ערך/דבר האבד בחול המועד
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
דבר האבד בחול המועד
דבר האבד היא מלאכה, שאם לא תיעשה בזמנה, עלול להיגרם הפסד.
היתר מלאכת דבר האבד בחוה"מ[עריכה]
דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי, [שו"ע או"ח תקל"ז א'][1], ולכן שדה בית השלחין שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד, אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה, [שו"ע שם עפ"י משנה וגמ' מו"ק ב.].
בהיתר מלאכת דבר האבד - מותר אפילו מעשה אומן ואי"צ שינוי. אך במקום שההפסד הוא מועט, מותר רק מעשה הדיוט, כדאיתא בדף ז ע"א גבי כותל גינתו שנפרץ.
טעם ההיתר של דבר האבד - כתב הריטב"א (דף יג ע"א) כדי שלא יהא דואג על אבידו וימנע משמחת יום טוב. ובא"ר סוף סימן תק"ל כתב טעם ההיתר כדי שלא יצטער על אבידתו ויבטל מלימודו.
לפי רב אשי, הפשט במשנה מו"ק י"א ב' הוא משום הפסד. וזה לשון הגמרא שם "רב אשי אמר לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא בימי אבלו דמדרבנן הוא ושרי, אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא במקום פסידא שרו רבנן".
מלאכת אוכל נפש[עריכה]
במלאכת אוכל נפש מותר גם מלאכת אומן, וגם טירחא מרובה מותרת, וכתב בחיי אדם שגם מותר לכוון מלאכתו למועד במלאכת או"נ.
מלאכה שהיא לצורך המועד[עריכה]
שאר צורכי מועד - לא התירו במעשה אומן, ולכן מותר או להדיוט כדרכו, או לאומן ע"י שינוי (משנה לקמן דף ח ע"ב). ואסור לכוון מלאכתו למועד.
צורך מצוה[עריכה]
לצורך מצוה מותר לעשות מלאכה בחוה"מ אפי' אין יש לו מה יאכל, [ב"י סוס"י תקמ"ד בשם תוס' מו"ק ו. ד"ה דמוזלי]. ובשו"ת הריב"ש סימן רכ"ו כ' דלא התירו מלאכת אומן במועד לצורך מצוה אף על פי שהתירו צרכי רבים במלאכת אומן הלכות מועד עקרות הן ואין למדין זו מזו (עיי' מו"ק יב א) וכו'.
תיקון מנעלים בחוה"מ - דין הפסד מועט[עריכה]
נחלקו הראשונים לגבי תיקון מנעלים בחוה"מ, לדעת הראב"ד[2] מותר ואע"פ שמכוין לעשות מלאכתו במועד קנסינן ליה, הני מילי בדבר האבד דלא הוי צורך יום טוב, אבל זה צורך יום טוב הוא. אולם הרשב"א שם חולק, והביא ראיה הא דפסחים נה ב שכן עולי רגלים מתקנין מנעליהם במועד פירוש לפי שלא היו יכולים לתקן אותם קודם המועד משמע הא לאחרים אסור.
ובתוס' מו"ק י. ד"ה ההדיוט, איתא ז"ל: והיכא דבגדיו או מנעליו מקורעין ואם יניח אותן עד לאחר מועד יתקלקלו ראיתי רבותי שאין מקילין כלל להתיר אפילו על ידי נכרי וכו' ושמא לא היו חושבין אותו לדבר האבד או שמא אין כל דבר האבד מותר בלא שינוי עכ"ל, והתוס' הוכיחו כן מהגמ' פסחים נ"ה שרק לעולי רגלים התירו. ועי' ברא"ש דפי' דלא חשיב דבר האבד דבשביל מעט תוספת בקלקול לא מקרי דבר האבד. וכ"כ הטור תקמ"א. ולפי"ז משמע דהפסד קטן לא חשיב דבר האבד, וכעי"ז בדף ז' ע"א דלא התירו לבנות כותל שנפרץ משום גנבים אלא בכותל חצר דהוי הפסד מרובה ולא בכותל גינה. ועי' פמ"ג תק"מ א"א סק"ז וכ"כ המ"ב שם ס"ק ב'. וע"ע בריטב"א דף י' ע"ב לענין כבישת תמרים דאע"ג דחשיב הפסד קצת מותר ודלא כמ"ד דאין זופתין כוזא וצל"ע. אמנם הרמב"ן בתוה"א נ"ה כתב עפ"י הירושלמי דבדבר האבד בין רב בין מעט מותר. וע"ע בפסחים נ"ד ע"ב פלוגתא אי שרי להושיב תרנגולת שברחה היכא דלא ישבה ג' ימים דליכא פסידא כ"כ ולהלכה כתב בשו"ע סו"ס תקל"ו דשרי [ומשמע אף בלא שינוי]. וצל"ע. וע"כ צ"ל דהכא גרע מהפסד מועט דהחפץ אינו נפסד אלא מתקלקל קצת והוי הפסד רק באיכות. אמנם כתב הרמ"א וכ"ה ברי"ו דמ"מ בשינוי מותר לתקן המנעלים והיינו דהפסד קצת מותר בשינוי, וכן נראה בצד ב' בתוס' דידן . וכן משמע במתני' לעיל מקרין את הפירצה ואסרינן לבנות כדרכו ומוקמינן לה בכותל גינה, ואפי"ה מקרין את הפירצה. וכמש"כ הפמ"ג והמ"ב סי' תק"מ שם. [אמנם להנ"ל דהכא שאני דאינו אלא קלקול באיכות אין ראי' משם וצל"ע]. ויש להאריך בזה בריש פ"ב. במ"ב כתב דכ"ז בצריך למועד דאל"כ יניחם ולא ישתמש בהם ולא חשיב דבר האבד[3].
ולדברי הרא"ש באופן שיתקלקלו המנעלים לגמרי מותר דהוי הפסד מרובה וכ"כ הט"ז תקמ"א ס"ק א' עי"ש במאמ"ר . אולם הא"ר אסר גם במתקלקלים לגמרי משום דיכול לעשות בשינוי והובא בשעה"צ ס"ק ט"ז. ובתוס' בפסחים פי' טעם האיסור משום דיכול לקנות מנעלים חדשים, וצ"ל דכוונתם שיכול לקנות חדשים ואת הישנים יתקן לאחר המועד וישמור את החדשים לאח"כ .32ולדבריהם אף כשיתקלקלו לגמרי אסור לתקן דיכול לקנות מנעלים חדשים. אמנם לרא"ש משמע דלא ס"ל טעם התוס'. אמנם בשעה"צ שם כתב על דברי הט"ז דאם יכולים לקנות מנעלים חדשים ודאי אסור, והיינו דנקטינן לשני הטעמים. ומשמע דס"ל דלא פליג הרא"ש על תוס' אלא שהוסיף עוד דאף שאין יכולים לקנות מנעלים עדיין אסור מטעם הנ"ל דלא חשיב פסידא.
היתר אין לו מה יאכל[עריכה]
פועל שאין לו מה יאכל - מותר אפילו מעשה אומן, ואי"צ שינוי. ומותר אפילו מלאכות שאינן לצורך המועד, ושאינן דבר האבד.
היתר צרכי רבים[עריכה]
צרכי רבים - אם זה לצורך המועד מותר אפילו מעשה אומן (באופן שיש בהם צורך הגוף). ואם אינם לצורך המועד - מותר במעשה הדיוט או מעשה אומן בשינוי. וצרכי רבים מותר אפילו בכוונו מלאכתם למועד. להרחבה בהיתר צרכי רבים, ראה *צרכי רבים במלאכת חול המועד.
היתר דבר האבד בפרהסיא[עריכה]
דבר האבד לא חילקו בו חכמים בין צינעה לפרהסיא, [ריטב"א מו"ק ב. ד"ה והא דקתני].
ספק דבר האבד וספק צורך המועד[עריכה]
דעת המג"א להקל, אולם בח"א כתב שיעשהו ע"י עכו"ם ולא בעצמו, והו' במשנ"ב תקל"ז א', ועיי"ש בבה"ל לצדד דכונת המ"א הוא ג"כ אם אותו החשש שהוא חושש הוא מצוי שיבוא ואז נראה דיש להקל גם ע"י עצמו אכן יראה לעשות בצנעא אם אפשר, ועיין בפמ"ג שכתב דלדברי המ"א יש להקל נמי בספק צורך המועד, ועיי"ש בביאוה"ל דהיינו ג"כ אם בעיניו קרוב שיהיה זה לצורך המועד.
ונידון זה בדין ספק דבר האבד, כתבו בפמ"ג ומחה"ש דלכאורה הוא תלוי אם מלאכת חוה"מ בדבר שאינו אבד אסור מן התורה או מדרבנן, אמנם בנשמ"א הוכיח דדעת הב"י בסימן תקל"ט להחמיר בספק דבר האבד והיינו אפילו למאן דאית ליה דעיקר איסור מלאכת חוה"מ הוא מדרבנן[4].
איסור מלאכה להרווחה - מניעת רווח[עריכה]
מקור האיסור הוא במשנה מו"ק ב. שהתירו השקאה רק בבית השלחין דהוי דבר האבד אבל בבית הבעל דליכא אלא הרווחה אסור אמנם לדעת ר"מ בברייתא מותר גם הרווחה[5].
עוד דנו הראשונים לענין מניעת רווח, כגון דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד וכמו ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר אם מותר למכור או לקנות.
הנה בתוס' (מו"ק י: ד"ה ובדבר וכו') כתבו בתו"ד: אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח כל כך אין זה חשיב דבר האבד ע"כ. ומבואר דשיטת התוס' דדבר האבד היינו שגם הקרן יכולה להאבד, ורק כה"ג שרי, אבל מניעת ריוח אינה נחשבת לדבר האבד.
אכן הרמב"ם (פ"ז דיו"ט הכ"ב) פסק שמניעת רווח מקרי ג"כ פסידא. וכ"כ המ"מ והרמ"ך. והוא עפ"י הירושלמי (פ"ב דביצה ה"ג)[6] אמנם תרוייהו סיימו: "והטעם בזה, לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה שתהיה אסורה דבר תורה, ואין כאן אלא מקח וממכר שאסור מדבריהם ביום טוב גזרה שמא יכתוב, ובחולו של מועד התירו מפני העברת רווח (מ"מ) ע"כ.
ובשערי תשובה (סי' תקלז) הביא מהברכי יוסף שבתשובת מהר"ם פרובינצאל (כ"י) כתב: שאין להדפיס ספרים בחוה"מ. אף שיש לו פועלים שפסק להם שכרם קבוע בין אם יהיה לו פעולה בין אם לא יהיה לו - לא מקרי דבר אבד בשביל שמאבד שכר פועלים מאחר שמלאכת הדפוס עצמה אינה דבר האבד ע"כ. ומבואר בזה חילוק בין הפסד בקרן גופא לבין הפסד בשכר הפועלים, וראה עוד בנוב"י (מהדו"ת או"ח סי' ק"ג) ודברי מלכיאל (ח"ב סי' ק') בענין זה.
הרווחה בלא טירחא כלל[עריכה]
שיטת רש"י בכת"י דגם הרווחה מותרת בליכא טירחה ומה"ט מותר למשוך מאילן לאילן. והביאו הריטב"א דף ב'. והתורא"ש דף ב'[7], וכ"מ בתוס' מו"ק ו: לתי' אחד [לגבי הרבצה שהיא השקאה מועטת ונקטי' בזה כרבנן או דאף ראב"י עצמו מודה שמותר][8]. אולם לדעת הרי"ף שם [עפ"י משמעות בריטב"א] הרווחה בלא טירחא אסור[9].
טירחא יתירא בדבר האבד[עריכה]
בגמ' מו"ק ב. מבואר שגם במקום פסידא שהוא דבר האבד במקום טירחה יתירה אסור. לדעת הרמב"ן[10] דבר האבד וטירחה יתירה מה"ת מותר [אף דכל מלאכת חוה"מ איסורה מה"ת] ומדרבנן אסור.
ולענין מלאכה שהיא יותר מטירחא זוטא אך עדיין אינה טירחא יתירה, כתב הריטב"א [מו"ק ב. ד"ה והא דתקני] דברש"י מבואר דדוקא טירחא זוטא שרי, אולם דעתו שמסתבר להתיר גם טירחא שאינה טירחא זוטא כל שעדיין אינה טירחא יתירה, ושכ"מ בכמה דוכתי.
מכוין מלאכתו לחוה"מ[עריכה]
המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד, ב"ד מאבדין אותה ממנו ומפקירים אותה לכל, [שו"ע תקל"ז ס"ו, ועי' מו"ק יב.], ואם הוא עושה מלאכת אחרים שאי אפשר לקנסו, כגון חייט או סופר שעושה מלאכת אחרים, היו משמתין ליה ומלקין אותו, [רמ"א שם בשם ב"י ורבינו ירוחם], ואם מת, לא יקנסו בנו אחריו ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד, [רמ"א שם].
כתיבת חידושי תורה בטענת דבר האבד[עריכה]
שו"ת מן השמים (סימן לב) להתיר כ"ש מאבדת ממון לאבידת חידושי תורה.
נושאים קשורים[עריכה]
*חול המועד *דבר האבד *מעשה אומן בחוה"מ
- ↑ אבל מ"מ בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה, כ"ה בשם כל בו.
- ↑ תשובות ופסקים סימן רכט, והועתק משו"ת הרשב"א ח"ז סי' רצד והובאה בספר המכתם סוף מסכת מועד קטן.
- ↑ ויל"ע באופן שיש לו עוד מנעלים אלא שאלו עדיפי אי חשיב צורך המועד להתיר במעשה הדיוט וצל"ע.
- ↑ שהרי הב"י כתב שם זה לדעת הרא"ש והרא"ש הוא מכת הסוברים בריש מו"ק דהוא דרבנן.
- ↑ יל"ע אם לדעת הרמב"ן דאיסור טירחא יתירה בדבר האבד הוא מדרבנן, האם גם איסור מלאכה לצורך הרווחה הוא מדרבנן, או מה"ת כשאר מלאכת חוה"מ לדעתו.
- ↑ והרמב"ן חלק עליו (ע"ש בהרב המגיד).
- ↑ ועיי"ש בתורא"ש לתמוה דלא מצינו דהרווחה מותרת. ויל"ע בדעת רש"י אם כוונתו דאף דמצד הרווחה אין להתיר מ"מ כיון דליכא טירחה לא אסרו מלאכה והיינו דמלאכה בלא טירחה לא נאסרה כלל, או דההיתר משום הרווחה עצמה דחשיבא כדבר אבד במקום טירחה יתירה. ומדברי התורא"ש מבואר שהבין לדעת רש"י דזהו היתר בהרווחה שבלא טירחה לא אסרו, אבל בלא הרוווחה אסור. ולזה הקשה דלא מצינו היתר בהרווחה.
- ↑ בגמ' מו"ק ו: איתא דרבינא שרי הרבצה ולפירש"י ותוס' יליף לה משדה גריד דשרו רבנן, והתוס' שם הקשו דהרי קי"ל כראב"י דהרווחה אסורה. ותי' דהרבצה היא השקאה מועטת ובזה נקטינן כרבנן או דאף ראב"י עצמו מודה שמותר. ובשם י"מ הביאו דהרבצה לרבנן חשיב הפסד ולא רק הרווחה. עי"ש מה שביארו [ועי' בס' טל חיים על מו"ק שביאר כוונתם ועצ"ב] וכן הוא בתורת האדם לרמב"ן באו"א קצת. אמנם לתי' קמאי משמע דהא דשרי הרבצה עכ"פ לרבנן [אע"ג דסברי כראב"י דהרווחה אסורה] משום דאף הרווחה מותר בדליכא טירחה.
- ↑ הרי"ף מו"ק ו: סובר דרבינא דמתיר דשרי הרבצה יליף לה משדה מטוננת דשרי והגמ' דחתה דהרבצה אסורה דומיא דשדה גריד וע"כ פסק דהרבצה אסורה כמסקנת הגמ' דלא כרבינא. וצ"ב מאי ס"ד להתיר וגם צ"ב למסקנא מ"ט מטוננת שרי. ועי' ריטב"א דמטוננת שרי משום דמיירי בבית השלחין והיינו דחשיב הפסד. ולס"ד מותר אף בבית הבעל והיינו דס"ד דשרי משום הרווחה בלא טירחה, ומסקינן דההיתר משום פסידא וזה רק בבית השלחין. ונמצא דבזה גופא השו"ט אי שרי בהרווחה בלא טירחה. ועי' בשיטה לרי"מ שביאר באו"א. וראה הרחבה בענין זה כאן
- ↑ וכ"ה דעת הריטב"א מו"ק ב.
| לניווט בין ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי | |
|---|---|
|
| |
| א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • כ • ל • מ • נ • ס • ע • פ • צ • ק • ר • ש • ת |