ערוך לנר/ראש השנה/כד/ב

ערוך לנר ראש השנה כד ב

דף כ"ד ע"ב

בגמרא כדרך שעשו בית חשמונאי. המהרש"א ח"א פ' במה מדליקין הביא דברי הרא"מ שהקשה כיון דכולם היו טמאי מתים שמטעם זה לא היו יכולים לעשות שמן עד ח' ימים ועל כן היה נס חנוכה היאך היו מדליקין בטהרה שהרי טמאו המנורה ותירץ שעשו של עץ והדליקו בו וכר' יוסי ב"ר יהודה דהכא ע"ש והמהרש"א בחולין (דף נ"ה) בח"א הקשה על זה דאכתי קשה לת"ק דפוסל בשל עץ ולכן כתב בין לת"ק ובין לר"י בר"י אית לן למימר דלא היה אפשר להם אלא בשברי כלי חרס ע"ש וצריך לפרש כוונתו דאעפ"י דשל חרס פסול לכ"ע מ"מ כיון שלא היה אפשר בענין אחר שהרי גם של עץ פסול לת"ק לכן עשו כן ובזה יש לפרש מה שאמרו לו משם ראיה שפודין של ברזל וכו'. ולכאורה דוחק לומר שר"י בר"י אמר שקר אליבא דחכמים שלא עשו מנורה של עץ ועוד דלשון משם ראיה בכל מקום הוא בניחותא שמביאין ראיה לדבריהם שפסול של עץ כמ"ש בספרי סוכה (דף ב') ומה ראיה היא זו אבל עפ"י הנ"ל י"ל דודאי אמת היה שעשו של עץ בימי חנוכה שעדיין היו טמאי מתים משום טומאה ומזה הוכיח ר"י בר"י דשל עץ כשר דאל"כ איך הדליקו בשל עץ דדוחק לומר כיון דאי אפשר בענין אחר היו מכשירין כמ"ש המהרש"א אבל חכמים השיבו דאדרבה משם ראיה לדברינו דשפודין של ברזל היו פי' כשנטהרו היו עושין שפודין של ברזל וחפום בבדיל ואם היה של עץ כשר למה לא הניחו מנורה של עץ אע"כ דשל עץ פסול ובימי חנוכה רק מפני הדחק הדליקו בה כמ"ש המהרש"א אבל של חרס ודאי פסול ור"י בר"י י"ל דלא פליג על חכמים שאח"כ עשו של ברזל ומ"מ ס"ל דאין ראיה משם דשל עץ פסול אלא דשל ברזל עדיף משל עץ כמו שאח"כ עשו של כסף ושל זהב. אכן הקשה המהרש"א על מה שכתב הרא"מ דלכך עשו של עץ ושל חרס דהיו טמאי מתים דעל כן לא יכלו לעשות שמן טהור עד אחר ז' ימים דא"כ שכולם היו טמאי מתים איך הדליקו בימי חנוכה הלא הדלקה היא בהיכל ואיך נכנסו בטומאה לשם. ולענ"ד לק"מ דהותרו ליכנס בטומאה דהדלקת נרות היו מקרבנות שקבוע להם זמן שדוחה שבת וטומאה וכמ"ש הרמב"ם ה' תמידין ומוספים (פ"ג ה"י) ומה דאמרינן שהיונים טמאו כל השמנים צ"ל שהיה טומאת שרץ ונבלה שלא הותרה בצבור אבל לפ"ז קשה הקושיא למה לא עשו שמן טהור ביום א' אם רק משום טומאת מת ולכן ע"כ צ"ל שלא היה אפשר להם כמש"כ המהרש"א בפ' במה מדליקין בשם הר"ן ולכן ל"ק איך הדליקו הרי טמאו המנורה כיון שלא היו כאן רק טומאת מת שהותרה בצבור וצ"ע על הרא"מ ומהרש"א. גם צ"ע על מה שכתב הר"ן בשבת דהקשה הלא הפך שמן שמצאו אף שהיה חתום בחותם של כה"ג הרי היה טמא בהיסט הזב דנכרים מטמאים כזבים ותירץ דע"כ לא מצאו אותו דאל"כ היו פותחים אותו ע"ש. וק"ל הלא מה שנכרים מטמאים כזבים הוא מי"ח דבר שגזרו בו ביום שגברו ב"ש על ב"ה כדאמרינן שבת (דף י"ז) ועיין ברמב"ם ה' מו"מ (פ"ב) והרי אז עדיין לא גזרו דחשמונאים קדמו הרבה לב"ש וב"ה ולכן ע"כ צ"ל דטמאו השמנים בטומאת שרץ ונבלה כמו שכתבתי ואיך הקשה הר"ן על הפך שמצאו שנטמא בהיסט. שוב ראיתי שהתוס' בשבת (דף כ"א) כתבו ג"כ כדברי הר"ן רק שהוסיפו אם אז כבר גזרו על הנכרים שיהיו כזבים ע"ש שנראה שנסתפקו בזה אבל לא ידעתי איך יש ספק כיון דמי"ח דבר הוא:

שם דאחרים עשו לו. ביומא (דף נ"ד) כתבו התוס' דשמשים שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ומלאכי שרת אסור אפילו היכא דאחרים עשו לו ואפילו ליכא חשדא כגון היכא דשכיחי רבים גביה מדכתיב לא תעשון לא תעשון תרי זימני עכ"ל. והקשה בתוס' ר"ע הכא במתניתן דלפ"ז ל"ל גם אתם למעט נכרי משליחות הא מדאצטריך לא תעשון לאסור ע"י אחרים מוכח דאין שליחות לנכרי דאלו יש שליחות ממילא אסור דהוי כשלוחו והניח בצ"ע ולא הבנתי שמה דילפינן מלא תעשון יתירה אפילו באחרים עשו לו אינו במה שמצוה לאחרים אלא לאסור להשהות אצלו אפילו כשאחרים עשו לו כמו שהביאו התוספות שם דמדכתיב לכם נדרש לאסור אפילו כשאחרים עושים לכם דמשמע לכם לא ימצא לכם וכן נדרש בת"כ פ' קדושים מאלהי מסכה לא תעשו יכול יעשו אחרים ת"ל לא לכם ולפ"ז אפילו עשו אחרים בלא ציווי ממנו אתי קרא דלכם שלא ישהה בביתו אפילו היכא דליכא חשדא כגון היכי דשכיחי רבים וא"כ איך נילף מזה דאין שליחות לנכרי דאי יש שליחות תיפוק ליה דהוי הנכרי שלוחו ול"ל לא תעשון יתירא הרי צריך קרא שלא ישהה בביתו היכי דעשה הנכרי מעצמו בלא ציווי ממנו והביא לביתו שלא ישהה. ובלא"ה צריך לומר כן להנך שיטות דס"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא כמ"ש הרמב"ם ה' מלוה (פ"ד) לענין רבית וכן נראה מדברי התוספות שבועות (דף ג') א"כ ל"ל קרא שלא יעשו אחרים הרי שלוחו כמותו אע"כ דהפירוש שלא ישהה בביתו אם עשה הנכרי מעצמו:

שם ברש"י ד"ה פרצוף אדם. עד דאיכא כולהו בהדי הדדי. ק"ק דאם זו היא הקושיא קשה איך מתרץ זה במה דיליף פרצוף אדם מלא תעשון אותי דאכתי קשה איך קאמר דמות ד' פנים תיפוק ליה משום צורת אדם לחודיה וזהו קושית התוס' ד"ה לא וע"כ צ"ל כאחד מתירוציהם וא"כ אין קושיא ולכן ע"כ צריך לפרש דקושיית הגמרא היא דכיון דקאמר דמאתי יליף דמות ד' פנים א"כ לפרצוף אדם ליכא קרא ותשתרי ובברייתא קתני דאסור ובזה מתורץ מה דקאמר אלא מעתה דלכאורה בפשטות הוי מצי להקשות פרצוף אדם מנ"ל. אבל לפ"ז י"ל דלזה ידע דרשה דאתי לדרוש אותו אבל אחר דקאמר דאתי קאי על ד' פנים פריך מנ"ל דפרצוף אדם לחוד ג"כ אסור ומתרץ דיליף מאתי ותרתי שמעית מניה וכמו שכתב הריטב"א בע"ז (דף מ"ג) ולכן פי' רש"י צ"ע:

שם בתוס' ד"ה חוץ. וכן תניא לקמן. לפי מה שכתבו התוס' לקמן בשם בה"ג דהך דרב יהודה צורת דרקון היה אין ראיה מזה דיש לפרש גם הברייתא כן:

שם ד"ה לא תעשון. אי נמי אם מצא. בע"ז תירצו התוס' עוד תירוץ אחר דלעבור עליו בשני לאוין:

שם בא"ד שעל הכפורת. לא הבנתי שהרי מלא תעשון כדמות שמשיי לא שמענו רק שלא יעשה את כל השמשים שהרי לכך מותר לעשות מנורה של חמשה וששה וא"כ לא ידענו רק שלא יעשה כל הכרוב אבל פרצוף אדם לחוד שאסור היאך ניליף מזה:

שם ד"ה לא. הני תלת מילי דאביי לא הדר ביה. הריטב"א בע"ז מפרש יותר שכתב וז"ל הוי יודע שכל הסוגיא הזאת משמעות המתנייתא מפרש וכוונת אביי לומר דאי מהא יכולנו לומר שלא אסרה תורה אלא כך וכך דוק ותשכח עכ"ל וכן כתב הריטב"א גם כאן בחידושיו. ובזה מתורץ מה שהקשה הפ"י על התוס' דהכא:

שם ד"ה ממעל. למאי דסליק אדעתיה. ק"ק הרי גם למסקנא קשה כיון דיליף בברייתא דלעיל מלא תעשון אתי איסור עשייה דשרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת ל"ל ממעל לעושה לעבדם הרי גם בלא לעבדם אסור עשיי' גרידא ואם נאמר דאתי קרא לעבור עליו בשני לאוין אם עושה לעבדם גם השתא למאי דס"ד ל"ק די"ל ג"כ דאתי קרא לשני לאוין לעשייה וי"ל דלמסקנא ל"ק כיון דמסתבר טפי לאסור בעושה לעבדם לכן אי לאו קרא דלא תעשה לך פסל וגו' אשר בשמים ממעל הוי מוקמינן קרא דלא תעשון אתי למסתבר טפי בעושה לעבדם אבל עשייה גרידא לא ורק השתא דמיותר קרא מוקמינן להכי אבל לס"ד דגם קרא דלא תעשה לך איירי בעשייה גרידא קשיא להו להתוס' דא"כ ממעל ל"ל אכן לפי מה שתירצו התוס' בע"ז אקושיא שהקשו התוס' ד"ה לא תעשון לעבור עליו בשני לאוין גם קושיא זו יש לתרץ כן:

שם ד"ה שאני. ואע"ג דבכל מילי אמירה לנכרי שבות. משמע להו להתוספות דר"ג ציוה לעשות לו דמשמע כן מלשון דאחרים עשו לו ועל כרחך דציוה דמאין ידעו אחרים הצורות שהיה צריך להראות להדיוטות וכן כתב הריטב"א בע"ז אבל הרא"ש כתב שם דקנאן ר"ג מן הנכרי עשוי ע"ש. אמנם על פי' זה יקשה מה שהביא הריטב"א ראיה דאיך ידעו הנכרים הצורות שהיה צריך להראות להדיוטות וי"ל דבלא"ה קשה מה הקשה מר"ג הרי ר"ג לא היה לו צורות לבנה שלמות רק מעט כמו שהלבנה בשעת חדושה. וא"ע ראיתי שכבר הקשה הפ"י כן ותירץ שלמען הראות ע"כ היה עושה בתחלה כל עיגול הלבנה ככדור שחור ומתוכו מצייר קו קטן לבן כמו שנראה בעת חדושה ולפ"ז י"ל דר"ג קנה מן הנכרי צורת לבנה עגול שלמה והוא צייר עליו הקו לבן ובזה אין איסור עשייה כיון דהלבנה היה עשוי:

שם בא"ד. ודש בה. אין זה סתירה למה שכתבו מסוגיא דמ"ק דאפילו בדרבנן יש שבות דשאני התם דהוי שבות דמלאכת חוה"מ ובשבת ויו"ט ודאי לכ"ע יש שבות וכן כתבו התוס' בב"מ שם אמנם במה שהקשו על תירוץ דהכא מסוגיא דב"מ לכאורה יש לומר כיון דהאיבעיא דהתם לא נפשטה ומשום הכי הראב"ד פסק לקולא א"כ ל"ק על ר"ג ואם קושייתם למה לא פשט האבעיא מהך דר"ג הרי י"ל דסוגיא דהתם אזיל אליבא התירוץ דאיבעית אימא דפרקים הוי או דלהתלמד עביד ולכן אין לפשוט מהך דר"ג דאמירה לנכרי מותר ויש לומר לפי מה דכתב הרא"ש שם דלמסקנא נפשט האיבעיא כיון דאין הלכה כר' חדקא א"כ הקושיא על תירוץ דהכא דאפילו נימא דהתירוץ דהכי אזיל אליבי דרב פפא דמתרץ כרב חדקא וא"כ לא נפשטה האיבעיא מהך דאבוה דשמואל מ"מ יקשה למה לא פשט מהך דר"ג דהכא ומזה נראה דדעת התוספות כדעת הרא"ש שם דלמסקנא נפשטה האיבעיא דאמירה לנכרי גם בשאר איסורים חוץ משויו"ט אסור:

שם ד"ה והא. דאינה בולטת ברקיע. כן כתבו התוס' בע"ז ג"כ בשם ר"י ור"ת וריב"א ומזה תמה הש"ך בי"ד סי' קמ"א ס"ק כ"ח על מה שכתב העט"ז דבחמה ולבנה אין איסור בעשייה אלא בבולט שכן נראין ברקיע בולטין ורק משום חשדא אסור שאיך שינה את הידוע שחמה ולבנה נראין שקועין ברקיע כמש"כ התוס' והרא"ש והר"ן פוסקים ע"ש אמנם לא היה לפניו הריטב"א שכתב בט"ז כדברי העט"ז וז"ל ושמעינן מינה שדמות חמה ולבנה ומשמשין האמורים למעלה אינן אסורים אלא בבולטין וכו' וכן בדין דסתם חמה ולבנה ומזלות אינן נראים לעולם למראית העין אלא בולטין ואע"פ שאומרים לפעמים מזל שוקע ידוע הוא שאין השקיעה ההיא כעין השקיעה הנזכרת כאן ודר"ג בולטין היה שכן מראיהן וכו' וכן דעת מורי הרשב"א נר"ו וגם מקצת רבני צרפת ז"ל כן פסקו עכ"ל. וכן נראה גם מדברי הרשב"א הכא שכתב אמה דפריך והא ר"ג יחיד הוי דהוי מצי למימר דצורה דר"ג לא היה בולטת ולא כתב כתירוץ התוס' דגבי לבנה אין חילוק כיון דאינה בולטת ברקיע גם הרמב"ן בע"ז כתב וז"ל ובדין הוא דהו"ל לפרוק דר"ג שוקעת הוי אלא דלא מצטריך להכי וניחא ליה לאוקמא בבולט כעין חמה ברקיע לבדוק בה הדיוטות עכ"ל הרי שהרמב"ן והרשב"א והריטב"א וע"פ עדות הריטב"א גם מקצת רבני צרפת ס"ל דחמה ולבנה נראין בולטין ברקיע וכדברי העט"ז וגם כאן בר"ה הביא הריטב"א ב' דעות הללו בקיצור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף