שואל ומשיב/א/א/א

שואל ומשיב ‏ א א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה קמא חלק א סימן א   ומשיב

ב"ה

שאלה א'

דברי שלום ואמת אל כבוד הרב החריף ושנון זית רענן יפה פרי תואר מגזע היחס והמעלה מוה' חנניא ליפא מייזלש נ"י בעהמ"ח ס' פני יוסף ח"ר וח"ש. וכעת הוא הרב הגאון המפורסים אבד"ק פרעמיסלא ז"ל.

מכתבו עם תכריך שו"ת הגיעני לנכון והנה בכל המון טרדותי יגעתי לקראו ועברתי ע"פ כל הכתבים בדרך העברה והנה אם אמנם כבד עלי הדבר להביא צווארי בעול המחלוקת וגם כי שתי הצדדים קשים מאוד כי אם האשה אסורה יש בה חומר איסור חמור וטומאה כתב בה ואם טהורה היא מלבד עלבון האשה והמשפחה אף גם להתיר אשה לבעלה אשר התפאר דהע"ה ואמר לא חסיד אני וכו' כדי לטהר אשה לבעלה ובפרט כי יש חשש רגמ"ה מלגרש בע"כ. וא"כ איפוא מאד יכבד עלי הדבר אך אמרתי אולי יהי' ד' אתי לברר הדבר ואהי' כסניף לחכמים הרבנים הגאונים שכבר קדמוני ע"כ אמרתי אשית עין ולב. ואשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר.

והנה בדבר המעשה שנשאל מעלתו מק"ק רעדים שהבעל אמר על אשתו שראה וששמע ממנה דברים מכוערים ומתוכם נראה לו שזינתה ותוכן הדברים מבואר בהגב"ע ששלח לי עם החזרה שחזר בו הבעל במקצת ומה שחוזר אח"כ במקצת לדבריו הראשונים. וע"ז האריך מעכ"ת לפלפל בחכמה וכתב פעמים לאיסור וכבר הסכימו על ידו הרבה מחכמי הזמן לאסור ועתה הרב הה"ג אבד"ק פרעמסלא דעתו להיתר ושלח לי דבריו בכת"י ומה שהשיב מעלתו בזה. והנה באמת הדברים אלה כבר נאמרו ונשנו בספרן של ראשונים ואחרונים כאשר מעל"ת האריך הרבה בזה. וכמעט קשה למצוא חדשות בזה ואני זה דרכי בכ"מ שלא אוכל לחרוש עד היסוד וכבר קדמוני מחברים הרבה. אני מצמצם דברי ודורך אני בעקבות רבותינו הקדושים הקדמונים, ומעט אשר אמצא בהם יתד לתלות עליו טוב לי עוללות הקדמונים מהמון דברי האחרונים.

והנה הרמ"א בסי' קע"ח ס"ט כתב וי"א דבזמן הזה שיש חר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישי' שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אעפ"י שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה שגורם לבטל דברי חר"ג וה"ה בכ"מ שלא יוכל לגרש בלי דעת אשה. וי"א דכופין אותו ומשמש עמה אעפ"י שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפילו אמרה בעצמה טמאה אני לך וחזרה בה ונתנה אמתלא לדברי' הראשונים. אבל יש חולקין וס"ל דאפילו בזה"ז נאמן. והנה מקור הדברים הוא בתוס' ישנים מנדרים דף צ' שכתבו ומיהו נראה דאף למשנה אחרונה אם אומרת אשתו טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דהיא שויא אנפשי' חד"א ואפילו תחזור בה האשה ותאמר באונס הי' וי"א דמשמתינא לי' על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת ר"ג עכ"ל. ובאמת שהדברים תמוהים דמה יעשה אם נפשו מאמין לדברי' ובאמת נפשו חותה אולי נטמאה ונאסרה לו ופשיטא דכל כה"ג לא תקן רגמ"ה. אמנם נלפענ"ד דבר חדש. דהנה ענין שויא אנפשא חד"א נחלקו הפוסקים אם הוא מתורת נדר או מתורת נאמנות שהאדם נאמן על עצמו ועיין במהרי"ט בשניות חא"ה סי' א' ובשו"ת מ"ץ סי' ס"ה ובשו"ת מהר"י באסאן סי' ה' וכבר הארכתי בזה הרבה בכמה תשובות ואכ"מ.

והנה לפענ"ד נראה דאף אם נימא דהוא מתורת נדר לא חל הנדר וחילי דילי דהנה אמרו בתענית דף יב. יחיד שקיבל עליו שני וחמישי של כל השנה כלה ואירעו בם יו"ט הכתובים במג"ת אם נדרו קודם לגזירתינו יבטל נדרו את גזירתינו ואם גזירתינו קודמת לנדרו תבטל גזירתינו את נדרו. והפוסקים הקשו ע"ז מהא דאמרו נדרים חלים על דבר מצוה. והנה תירוצים רבים נאמרו בזה הובא ביתה יוסף באו"ח סי' תי"ח וסי' תק"ע וביו"ד סי' רט"ו והרמב"ן תירץ שם דהא דנדרים חלים על דבר מצוה היינו באומר לשון נדר גמור. אבל בפ"ק דתענית הנ"ל מיירי מקבלת תענית בעלמא וכן קבע הש"ע ביו"ד סי' רט"ו ס"ג להלכה ועיין שם בט"ז וש"ך. ובחיבורי כת"י שאני עוסק כעת לסדר וד' יזכני להוציא לאורה הארכתי הרבה בזה ולפי"ז ל"מ אם נימא דשויא אנפשא חד"א הוא רק מטעם הודאת בע"ד דלא מועיל נגד תקנת רגמ"ה אלא אף אם נימא דהוא מתורת נדר כיון שעכ"פ בלשון נדר לא אמר רק בתורת קבלה בעלמא שוב לא יוכל לחול על תקנת רגמ"ה הקודמת לקבלתו בודאי ואין לומר דכיון דתקנת רגמ"ה אינו רק מדרבנן חל הנדר עליו. ז"א דמלבד בחרגמ"ה כיון דיש כאן חרם חמור מאוד ויש לו כח לדחות שבועה דאורייתא כמ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ח. ואף אם נימא דאינו דאורייתא ממש עכ"פ הוא מדברי הקבלה מהנביאי' כמ"ש הרמב"ן במיוחסת במשפטי החרם. ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חאה"ע סי' ע"ז ומהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו שהאריך הרבה בזה ועכ"פ זה ודאי דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכמבואר בסי' רט"ו שם דעל דרבנן יותר אינו חל. וכיון שאינו נדר ממש לא יוכל לבטל חרגמ"ה דקדים עליו לקבלתו. וכל שמדין תורה אינה נאמנת למשנה אחרונה. דחז"ל אמרו דמשום חשש שמא ענ"ב לא מהימנא שוב מדינא מותרת לבעל ואין לו כח לאסור עצמו עלי' ושפיר מנדין אותו. וגם בנדר ממש עד"מ מבואר ביו"ד סי' רט"ו ס"א שמלקין על שנדר לבטל המצוה. ואף לדעה השניי' דאין בנדר שוא מלקות מ"מ מכין אותו מ"מ ועש"ך שם וא"כ כאן שעבר על חרגמ"ה שפיר מנדין אותו. ובלא"ה נלפענ"ד כיון דחרם יש לו דין נדר דהוא איסור חפצא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט ס"ק ט"ז וכ"כ המל"מ פ"א מנדרים והשיג על התשב"ץ ואף שאני בחיבורי שם ישבתי קושייתם דמה דאמרו בנדרים דף ב' תני חרמים דמתסר חפצא היינו בחרמי גבוה להקדש בדה"ב וכמ"ש הר"ן שם משא"כ חרם שנותנין על ענין שלא יעשה זאת וכמו חרגמ"ה וכדומה זה מקרי איסור גברא מ"מ כיון שדעת הש"ך והמל"מ דכל חרמים הוה איסור חפצא. וגם נראה דחרגמ"ה שלא לגרש בע"כ הוה כעין איסור חפצא. דכיון דהבעל משועבד כל שעשו חרגמ"ה שלא לגרש שוב א"י להפקיע שיעבודו שמוטל עלי' לאשה שנשא א"כ שוב אין הנדר חל לבטל החדר"ג דהא אין נדר חל על נדר אף לקיים ועיין בנדרים דף י"ח מכ"ש לבטל הנדר הקדום. וה"ה החרם דהוה איסור חפצא וז"ב לפענ"ד. ונתברר בזה מה שכל אחרונים עמדו בזה ולמה יתחייב נדוי ולפימ"ש א"ש בטעמו. ובזה נלפענ"ד דבאומר שראה שזינתה ל"ש חרגמ"ה. וכבר רצה הנו"ב מהד"ב ס' י"ב חלק אה"ע לומר כן מטעמים שכתב שם ולפימ"ש יש לומר דבאמת אם שוי' אנפשא חד"א הוא מתורת נדר אפשר לומר דחל עליו חרגמ"ה. ורק דלא הי' קבלה ממש בלשון נדר רק קבלה בעלמא וכמ"ש. ולפי"ז זה דוקא באם היא אומרת לו או ע"א, דאם לא הי' רוצה להאמין הי' מותר בה. וא"כ רק ע"י שמאמין הוא גורם לבטל חרגמ"ה והרי חרגמ"ה קודם לקבלתו ואינו מועיל קבלתו אבל כל שצווח שראה אם אנן ידענו שכדבריו כן הוא ליכא כאן תקנת רגמ"ה ורגמ"ה לא אמר לבטל דין תורה ח"ו שאשה שזינתה תהי' מותרת לבעלה ח"ו ורק שאנן לא מאמינים לו. אבל כל שהוא אומר כן א"כ הוא טוען שיודע בוודאי שאין כאן חרגמ"ה אנן מאי איכפת לן בזה ממ"נ אם שקר טוען יחול עליו חרגמ"ה אף שלא ננדה אותו ואם אמת טוען תע"ב שמגרש רשעה מביתו והפה שאסר דהיינו רגמ"ה הוא בעצמו מתיר בכה"ג ובפרט שבזה שעינו ראה אנן סהדי דקיבל על עצמו בלב שלם ודעתו לאסור עצמו בנדר גמור ובודאי חל אף נגד חרגמ"ה. ואם שקר טוען אין לנו לדון בזה דהא שויא אנפשי' חד"א והוה נדר והנדר ודאי והחרם ספק דילמא אין כאן חרם כלל ואיך נעשה מעשה לנדותו או שנאסר לו לגרשה הא הוא צווח דקים לי' שאין כאן חרגמ"ה. ובשלמא ע"י ע"א או שהאשה אומרת לו טמאה אני לך ג"כ מצד הדין א"צ להאמין א"כ מנדין אותו שהוא גורם ע"י האמנתו לבטל חרגמ"ה ולו ג"כ ספק כמו לדידן וא"כ החר"ג כבר חל עליו וספק אם נפקע ואינו רשאי להאמין. אבל כשהוא טוען שראה בעצמו אנן מה איכפת לן. ובזה יש ליישב קושיות הב"ש סי' קע"ח ס"ק ט' דלדעת הפוסקים דאינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד למה משמתין אותו הא אין כאן עקירת תקנת רגמ"ה ולפימ"ש א"ש דכיון דהוא אומר שמאמין א"כ שויא אנפשא חד"א והוא מתורת נדר. וא"כ אף שנכפהו לשמש עמה עכ"פ עבר על נדרו ומהראוי להלקותו מ"מ עכ"פ וכיון שהוא עומד וצווח שכדין נדר א"כ לגבי נפשי' מהימן ועכ"פ רצה לעקור תקנת רגמ"ה אף שאנו אין מניחין אותו. אבל עכ"פ כל שספק שצריך להלקותו שפיר מנדין אותו וז"ב. ועכ"פ יהי' איך שיהי' נראה ברור דבאומר שראה שזינתה שיהי' נאמן ול"ש חרגמ"ה וכמ"ש כל האחרונים וגם הרב ביש"ש פ"ב מיבמות סי' ח"י כמעט שהסכים לזה ע"ש. אמנם בלא"ה נראה לפיענ"ד לנ"ד אין כאן חרם ושמתא עפ"י מה שמצאתי ברמב"ן על הלכות נדרים הנספח לספרי הרי"ף במשנה דטמאה אני לך כתבו שם הריטב"א והנימוקי יוסף דאי קים לי' להבעל בגוה דחשודה היא אין כאן לא חרם ולא שמתא ובודאי יש לו לחוש ולמדו מהך דסמיא דא"ל שמואל אי קים לי' בגוה זיל אפקה וה"ה בזה כל דקים לי' בגוה דחשודה יש לו לחוש. ראה זה חדש יוצא מפי זקנים הריטב"א והנמוק"י ולא שזפת' עין הב"י והאחרונים. ולפי"ז כאן דקים לי' בגוה דחשודה עכ"פ דהרי אומר שראה על הדרך הרבה פריצות עם אותו הנחשד. א"כ פשיטא דאין כאן מקום לחרגמ"ה דכל שלבו דוה עליו ומרה לו פן נכשל באיסור ערוה פשיטא דאין מקום לחרגמ"ה ונאמן להוציאה אמנם אם זה מקרי ראה שזינתה כיון שלא ראה בעיניו דבר ערוה רק ששמע שאמרה לאט כי כואב לי. והנה מעל"ת האריך הרבה כיון דסגי שיראה כדרך המנאפים והביא דברי הרמב"ם ודברי רבינו יהונתן בשיטה מקובצת מ"ש בטעם הדבר. ובאמת עם כל אריכות דבריו אם נסכים לכל פלפולו מה שיש לבנות ולסתור בכל הפלפול מ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה עי"ז ויאסר אשה לבעלה. ובאמת שכל הפוסקים דחו דברי הבה"ג דס"ל דאף דלד"נ סגי בשיראה כדרך המנאפים מ"מ ליאסר אשה לבעלה בעי שיראו כמכחול בשפופרת בודאי קשה הדבר לומר דזה מקרי כמכחול בשפופרת ואין די בכל דברי מעל"ת ליאסר אשה לבעלה בשביל זה אך לפענ"ד נראה דבר חדש. דהנה גוף דברי הבה"ג תמוהין כמ"ש הרא"ש בפ"ב דיבמות דהשתא בד"נ דכתיב והצילו העדה ואפ"ה סגי כשיראו כדרך המנאפים מכ"ש ליאסר אשה על בעלה. ובאמת שכל הפוסקים דחו דברי הבה"ג ועיין בסי' קע"ח ומצאתי בשו"ת מיימוני השייכים להלכות נשי' סי' כ"ה שכתב להיפך דבד"נ בעי שיראו כדרך המנאפים אבל ליאסר אשה על בעלה סגי בעדי כיעור ע"ש. אמנם נראה ביאור דברי בה"ג דבאמת ענין ראיי' כדרך המנאפים הוא רק חזקה שחזקת צורה זו שהערה בה וכמ"ש הרמב"ם ולפי"ז נלפענ"ד דבר חדש. דהנה מצאתי בשו"ת תה"ד סי' שמ"ט שכתב בטעם הדבר דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דאיכא חזקת ממון אף דחזקה ורובא רובא עדיף מ"מ כיון דשאני חזקת ממון דאית ביה טעמא דהמוציא מחברו עליו הראיה ורובא ל"מ ראיה ע"ש. ואני אמרתי דיש לו תנא גדול דמסייע לו הרמב"ן הובא ברשב"א בס' תורת הבית הארוך בית ראשון שער ראשון בהא דכתבו הגאונים דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה היכא דאיתא קמן. כתב הוא דהטעם משום דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחיי' בחזקת איסור קיימא עד שיוודע לך במה שנחטה. ומן הדין הוא שלא תצא מחזקתה אלא בידיעה ודאית ולא שנסמוך על הרוב. ודי אם נסמוך בכך היכא דליתא קמן משום דבהמה לא איתרעי ע"ש. הנה האיר עינינו הרמב"ן ז"ל דבכ"מ דבעי' ידיעה ודאית אף רוב לא מועיל. ולפי"ז מכ"ש היכא דאמרו דהמוציא מע"ה בעי' ראיי' ודאית ולא סגי ברובו והארכתי בזה הרבה בתשובה ואכ"מ. ולפי"ז נלפענ"ד דזה סברת הבה"ג. דהנה בד"נ אזלינן בתר רוב וכדאמרו בסנהדרין דף ס"ט. ולפי"ז גם עפ"י חזקה שבוודאי הערה בה אזלינן בתרה וקטלינן לה. אבל להוציא אשה זו מחזקת בעלה שתיאסר עליו א"כ הוה כמו הוצאה מחבירו ומה נ"מ במוציא ממון או חפץ מתחת יד אדם בחזקת שהוא שלו. או שמוציא אשה שהוא שלו שקדשה ומותרת לו ואנן אסרינן עליו שהיא מוכרח לגרשה או עכ"פ שאסרי' לה עליו בתשמיש אנו מוציאין דבר מחזקתו. וגדולה מזו מבואר בשו"ת מהרי"ט בשניות חלק אהע"ז סי' כ"ח דאין אומרים מגו לכוף לחלוץ דהוה כמו מיגו להוציא. וכתב הכנה"ג בחו"מ סי' פ"ב אות ל"א בכללי מיגו להלכה בשמו ועיין תומים שמפקפק ע"ז. אבל זה לענין לחלוץ שזה לא מקרי מוציא גמור. אבל להוציא אשה מבעלה לפע"ד הדבר ברור דזה מקרי מוציא גמור ובעי' ראי' ורוב ל"מ ראיה מכ"ש חזקה זו שראה כדרך המנאפים דאף אם נחשבהו כרוב והוי עכ"פ רוב ל"מ ראיה וא"י להוציא מת"י כנלפענ"ד. ובזה נלפענ"ד דבר חדש דלבועל בודאי אסורה משיראו כדרך המנאפים. ואף דאמרו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וכאן לבעלה לא אסורה נלפע"ד בכה"ג דבאמת קטלינן ליה עפי"ז כשהתרו בו ומחזיקין שבודאי זינתה. רק דליאסר על בעלה בעינן ידיעה ברורה דל"מ רוב. אבל לבועל דסגי ברוב פשיטא דאסורה. ועיין מל"מ פ"ב מסוטה ובב"ש סי' י"א ס"ק ג' שהאריכו בכיוצא בזה. ולפענ"ד בכה"ג ודאי הדבר ברור דנאסרה לבועל אף דלא נאסרה לבעל. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' י"א שהקש' בנו בהג"ה דלשיטת הבה"ג היאך אמרו מיגו דיכלו לומר לאסרה על בעלה באנו. והא מסתמא לא העידו על כמכחול בשפופרת. וא"כ א"א שבאו לאסרה על בעלה ולפימ"ש א"ש דבאמת מדברי הב"ש סי' י"א ס"ק ג' נלמד דאמרי' להיפך כשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל. וכמדומה שבדגול מרבבה משיג עליו בזה. אבל עכ"פ לפי דברי הב"ש לפמ"ש דלבועל בודאי נאסרה א"כ שוב גם לבעלה יש לומר כשם שנאסרה לבועל כך אסורה לבעל. וצ"ל דהבה"ג מיירי בזינתה מעכו"ם וכדומה באופן דלא נאסרה לבועל. ולפי"ז במקום דנאסרה על בועל גם לבעלה נאסרה. וא"כ שפיר יכלו לומר לאסרה על בעלה באנו וז"ב. עכ"פ דברי הבה"ג נכונים. ולפי"ז זה דוקא היכא שבאנו לאסרה על הבעל בזה צריך שיעידו כמכחול בשפופרת דא"א להוציא מבעלה רק בראיה ברורה. אבל אם הבעל רוצה להאמין לעדי' או שאומר שראה בעצמו שזינתה א"כ פשיטא דאם רוצה לגרשה דיכול לגרשה. דהא באמת לבו נוקפו דהא עפ"י רוב בוודאי זינתה שחזקת צורה זו שנבעלה בודאי א"כ פשיטא דנאסרה עליו וכמ"ש הרא"ש דהשתא בד"נ דכתיב והצילו העדה אזלינן בתר רוב מכ"ש בזה. ולפי"ז נלפענ"ד גם בנ"ד אם לא מקרי משיראו כדרך המנאפים מ"מ אם רוצה לגרשה בודאי יכול לגרשה ול"ש משום חרגמ"ה דפשיטא דחרגמ"ה לא תיקן רק בנשים כשרות משום שלא יתעללו פרוצים בנשותיהם ויגרשו בע"כ חנם על לא דבר. אבל כל כה"ג שהם עכ"פ בספק זנות לא תיקן הגאון כמ"ש הרשב"א הובא בב"י אהע"ז סי' י"א ומכ"ש בכה"ג דנ"ד דבאו הדברים ברוב ענין ומעשה מכוער דפשיטא דצריך לחוש לנפשו ולהוציא רשעה מתוך ביתו. וכבר בררתי דבכה"ג נאמן הבעל לומר שזינתה וה"ה בזה. ומחויב מצד הדין לחוש לנפשו וכי קרובים הדברים שהיה שם זנות, וכפי שהאריך מעלתו בטעמים נכונים. ובפרט שכפי דברי הבעל האשה הודית אליו וגם הנחשד. ול"ש ענ"ב דיש רגלים לדבר וכמ"ש מעלתו באורך והדברים עתיקים. והארכתי בזה הרבה בכמה תשובות ואין כאן צורך. ועיין ביש"ש פ"ב מיבמות שם מעשה נפלא שהעיד אחד בא לפניו וא"ל אשתי זינתה עלי והשיב לו שלא יחוש שענ"ב. והשיב לו אני מאמין שעשתה דבר מכוער וא"ל שא"כ אסורה עליו. אח"כ חזר וביקש שיחזירה לו ולא רצה כי לא נתן אמתלא. והרבה חכמים חלקו עליו ואמרו אפילו שהודת אין כאן בית מיחוש. והוא לא רצה להתיר וזה האיש לא שמע לו ולקח אשתו בחזקה לביתו. ולא הי' ד' שבועות עד שנעשה נס ונתגלה קלונם ומצאו הנואף עמה במטה דרך נס וסיבה והודו שניהם בבושה. וסיים הרש"ל שע"כ הוא אוסר נגד דעת הקדמונים היכא שמאמין לה. וכ"ש היכא שיראה שראוי להוציאה ממנו ע"ש. והנה העתקתי דברי' בקצרה כי ממנו נקח מוסר שלא לתקע עצמו לדבר הלכה להתיר בדבר שפתים כי נכרים הדברים לעין שמש שהי' כאן מעשה מכוער ודבר זר. ובאמת שגוף הדבר זר מאוד שאיש ואשה ואיש אחר ילכו לשכב בעלי' זה אצל זה בלי הפסק. וגם הבעל הוא ע"ה שוטה וקל שהניח כזאת ובפרט כי הי' בבית אביו ואמו ואיך לא הרגיש. וקורא אני ע"ז מקרא מלא הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו מכ"ש באשה עם איש זר שישכבו שניהם בעליי' ובלי הפסק מחיצה. ובפרט כי ראה מעשה פריצותא ומעשה חדודין גם על הדרך עתה נעתק עצמינו על מה שחזר בו הבעל במקצת הדברים כפי המבואר בהגב"ע ורואה אני שמעלתו טרח ויגע והעתיק כל קוץ וקוץ. אולי נוכל למצוא עזר ותרופה. ואני משבחו בדבר הזה כי עשה כתורה. ואני אומר עליו כדרך שאמרו בש"ס שאני ר"י דאפילו ספיקא דגברי גריס אמנם בגוף הדין אם מועיל חזרתו ראיתי למעל"ת שכתב בפשיטות דא"מ חזרתו. והביא משו"ת צמח צדק סי' צ' דל"מ כל שאמר אף בפני אחד מכ"ש בפני שנים והאריך מעל"ת שהוחזק כפרן הבעל. והנה שו"ת צמח צדק אינו ת"י אבל בגוף הדין לכאורה הדבר מבואר דיכול לחזור בו כיון דהודאתו הראשונה הי' בפני הרב דק"ק רעדים והשו"ב ואין שם ב"ד אחר קבוע ולפי"ז הא מבואר בחו"מ סי' גימ"ל ס"ב דבפחות מג' הודאה שמודה בפניהם כמי שמודה חוץ לב"ד ויכולין להחליף טענותיהם שטענו בפניהם והכופר בפניהם ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן ועיין בסמ"ע שם דאף בשנים מומחין ג"כ הדין כן. והש"ך חולק דבמומחין מקרי הודאה אבל באינו מומחין בודאי יכול לחזור. ובזה"ז דליכא מומחין א"כ שוב יכול לחזור בו. ועיין כנה"ג שם בהגהת הטור אות י"א הביא בשם הרא"ם ח"א סי' י"ד דאף בקבלו עליהם אי מהני ע"ש ועיין בשער המשפט מ"ש בזה. ומעל"ת לא הרגיש כלל בזה שזה יסוד גדול אמנם נראה לפענ"ד דהדבר תלוי במ"ש למעלה מחלוקת הפוסקים אי שויא אנפשי' חד"א הוא מטעם נדר או מתורת הודאת בע"ד דאם הוא מתורת הודאת בע"ד יוכל לחזור בו כל שלא הודה בפני בית דין אבל אם הוא מתורת נדר א"י לחזור בו.

והנה לברר הדברים כבר הארכתי בתשובה בזה ולא נפניתי כעת להעתיקה אך לפענ"ד נראה דבעל לגבי אשה בזה"ז דאיכא חרגמ"ה שא"י להפקיע שיעבודה ומכ"ש להיפך אשה לגבי בעלה בודאי ל"ש הודאת בע"ד דיהיה מתורת הודאת בע"ד דהא אמרו בקידושין דף ס"ה דכל דחב לאחריני לא מועיל הודאת בע"ד וה"ה בזה. ועיין קצה"ח סי' צ"ט ס"ק ב' שלמד מזה גם בד"מ כל שחב לאחרים לא מועיל הודאתו וזכורני שהארכתי הרבה בזה במקום אחר ולא ידעתי אי' מקומו ולפי"ז אני אומר אף אם נימא דבד"מ מועיל הודאתו אף שחב לאחרינ' היינו שעכ"פ הודאתו הוא ענין נפרד ויכול להיות שלא חב לאחריני. אבל כאן בבעל שאומר שזינתה אשתו או להיפך שהיא אמרה טמאה אני לך הודאה זו הוה חב לבעל או לה שמוציא' בלי כתובה ובע"כ בזה פשיטא דל"מ כל שחב לאחריני מתורת בע"ד רק מתורת נדר וא"כ לפי"ז שוב לא יוכל לחזור בו, ולפימ"ש הקצה"ח סי' ל"ד דשויא אנפשא חד"א היא מדין נאמנות דהאמינה התורה לע"א וא"כ האדם ג"כ נאמן לגבי עצמו וע"ש א"כ גם כאן שייך זאת. אלא שגם בע"א כשר לא נתברר אם לא יוכל לחזור כל שלא אמר בפני ב"ד בכ"מ שא"צ הגדה בב"ד והדברים עתיקים. ועכ"פ אם נימא מתורת נדר בודאי א"ש ועכ"פ יהיה איך שיהי' הדברים ברורים דל"מ כאן חזרה כל דשויא אנפשיה חד"א אף שלא הודה בפני ב"ד וכמ"ש הש"ך. והנה מ"ש מעלתו דבלא"ה א"י לחזור אחר שכבר נגמר הדין משלשה רבנים ואסרו האשה שוב א"י לחזור ולומר מבודה הייתי והביא דברי הר"ן בתשובה סי' ל"ד. והנה לכאורה לפימ"ש אין ענינו לכאן כלל כי שם קאי הר"ן לענין עדות שפיר כתב דא"י לחזור אבל כאן הוא מכח שויא אנפשי' חד"א ומה ענינו לעדות. אמנם נראה דכוונתו דל"מ אם נאמן מתורת הודאת בע"ד והוה מתורת עד פסול לגבי עצמו כמ"ש הקצה"ח סי' ל"ד. ואף אם נימא כמ"ש המהריב"ל דעכ"פ הוה בתורת הודאת בע"ד דהוה כק' עדים דא"י לחזור כל שכבר נגמר הדין אלא אף אם נימא דהוא מתורת נדר הא כל שכבר נדר א"י לחזור בו. והנה מעל"ת הביא דברי הש"ס בסנהדרין דף מ"ד דאמרי כי הדרי סהדי מאי הוה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ל"צ דיהבי טעמא למלתא וע"ז האריך מע"ל דמה קושיא הא באמת א"י לחזור וכדאמרו להחזירו א"א שכבר נגזר הגזירה והאריך בכוונת רש"י. והנה בראשית ההשקפה רציתי לפרש דלפי מה שנראה מהתוספתא פ"ו דסנהדרין דאמרו אם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים אם משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים. ומשמע מדברי התוספתא דכל שצריך דו"ח בודאי עד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לחזור ולהגיד. ועיין בשו"ת הר"ן סי' ל"ד ובסימן מ"ד והדברים סותרים זא"ז. והמתבאר מדבריו דעכ"פ בדבר שצריך דו"ח בודאי יכולין לחזור ולהגיד כל זמן שלא נחקרה עדותן ובדברי התוספתא בעצמה משמע דעד שיגמור הדין מקרי לא נחקרה עדותן שכן מסיים שם לעולם אינם נעשים זוממין עד שיגמור הדין והמ"א בהגהותיו על התוספתא הקשה דלעיל אמר משנחקרה עדותן א"י לחזור בהן. ולפענ"ד לק"מ דהתוספתא קרי לגמר הדין נחקרה עדותן דעד גמר דין חוקרין בעדותן. ולפי זה שפיר מקשה הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דבמ"ש להחזירו א"א שכבר נגזר הגזירה משמע בשביל דנגזר הדין הוא דא"י להחזירו וע"ז מקשה דהעדים א"י לחזור כל שהגיד וכמ"ש רש"י דאם לא יגיד כתוב אהגדה קמייתא קפיד קרא וע"ז משני דל"צ דיהבי טעמא וראיתי שגם מעלתו רצה לפרש כן, אלא שעמדה לפניו כחומה דבכמה מקומות מבואר בש"ס דכל שהגידו א"י לחזור ולומר מבודין היינו ובאמת אף שהדבר נראה כן הרי התוספתא מפורש כן ואף שהר"ן בסי' ל"ד כתב דהלשון נחקרה לאו בדוקא הא כתב בעצמו דוקא דבר שא"צ דו"ח אבל בדבר שצריך דו"ח הלשון משנחקרה בדוקא. וא"כ י"ל דבד"מ דבטל הלשון דו"ח שפיר אמרו בכתובות דף י"ח כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והיינו דהא א"צ דו"ח. והטוש"ע חו"מ סי' כ"ט ג"כ א"ש דהא לדידן ד"מ א"צ דו"ח אבל בדבר שצריך דו"ח מצי לחזור עד שיחקרה עדותן כל דיהבי טעמא למלתא ועיין בש"ש שמעתא וא"ו פי"ג פי"ד וא"ש. וכאשר השקפתי בו מצאתי בסנהדרין דף ל"ב ע"ב ד"ה היכי שכתבו התוס' להקשות במאי חסמינן להו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכתבו דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד יכולין לומר מבודין אנו כדתניא בתוספתא. אברא דשם בד"מ דפותחין לזכות וחובה ובד"מ לא בעי דו"ח. אך ז"א דהא במשנה שם מבואר דגם בד"מ צריך דו"ח ובש"ס מוקי לה דקאי בד"ת דמה"ת גם ד"מ צריך דו"ח ולכל אקומתות שם המשנה באותן ד"מ דצריך דו"ח וא"כ א"ש דברי התוס'. ועכ"פ מבואר מהתוס' בהדיא דעד שלא נחקרה עדותן יכולין לחזור ולהעיד ולומר מבודין היינו. ועיין בסנהדרין דף מ"א ע"ב ד"ה שזה שהקשה שם דמהיכא מוכח דאזלי' בתר רובא בד"נ דרובא דאנשי טעי בעיבורא דירחי דילמא שאני הכא דכיוונו ליום אחד וכתבו דאם איתא דלא אזלינן בתר רובא הו"ל כחוזר ומגיד במה דקאמרו אח"כ דהרי כבר הוכחש מידי דהוה אאחד דאומר בשלשה ואחד אומר בחמשה. ואפילו כיוונו ליום אחד עדותן בטלה ולא אמרי' דטעי בתרי עיבורא חד מנייהו עיי"ש. וקשה לי טובא כיון דבד"נ בודאי צריך דו"ח וא"כ כל שלא גמרו עדותן ולא נחקרה עיבורין עדיין לגמרי היום והשעה עדיין יכולין לחזור בהם ולמה מקרי הכחשה ולא יהיה יכולין לחזור ולהגיד. והוא לכאורה תמי' גדולה על התוספות. ואולי כיון דהוה בדו"ח גופא שהיום והשעה והחדש הוא מהחקירות וכל שהכחישו עצמם בזה ל"מ דדוקא בגוף העדות יכולין לחזור ולומר מבודין היינו אבל שיעידו על עדות ויוכחשו בהחקירות שזה היא עיקר העדות שפיר מקרי חוזר ומגיד ול"מ עדותן וז"ב לפענ"ד. ועיין סנהדרין דף ס"ה ע"ב ד"ה יצאו עדים זוממין שהקשו דהא בעדים זוממין לא משכחת קרבן דאפילו בשוגג מקטלי דלא בעי התראה וי"ל דמשכחת לה שהוזמו קודם גמר דין דאין נהרגין עד שיוגמר הדין א"נ כגון שחזרו מעצמם ואמרו מבודין אנחנו ודברי התוס' צ"ב בתירוצם השני דבמאי מיירי אם לאחר גמר דין פשיטא דא"י לחזור בהם ולומר מבודין אליבא דכ"ע ואם קודם גמ"ד היינו תירוצם הראשון ואולי כתבו שני תירוצים בחדא גווני דהיינו או שהוזמו קודם גמ"ד או שהודו בעצמם שהן משקרים. ועכ"פ מבואר מדבריהם דאף שכבר הגידו יכלו לחזור ולהעיד כל שלא נחקרה עדותן וכפי הנראה ס"ל דעד גמ"ד מקרי לא נחקרה עדותן וכדבר האמור בתוספתא דאין נעשין זוממין עד שיגמר הדין. אברא דעדין צ"ב דכל שיוכלו לומר מבודין היינו ל"ש קרבן דלאו הגדה עדיין. וצ"ל דבאמת הם כבר הגידו אף דיוכלו לומר מבודין היינו אבל ע"ז גופא נענשו וחייבין בקרבן על שהעידו שקר. אמנם עדיין קשה לפי מה דאמרו במכות דף ג' באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ועיי"ש ברש"י ותוס' ובמהרש"א ותמצא דבכה"ג ל"ש עד זומם כלל וא"כ היכא ס"ד לומר דיצאו עדים זוממין מיירי באומרין מבודין היינו דא"כ ל"מ הזמה כל שאינו עפ"י עדים רק שהם עצמם אומרי' שמבודים היו ולומר דמיירי התוס' שאח"כ הוזמו זה בודאי אינו דא"כ הוא תירוץ הראשון שהוזמו קודם גמר דין דאם נגמר הדין בודאי נהרגין דלאו כל כמינהו לחזור. ובגוף כוונת הש"ס במכות רציתי לפרש דהכוונה שבאמת הי' לאחר גמ"ד ואמר עדות שקר העדתי ואח"כ הוזם ורבא לשיטתו דס"ל דהכחשה תחלת הזמה הוא וע"ז פריך דכיון דלאו כל כמיני' לחזור ולהגיד שוב ל"מ הכחשה כלל ובזה יש ליישב דברי התוס' שם ואכ"מ להאריך. ועכ"פ פשטת הענין מורה דכל שיכול לומר מבודה הייתי ל"ש ענין עד זומם ול"ש למעט מקרבן וצע"ג דברי התו' ואולי דעכ"פ הודה ששקר העיד סד"א דיתחייב בקרבן:

ובגוף קושית התוס' בסנהדרין הנ"ל דלמה לי' ראי' למעט מקרבן ת"ל דאינו שייך שוגג לפע"ד ברור הדבר דלזה כוון רבינו הגדול הרמב"ם פ"כ מעדות שכתב אין לעדות זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה לפיכך א"צ התראה והדברי' תמוהי' ולפענ"ד נראה דהנה במ"ש התוס' דל"ש שגגה בעדים זוממין משום דל"צ התראה ביאר המהרש"א דהיינו לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומה"ט חבר א"צ התראה לדעת ריבר"י ומעתה נלפענ"ד הדבר ברור דהרי הרמב"ם פ"א מא"ב ה"ג כ' דאין ממיתין ולא מלקין עד שתהי' שם התראה שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ותמה הה"מ דאדרבא זו טענה שלא יהי' צריך התראה אם הי' ת"ח ורבינו כתב בהיפך וכתב דהלשון שוה אבל הכוונה מתחלפת. דבש"ס הכוונה שוגג ומזיד בידיעת העונש והרמב"ם כוון שיהי' נודע לו כוונת המעשה אם הי' בשלימות כוונה ומחשבה ע"ש. ולפי"ז הן הן דברי רבינו דלכך ל"ש בעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה והיינו דהאיך שייך לומר אם הי' בכוונה מכוונת דהא הם אינם עושים מעשה כלל וע"כ הי' בכוונה מכוונת להעיד שקר ולכך ל"ש התראה וז"ש יצא עדים זוממין ולכך ל"ש בהן שוגג ולכך באמת א"צ התראה דלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וכפירוש הרמב"ם. והא דתירצו בכתובות דף ל"ג טעמים אחרים הוא לענין שלא נימא שהיו שוגגים בידיעת העונש אבל הרמב"ם לשיטתו דהוא רצה לפרש דלכך צריך התראה אף בחבר משום כוונת המעשה ולזה בעדים זוממין ל"ש זאת. ועיין תומים סי' ל"ח שכתב ג"כ דראשית דברי הרמב"ם הם מהש"ס הלז אבל לא ביאר הדברים ולפימ"ש א"ש ודו"ק. והנה אגב גררא נתבאר ענין נחמד ומועיל והדבר סתום וחתום אבל בנ"ד א"צ לזה דכל ששויא אנפשיה חד"א והב"ד אסרו עליו פשיטא דא"י לחזור בו דהא הוי כקבל עליו האיסור. והנה ראיתי כת"י ממש מה ששלח לי מעכ"ת מה שכתב לו הה"ג וכו' אבד"ק להתיר והנה לא אכחד קושט דברי אמת כי מאד יפלא בעיני לאשר אני מכיר אותו כי חכמה יש כאן זקנה יש כאן ואיך דחק עצמו דחק ע"ג דחק וגם זו לא עלתה בידו להתיר עי"ז באיסור ערוה החמור והנה באמת לולא כי אוהב אנכי לכל לומדי תורה ובפרט לחכמים מפורסמים הייתי מבאר ומאריך הרבה בדבריו אבל מפני עשה דכבוד תורה עת לחשות אבל לענין דינא חלילה לי לחלוק כבוד במקום שהדין הוא בודאי אינו כן אין חולקין כבוד לרב והנה דנתי אותו לכף זכות שעשה ע"ד שאמרו חז"ל שדוד ע"ה התפאר ידי מלוכלכת בדמים כדי לטהר אשה לבעלה אבל אני אומר כשם שמקבל שכר על הדרישה כך מקבל שכר על הפרישה להפריש אשה הארורה הזאת מבעלה שנכרין הדברים שהי' שם מעשה מכוער ועם כל הדוחקים שפירש בכוונת הבעל והאשה לא ידעתי מה יענה במה שנסתה שתי פעמים על פני הבעל אם ישן הוא והרי אמרה להנחשד לאט כי כואב לי וזה הלך לשכב על צדה ומי ראה או שמע כזאת ולא יחם לבבו לאמר אש בנעורת ואינו שורף. ואם אמנם מודה אני כי ליאסר אשה על בעלה א"א בדברים כאלו. אבל זה כשאין הבעל רוצה לגרש אבל כל שרצה לגרש וכבר האמין לדברים אף שאח"כ חזר בו לאו כל כמיני' לחזור בו וכבר שויא אנפשי' חד"א. וגם הרי חזר אח"כ מדבריו הראשונים במקצת וא"כ רואין אנו שיש דברים בגו. וע"כ אני אומר מי שמשתדל להפריש האשה הרשעה הזאת מבעלה ולתת לה גט פטורין כדת תע"ב. ואין כאן פגיעה בחרגמ"ה כי רגמ"ה לא תקן בכה"ג שהדברים מוכחים שהיה כאן פרצה גדולה וכבר הודו הנחשד והאשה לפי דברי הבעל ואף שהם מכחישים כעת עכ"פ הבעל נאמן בזה לשויא אנפשי' חד"א. ומה שחוזר בו אח"כ הוא מפני היראה וכדומה ולמה לנו להכניס אם ראשנו לקרב את המרוחקים בזרוע. דרך כלל אני אומר שיפה עשה מעכ"ת וכל החולק בזה אינו אלא מן מהמתמיהין וכגון זה לא אמרו כחא דהיתרא עדיף כי לא בכח יגבר איש לחלוק על דבר אמת בדבר שפתים ובפרט שכבר אסרו הרבה גדולי חכמי הזמן. וע"כ לא ירפו ידיו מפני המלעיגים ויחזק לבו ויהיה לאיש חיל לעשות גדר לתורה כי בעוה"ר הפרוץ מרובה על העומד ולמען יוסרו הנשים ולא יעשו כמעשה אשה זונה שלטת והשומע תבא עליו ברכת טוב:

והנה מדי דברי בסוגיא דטמאה אני לך ארשום מה שהשבתי לפום ריהטא מה ששאל הרב החריף המופלג מוהר"ר אורי וואלף נ"י בהא דלמשנה אחרונה תקנו דבאומר טמאה אני לך אינה נאמנת משום דשמא עיני' נ"ב. והקשה דלפי מה שכתבו התוס' בכתובות דף ס"ג דהיכא דמפסדת כתובתה ל"ש ענ"ב ואם כן היה להם לתקן דתפסיד הכתובה ושוב תהיה נאמנת ותצא שלא בכתובה. והשבתי לפום ריהטא דאם נימא דנאמנת והרי היא נאנסת דמיירי באשת כהן שנאנסה דברצון אינה נאמנת וגם לית לה כתובה וע"כ באשת כהן באונס כדאמרו שם ולפי"ז אם נאמינה שוב יקשה למה נפסיד לה כתובה והא נסתחפה שדהו וא"ל דנאמין לה שזינתה אבל הי' ברצונה ופ"ד ושוב לא תהי' נאמנת דז"א דאיך נפסיד כתובה הא היא טוענת שנאנסה וממנ"פ אם לא חיישינן שעיני' נתנה באחר שוב נאמינה על כל הדברים וע"כ דנתן לה הכתובה ושוב שייך החשש דענ"ב ודו"ק כי כתבתי לפום רהיטא והפסיקני ענינים אחרים ולא עיינתי כראוי. והנה במ"ש למעלה דבד"נ יכולין העדים לחזור טרם שיגמור הדין צ"ע בדברי התוס' במכות דף ו' ד"ה לאסהודי שהקשו היכא נאמנים לומר לאסהודי קאתינא לבטל העדות הא הוי כחוזר ומגיד והרי שם בד"נ מיירי כמו שהתחילו בתחלה וצ"ל דקאי אח"כ לד"מ דבלא"ה בד"נ דשייך התראה ל"ש השאלה כמ"ש התוס' הכי ועיין במהרש"א ובמהר"ם כל דבטל דו"ח א"י לחזור. ודרך אגב ארשום במה שהקשו בתוס' שם דהאיך יהרג אדם מעולם דהא הקרובים יבואו ויאמרו לאסהודי קאתינין והקשה המהרש"א דהא כבר כתבו דבד"נ דשייך התראה נחזי אנן אי הקרוב והפסול התרו בו והוא תימא רבה דהתוס' יסתרו דבריהם בתוך כ"ד אך נראה דבאמת בלא"ה צריך ביאור דמה ראי' ממה דלא התרו ואטו צריכים כלם להתרות ואפילו שמע מפי עצמו סגי ובשמע מן השד. וכבר נתקשה בזה המהרש"א אמנם נראה דבאמת אף שלא התרו סגי כל ששמע ההתראה אף מפי שד אך זה בסתם אבל כאן דיתבטל העדות לפ"ז כל שלא התרו בם מה"ת לומר דיתבטל העדות ע"י זה ולא נימא דבאמת לא רצו להתכוין לשם עדות רק למחזי בלבד ותדע שהרי לא התרו בם ולפ"ז זה כשלא יאמרו שנתכוונו להעיד אבל כשיגידו דלהעיד יתכוונו בוודאי יבטלו עדות אף שלא התרו וז"ב לענ"ד והנה האשה הנ"ל ילדה ולד ויש להסתפק אם אותו הולד הוא ממזר ולכאורה הדבר מפורש בתוס' יבמות דף מ"ט ע"ב בד"ה סוטה ובמרדכי הובא בש"ע סי"ד סט"ז בהג"ה דאין הולד ממזר אף מדרבנן אבל אחר העיון זה אינו דשם דוקא על הולד שהולידה מבעלה בודאי ורק שדעת ר"ח שיהי' ממזר מדרבנן משום קנס ע"ז כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי טעמים דל"ש קנס בזה אבל כאן על אותו ולד הוא ספק אם הוא מהבעל או מהנואף בזה לפענ"ד אף דמה"ת תלינן שהוא מהבעל דרוב בעילות אחר הבעל כמ"ש סט"ז שם אבל מדרבנן חיישינן דשמא ממזר הוא דבזה שייך משום קנסא ול"ש דחיית התוס' והרא"ש ובלא"ה נראה דכאן שייך שמא הרגילתו דא"ל דתחוש להרגילו שלא יהיה ממזר דז"א דכאן בודאי תתרצה לתלות הולד בבעל דאל"כ יהי' ממזר דאורייתא ובלא"ה נראה דבאמת שיטת הב"ח דבאשת איש חיישינן ולא תלינן ברוב בעילות אחר הבעל כל שיצא קול מזנה בעיר ואף דהב"ש ס"ק ס"א השיג עליו דא"כ לא א"ש הך דכתנאי כ"כ האחרונים דלא זכר דברי התוס' בגיטין שם שפירשו דקאי לקלא דקודם נשואין ול"ק. וגם כ"כ בגליון הב"ש בד"א ליישב קושית הב"ש אמנם זה באמת דוקא שם ובאמת סברת הב"ח דחוקה דלמה באשת איש נחוש טפי דאטו לא ירננו בשביל שהיא אשת איש כ"א בדבר ברור ואטו מי שמרנן צריך לחוש שמא אינו אמת ויפסלו הבנים על זה אין דעתו של המרנן אבל כאן בודאי שייך סברת הב"ח דכל שהבעל בעצמו טוען שזינתה פשיטא דחיישינן טפי דמסתמא אין אדם מוציא קול שקר על אשתו בחנם ולא חשיד הבעל לקלקלה בחנם וז"ב לפענ"ד ואם היא נקיבה לכהונה בודאי מזהמין את הולד וע' סט"ו שם ובהרא"ש פ' החולץ סי' ל"ח וסי' נ"א נ"ד נ"ו וגם על הולדות שיולידו מהבעל אפשר דבכה"ג כ"ע מודים לר"ח דכאן ל"ש דחיית התוס' והרא"ש דל"ש קנס כל שנעשה סוטה ול"ש מרגלא לי' לפענ"ד כיון שהותרה עפ"י ב"ד ניהו דהוא בטעות אבל הם חושבין שבהיתר היא ושייך קנסא וגם בספק סוטה נלע"ד דבודאי שייך קנסא וכמ"ש תדר"י ריש ברכות דבספק איסור קשה יותר מאיסור ודאי דבזה מוצא היצר מקום לענות שאין כאן איסור וכ"כ הרמ"א באו"ח ס' תר"ג וה"ה כאן אמנם יש לעיין בזה עצמו אי ע"י הוראת ב"ד הוי הולד ממזר דשייך לומר דברשות ב"ד עשה וע' באהע"ז ס' ל"א ובסוף ס' י"ז ועט"ז וב"ש שם ובשו"ת נוב"י מהד"ב ובמ"א הארכתי בזה והנה במ"ש למעלה להקשות על תוס' סנהדרין דף מ"א דהא היא בדו"ח וכל שלא נגמר הענין יכולין לחזור מצאתי אחר זמן רב בתומים סי' כ"ט ס"ק א' ע"ש מ"ש בזה וגם בס"ק י"ג סי' למ"ד האריך בזה ואני תמה על התומים דמה שהאריך בדברי הרא"ש שם תמהני דלמה לא זכר דברי התוס' בב"ב דף קע"א ד"ה שאם דמשמע דלא ס"ל כרא"ש וגם מה שנסתפק שם אם יש לחלק בין כתיבה לאמירה בע"פ גם זה נפשט מדברי התוס' שם דאין חילוק גם מה שנסתפק שם אם הך דאמרינן דאחר רובא דירחא לא טעי אינשי הוא דבר ברור או דמספיקא לא אמרינין דטעו להרוג נפש אבל מ"מ מחמרינין ובדברי התוס' מבואר הדבר דהוי ודאי דאל"כ איך נוציא ממון מספק וצע"ג ומדי דברי בדברי הש"ס ב"ב הנ"ל צ"ע בפסקי מהרא"י סי' י"א שחידש דע"כ לא אמרינן דתלינן בטעות רק היכא שהטעות מבורר בתוך השטר אבל לא כשהטעות מבורר מבחוץ ע"ש וצ"ע שהיה לו להביא ראי' מדברי הש"ס הנ"ל דאמרו הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתו של שטר וכו' ול"מ לפירוש השני של הרשב"ם דהדבר מבואר ואף לפירוש הראשון שהחזיק הרשב"ם לעיקר שם הוה כמבואר הסתירה בהשטר דהכל יודעין שאין כותבין שטר ביוה"כ וע"כ יתלו בטעות וצ"ע בטוש"ע אהע"ז סי' קכ"ז כי לא נפניתי כעת לעיין אם לא הרגיש א' בזה וגם בחו"מ סי' מ"ג וצ"ע לעת מצוא בל"נ אתן עיני ע"ז והנה הרמב"ם כתב בפירוש המשנה דלמשנה אחרונה אם היא טוענת שזינתה ברצון אף באשת ישראל מפסדת כתובתה אם שאינה נאמנת לאסור על בעלה דחיישינן דענ"ב מ"מ מפסדת כתובתה דפ"ד ושאלני אחד מהתלמידים למה תפסיד כתובתה הא בהך דמאכילתו שאינו מעושר דפריך הש"ס מנא ידע והקשה הר"ן דנוקמי כשהודת וכתב הראב"ד דאינה נאמנת וע"ז תמה הר"ן דהא לענין הכתובה בודאי נאמנת דהודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכתב הפ"י דל"ש הודאת בע"ד אלא כשמודת בעיקר הדבר אבל כאן ניהו דמודת שלא עשרתה ונתנה לו לאכול הא כל עיקר דמפסדת כתובה הוא משום קנס שהאכילתו שאינו מעושר וכיון דלענין שעברה על הד"ת לא מאמנת ל"ש הודאות בע"ד ע"ש ודפח"ח. ולפ"ז גם כאן הא גוף הזנות לא מהמנא ולמה תהי' נאמנת להפסיד כתובתה הא כל עיקר הפסידא בשביל שזינתה ונאסרת עליו וכל שאינה נאמנת לענין אסור שוב ל"ש הודאות בע"ד לענין הכתובה והשבתי דל"ד דשם כל שאינה נאמנת לענין זה שהאכילתו שאינה מעושר א"כ ל"ש הודאת בע"ד דניהו דהיא אומרת שהאכילתו שאינו מעושר הא אינה נאמנת ולמה תפסיד הכתובה ול"ש הודאת ב"ד דהא אינה מודת שמחלה הכתובה או שנפרעה רק שאמרה שהאכילתו שאינו מעושר והרי לא נאמנת לענין זה משא"כ כאן באמת למשנה ראשונה נאמנת רק שלמשנה אחרונה חשו לשמא ענ"ב א"כ עקרו חז"ל הקדושין וכדומה וכמ"ש הר"ן ואינה נאמנת לאסור על בעלה אבל מ"מ לגבי עצמה נאמנת שנטמאה שכל שחז"ל לא רצו להאמינה ניתרת לבעל אף שזינתה אבל עכ"פ לגבי הכתובה למה לא תהי' נאמנת ויש להמתיק הדברים דבאמת צריך להבין איך שייך פ"ד דכל דהפסדת כתובה אינו בא רק מחמת אסור וכל שאינה נאמנת לענין אסור איך שייך פ"ד וכבר כתב הרשב"א גבי אני זניתי דל"ש פ"ד דא"א למפלג התיבות והרי כאן אנו מבטלין דבורה לגמרי וכבר נתקשה בזה בשו"ת נוב"י מהד"ק חלק א"ע סי' ע"ב וכבר קדמו בשו"ת זקיני הח"ץ ז"ל סי' ק"ו אך לפענ"ד ל"ק מידי דאין ענינו להרשב"א דכל פ"ד שהוא לגבי עצמה באמת אנו מאמינים לה רק דלגבי עצמה הרי הוא בע"ד ובע"ד אינו נאמן לענין איסור ולכך באני זניתי עם אשתך דכל דבטל דבורו לגבי עצמו בטל העדות לגבי חבירו ולא ס"ל כסברת הראב"ד דבבע"ד ל"ש בטל העדות אך זה לענין איסור אבל לענין ממון דהודאת בע"ד כמאה עדים א"כ ממילא נאמן דאטו לגבי איסור אין מאמינים רק שאנו אומרים שאפילו שהוא אמת א"י לאסור דדבר שבערוה אינו פחות משנים אבל גבי ממון נאמן ובזה הן נסתר מחמתו גם ראייתו מגיטין דף ח' דלגבי ממון שפיר פ"ד ולפ"ז שפיר נאמנות לענין הכתובה אבל שם דאינו דבר שבערוה כל שאינה נאמנת לגבי איסור ממילא אינה מפסדת הכתובה ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף