ערוך לנר/ראש השנה/י/א
בגמרא לימא דלא כר"מ. ק"ל לפי מה דאמרינן נדה (דף מ"ה) איכא תנא דאמר ל' יום בשנה חשוב שנה ע"ש. וזה ע"כ ג"כ אליבא דר"מ שהרי על ר"מ מפרש ר' יוחנן כן וכמו שכתבתי בספרי שם וא"כ מה פריך לימא דלא כר"מ לימא דברייתא אתי כה"ג תנא אליבא דר"מ דס"ל ל' יום בשנה חשובים שנה וי"ל דרק אליבא דר' יוחנן הוצרך הגמ' שם לפרש כן אבל אליבא דר' ינאי שמפרש שם ערב ר"ה איכא בינייהו לא שמענו שיש תנא דס"ל אליבא דר"מ כן. ולפ"ז י"ל דסוגיא דהכא אזיל אליבא דר' ינאי אבל הא ק"ל לפי מה שכתבו התוס' בנדה (דף מ"ד) ד"ה שלשים מה דלא קאמר יום אחד בשנה חשוב שנה איכא בינייהו דבשביל יום אחד לא הוי קרי ליה שלש שנים ע"ש וזה כתבו בין לר' יוחנן בין לר' ינאי א"כ מה פריך הכא לימא דלא כר"מ הרי בערלה כתיב שלש שנים והאיך יקרא כן בשביל יום אחד ודוחק לחלק בין לשון תורה ללשון חכמים דמנ"ל לר"י ולר' ינאי לחלק כן:
שם ולאו ק"ו הוא. ק"ל הרי זה ודאי אע"ג דאמרינן יום אחד בשנה חשוב שנה מכ"מ בזה עוד לא נשלם השנה דלא אמרינן אם ביום הזה חשוב שנה למחר מתחיל שנה אחרת זה ודאי לא אמרינן אלא דהשנה שהתחיל כבר להמנות שנה ביום אחד נשאר שנה עד נשלמו כל ימי השנה וכן לענין יום אע"ג דאמרינן מקצת היום ככולו מ"מ גם סוף היום עדיין נמנה ליום זה ולא ליום אחר. ולכן קשה מה פריך מנדה על שנה דפר הא אין חילוק ביניהם דבנדה אמרינן משהתחיל יום השביעי הוא יום שביעי אבל עדיין הוא יום שביעי עד סוף היום ולכן כשאמר הכתוב שבעת ימים תהיה בנדתה היא נדה עד שיכלה יום השביעי בערב. ואע"ג דלענין ספירת ז' נקיים דכתיב וספרה לה שבעת ימים אמרינן דבספרה מקצת יום ז' טהורה התם נפקא מדכתיב ואחר תטהר דדרשינן אחר מעשה תטהר כדאמרינן נדה (דף ס"ז) אבל לענין נדה דליכא קרא נשארה בטומאת נדתה כל יום ז' וכן בפר שמיום ראשון נקרא בן שלש אבל גם בסוף שנה עוד נקרא בן שלש ולכן כשר לפר מיום ראשון ואילך וא"כ איך אמר דבנדה אם תחלת היום עולה בסופו ובשנה יום אחד עולה בסופו מה חילוק ביניהם וי"ל קצת ע"פ דברי הריטב"א ע"ש:
שם בתוס' ד"ה הא אמרינן. דשלשים לקליטה. ודאי דוחק לומר כן כיון דמתניתין הוא כמ"ש גם הפ"י. ולענ"ד י"ל דבאמת ידע זה רק שהיה מפרש לשון הנוטע כמו לשון הפסוק דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל שלש שנים וגו'. וכיון דשלש שנים לא נמנו רק משעת קליטה אחר ל' יום הרי מה שכתוב ונטעתם היינו משעת קליטה וכן היה מפרש גם הנוטע דברייתא וא"כ ע"כ השלשים יום דבעי היינו להחשב שנה ולכן פריך דזה דלא כר"מ אבל לפי המסקנא צ"ל דהנוטע דהכא משעת נטיעה מונה:
שם ד"ה בן. וכל אותו יום ל' אין דינו. לא הבנתי למה כתבו התוס' דוקא כן אליבא דר"א על יום ל' ולא ג"כ אליבא דר"מ על יום א' וגם אליבא דר"א לא ידעתי למה דוקא ביום ל' אין דינו לא כבן בקר ולא כפר ולא בכל השלשים יום ולולא דמסתפינא הייתי מגיה בדברי התוס' שיש חסרון בדבריהם וכן צ"ל וכל אותו יום [ול' יום] אין דינו כו' פי' אותו יום לר"מ ול' יום לר"א:
שם בא"ד. דמעת לעת בעינן. זה סותר לכאורה מה שכתבו התוס' בנדה (דף מ"ד) ד"ה שלשים וז"ל וי"ל דקים ליה דרבנן לא בעו מעת לעת ע"ש. אבל י"ל דהתוס' קאי הכא אליבא תירוצם השני שם או י"ל דהתם איירי מעת לעת דשעות אבל הכא כתבו דרבנן בעו מעת לעת דהיינו ג' שנים שלימות דלא סגי ביום אחד או בל' יום בשנה שלישית דגם זה מקרי מעת לעת כמש"כ רש"י בנדה (דף מ"ז ע"ב) ד"ה בכולא פרקא מעת לעת חשבינן לה שנה ולא בתר מנין העולם שיהי' יום א' של שנת עשרים חשוב שנה עכ"ל:
שם ד"ה עגל. וצ"ל דאף דקאמר ר"מ. עיין בר"ש שם דיש לא גורסים אף ועיין מש"כ המ"ל בפי דברי התוס' באריכו':
שם ד"ה שנים. וי"ל דדחיק אזבה דיממא. במהרש"א הקשה ק"ק דהשתא נמי דקאמר ברואה בשתי בין השמשות כו' ע"ש. ודבריו צ"ב דהא זה באמת כבר הקשו התוס' על פי' זה דאיך קאמר בשני בהשמ"ש דהל"ל בשלש בהשמ"ש אכן זה א"ש דקושיית המהרש"א היא אפילו אי גרסינן שלש בהשמ"ש מכ"מ אכתי יקשה דאי חשבינן הראיה של סוף היום למה לא יעלה אז תחלת היום הבא לספירה ואם נחשוב הראיה של תחלת הלילה א"כ אכתי לא משכחת בזה זבה דיממא זהו כוונת המהרש"א. אבל לענ"ד י"ל דלכן נקט בין השמשות כיון דאליבא ר' יוסי קאי ולדידיה בין השמשות הוי כהרף עין א"כ כשראתה בין השמשות ע"כ היה הראיה בסוף היום ותחלת הלילה יחד ושפיר הוי זבה דיממא על ידי ראיות דסוף הימים וספירה דיום המחרת ליכא כיון דראתה גם מיד בתחלת הלילה ולכן שפיר כתבו התוס' אי הוי נקיט בג' בין השמשות אתי שפיר:
שם בא"ד. ונראה לפרש דלכך לא קאמר. מה שכתבו הכא סתמא כתבו בנזיר בשם ר"ת ובנדה בשם ר"י וביותר יש לתמוה מה שכתבו לקמן ואע"ג דר"ת מפרש כו' ובנזיר כתבו בשם ר"ת איפכא דמה דקאמר אידך פלגא קאי איום הראיה ולא על יום שאחריו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |