אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ראש השנה/כד

יום שלישי כז חשוון תשפ"ב - מסכת ראש השנה דף כד

העמדת דמות חמה בתמנת חרס על קבר יהושע בן נון

דמות לבנה בעליית רבן גמליאל ואיסור עשיית צורת משמשים

במסכת ראש השנה (כד.) תנן: דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר, הכזה ראית או כזה.

והגמרא תמהה על כך, שהרי איסור מפורש נאמר בתורה (שמות כ כ) "לא תעשון אתי", ודורשים חז"ל: לא תעשו כדמות שמשיי. הגמרא מביאה את יישובו של אביי, שדרשה זו לא נאמרה לגבי צבא השמים אלא לגבי בית המקדש וכליו, ו"לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לעשות כמותן". ואמנם דוחה הגמרא הצעה זו, שכן בברייתא נאמר במפורש "לא תעשון אתי - לא תעשו כדמות שמשיי השמשמין לפני במרום". הגמרא גם דוחה הצעות דומות, לפיהם האיסור נאמר רק בעשיית דמות ארבעה פנים ביחד, או רק בשמשין שבמדור העליון ולא בלבנה המשמשת במדור התחתון, ועוד.

ומסקנת הגמרא שאכן יש איסור בעשיית צורת לבנה, אלא שרבן גמליאל לא עשה את הצורה בעצמו כי אם קיבלה מנכרי. ואף שמשום חשד אסור להשהות אצלו צורת לבנה אף אם נכרי עשאה, מכל מקום הותר לרבן גמליאל לעשות כן, כיון שצורת הלבנה היתה עשויה פרקים פרקים, ורק בשעת בדיקת העדים היה רבן גמליאל מחברה לצורך בדיקתם, ולא היה חשד בדבר.

ובאופן אחר מיישבת הגמרא, שאכן רבן גמליאל עצמו עשה את צורת הלבנה, ומכל מקום לא עבר בכך איסור - לפי ש"להתלמד עבד, וכתיב (דברים יח ט) 'לא תלמד לעשות' - אבל אתה למד להבין ולהורות".

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד סימן קמא ס"ד): אסור לצייר צורות שבמדור שכינה, כגון ארבעה פנים בהדי הדדי, וכן צורות שרפים ואופנים ומלאכי השרת כו' במה דברים אמורים בבולטת אבל בשוקעת... מותר לעשותם. וצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור בין בולטת ובין שוקעת. ואם הם להתלמד, להבין ולהורות, כולן מותרות אפילו בולטות.

העמדת תמונת חמה על קברו של יהושע בן נון

בעקבות סוגיית הגמרא, בה מבואר להדיא שישנו איסור מוחלט לעשות צורת לבנה ושאר צורות צבא השמים - עולה תמיהה רבתי על דברי רש"י בפירושו לנביאים. ביהושע (פכ"ד) מתאר הנביא את דבריו האחרונים של יהושע אל עם ישראל, הוא סוקר בפניהם את הקורות איתם מאז ימי תרח אבי אברהם ואבי נחור, ועד ימיו הוא. יהושע מוכיח את העם ומזהיר אותם מפני עבודת אלוהים אחרים, והעם מקבל עליו בברית את עבדות ה'. לאחר מכן מתאר הנביא את מותו של יהושע בן נון: "ויהי אחרי הדברים האלה, וימת יהושע בן נון עבד ה' בן מאה ועשר שנים. ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש" (פסוקים כט-ל).

רש"י על אתר, עומד על סתירה בשם המקום בו נקבר יהושע. כאן מכנהו הכתוב בשם "תמנת סרח", ואילו בשופטים (ב ט) נאמר: "ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת חרס". ומבאר רש"י, שאכן שמה האמיתי היה 'תמנת סרח', ומה שבשופטים כינוהו בשם 'תמנת חרס' - על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו, לומר זהו שהעמיד החמה. וכל העובר עליה אומר, חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת. וכעין זה כתב הרד"ק בשם רבותינו, שדרשו, 'סרח' שמה, ולמה קראה 'חרס', בשביל שנקבר שם יהושע שהעמיד חמה לישראל, והחמה תקרא חרס כמו שכתוב (ט ז) "האומר לחרס".

וברוח חיים לרבי חיים פלאג'י (יו"ד סימן קמא אות ב) הביא דבריהם, והקשה: וקשה דאיך הותר לעשות תמונת חמה על קברו, וצ"ע. ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סימן מד) האיר, שכל קושייתו היא רק לפי מה שנפסק להלכה כדעת התוספות ועוד ראשונים, שצורת חמה ולבנה וכוכבים אסור לעשות בין בולטת ובין שוקעת, משא"כ לדעת הרמב"ן, הריטב"א והמאירי (ע"ז מג.) שאף צורת אלו לא נאסרו אלא בולטות ולא שוקעות, ניתן לומר שלא עשו צורה זו בולטת אלא שוקעת. (ציץ אליעזר ח"ט סימן מד).

ובספר ברך את אברהם לרבי אברהם פלאג'י, הביא קושיה זו בשם קהלת יעקב, וכי אפשר שאלעזר ופנחס וכל תקיפי דרא ההוא, הניחו להם לעשות צורת חמה. וביותר, להניחו על קבר צדיק, דאיכא למיחש מפני הרואים. ואמנם כתב שם שעל דברי הרד"ק אין קשה כלל, כי יתכן שאין כוונתו לדברי רש"י, אלא רק שקראוה בשם 'חרס' על שם שנקבר שם יהושע שהעמיד חמה, ואין כוונתו כלל שהעמידו צורת חמה על קברו, שזהו "דבר זר להאמין".

יישוב רבי אברהם פלאג'י על פי פסק הרמ"א שבשל רבים ליכא חשדא

וכדי ליישב הקושיא, הביא רבי אברהם פלאג'י את הגהת הרמ"א על הדין הנזכר, וכך כותב הרמ"א: ויש מתירין בשל רבים דליכא חשדא. ומקור דברי הרמ"א מסוגייתנו, שהגמרא מקשה על המבואר שאף כשנכרים עשו אסור להשהות אצלו הצורה מחמת חשדא: "ומי חיישינן לחשדא, והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא, דהוה ביה אנדרטא, והוו עיילי רב ושמואל ואבוה דשמואל ולוי ומצלו התם, ולא חיישי לחדשא". ומיישבת הגמרא: "רבים שאני".

ועכ"פ לפי דברי הרמ"א יישב הברך את אברהם את הקושיא מתמנת חרס, כי אף שם היה הדבר של רבים שעשאוהו להורות לעולם חסדי הקל ונוראותיו שהעמיד השמש על ידי יהושע, ועי"ז "ויאמינו בה' וביהושע" [וכן יישב בשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סימן י)]. והוסיף שם עוד ד"הוה ליה כמו להבין ולהורות". והוא מסיק שמן התימה על הרב קהלת יעקב שלא עלה על דל שפתיו סוגיית הגמרא בראש השנה, ותירוצי הגמרא על מעשה דרבן גמליאל, שאחרים עשו לו או של פרקים או ברבים או להבין ולהורות - שיש לומר שעל אחד מדרכים הללו היה ההיתר גם אצל יהושע.

והנה בעיקר דברי הרמ"א שרבים שאני, כבר ביאר הש"ך (סקכ"ז) שכל ההיתר הוא להשהותם, משום דליכא חשדא ברבים, אבל לעשותם אין חילוק בין יחיד לרבים. ולפי זה צריך לומר שאף שם לא עשו צורת החמה בעצמם אלא לקחוה מנכרים. וכך אכן מדקדק הציץ אליעזר (ח"ט סימן מד) - בתשובה ארוכה בה הוא עוסק בתמיהה הנזכרת - מדברי רש"י. רש"י כותב: "שהעמידו' תמונת החמה על קברו", ויש להבין, מדוע לא כתב רש"י "שעשו" או "שציירו". אין זאת, אומר הציץ אליעזר, אלא שבא רש"י ליישב קושיה זו, כיצד יתכן שעשו צורת חמה דבר האסור מן התורה משום 'לא תעשון איתי'. על כך פירש רש"י שכלל לא הם עשו את צורתה, כי אם לקחוה מהנכרים, ואילו הם רק "העמידו" תמונת חמה על קברו.

ואמנם הש"ך שם הוסיף והביא דברי רבינו ירוחם (נתיב יז, ח"ה קנח ד) שכתב שאף שברבים ליכא חשדא, מכל מקום מכוער הדבר להם. והביאו הבית יוסף בבדק הבית. ואם כן כיצד אפשר לומר שכל גדולי הדור ההוא הניחו דבר זה שהוא מכוער. אלא שכתב הציץ אליעזר, שמאחר שהיה ניכר שהשהו הצורה על קברו לשם עוגמת נפש, כדי שיזכרו על ידי זה באדם הגדול הזה שהעמיד את החמה, אפשר שבכהאי גוונא גם רבינו ירוחם יודה. [ועוד הוסיף שם שכיון שכל ענין כיעור אינו אלא מדרבנן, לא קשה אם ישראל בדור ההוא לא חששו על כך].

יישוב ה'ברך את אברהם' וה'ציץ אליעזר' שנחשב שעשו כן 'ללמוד ולהבין'

ואמנם הרי"ף השמיטו, וכתב הגר"א (שם סקכ"א) שהרי"ף לא גרס יישוב זה בגמרא. וכן דעת הרמב"ם. ומשום כך לא הזכיר השולחן ערוך דעה זו ורק הרמ"א פסק כן. ואם כן לדעת הרי"ף והרמב"ם עדיין הקושיה במקומה עומדת. ולכן רצה הציץ אליעזר ליישב הקושיה כדרך שיישבה ה'ברך את אברהם' [אף שלא הזכיר דבריו], שכיון שעשו זאת במטרה שהחי יתן אל לבו, הוה ליה כעשייה ללמוד ולהבין המותרת.

וכעין זה הוסיף הציץ אליעזר, שהרי כל מטרת ההעמדת החמה על גבי קברו של יהושע, היתה ניכרת שבאה ללמד לבני האדם דעת שיכירו וידעו שהחמה אינה שליטה על עצמה ואינה אלוקות, והראיה - שנכנעה לפקודתו של אותו צדיק ברוח ה' שהיתה עליו, לעמוד על מקומה ולקדש על ידי כך ברבים את שם ה' היחיד המיוחד.

והוסיף הציץ אליעזר להביא על דרך זה מדברי רבי חיים פלאג'י עצמו בספרו שו"ת לב חיים (ח"ב סימן קעא) שמותר להשאיר בביתו צורת אדם בולטת הנעשית בצורתו של אברהם אבינו, כי מאחר שאברהם אבינו היה ראש המאמינים, והוא הכיר את בוראו ופירסם אלוקותו בעולם, בודאי אין לחשוש אפילו לחשד, ומותר אפילו בלי לפחות אבר מהצורה וגם ליכא משום כיעור.

יישוב הילקוט הגרשוני ע"פ תשובת מהר"י מינץ שכשאין חשש שיחזיקום לאלוהות מותר

ובספר ילקוט הגרשוני על תנ"ך הביא קושיה זו בשם ספר יד דוד, וכתב לתרץ כעין יישוב האחרונים הנ"ל, על פי מה שכתב בדרשות מהר"י מינץ (סוף דרוש ז) ביישוב הקושיה כיצד עשו הכרובים במקדש, וכן כיצד עשה שלמה שני עשר בקר תחת ה'ים של שלמה'. וביאר, שכל הטעם לאסור עשייתן הוא משום שמא יחזיקו אותן לאלוהות ויעבדו אותם, אבל בי"ב בקר שהכיור היה נשען עליהם, הכרת פניהם ענתה בם שלא נעשו לשם אלוהות - כי עבודת משא הכיור בכתף ישאו. וכיון דנעשה בצורת שירות ליכא למיטעי בה שנעשה לשם אלוהות. והוא הדין לענין הכרובים, כיון שלא היו עומדים על הכפורת תלושים ונפרדים ממנו, אלא דבוקים ומחוברים בו ופניהם נוטות אל הכפורת מביטים למטה, להורות שהם נכנעים ומשועבדים לבעלי תורה המונחת בארון. ושוב ליכא למיחש שמא יטעו האנשים אחריהם להחזיק אותם לאלוהות.

ולפי זה כתב הילקוט הגרשוני ליישב, שהוא הדין לענין תמונת החמה שהעמידו על קבר יהושע, להורות שהוא העמיד החמה. כי זאת התמונה אומרת שהחמה נכנעת ומשועבדת לבעלי תורה, לצוות עליה לעמוד במקומה נגד רצונה, ואם כן ליכא למיחש שיטעו להחזיק אותה לאלוהות, ולא שייך בזה איסור דלא תעשון אתי.

ציור שמש וירח על דגלו של יששכר ויישוב התוספות ביומא על ציור כתלי ההיכל וקדש הקדשים

לסיום, נציין למה שמביא רבי אליעזר יהודה ולדנברג בתחילת התשובה, שרב אחד העיר לו שקושיה זו קשה גם על דברי המדרש (פ"ב) שם איתא: 'באותות', סימנין היו לכל נשיא ונשיא, מפה וצבע וכו'. יששכר ספיר, ומפה שלו צבוע שחור דומה לכחול, ומצוייר עליו שמש וירח, על שם "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים". והקשה אותו רב איך ציירו על המפה של יששכר תמונת שמש וירח, הרי אסור לעשות כן.

אלא שהציץ אליעזר דוחה קושיה זו, על פי מה שכתבו התוספות ביומא (נד. ד"ה כרובים), ביישוב מה שיש להעיר על המבואר שם בגמרא שציירו על כותלי ההיכל וקדש הקדשים ציורים של כפיר ואריה, וביארו התוספות שהיה זה על פי הדיבור כשאר מלאכת המקדש. ולפי זה יש לומר שהוא הדין לענין דגלי השבטים, נעשה הכל על פי הדיבור וככתוב "וידבר ה' אל משה... איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל".

לפי זה, מעיר הציץ אליעזר, נשמט היסוד מתחת חידושו של הילקוט הגרשוני. כי עיקר ראייתו שבמקום שאין חשש שיטעו להחזיק הצורה באלוהות, אין שייך איסור 'לא תעשון אתי', הוא מכח עשיית הכרובים וים של שלמה בבית המקדש. והלא לפי מה שנתבאר אפילו ציורי הקירות במקדש נעשו על פי הדיבור, וכ"ש מעשה הכרובים. ואם כן אפשר לומר שאיסור העשייה אינו איסור הקשור לחשש שמא יטעו אחריה להחזיקה באלוהות, אלא הוא איסור בפני עצמו, כמו שאסור לעשות כתבנית היכל (שו"ע שם ס"ח), אף שאינו קשור להטעאה, כמובן.