה לדברי הכל ואין הלכה כר' יהודה:

יא

תנא קמא אומר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ורבי שמעון אומר פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכשנטמא אחר שחיטתו יפדה ור' יהודה לא חלק בהם לפי שכשקנאו חי היה דינו ודין מעשר שני שוה וכמו שיפדה מעשר שני כשנטמא כן יפדה זה כשנטמא שבהיותו חי אין לו רחוק מקום כי יכול להוליכו לאיזה מקום שירצה ורבי יוסי מחמיר יותר מרבי יהודה ואמר יקבר כיון שהוא לקוח בכסף מעשר:

לקחו שחוט ונטמא הרי הוא כפירות. כל מה שחלקו בו תנא קמא ור' יהודה בהלכה שלפני זו ר' יהודה אומר לא יפדה ותנא קמא אומר יפדה וכבר אמרנו אין הלכה כר"י וכמו כן בזו ההל' הלכה כת"ק:

יב

כשהשאיל אדם קנקניו להוליך בהם מעשר שני ופי' שהם מושאלים אפי' שסתם פיות הקנקנים לא קנה מעשר ענינו שאין אותם קנקנים חוזרות ממון מעשר ואם נתן לתוך הקנקנים יין מעשר שני סתם ולא פי' שנתן אותם הקנקנים בתורת שאלה כל זמן שלא סתם פי הקנקנים אותן הקנקנים ברשות המשאיל אבל אם סתם פי הקנקנים הרי נתנם למעשר ונתחייבו למכרם ולאכול בדמיהם מה שראוי לאכול בירושלים כדין מע"ש ואח"כ הביא כל הדינים המשתנים בין סתימות פי הקנקנים או היותם פתוחות ואמר עד שלא גפן עולות באחד ומאה ענינו שאם היו מאה קנקנים חולין ונתערב עמהם קנקן של תרומה אם היו הקנקנים כולם פיהם פתוחות נחשוב שכולם מעורבות ותעלה באחד ומאה כדין התרומה שנתערבה בחולין כמו שבארנו ואם היו (מעשר) הקנקנים כולם פיהם סתומות נאסר הכל ויהיה דינם כדין התרומה ואפילו יהיה קנקן תרומה באלף קנקנים חולין וזהו ענין אמרם מקדשות כל שהן וממה שבארנו יתבאר היטב אמרם תורם מאחת על הכל ומכל אחת ואחת ואמר בתוספתא (פרק ב) בד"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש בין שגפן בין שלא גפן לא קנה מעשר קנקן:

יג

עיקר ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלים וקנה ממנו במעות מעשר שני בש"א שפותחין הקנקנים ומערין אותן מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמר ב"ה שאם היה דרכו למכור אותם הקנקנים סתומות ומוכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחם גלה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין אפילו היו סתומות ודברי ר"ש אמת ואין עליו חולק:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.