ערך/יהרג ואל יעבור
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
יהרג ואל יעבור
יהרג ואל יעבור הוא כלל הלכתי לפיו במצבים מסויימים יש למסור נפש על קיום המצוה, ואם הדבר תלוי בהריגה, הרי ש"יהרג ואל יעבור".
בדרך כלל כשקיום מצוה עומד בניגוד לחיי אדם, אנו נוהגים על פי הכלל "פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה". אמנם באופנים מסויימים אנו חורגים מכלל זה ונוקטים "יהרג ואל יעבור".
בשלשה אופנים אומרים "יהרג ואל יעבור":
א. שלש עבירות חמורות.
ב. בפרהסיא (אף בשאר המצוות), דהיינו בפני עשרה מישראל.
ג. בשעת השמד (אף בשאר המצוות [ואפילו במצוה קלה], ואף שלא בפרהסיא).
שלש עבירות חמורות[עריכה]
למרות שלגבי כלל המצוות אנו נוקטים ש"וחי בהם - ולא שימות בהם", עם זאת לגבי שלש עבירות חמורות אנו אומרים "יהרג ואל יעבור", והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
בגמרא בסנהדרין (עד.) "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, נימנו וגמרו[1] בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".
וכך נאמר גם לגבי התר התרפאות באיסורי הנאה (פסחים כה.) כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בכל מתרפאין חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים.
מקור[עריכה]
הגמרא בפסחים ובסנהדרין מביאה מקור לדין זה בכל אחד משלש העבירות:
עבודה זרה - מהפסוק (דברים ו ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל ללבך ובכל נפשך". למדנו, שיש למסור את הנפש על אמונת השם.
שפיכות דמים - סברא, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי [- מה ראית שדמך אדום יותר, שמא דמו של אותו אדם אדום יותר].
גילוי עריות - שנאמר (שם כב כו): "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה [- נערה המאורסה, עריות]". הרי שדין גילוי עריות כדין שפיכות דמים[2].
בעבודה זרה[עריכה]
כמבואר לעיל, "עבודה זרה" היא אחת מהעבירות עליהן נימנו וגמרו חז"ל בעליית בית נתזה בלוד שדינן "יהרג ואל יעבור". אך דין זה אינו מוסכם על כל התנאים, שרבי ישמעאל היה דורש "מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודת כוכבים[3] ואל תהרג, מנין שיעבוד ואל יהרג, ת"ל וחי בהם, ולא שימות בהם"[4]. אבל הכרעת חז"ל בעליית בית נתזה בלוד היתה על פי שיטת רבי אליעזר שדרש כך "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך. אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך".
בגילוי עריות[עריכה]
מקור "דין יהרג ואל יעבור" בגילוי עריות, הוא על פי דרשתו של רבי בלשון הפסוק שבפרשת נערה המאורסה, "דתניא רבי אומר[5] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה, מה רוצח יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור"[6].
הגמרא בסנהדרין (עה.) מביאה מעשה בו בא איסור זה למעשה: אמר רב יהודה אמר רב, מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא, ובאו ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל, אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה, ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר, ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר. פליגי בה ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, חד אמר אשת איש היתה, וחד אמר פנויה היתה. בשלמא למאן דאמר אשת איש היתה שפיר אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי, רב פפא אמר משום פגם משפחה, רב אחא בריה דרב איקא אמר כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות[7].
בשפיכות דמים[עריכה]
הגמרא בסנהדרין (עד.) מבארת שאין צריך מקור לדין זה, דסברא הוא, למה שתהיה אתה עדיף עליו. "דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך. אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול, מי יימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי".
כשאין סברת מאי חזית[עריכה]
דעת הכסף משנה (יסודי התורה פ"ה) שאף שבגמרא מבואר שהטעם שיהרג ואל יהרוג הוא משום סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהאי גברא סומק טפי, מכל מקום אף במקום שאין טעם זה[8] מכל מקום הדין הוא שיהרג ואל יעבור.
ובקובץ שיעורים (פסחים אות ד) הקשה[9] על שיטתו מדין בא במחתרת שהתירה התורה לרצוח משום פיקוח נפש, והטעם הוא שגלי רחמנא שנפשו של בעל הבית חביבה יותר מנפשו של הגנב, ומוכח שבמקום שאין את הסברא דמאי חזית לא אמרינן יהרג ואל יעבור ברציחה.
בשעת השמד[עריכה]
"כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, לא שנו[10] אלא שלא בשעת גזרת המלכות, אבל בשעת גזרת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור" (סנהדרין עד.)
"מאי מצוה קלה, אמר רבא בר רב יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא".
ונחלקו הראשונים בגדר מצוה קלה אם הוא רק מצוות ל"ת, או אפי' מצות עשה או אפי' מנהג טוב שנהגו ישראל. ובמקום שהשעה צריכה לכך, שרי למסור נפשו[11]
בפרהסיא[עריכה]
"כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, אפילו שלא בשעת גזרת מלכות לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור".
"וכמה פרהסיא, אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם". ומסקינן דבעינן דוקא עשרה ישראלים, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואפילו תשעה ישראלים ונכרי אחד אינו נחשב פרהסיא, "דתני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא אתיא תוך תוך, כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל".
בהלבנת פנים[עריכה]
עי' חדש על ה(מ)דף (כתובות סז).
- ↑ לשון "נימנו וגמרו" משמע שהיה ויכוחים בדינים אלו, וצ"ע מה בדיוק היתה המחלוקת קודם שהכריעו על פי רוב מנין החכמים את הדינים האלו. ועיין בהמשך הערך שיטות רבי ישמעאל, רבי אליעזר, ורבי.
- ↑ הגמרא בסנהדרין מביאה מקור זה גם כמקור ל"דין רודף".
- ↑ צ"ע לפי שיטה זו אם כן הדין גם בגילוי עריות (ואולי אפילו בשפיכות דמים).
- ↑ והמשך דבריו "יכול אפילו בפרהסיא, תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי".
- ↑ לשון "רבי אומר" (ולא "אמר רבי") משמע שבא לחלוק, ועיין לעיל שיטות רבי ישמעאל ורבי אליעזר.
- ↑ מקוצר. לשון הברייתא המקורית (כולל דין רודף) "רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח, מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור".
- ↑ וראה שם המשך הדיון במעשה זה.
- ↑ דרוש הבהרה (דוגמא).
- ↑ ולכאורה יש ליישב בפשיטות, שאין קשר בין דין הבא במחתרת לדין יהרג ואל יעבור בשפיכות דמים, דדין מחתרת הוא כדין הבא להרגך השכם להורגו שאין טעם להיכנע לכל רוצח, דודאי הרוצח ראוי להירצח יותר מן הנרצח (ועוד דבאמת רוצח חייב מיתה), וכאן אין הנידון אלא לבחור את מי ירצח הרוצח, אותו או את חבירו, ובזה לעולם שייך הסברא שאין לך עדיפות עליו.
- ↑ דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ משלש עבירות.
- ↑ יורה דעה קנז א
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |