ערך/תשמיש המיטה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי תשמיש המיטה

בשני רעבון

בגמרא בתענית (יא.) אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנאמר (בראשית מא נ) 'וליוסף ילד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב'.

ובירושלמי (תענית פ"א סוף ה"ו) א"ר אבון כתיב (איוב ל ג) 'בחסר ובכפן גלמוד', בשעה שאת רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה. א"ר לוי כתיב 'וליוסף ילד שני בנים' אימתי 'בטרם תבוא שנת הרעב'.

וכן פסק הטור (או"ח סימן תקעד) מצוה להרעיב אדם עצמו בשנת רעבון ואסור לשמש בו מטתו.

טעם האיסור

רש"י (תענית יא. ד"ה אסור) כתב: אסור לשמש מטתו בשני רעבון - דצריך אדם לנהוג צער בעצמו, ע"כ.

המזרחי (בראשית מא נ) מבאר שטעם האיסור לשמש מטתו הוא שלא יהא כל העולם כולו שרוי בצער והוא במנוחה.

השל"ה (שער האותיות אות קוף - קדושת הזווג אות תכה) מבאר טעם האיסור על דרך הסוד כי אז כביכול השכינה אינה במקומה בסוד הזיווג העליון על כן זיווג תחתון אסור.

אם דווקא כשישראל בצער

מדברי ולשון המזרחי המוזכר לעיל משמע שהאיסור לשמש מטתו אינו דווקא כשישראל ברעב אלא אף כשאומות העולם בצער מחמת רעב.

וכן משמע מדברי רש"י (תענית יא. ד"ה בשכר) שכתב לענין המבואר בגמרא 'בשכר שמרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה' וז"ל: בשכר שמצער עצמו כשישראל בצער ע"כ. ומשמע שאף הדין המבואר אחר כך לענין תשמיש בשני רעבון שאף הוא מטעם זה שישראל בצער.

וכן מבואר בספר משיבת נפש (בראשית מא נ) שכתב שם שיוסף שהיה במצרים והיה שם רעב וחסרון מעות היה חייב להצטער עם הציבור, ואחר כך הוסיף עוד ששמא נצטער על בית אביו כי לא נתברר לו שהיה להם מעות, הרי שאף בלא צערו על בית אביו היה צריך להצטער עם אנשי מצרים.

אמנם באור החיים (בראשית מא נ) כתב שלא אמרו איסור דבר זה אלא לצד צער ישראל ולא לצד צער האומות.

אם רק במקום שהרעב קיים

המזרחי (שם) מייסד שכיון שכל האיסור לשמש מיטתו הוא כדי שלא יהא כל העולם שרוי בצער והוא במנוחה, ממילא אם נמצא במקום שאין רעב מותר לשמש.

כשהוא עצמו בצער הרעב

התורה תמימה (שם הערה ח) הציע לומר שכל האיסור אינו אלא למי שאין לו כל צער ודאגה מחמת הרעב, כמו עשירים גדולים ובעלי אוצרות תבואה, שלהם ראוי להשתתף עם הצבור בצער זה תמורת צער הרעב שאין מרגישים בו. אבל מי שטרוד בצער הרעב עצמו אינו מחוייב לפרוש מתשמיש המיטה. וכתב שהוא דבר חדש וצריך עיון ותלמוד רב.

אם איסור זה מדאורייתא

הכלי חמדה (פ' מקץ אות א) כתב שכנראה איסור זה הוא איסור תורה.

שכרו

בגמרא בתענית (יא.) אמרו: כל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור.

ובבעל הטורים (בראשית מא נ) על הפסוק 'וליוסף יולד שני בנים' ב' במסורת 'וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו' (דברים לג יג) שזכה לזה בשביל שלא שימש מיטתו בשני רעבון, לפי שכל המשתף עצמו עם הצבור בצרתם זוכה ורואה בנחמת הצבור.

חשוכי בנים

בגמרא בתענית (שם) תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. וכן בירושלמי (תענית פ"א סוף ה"ו) תני בשם ר' יהודה תאיבי בנים משמשין מיטותיהן. וכן פסוק הטור (או"ח סימן תקעד) בסוף דבריו: ולחשוכי בנים מותר.

מי חשיב חשוך בנים

ברש"י (תענית שם ד"ה חסוכי) ביאר שחסוכי בנים הם חסירי בנים שלא קיימו פריה ורביה.

בליל טבילה

כתב הבית יוסף (או"ח סימן תקעד) שאף מי שאינו חשוך בנים וקיים מצוות פו"ר מכל מקום בליל טבילה מותר בתשמיש המיטה אף בשני רעבון, ומקור דבריו מסיום דברי הירושלמי (תענית פ"א סוף ה"ו) 'א"ר יוסי ובלבד יום שטבלה'.

אמנם בשיירי כנסת הגדולה (או"ח סימן רמ סק"ד) הקשה שאם בליל טבילה מותר מה הוקשה לתוס' (תענית יא. ד"ה אסור הו"ד להלן) מיוכבד שנולדה בשני רעבון, הרי שמא התעברה בליל טבילה.

משא ומתן בעניין זה

קושיית התוס' מיוכבד שנולדה בין החומות

התוס' (תענית יא. ד"ה אסור) הקשו שהרי יוכבד נולדה בין החומות ואותה העת עת רעב היה, ועל כרחך ששימשו אף בשני רעבון.

• התוס' מתרצים שלכולי עלמא אין איסור אלא רק למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות, ולכן יוסף לא שימש אך שאר בני אדם שימשו.

האור החיים (בראשית מא נ) מקשה שהרי בגמרא מבואר שמן הכתוב דרשו איסור זה ואם כן איסור ממש הוא ולא מידת חסידות.

הקרבן נתנאל (תענית פ"א ס"ח אות נ) מקשה על דברי התוס' מלשונו של ריש לקיש 'אסור לאדם' שמשמע שאינו מנהג חסידות אלא איסור גמור.

הקרבן נתנאל מיישב שבודאי לכל אדם הוה איסור גמור וכוונת התוס' שיוסף ולוי לא קיימו עדיין מצוות פו"ר ולכן הרי הם חשוכי בנים המותרים מעיקר הדין בתשמיש המיטה אף בשני רעבון, אך מכל מקום יוסף החמיר על עצמו במנהג חסידות. וכן כתב הב"ח (או"ח סימן תקעד סק"ד).

הב"ח (שם) מקשה לדעת התוס' שיוסף לא עשה כן אלא ממנהג חסידות, כיצד למדה מכך הגמרא שאסור לאדם שקיים פו"ר לשמש את מטתו בשני רעבון, דילמא אינו אלא מידת חסידות ומדינא מותר.

הב"ח מיישב, שרק אם באופן שקיים פו"ר אסור מעיקר הדין לשמש מטתו יש לומר שיוסף נהג מידת חסידות בעצמו ואף שלא קיים פו"ר לא שימש. אבל אם אפילו מי שקיים פו"ר מותר לו לשמש מיטתו מעיקר הדין, הרי אין כאן דררא דאיסורא ואין מקום למדת חסידות.

בשיירי כנסת הגדולה (או"ח סימן רמ סק"ד) הקשה שזה דוחק לומר שלוי לא ינהיג עצמו בחסידות לענין זה. וכן הקשה האור החיים (בראשית מא נ) שמדבריהם יצא שלוי לא היה חסיד והתורה מעידה עליו (דברים לג ח) 'לאיש חסידך' ואף שפסוק זה נאמר על זרעו של לוי הרי הענפים יגידו על השורש. וכה"ק בתורה תמימה (בראשית מא נ הערה ח) שקשה מאד לומר על לוי בן יעקב שנהג עצמו כאחד ההמונים, ומשה אמר עליו 'תומיך ואוריך לאיש חסידך' ושבט לוי לא השתתף במעשה העגל הרי שהיה מצויין בקדושה ופרישות.

מכח קושיא זו הסיק התורה תמימה (שם) שכוונת התוס' שכל האיסור להוסיף צער במניעת תשמיש המיטה הנקרא עינוי הוא רק למי שיאן לו צער ודאגה מחמת הרעב כמו עשירים גדולים ובעלי אוצרות ויוסף בכללם שלהם ראוי להשתתף בצער אחר תמורת צער הרעב שאין מרגישים בו, אך יעקב וביתו שהיו טרודים בצער הרעב לא היו מחוייבים במניעת תשמיש המיטה.

• בדעת זקנים ובהדר זקנים לבעלי התוס' (בראשית מא נ) יישבו בשם ר' יהודה החסיד שכל האיסור לשמש הוא כגון נביא ששמע שעתיד להיות רעב, וכן יוסף שידע בבירור על ידי חלום פרעה שעתיד להיות רעב, אבל לוי שלא היה יודע הדבר בבירור לא נאסר לו.
• עוד כתב בדעת זקנים והדר זקנים שיש מתרצים שיוסף ולוי נחלקו במחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה ביבמות (סא:), שדעת ב"ש שבשני זכרים מקיים מצות פריה ורביה וכך סבר יוסף וכיון שהיו לו שני בנים לא שימש בשני רעבון, ואילו דעת ב"ה שבזכר ונקבה דווקא מקיים מצות פו"ר וכך סבר לוי ולכן שימש בשני רעבון.
• כעין זה יישב בנופת צופים על פי מחלוקת הראשונים בדעת בית הלל שמצוות פו"ר מתקיימת בזכר ונקבה. שדעת התוס' (יבמות סב: ד"ה וכל), הריטב"א (שם סא: ד"ה מתניתין) בשם הגאון ז"ל, הרשב"א (שם ד"ה וב"ה), והרמב"ם (אישות פט"ו ה"ד) כפי שדייק המגיד משנה (שם) שבעינן דווקא זכר ונקבה ואין יוצאים ידי חובה בב' זכרים. אך דעת תוס' חד מקמאי (יבמות סא:) ופסקי הרי"ד^{[השלם מקור]} וכן הביא המאירי (שם) בשם גדולי הדורות שסגי אפילו בזכר ונקבה וכל שכן בב' זכרים. ואם כן יש לומר שבזה נחלקו יוסף ולוי, שיוסף סבר שכל שכן שיוצא ידי חובתו בב' זכרים ואם כן כבר קיים פו"ר ואסור לשמש בשני רעבון, ולוי סבר שאינו יוצא אלא בזכר ונקבה וכיון שאין לו בת מותר בתשמיש המיטה אף בשני רעבון.
• הר"ן (תענית ב: מדפה"ר) מיישב שכל האיסור לשמש בשני רעבון הוא משום שישראל שרויין בצער, ולכן יוסף שהיה סבור שאחיו ואביו בצער לא שימש, אך הם שידעו בעצמם שאינם בצער ואף ידעו ביוסף שהוא ברווח יכלו לשמש אף בשני רעבון.

והבית יוסף (או"ח סימן תקעד) תמה על מה שכתב הר"ן שהאחים ידעו שיוסף שרוי ברווח, וז"ל: איני יודע מהיכן ידע שהיו יודעים כן תשעה חודשים או שבעה קודם ירידתם למצרים שמפשטי הכתובים נראה שלא ידעו ממנו אם חי אם מת עד שנתוודע להם ותכף ירצו למצרים ואז נולדה יוכבד, ונמצא ששימש לוי תשעה חודשים או שבעה קודם לכן.

ובפירוש הריב"א לתורה (בראשית מא נ) הביא אף הוא כישוב הר"ן והוסיף דשמא לא שימש לוי עד שנתבשר שהיה יוסף חי ומושל על הארץ ואז נתעברה אשת לוי מיוכבד ואיחרו לבא למצרים ט' חודשים או ז' כשיעור עיבורה ולכך נולדה יוכבד בין החומות

• כעין יישוב הר"ן הביא ר"ח פלטיאל (שם) בשם הרב ר' אלחנן שיוסף היה לו לפרוש מתשמיש כיון שאביו ואחיו ודאי שרויין בצער, אבל לוי שהיה יודע שיש לו ולבית אביו די, לא היה לו לפרוש ולהצטער, ואף שיוסף אפשר ששרוי בצער אך לא אסרו הדבר בשביל יחיד, וכן יישב החזקוני (שם), וכן יישב האור החיים (שם) שכל האיסור הוא משום צער ישראל, ולכן לוי לא היה חייב למנוע עצמו משום צער האומות שהרי ליעקב היה תבואה ולא שלח את בניו לשבור בר במצרים אלא משום מראית העין, כפי שדרשו חז"ל (תענית י:) על הפסוק (בראשית מב א) 'למה תתראו', ובשביל יוסף לא היה להם למנוע עצמם מתשמיש בשביל חשש רעב יחיד, ורק יוסף היה נמנע מחשש שאביו ואחיו רעבים ללחם והם רבים.
• כעין זה יישב במשיבת נפש (שם) על פי דברי הגמרא בבבא בתרא (צא:) שהיו נפיחי כפן בטבריא אף כשהיו נמכרים ארבע סאין בסלע כיון שלא היו המעות מצויות, והיינו שרעב אינו תלוי במציאות התבואה אלא במציאות המעות לקנייתה. ולכן יוסף שהיה במצרים והיה רעב וחסרון מעות במצרים ככתוב (בראשית מז יד) 'וילקט יוסף את כל הכסף' וכו' הוצרך להצטער עם הציבור, או שנצטער על בית אביו שלא ידע אם יש להם די מעות בידם, אך לוי שידע שיש להם די מעות לא היה צריך להצטער אף שהיה חסרון בתבואה כיון שעכ"פ מעות היה לו.
• הדרישה (שם סק"א) יישב שאשתו של לוי נתעברה בליל טבילה שאז מותר לשמש כמבואר בירושלמי. ואין להקשות שעדיין לא נצטוו אדין נדה, שהרי קיימו את כל התורה שאם לא כן למה לא שימש יוסף בשני רעבון.

אמנם בשיירי כנסת הגדולה (או"ח סימן רמ סק"ד) הקשה על הבית יוסף הלומד בדברי הירושלמי שליל טבילה מותר, שאם כן מה הקשו התוס' מלוי והרי אפשר להעמיד בפשטות שנתעברה בליל טבילה.

• המזרחי (בראשית מא נ) מיישב שכיון שלא היה ללוי בת ועדיין לא קיים פריה ורביה הותר לו כמבואר בגמרא שחשוכי בנים מותרים לשמש בשני רעבון.

הבית יוסף (או"ח סימן תקעד) מקשה על יישוב המזרחי, שאם כן אף ליוסף היה מותר לשמש כיון שאף לו לא היתה בת, שאם היתה לו היתה נמנית במנין שבעים נפש שירדו למצרים.

העין יעקב (תענית שם)^{[השלם מקור]} יישב קושיית הבית יוסף על יישוב המזרחי שבאמת היה ליוסף בת כמבואר במדרש (ב"ר צג ח) על הפסוק (בראשית מד יט) 'אדני שאל את עבדיו', שאמרו ליוסף 'וכי בתך היינו מבקשים' מבואר שהיה לו בת ולכן היה אסור לשמש, ומה שלא נמנתה במנין שבעים נפש צ"ל שמתה קודם לכן. וכן יישב הגור אריה (שם מא נ).

הכלי חמדה (מקץ אות א) מקשה על יישוב העין יעקב, שאם היתה לו בת היה לפסוק לומר 'וליוסף יולד שני בנים ובת בטרם תבוא שנת הרעב' ועל כרחך שלא היתה לו בת. ואין לומר שמתה קודם לכן שהרי קיימא לן שמי שהיו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה (כמבואר ביבמות סב. וברמב"ם אישות פט"ו הט"ו) ואם כן שוב יכל לשמש בשני רעבון כיון שחשוך בנים הוא שהרי לא קיים מצות פו"ר בשני בניו ובבתו שמתה.

הכלי חמדה מיישב את דברי העין יעקב ע"פ פלוגתת רבי יוחנן וריש לקיש ביבמות (שם) בהיו לו בנים ונתגייר אם קיים בכך מצות פריה ורביה, שדעת ר"ל שלא קיים כיון שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ודעת רבי יוחנן שקיים, ובביאור דעת רבי יוחנן צריך לומר שמצוות 'לשבת יצרה' האמורה בדברי קבלה (ישעיה מה יח) היא הסבר וביאור למצוות פריה ורביה, וכיון שעיקר ענינה ליישב את העולם לכן קיים המצווה אף שאין יחס בינו לבין בנו כיון שסוף סוף הוא גרם. ואם כן ר"ל שחולק וסובר שלא קיים מצוותו ע"כ ס"ל שמצוות 'לשבת' היא מצווה אחרת ולפי זה גם בהיו לו בנים ומתו יסבור כדעת רב הונא החולק על רבי יוחנן שם וסובר שקיים בכך מצוות פריה ורביה ואם כן ר"ל לשיטתו אומר שיוסף לא שימש מיטתו בשני רעבון, כיון שלשיטתו כבר קיים יוסף מצות פריה ורביה בבתו שמתה קודם לכן כיון שעדיין לא נצטוו במצוות 'לשבת' ויש איסור לשמש בשני רעבון.

עוד יישב הכלי חמדה כעין זה את דברי העין יעקב, שאף לדעת רבי יוחנן הסובר שאינו מקיים מצות פו"ר בהיו לו בנים ומתו היינו רק אחר מתן תורה שנתחדש חיוב 'לשבת יצרה' והרי הוא ביאור למצות פריה ורביה שעניינה יישוב הארץ. אך קודם מתן תורה שלא נצטוו אלא במצוות פריה ורביה מודה רבי יוחנן שאף בהיו לו בנים ומתו קיים מצות פריה ורביה, ולכן לא יכול היה יוסף לשמש בשני רעבון כיון שכבר יצא ידי חובת פו"ר בבתו שמתה.

ובעיקר קושיית הבית יוסף על יישוב המזרחי, יישב הכלי חמדה, שלכאורה יש להקשות איך מותר לשמש משום פריה ורביה בשני רעבון, הלא קיימא לן שצריך זכר ונקבה לקיום המצוה ומנין לו שבעיבור זה יעלה בידו המין שרצה בו. והרי איסור זה הוא כנראה איסור דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא. וצריך לומר כדעת הרמב"ם (טומאת מת פ"ט הי"ב) שספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן אך מדאורייתא ספק לקולא, ואם כן במקום ספק מצוות פריה ורביה לא אסרו חכמים ספק איסור שימוש בשני רעבון. וכתב הפרי מגדים (פתיחה להלכות תערובות)^{[השלם מקור]} שספק דאורייתא לקולא מדאורייתא הוא רק בישראל, אך בבני נח ספק דאורייתא לחומרא, ואם כן בן נח לא יוכל באמת לשמש בשני רעבון מספק מצוות פריה ורביה. וכידוע, כתב הפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש א)^{[השלם מקור]} שנחלקו יוסף והאחים אם יצאו מכלל בני נח אף להקל כדעת האחים או שרק להחמיר כדעת יוסף, ואם כן יוסף שסבר שעדיין בן נח הוא לא יכל להקל משום ספק דאורייתא לקולא מדאורייתא ולכן לא שימש בשני רעבון, מה שאין כן לוי שסבר שהרי הם ישראלים לכל דבר ס"ל דספק דאורייתא לקולא מדאורייתא ולכן שימש לפי שבמקום ספק מצוה לא אסרו חכמים ספק דאורייתא.

עוד יישב הכלי חמדה, שליוסף היו ב' בנים וקיימא לן לענין הרבה דברים ששנים הוה חזקה, ולכן היה סבור שלא יהיו לו אחר כך רק בנים ולא יקיים בכך פריה ורביה ולכן לא שימש בשני רעבון.

האור החיים שאף הוא יישב כיישוב המזרחי, מוסיף שבאמת אף יוסף היה לו לשמש בשני רעבון כיון שעדיין לא קיים פריה ורביה, והלימוד הוא באם אינו ענין ליוסף.

העמר נקא (שם) מיישב שנחלקו לוי ויוסף בעיקר הדין שחשוכי בנים משמשים מטתן בשני רעבון, שלוי שמיע ליה ולכן שימש מטתו כיון שלא קיים עדיין פריה ורביה ויוסף לא שמיע ליה.

הגור אריה (שם) מיישב שיוסף שידע שהרעב קצוב לז' שנים לא היה רשאי לשמש מטתו כיון שכל ההתר לחשוכי בנים הוא מכיון שאין קצבה לרעב ויהיה עומד בלי בנים, אבל כשיש קצבה אסור. ולוי שלא ידע על קצבה זו הותר לו.

עוד יישב הגור אריה, שבאמת אף יוסף היה מותר לו לשמש כיון שלא קיים פריה ורביה אלא שהיה הדבר גנאי לאפרים ומנשה שנולדו על ידי דחיית איסור.

• הבית יוסף (או"ח סימן תקעד) מיישב, שקודם מתן תורה לא היה איסור לשמש בשני רעבון, והגמרא שמביאה ראיה מהפסוק האמור אצל יוסף אמסכתא בעלמא, והדיוק הוא מייתור הלשון ש'בטרם תבוא שנת הרעב' משמע שאחר שבא אסור לשמש מטתו אך זו הוראה רק לזמן שאחר מתן תורה.

והוכיח כן, שהרי חשוכי בנים מותרים לשמש ואם כן איך יתבאר המבואר בפסוק שב' בני יוסף נולדו קודם שבאה שנת הרעב, והלא בלא אותם בנים היה חשוך בנים והיה מותר לו לשמש בשני רעבון וע"כ שאסמכתא בעלמא היא.

• כעין זה יישב העמר נקא (בראשית מא נ), שהואיל ולא נתנה תורה לא היה לוי מקפיד על כך ויוסף היה מקפיד, ויש לנו ללמוד עתה אחר מתן תורה איסור בדבר ממעשה יוסף ולא היתר ממעשה לוי כיון שמעשהו של יוסף נכתב בפירוש אך לא מעשהו של לוי, ופרסם הכתוב מעשה יוסף כדי שנלמד עתה אחר מתן תורה שיש בכך איסור ולא פירסם מעשה לוי כדי שלא נלמד ממנו היתר בדבר אף אחר מתן תורה.

קושיית המזרחי מיצחק

המזרחי (בראשית מא נ) הקשה מן האמור בכתוב (שם כו ח) 'והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו' ופירש רש"י שראהו משמש מטתו. והרי באותה שעה היה רעב.

ויישב המזרחי, שכל האיסור לשמש מטתו הוא במקום שיש רעב, שלא יהא כל העולם שרוי בצער והוא במנוחה, אך בארץ פלשתים שלא היה רעב היה מותר לשמש .

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף