ערך/שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא

מדין נאמנות או מתורת נדר

אם מקור הדין הוא מתורת נדר או נאמנות. מהר"י באסאן כתב שהוא מדין נדר, והקצות החושן (סימן לד סק"ד) כתב שהוא מדין נאמנות כעין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, שאדם נאמן על עצמו בממון ובאיסור.

לעיון נוסף

שו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' א' ד"ה והנה הרמ"א).

טעם ומקור דין שויא אנפש'

יש כמה ביאורים: א. י"א שחייב לקיים דברו מדין נדר. [בשעה"מ (אישות ט, טו) כתב שמהר"י בסאן (סי' פ) הסתפק אם זה מדין נדר, (והובא גם בחת"ס יו"ד קפה. וע"ע חת"ס אה"ע ק), וע"ע בשעה"מ (שם) שהמשפט צדק סובר שזה מדין נדר, ודן לומר שכ"ד המהרי"ט (ח"א צב). ובקצה"ח (לד, ד) כתב שהמהרי"ט (ח"ג א) דחה ביאור זה, דא"כ יועיל שאלה. וע"ע נוב"י תניינא (אה"ע סו"ס כג) שכתב שזו שטות לומר שזה נדר. [וביאור דעת הסוברים שזה נדר – היינו דממנ"פ אם זה אמת הרי אסור, ואם אינו אמת מדוע אמר כן אם לא נתכוין לאסור את עצמו. וכ"נ לכאורה מהחת"ס הנ"ל.]

ב. י"א דהתורה נתנה לאדם נאמנות על עצמו, ויש ב' דעות מנין נלמד ד"ז, בקצה"ח (לד, ד) ובחת"ס (יו"ד קפה) משמע שנלמד מהודאת בע"ד [שמקורו מ"כי הוא זה" כמבואר ברש"י בקידושין סה שהובא בקצה"ח שם.] ובאמרי בינה (עדות ב) כתב דאיסורא ממונא לא ילפינן, אלא המקור מהפס' דהודע אליו חטאתו. [והג"ר יוסף לוי אמר שכן משמע בביאור הגר"א (אה"ע ג סקי"א).]

ג. י"א שיש לו דין לנהוג ע"פ דיבורו, והב"ד צריכים לכופו על הדין שלו. (כ"כ בתרומת הכרי סי' א.) [ונפק"מ בין צד ב' לג' אם הוא עצמו מחוייב להחמיר אם יודע שהאמת שמותר. ע' חת"ס (יו"ד קפה) שכתב שמעיקר הדין מותר (כגון בסתר), ורק יש לדון משום מראית עין. ובהערות לתרוה"כ (מכון ירושלים) צויין לענין אם מותר לו עצמו לפרי יצחק (ח"ב לח) וחוות דעת (יו"ד קפה, ב) ורעק"א במשניות (כתובות ב, ה), וע"ש עוד מ"מ בענין שויא.]

[ד. לכאורה י"ל דיש סברא להאמינו שאם לא היה אמת לא היה אוסר את עצמו לחינם. (כמש"כ בזכרון שמואל (לח) גבי הודאת בע"ד). אמנם לפ"ז לא יהיה נאמן נגד עדים. ע' ש"ג בשם ריא"ז (כתובות י. אות ג) שנאמן לאסור עצמו אף נגד עדים, (והובא בנו"כ באה"ע ז, ה). [וע"ע תוס' (ב"מ ג: ד"ה מה) דלגבי קרבן נאמן לחייב את עצמו נגד עדים.] ומ"מ נראה מהש"ג הנ"ל דיש גם סברא, דמשו"ה כשהיא נשואה דחב לאחריני ואינה נאמנת נגד עדים – דאין דין נאמנות, מ"מ נאמנת נגד ע"א, וזה משום הסברא. אמנם אינו מוכרח די"ל דדוקא כשאמרה נטמאתי יש סברא להאמינה דמבואר בנדרים (צא.) דלא עבידה לבזויי נפשה.]

אם דין שויא מדאורייתא

בספר הליקוטים (ברמב"ם פרנקל אישות ט, טו) הובא ספר קובץ שהביא משנת חכמים שהסיק שזה דאורייתא.

אמתלא בשויא אנפשה

בכתובות (כב.) מבואר דאם נותן אמתלא נאמן ומתבטל הדין 'שויא'. והטעם - ע' קובץ הערות (עח) וקוב"ש (כתובות נא) שלפי טענתו שאמר כן מחמת איזו סיבה אינה הודאה, ומה שנאמן לומר כן זה מדין טענת ברי באיסורין. וע"ע חי' ר' שמואל (כתובות סי' י) שביאר ע"פ מהלך שכל הנאמנות דהודאה ושויא זה מדין בעלות.

אם נאמן נגד עדים

במל"מ (אישות ט, טו, ויבום ג, יג) הביא שו"ת הרשב"א (ח"ג רנג) שנאמן נגד עדים, והביא עוד שכ"כ בש"ג בכתובות (י. מדפי הרי"ף אות ג) בשם ריא"ז. [דברי הש"ג הובאו גם בח"מ וב"ש באה"ע ז ס"ה.] ודן אם התה"ד (ח"ב רכו) חולק ע"ז, וסתר משנתו בזה. [ולענין קרבן ע' תוס' בב"מ ג: שנאמן לחייב עצמו נגד עדים.] וע"ע פ"ת אה"ע מח, ב. וע"ע בספר המפתח ברמב"ם פרנקל (אישות ט, טו). וע"ע מחנה אפרים (איסורי ביאה פי"ח ד"ה איברא) ודברי יחזקאל (תחילת סי' יח) שתלו במחלוקת רשב"א וריטב"א. וע' בש"ג הנ"ל שמחלק בין נשואה לפנויה, דנשואה משועבדת לבעלה ואינה נאמנת נגד עדים, ונראה הביאור דבחב לאחריני אין גזה"כ אלא רק סברא, ובשביל להיאמן נגד עדים צריך גזה"כ, ולכן כשבאה להפקיע עצמה מבעלה דהוי חב לאחריני לא נאמנת נגד עדים.

שויא אנפש' במקום דחב לאחרים

בר"ן (בנדרים צ: ד"ה ואיכא, בשם אחרים) מבואר דאין נאמנות כשחב לאחרים (ממה שכתב שאשה לא נאמנת מדינא לומר טמאה אני להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו). ובתוס' שם (ד"ה חזרו) מבואר דיש בזה דין 'שויא'. [אבל מהשיטות הראשונות בר"ן שם אין להוכיח דיש דין 'שויא' בחב לאחריני די"ל דנאמנת משום דלא עבידה לבזויי נפשה (סברא זו מבוארת שם בדף צא. וע"ש בקרן אורה).] וע"ע ש"ג (כתובות י. מדפי הרי"ף אות ג) דנשואה לא נאמנת לאסור את עצמה נגד ב' עדים, ופנויה נאמנת אף נגד עדים (וכבר נתבאר לעיל).

באזהרת נשים באיסורי כהונה

עי' חדש על ה(מ)דף (נדרים צ).

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף