אליה רבה/אורח חיים/תסא

אליה רבה ‏ אורח חיים תסא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] כמה פעמים וכו'. ובדיעבד יש להקל אבל אם הסיקוה רק פעם אחת ולא כיוון להתירו וספק אם הלכו הגחלים על פני כולם יש לאסור בדיעבד, גם בחג השבועות יש ליזהר בזה (מגן אברהם וצריך עיון לדינא). מצאתי כתב בגליון הורה שאין ליאפות מצה בתנור על מקום שכבר נאפות חברתה, אם לא כשיסיק התנור פעם שניה וראיה מחליטה שהיה בימיהם במקום מליחה ורותח דמליחה כרותח דצלי ואמרינן בחולין האי חלא דחלט ביה זימנא חדא לא ליחלוט ביה וכו' דפסק כח חומץ, והוא הדין הכא דנצטנן כבר חום התנור במקום מושב מצה ראשונה, עד כאן, ועיין יו"ד סוף סימן ס"ז וצריך עיון:

ב

[ב] קרקע חדשה וכו'. והצד עליון מתלבן על ידי השלהבת אבל בוכיא שהסיקו מבחוץ צריך להטיח מכל סביביו ומלמעלה (מגן אברהם), וכן רע"ר ושענ"ק טי"ש לכן על גבי כירה ויש מלבין הרע"ר על ידי גחלים, וכן ראוי לנהוג בכל השנה בין מאכלי חלב ובשר והיינו כשידוע שנתנו בו חלב או בשר בעין בלא הפסיק קדירה מה שאין כן בפסח דמסתמא עשו כן בכל השנה:

ג

[ג] טוב וישר וכו'. דמתיירא שישרוף הפת ולא יסיק כל כך היטב, ולפי זה צריך לשהות בנתיים עד שיצטנן קצת התנור ואחר כך יסיק שנית, והא דעושין בחלב הכל בהיסק אחד בחמץ החמירו יותר (מגן אברהם), ובדיעבד אין לחוש. וכששכח ללבנו עד יום טוב יעשה כן דהיינו שיסיק גחלים על פני כולו ויאפה מיד בלי היסק אחר כדאיתא סימן תק"ט כן כתב חק יעקב בשם מהר"י הרוויץ, וצריך עיון כיון דקיימא לן הכא דצריך שיהא ניצוצות ניתזין ממנו הוי כמו בלוע מנבילה דאסור בסימן תק"ט ועיין סימן תנ"א ס"ק י"ג:

ד

[ד] ויש אוסרין וכו'. באליהו זוטא הקשיתי מסימן תנ"א סעיף ב' שכתב וכן תנור קטן שקורין פדי"לא וכו' דשרי והוא טפקא של חרס כמו שכתב בית יוסף בסימן זה וכן בלבוש יו"ד סימן צ"ז פסק בסתם והתיר, עיין מה שכתבתי סימן תנ"א סעיף כ"ג. גם מבואר בדברי לבוש זה דמיירי שאין דרכו להסיק בפנים מודה הלבוש כאן דשרי וחק יעקב לא הבין כן והנראה לעניות דעתי כתבתי:

ה

[ה] [לבוש] אסור וכו'. אפילו בדיעבד אם שמו מצה על הנייר בתנור מותר בדיעבד דאור שולט מהרה ואינו מחמיץ (חק יעקב):

ו

[ו] חררות ברמץ וכו'. וכל שכן שראוי למחות שלא לאפות מצה בחמה וכן כתב ריא"ז דאם עברה ולשה אינו יוצא ידי חובתו בפסח (כנסת הגדולה), משמע דאינו אסורה בדיעבד משום חימוץ (חק יעקב). ולשון הריא"ז פרק כל שעה עיסה הנאפת בחמה אינה קרוי לחם ואין מברכין עליה המוציא ואין יוצאין בה בפסח ואין אופין עיסה בחמה בפסח שמא תבוא לידי חימוץ כמו שכתב בתוספתא עד כאן לשונו, משמע קצת דהא דאין יוצאין משום דאין קרוי לחם אף בענין שאין לחוש לחימוץ כגון שהחום הרבה כל כך שנאפה מיד, אבל באמת כל שיש חשש חימוץ מנא ליה להקל:

ז

[ז] יוצאין וכו'. אף שנפרכת כשמטלטלין אותה (ש"ס ומגן אברהם):

ח

[ח] [לבוש] ואין יוצאין וכו'. כן כתב הטור ומשמע דמותר באכילה ובמעגלי צדק תמה על המרדכי דאוסר וכן במגן אברהם ס"ק י"א מתיר זה לשונו, אין לאוסרה כמו שכתב הבית יוסף לדעת הטור וכן משמע בשולחן ערוך ובהגהה ואף על פי שדעת רש"י אינו כן נראה לי דאין להחמיר עד כאן לשונו, ולכאורה תמוה דלא נזכר בבית יוסף מידי, ונראה לי שיש טעות סופר וצריך לומר כמו שכתב הב"ח ודעת הטור עיין שם ודו"ק. וגם מה שכתב בדעת רש"י צריך עיון ואולי נמי טעות סופר. ומכל מקום נראה לי לדינא (נ"ל) להחמיר כמו שפסק הב"ח במסקנא במרדכי דאסור בהנאה וכן פסק הט"ז, ועוד הא פירש בתשובת שארית יוסף סימן מ"ח דהטור מיירי באכילה מיד כשהוציא, ועוד דלכולי עלמא שליש או חצי אפייתו בעינן כמו שכתב הב"ח ומי מפיס, וכהאי גוונא כתב בתשובה שארית יוסף שם וצריך לומר מצה שאין לעמוד עליה אם חוטין היו נמשכין ממנה אסורה ואף דמטור משמע דמותר באכילה היינו בפחות מזה מעט אבל מצה זו דילמא פחותה הרבה משיעור שאין חוטין נמשכין אפילו קרמו פניה, עד כאן. ועיין סימן רנ"ד סעיף ו' דכל שפורסין ואין חוטין נמשכין קרוי קרימת פנים וצריך לומר דסבירא ליה דזה מיקרי על כל פנים קרימת פנים אבל כל שחוטין נמשכין לא סמכינן על קרימת פנים, ולכאורה משמע בב"ח ומגן אברהם דסמכינן על קרימת פנים לחוד, ונראה לי דסימן דחוטין נמשכין הוא דוקא כשעדיין חם, וזה נראה לי כוונת תשובת שארית יוסף הנזכר לעיל אם חוטין היו נמשכין וכו', רצה לומר דעכשיו מצונן ואין לידע. כתב חק יעקב אם תוחבין האצבע תוך המצה ואינה נדבק בה עיסה תו ליכא לספוקי בחוטין נמשכין, עד כאן, גם בזה יש להסתפק אם מהני בצונן ומכל מקום בספק קרימת פנים נראה להקל בהפסד מרובה או תערובת מאחר שהבאתי מגדולי אחרונים מקילין לגמרי:

ט

[ט] ויש ליזהר וכו'. ואפילו בדיעבד אסור דעל ידי חמימות נתחמצה מיד (ט"ז), אבל בתשובת שארית יוסף הנזכר לעיל משמע דכשמחזירה תיכף מותר בדיעבד וכן פסק בתשובת נחלת שבעה סימן י"א וחק יעקב הסכים לט"ז אם לא כשיש ספק אם חוטין נמשכין מיקל בזה. ולעניות דעתי לא מסתבר שתחמיץ מיד דהפוסקים כתבו בסימן תנ"ט דבמקום חם אף בפחות משיעור מיל מחמיץ, משמע אבל לא מיד, ואפשר לחלק ונאמר דהוי כנתעסק בבצק ונתחמם בידים דמיד מחמיץ כמו שכתב בסימן תנ"ט סעיף ב' ודחוק, גם נראה לי כן משמעות מקור דין זה במהרי"ל זה לשונו, מהר"ש הקפיד על מי שהוציאו המצות קודם שנאפו והחזירם אולי יתחמצו טרם החזירם עד כאן לשונו, ובתשובת נחלת שבעה העתיק הקפיד שלא להוציא וכו' וליתא דהא משמע שכבר עשו כן ואפילו הכי לא אסרן רק הקפיד עליהן מחשש שמא לא יחזירם מיד ויתחמץ, ודוחק לומר דמיירי שהוציא אחר שאין חוטין נמשכין ומכל מקום הקפיד שמא בפעם אחר יוציא קודם שיהא נמשכין ויתחמץ, וכן משמע מגן אברהם הנזכר לעיל כדעת רמ"א דמותר וצריך עיון, גם לשון המרדכי פרק אלו עוברין ישרפם מיד משמע דאסור ואפשר דלכתחילה לא יחזירם אלא ישרפם מיד שמא ישהא אבל כשהחזירו מיד כשר:

י

[י] השרוי וכו'. דוקא דיעבד או לחולה או לזקן אבל יין אפילו דיעבד לא יצא דמבטל טעם מצה וכתב מהרי"ו שכן משמע מרמב"ם, עד כאן. ותימא על הב"ח שכתב דרמב"ם כתב סתם השרוי משמע אפילו ביין, עד כאן, היפך ממה שהעיד מהרי"ו, ועיינתי ברמב"ם פרק ו' דין י' שכתב כמהרי"ו והב"ח לא ראה רק ראש דבריו בדין ו', גם אין ראיה משם דהעתיק לשון הש"ס כדרכו ועיין סוף סימן תע"ה הקשיתי מזה:

יא

[יא] נתבשלה וכו'. אפילו בכלי שני מחמיר הב"ח והוא הדין כבוש ובמהרי"ל אוסר לשרותה במרק שקורין בריי"א ואפשר אפילו בצונן אסור בזה משום שמבטל טעם מצה, וכל זה בין בברכת על אכילת מצה בין באפיקומן:

יב

[יב] [לבוש] דריח וכו'. אפילו בלולה בשמן:

יג

[יג] [לבוש] אפשר לחלק וכו'. אבל רש"ל וב"ח פסקו במשהו אוסר כל המצה בנגיעה, ונראה לי דאף קודם פסח אסור אם אין ששים דהוא סבירא ליה דאף באפיה בעינן ששים, ובספרי ליו"ד הבאתי ראיה גדולה לדבריהם עיין שם, ואף דאיכא ששים מכל מקום נטילה בעינן מספיקא, מיהו דעת מגן אברהם כלבוש ושולחן ערוך, מכל מקום תוך הפסח אין להקל כלל:

יד

[יד] [לבוש] דהוי נותן טעם בר נותן טעם וכו'. פירוש כלפי המצה הנוגעת בחמץ (מלבושי יום טוב), ולאפוקי מעולת שבת שלא הבין כן ותמה דאין שייך נותן טעם בנותן טעם וכו' עיין שם וקל להבין:

טו

[טו] [לבוש] בכדי קליפה. וכל שכן כשרדה מצה שנתכפלה שהמרדה אסורה וכל המצות שרדו באותו מרדה אחר כך ושצריכות קליפה (מלבושי יום טוב), נראה לי דסבירא ליה נמי כלבוש וכן פסקו נחלת צבי ועולת שבת ומגן אברהם בסימן תנ"א סעיף י"ט דלא כרש"ל וב"ח שאסרו במשהו לכל המצות ברדה ברחת של חמץ, מיהו בשיירי כנסת הגדולה סימן תנ"א פסק במעשה כב"ח ואפילו קודם פסח באינם בני יומם ואין ששים, ומכל מקום בהפסד קצת יש לסמוך על אחרונים הנ"ל שמקילין בקליפה, וגדולה מזו כתב מגן אברהם שם דדוקא הוציא מצה שנתחמצה חימוץ גמור הוא דבעינן קליפה אבל הוציא מצה כפולה ונפוחה כיון שהוא גופיה חומרא הוא די לאסור הרחת לכתחילה אבל לא לאסור המצות האחרות, עד כאן, וגיסי בספר חק יעקב שם הוסיף דאפילו לכתחילה לא אסר זקיני הגאון זכרונו לברכה הרחת ולא הוצרך להסיק התנור שנית והאריך בטעמו עיין שם, ומכל מקום כיון שהבאתי בשם מלבושי יום טוב לאסור ראוי להחמיר במרדה. כתב בשל"ה כמוציאה המצה מתנור מסופקת אם החמיצה תוציא אחרת ברחת אחרת, וראוי לכל אדם להיות לו שני רחת, עד כאן. כתב עולת שבת אם ספק אם הוציא ברחת חמץ יש להתיר. כתב מגן אברהם שם בספר אפי רברבי שער ע' אם הוציא מצה חמוצה במרדא ואחר כך אחרת ונתערבו ראשונות באחרונות נתבטלו עד כאן לשונו, וזהו סברא דחויה דסבירא ליה דאין איסור אלא פת ראשונה משום שהיה קצת בעין דאין איסור בלוע יוצא מכלי בלי רוטב אבל אנן קיימא לן דפולט עד כאן לשון מגן אברהם. והקשיתי דיש לפרש כוונת ספר אפי רברבי ראשונות על מצות שהוציאו קודם החמוצה שנתערב עם מה שנטלו אחר כך והיינו שכתב ראשונות ולא הראשון, שוב עיינתי בספר אפי רברבי גופיה וראיתי שלמד כן מגן אברהם מריש דבריו זה לשונו אם הוציא כותים איסור והיתר במרדא אחת מתנור אין לאסור רק פת ראשון שהוציא מיד אחר איסור משום שמנונית בעין, אם אין מכירו בטל ברוב עד כאן לשונו, אם כן ודאי גם בסיפא אם הוציא מצה וכו' פירושו כן ודו"ק. אך תמיהני על מגן אברהם שכתב דספר אפי רברבי סבירא ליה דאין איסור בלוע יוצא מכלי וכו' הא בשער מ"ג ושער ס"ב פסק להדיא דיוצא מכלי, גם קשיא לי דגם ט"ז ביו"ד סימן ק"ח פסק כספר אפי רברבי דרק הראשון אסור והוא פסק נמי בסימן ק"ה סעיף ז' דיוצא מכלי, גם צריך עיון דלא הזכיר מגן אברהם מדברי ט"ז, ועוד קשה הא בשמנונית לכולי עלמא יוצא כמו שכתב בסימן ק"ה שם. וליישב דעת ספר אפי רברבי וט"ז נראה לי דסבירא ליה לסמוך על מה שכתב הכלבו וזה לשונו אפשר שאם ימרקנה הרבה ויחמנה בתוך התנור דשרי דכבולעו כך פולטו, עד כאן, וסבירא ליה כמו שהוציא פעם ראשון נפלט הכל ואף דקיימא לן בסימן תנ"א סעיף י"ח דרחת בעי הגעלה מכל מקום כאן לענין דיעבד סמכו עליו, אי נמי דוקא ברחת שנבלע כל השנה לא קיימא לן כוותיה מה שאין כן בהוציא מצה חמוצה אחת דבליעה מעט כזה אמרינן כבולעה כך פולטו ודין ביטול הוא דוקא בערב פסח אבל בפסח לא בטל כמו שכתב בסימן תמ"ז סעיף ט':

טז

[טז] עד שאין האש וכו'. אבל אם אינו מדובק לגמרי דאז האור שולט מותר (מטה משה), ומכל מקום אם לא קרמו פניה דלמטה אסור (ב"ח), אפילו ספק כדלעיל. כתב בתשובת רש"ל סימן נ"ז מצה שנגעה בתנור במצה שנתכפלה במקום הכפל אסורה ואם נגעה שלא במקום הכפל אין חשש רק כשיפרדם זו מזו צריך שמניח מעט מן ההיתר עם האיסור כדי קליפה, עד כאן, ומגן אברהם כתב דאף במקום הכפל אין אוסר יותר מכדי נטילה כמו שכתב הט"ז סימן ק"ה, עד כאן, ועיין ס"ק י"ג ואפשר להקל בזה כיון דנתכפלה חומרא הוא. ואם נמשח בשמן עיין סימן תמ"ו ס"ק ה'. ששים וכו'. וזקני הגאון זכרונו לברכה נהג לפסוק בערב פסח כתשובת מהר"מ מלובלין סימן ק"פ דאף בשאין ששים מקום הדיבוק אסור והשאר מותר ואף בנמצא תוך הפסח כיון שנאפה קודם פסח וכן אנחנו נוהגין אחריו וכבר הסכימו כל אחרונים ופשוט דצריך ליטול כדי נטילה עם הדיבוק:

יז

[יז] נפוחה וכו'. באליהו זוטא כתבתי הראה לי זקני הגאון זכרונו לברכה במעשה דוקא אם מקום הניקוב ניכר בחוץ מחמת שעולה למעלה והנקב ההוא כעין האז"ל נו"ס גדולה או אגודל בינוני ואמר שכן קיבל מרבותיו עד כאן לשונו, ופירש בחוץ הן למעלה הן למטה וכן כתב בתשובת בית יעקב סימן ס"ח בשם הגאון מהור"ר העשיל זכרונו לברכה, אלא דמשמע שם לאסור בזה אף בנקב קטן וכן במגן אברהם משמע לשער באצבע קטנה אין לזוז מקבלות זקיני הגאון זכרונו לברכה שהיה רב וזקן מופלא וכן מצאתי בגליון כתיבת יד בעל תוספות יום טוב זכרונו לברכה יהיה החלל כאגודל שכן ראיתי ממרנא ורבנא מוהר"ר ליווא מפראג, ועכשיו שמעתי שהגאון מוהר"ר שמואל והגאון מוהר"ר פייבש אביו מקראקא שניהם שיערו באגוז האזי"ל נו"ס, ונראה לי דשניהם חד שיעורא עד כאן לשונו, ואף שלא נזכר בדבריהם שיעלה בחוץ, מכל מקום נלמוד סתום מן המפורש ומזה תפשוט לך מה שמסופק בתשובת בית יעקב שם בדעת הגאון מהר"ל מפראג והגאון מוהר"ר שמואל הנזכר לעיל, עד כאן. כללא דמילתא שכל הגאונים הנזכרים לעיל אסרו נפוחה ולאפוקי מהט"ז שהפריז על המדה לקולא וכבר דחו דבריו מגן אברהם ותשובת בית יעקב שם, וכן במלבושי יום טוב אף שהביא דרשות מהר"ש שכתב שלא נזכר בש"ס מזה כלום ואפילו הכי כתב מלבושי יום טוב להחמיר ושכן נוהגין, ובשגם בתשובת בית יעקב מביא בשם הגאונים ומפירוש רש"י עיין שם וכן כתב בחק יעקב מזה עיין שם. ומה שכתב בחק יעקב דחכם אחד הביא קצת ראיה להתיר מריש פרק שתי הלחם גבי לחם הפנים דמצה היא ואפילו הכי קאמר כיון דאפה לה נפחא ואין נכנס לדפוס קמא, עד כאן, לאו ראיה כלל דמכל מקום אין רואין חלל אלא מעצמו מוגדל ולא מחמת חימוץ גם בפסחים דף ל"ו אם אמרו בזריזין וכו', ועוד דגם בט"ז שלפנינו אוסר כשניכר בחוץ. והנה בחק יעקב נמשך להקל בתערובת נפוחה ולהתיר הרי"ב אייזן ושאר כלים שנשתמשו בהן עיין שם, ולעניות דעתי אין להקל כי כבר קימו וקיבלו עלינו אבותינו הגאונים לחמץ גמור וכן ראיתי נוהגין לאסור התערובות אך לענין היתר הנאה יש לסמוך על דבריו להקל גם הכלים כשאין בו ששים יש לאסרן ורי"ב אייז"ן לכתחילה ודאי יש לאסרו אך אם כבר נשתמש בו יש להקל דאינו אלא לספיקא. עוד נתבארו דיני נפוחה וכפולה בסוף סימן תמ"ז ע"ש. כתב מגן אברהם אפילו בנקב שלא עלתה למעלה וראיתי גאוני דורינו מורין לאיסור מקום הנקב לבד ושאר המצה מתירין אפילו תוך הפסח וכן מצאתי כתב בשם הגאון מהור"ר ישעיה הורוויץ ואם יש שני נקבים תוך נקב חוששין לאסור כולה, ומצאתי אם הנקב חלק מותר ואם יש בלעז"ליך בתוכו אסור עד כאן לשונו, ובמלבושי יום טוב כתב ראיתי להגאון מהר"ל שראה בחלולים אם הם נאפים יפה כשהיו החלולים במקצועות, עד כאן, ובכל אלו יש להקל בתערובת או אחר הפסח אבל שיעור שקבל ועלה למעלה דינו כדלעיל באמצעיתה וכו', אורחא דמילתא נקט דשם נעשה נפוחה והוא הדין שלא באמצע נמי אסורה אבל למעלה סמוך לקצה המצה וכן למטה מקרי קרום ואין לאסור (בית יעקב שם :

יח

[יח] שוכבת וכו'. ואם נסתלק מיד נראה להתיר ועיין ס"ק ט':

יט

[יט] יש ליזהר וכו'. נתבאר הכל סוף סימן ת"ס:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >