ערך/מצה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי מצה

גדר שימור מצה מחימוץ ודין לישת גוי וקטן

עי' חדש על ה(מ)דף (חגיגה כ).

זמן אכילתה עד חצות

עי' חדש על ה(מ)דף (מגילה כא).

אכילת מצה כל שבעה

האבני נזר (או"ח סימן שעז אות ד) הוכיח מדברי כמה ראשונים שאף שאין חיוב לאכול מצה אלא בליל הסדר, מכל מקום האוכל מצה כל שבעה מקיים מצווה, והמצווה היא שאם אוכל לחם צריך שיהיה מצה.

והוא מקושיית הראשונים מפני מה אין מברכים על אכילת מצה כל שבעה כדרך שמברכים על אכילה בסוכה כל שבעה. ויישבו שאדם יכול שלא לאכול פת ז' ימים ולזון עצמו באורז ודוחן וכל מיני פירות, אך אין אדם יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים וע"כ חייב לישון בסוכה ולטייל בה. וצ"ב מפני מה לא חלקו שבסוכה יש קיום מצווה באכילתו אף כל שבעת ימים משא"כ במצה ומוכח שס"ל שאף באכילת מצה כל שבעה מקיים מצווה.

אמנם המגן אברהם (סימן תרלט סקי"ג) כתב בשם מהרי"ל (הל' חג הסוכות אות ב) שאין מברכים על מצה כל שבעה לפי שאין מצווה באכילתה אלא שאין אוכל חמץ, משא"כ בסוכה שמקיים כל שעה שיושב בה מצוות בסוכות תשבו שבעת ימים. וכ"כ בשו"ת בנין ציון החדשות (סימן מו) שבמצה הציווי הוא שלא לאכול חמץ וכמש"כ רש"י (דברים טז ח) בשם הספרי, וכשאוכל מצה בשאר ימי הפסח לא מקיים מצווה כלל, משא"כ בסוכה כו'.

ודעת הגר"א (מעשה רב סימן קפה; ועי' שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן יד אות י) שלא זו בלבד שמקיים מצווה באכילתו אלא שאף יש בכך מצווה לכתחילה מדכתיב (שמות יג ו) "שבעת ימים תאכל מצות" דמשמע כל שבעה מצוה ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה שהיא חובה, הביאו המשנ"ב (סימן תרלט). וכ"כ הערוך השולחן (סימן תעה סקי"ח) דאע"ג דאין חובת מצה רק בלילה הראשון, מכל מקום מצוה לאכול מצה כל ימי הפסח כדכתיב שבעת ימים תאכלו מצות, והא דקרו לה רשות משום דמצוה לגבי חובה רשות קרו לה, מפני שאין זה מצות עשה אלא רצון ה' שיאכלו בני ישראל מצה כל ימי הפסח.

יש שדקדקו לשון הרמב"ם שבמצוה קס"ח כתב שיש מצוה לישב בסוכה כל ז' ימי החג, ואילו לגבי מצה במצווה קנ"ח כתב: שנצטוינו לאכול מצה בלילה הראשון של פסח, משמע שאין מצווה בשאר הימים.

ובחזקוני (פ' בא) הזכיר את דברי המכילתא שמשמע מדבריו שיש מצוה באכילת מצה כל שבעה.

בחידושי חזון יחזקאל (פסחים לח:) למד שאם נאמר דין *מצה הראויה לשבעה ע"כ שיש מצוה לאכול מצה כל שבעה וכדעת הגר"א.

ובמצבת משה (לרבי משה בצלאל לוריא, מועד קטן יט.) עמד על חילוק לשון התוספות (מועד קטן שם ד"ה רבי יוסי) והריטב"א (מועד קטן שם) לענין הנחת תפילין בחול המועד, שכן התוספות כתבו שחול המועד חשוב אות כיון שאוכל מצה [וכלשון שהביא המשנ"ב (סימן לא סק"ו)], אמנם הריטב"א כתב שהאות הוא באיסור חמץ. וכ"כ התוספות במנחות (לו: ד"ה יצאו) וכן הביא הבית יוסף (אורח חיים סי' לא) בשמם. וביאר, שנחלקו בנידון זה אם יש קיום מצוה באכילת מצה כל שבעה, שלדעת הריטב"א [וכן צ"ל בדעת התוספות במנחות] אין בכך מצוה ולכן הוצרך לפרש שהאות אינו באכילת מצה אלא באיסור חמץ. ובאמת הגר"א (סק"ג) העתיק שהאות הוא באכילת מצה, והלך בזה לשיטתו שאכילת מצה כל שבעה יש בה קיום מצוה.

אם צריך לקיום מצה כל שבעה שיעור כזית

יש שדנו אם למצוה זו שהיא מצוה קיומית צריך כזית דוקא, דהנה לעיקר מצות מצה נחלקו הפוסקים אם יש מצוה פורתא בפחות מכזית כשאי אפשר בכזית, [ונידו"ז מובא בשע"ת ס"ס תע"ה], ויש לומר דהיינו במצוה חיובית שקבלנו שהשיעור הוא כזית ובפחות מזה אין מצוה, אבל כל שבעה שהיא מצוה קיומית זכר ללחם עוני, יש לומר דלכ"ע יש מצוה פורתא אפילו בפחות מכזית, ולענין הלכה יש שכתבו שיש להקל בשיעור כזית למצות כל שבעה ולא צריך לאכול שיעור כזית לחומרא כמו שנהגו בכזית של חיובא לפי המנהג, [תשובות והנהגות כרך ה סימן קלג].

שלא נאפתה כל צרכה

בגמרא בפסחים (לז.) איתא: יוצאין במצה הינא כו' מאי מצה הינא אמר רב יהודה אמר שמואל כל שפורסה ואין חוטין נמשכין הימנה. וכן פסק השולחן ערוך (סימן תסא ס"ג) מצה שנאפית עד שאם פורסין אותה אין חוטין נמשכין ממנה, יוצאין בה.

ונחלקו הפוסקים אימתי נעשית בדיקה זו דעת האליה רבה (סק"ח) והנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סימן פ) שרק בעוד המצה חמה אפשר לבדוק בדיקה זו אך כל שהצטננה המצה לא תועיל עוד הבדיקה, והביא הדברים המשנה ברורה ונקט כדעת האליה רבה. אמנם החזון איש (סימן קכ סקי"ז) נקט שהצטננה לאו דוקא אלא אף אחר שהצטננה כל שלא התייבש הבצק לגמרי ניתן לבדוק בדיקה זו.

ברכת שהחיינו על אפייתה או קנייתה

הכלבו (ס"ס עב) והמאירי (סוכה מו) כתבו דמלשון הרמב"ם (פי"א מברכות ה"ט) יש ללמוד שמברכין, אכן בכלבו (שם) הביא מהראב"ד שלא לברך 'דעשיית המצה הוא טורח וצער בעשייתה'. והרוקח (סי' שעא) כתב שאין לברך שהחיינו בעשייתה, 'שאין עשייתה היכר כי אם בשעה שאוכלה אבל בשאר ימים רשות, ובציקות של כותים או לא נשתמרה לשם מצה ממלא אדם כריסו מהם - אין היכר בעשיית המצה'. ומש"כ שכך נראה ברמב"ם לכאורה הוא ממש"כ 'כל מצוה שהיא מזמן לזמן וכו' מברך עלי' בשעת עשייה שהחיינו וקיימנו'. [אכן יש לדקדק בדברי הרמב"ם שם, שהשמיט למצות מצה מהמצוות הבאות מזמן לזמן שמנה שם].

ובספר ראשון לציון לבעל האור החיים הק' (ברכות סוף דף נד ד"ה ומרן) הקשה למה אין מברכין שהחיינו על קניית מצות ומרור, לשיטת הרמב"ם (פי"א מברכות ה"ט) שמברכים על מצוות שהם קנין, ותירץ דלא מינכר שקונה אותם למצוה. והוא כמש"כ הרוקח בטעם שאין לברך על עשייתה.

נתינת מלח במצה

עי' חדש על ה(מ)דף (גיטין כב).

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף