ערוך לנר/ראש השנה/ט/ב

ערוך לנר ראש השנה ט ב

דף ט' ע"ב

בגמרא כאלו התענה תשיעי ועשירי. ק"ק דהתינח על קרא דועניתם י"ל דר"ע דריש ליה להכי וגם על מערב עד ערב כבר כתבנו לעיל מאי דריש ביה ר"ע. אבל אכתי קשה קרא דתשבתו שבתכם מאי דריש ביה כיון דלדידיה אתי כל תוספת מקרא דבחריש ובקציר תשבות. ויש לומר דביומא (דף פ"א) מייתי בגמרא דרשות שונות מהיכא נפקא אזהרה לעינוי תנא דברייתא יליף מגז"ש דעצם עצם ותנא דבי ר' ישמעאל יליף מעינוי דאשת איש וראב"י יליף מגז"ש משבת בראשית ורב פפא יליף דיוה"כ עצמו איקרי שבת דכתיב תשבתו שבתכם ופריך וראב"י מ"ט לא אמר כרב פפא ומשני דצריך תשבתו שבתכם לדרשה דברייתא דהכא לתוספת שבת ויו"ט ע"ש. ולפי סוגיא זו רב פפא ע"כ לא מוקי קרא על תוספת וא"כ י"ל דר"ע מוקי תשבתו שבתכם לאזהרת עינוי כדרשת רב פפא ובהכי א"ש מה שמקשה כיון דתנאים ילפי אזהרת עינוי מדרשות אחרות ל"ל לרב פפא לדרוש מדרשה אחרת וכי לחלוק על התנאים בא. ולפ"ז י"ל דאדרבה ר"פ בא לתרץ ר"ע האי תשבתו שבתכם מה דריש ביה ולכן מפרש דאתי לאזהרת עינוי ומסתמא ר"ע דריש כן ופליג אדרשת התנאים והוא ס"ל כר"ע. ובזה יש ליישב פסק הרמב"ם שפסק ה' שביתת עשור (ספ"א) תוספת לעינוי דוקא ויליף מועניתם ולשבת ויו"ט לא ס"ל תוספת וכבר הקשה עליו הה"מ והלחם משנה כיון דפסק כברייתא דיליף תוספת עינוי מקרא דועניתם הו"ל למילף גם תוספת שוי"ט מהך קרא כדרשת הברייתא ע"ש שהלח"מ לא מצא יישוב אלא שלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמרא ותמהתי על הפ"י שרצה ליישב הרמב"ם שפסק כר"ע דלא מוקי ועניתם לתוספת עינוי ומה שפסק תוספת לעינוי אתי מדאצטריך בסוכה (דף כ"ח) האזרח לרבות נשים בתוספת עינוי מכלל דתוספת עינוי דאורייתא ומסיים דהוא הנכון בכוונת הרמב"ם. ותמוה דמלבד שאין למילף זה מהאזרח דוקא אי ידעינן כבר תוספת עינוי באנשים שייך לדרוש האזרח לרבות נשים אבל בשעדיין לא ידענו תוספת עינוי מהיכי תיתי לדרוש האזרח לתוספת מה שאינו במשמעות כלל מלבד זה במחכ"ה לא ראה שהרמב"ם עצמו הביא דרשה דועניתם לתוספת עינוי וא"כ בלא"ה לא שייך כתירוצו וא"כ קשה על הרמב"ם למה הביא תוספת על עינוי לבד ולא ג"כ על שוי"ט אבל לפי הנ"ל א"ש כיון דהרמב"ם פסק דקצירת העומר דוחה שבת א"כ צריך בחריש ובקציר לדרשה זו ולא לתוספת כר"ע לכן פסק כר' ישמעאל דיליף תוספת לפניו מועניתם ותוספת לאחריו מערב עד ערב דאפילו לפי מה שכתבנו לעיל דדרשה זו לא שייך רק למ"ד עד ועד בכלל ג"כ א"ש פסק הרמב"ם בזה שהרי הרמב"ם פסק כמ"ד דעד ועד בכלל כדמוכח ממה שפסק בה' מאכלות אסורות (פ"י) בזמן שאין בהמ"ק קיים אסור חדש כל יום ט"ז לכן פסק לענין עינוי כולו כר' ישמעאל אבל לענין תוספת שבת ויו"ט דאתי מתשבתו שבתכם כיון דרב פפא דבתרא הוא מוקי הך קרא לאזהרת עינוי פסק הרמב"ם כוותיה ולכן ליכא למידרש אתוספת דשבת ויו"ט:

שם יכול אעפ"י שלא שלחו. לפי היוצא מהסוגיא לר' יהודה שילוח עבדים לבד מעכב ולר' יוסי תקיעה לבד מעכב ולחכמים שלשתן מעכבין דהיינו חוץ מאלו גם השמטת קרקעות והרמב"ם פסק כחכמים אבל לא מבואר ע"י מי יהיה העיכוב אם אפילו אחד שלא שלח לר' יהודה או שלא תקע לר' יוסי או שלא שמט לחכמים מעכב או אם תלוי הכל ברוב ישראל או אם אפילו אחד שקיים המצוה גורם שיהיה יובל אפילו אם הרוב לא קיימו. והנה לענין תקיעה ודאי הכל תלוי בתקיעת ב"ד כדאמרינן לקמן זו מסורה לב"ד ואע"ג דגם היחידים תוקעים ביוה"כ של יובל כמבואר לקמן (דף ל') מ"מ כל שתקעו בב"ד נתקדש היובל אפילו לא תקעו כל היחידים וכן איפכא אם תקעו היחידים וב"ד לא תקעו לא נתקדש דאל"כ לא שייך לומר זו מסורה לב"ד אבל לענין שילוח והשמטה יש לספק כנ"ל. ולכאורה היה נראה לפשוט ספק זה ממה דאמרינן לקמן וכי תימא א"א דליכא חד בסוף העולם דלא משלח דהכי פירושו משום דר' יוסי נותן טעם דרק תקיעה מעכב ולא שילוח לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים ואין סברא שתלה הכתוב קידוש יובל בדבר שלפעמים אי אפשר לקיימו אם אין עבד עברי שטעון שילוח וע"ז משיב וכי תימא אי אפשר דליכא חד בישראל שיהיה לו עבד ולא ישלחו דהיינו ודאי עכ"פ יהיה בכל יובל אחד בישראל שיש לו עבד וישלח אותו ומזה משמע דשילוח אחד מועיל לקדש יובל אפילו הרוב לא ישלחו דאל"כ איך אמר אי אפשר דליכא חד וכו' הא אפשר דיהא אחד וישלחו אבל יהיה עוד שנים אחרים שלא ישלחו והם יעכבו היובל אבל א"ע נראה שאין ראיה מזה די"ל דרק כלפי מה שאמר ר"י שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים אמר אי אפשר דליכא עכ"פ אחד בישראל שיהיה לו עבד ויקיים בו מצות שילוח אבל מהעוברים שלא ישלחו לא איירי וזה נכלל בטעם השני זו מסורה לב"ד וכו' פירוש דהב"ד ודאי יקיימו המצוה אבל ביחידים מסתמא לא תלה הכתוב שיהיה בידם לעכב היובל ולכן אכתי יש לספק לר' יהודה לענין שילוח ולחכמים גם לענין השמטת קרקעות אם תלוי ברבים או גם ביחיד ואם תלוי ביחיד אם לבטל או לקדש היובל וצ"ע:

שם שאפשר לעולם בלא שילוח. הקשה הרשב"א דהתינח על שילוח אבל האיך שייך זה על השמטה דאי אפשר בלא השמטה לר' יוחנן דס"ל האחים מחזירים זל"ז ביובל וכ' הט"א דלק"מ דאפשר דר"י ס"ל מקרא נדרש לפניו ולא לאחריו וא"כ הא לא קאי אהשמטה כלל עכ"ד. ולא הבנתי שהרי הוא בעצמו כתב וכן כתב גם הפ"י דמה דאצטריך ריבוי דיובל שאינו מעכב הוא דוקא אחר דכתיב היא וא"כ כיון דר' יוסי אמר יובל היא אעפ"י שלא שמטו מכלל דבלא ריבוי דיובל הוי דרשינן גם על לאחריו ולכן שפיר הקשה הרשב"א הרי בזה לא שייך טעם דרבי יוסי ואע"ג דר' יהודה ג"כ אמר לשון זה יובל היא אעפ"י שלא שמטו ואעפ"כ מפרש בגמ' טעמו דס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו בגמרא שלפנינו באמת לא כתיב ולא לאחריו ואפילו לפי מה שנראה מהתוס' שגרסו ולא לאחריו י"ל דר' יהודה רק ע"י ריבוי דיובל לא דריש לא לאחריו דיותר סברא למעט לפניו מהיא מלמעט לאחריו אבל ר' יוסי דלא מפרש טעם למה לא מעכב השמטה משום דלא דרש לאחריו שפיר משמע דיש טעם כמו לענין שילוח עבדים שלא נמעט השמטת קרקעות מהיא וזהו קושיית הרשב"א הרי טעם דהשילוח לא שייך לענין השמטה מדר' יוחנן. אמנם ביישוב קושיית הרשב"א י"ל לענ"ד שהרי טעם דר' יוחנן דמחזירין זל"ז ביובל הוא מטעם דאין ברירה כמבואר בגטין (דף נ"ה) ובעירובין (דף ל"ז) שקיל וטרי אי ר' יוסי אית לי' ברירה אי לא וכבר כתבתי בספרי ע"ל סוכה (דף כ"ד) לפי מה דמסיק בעירובין שם דטעמא דר"ש משום בקיעת הנוד ולא משום ברירה גם לר' יוסי יש לומר כן גם מהתוס' בסוכה שם נראה דמסקי דבדבר שעומד להתברר ודאי גם ר' יוסי אית ליה ברירה וא"כ י"ל דלר' יוסי האחים שחלקו אין מחזירים זל"ז ביובל וגם ר' יוחנן מודה דאית ליה לר"י הכי ולכן לר' יוסי לשיטתו ל"ק קושיית הרשב"א:

שם ולגמור שנה שנה מניסן. הכי פריך גם לעיל (דף ח') לענין שמיטה ולעיל (דף ז') לענין תרומת שקלים דיליף שנה שנה מניסן פריך ולגמור מתשרי. ויש לדקדק ממנ"פ מה מסתבר טפי. וא"ל דבכל אחד מהמקומות פריך מנ"ל דלמא מזה דא"כ הול"ל בלשון ואימא גמר וכו' כמו דאמר בסוגיות דלעיל ואימא אייר ואימא מרחשון ולא הול"ל בהחלט ולגמור מניסן או ולגמור מתשרי. וי"ל דלעיל בתרומת שקלים דעדיין לא ידענו דגמרינן מניסן גז"ש זו הוי מסתבר טפי לגמור מתשרי שיש בו ר"ה לרוב הדברים. אבל אחר שתירץ דילפינן מניסן טפי פריך לענין שמיטין ונטיעה למה גם זה לא ילפינן מניסן ומנ"ל לגמור גז"ש דשנה שנה משני מקומות:

שם בתוס' ד"ה כאילו. לית ליה הך דרשה. קשה דלפ"ז יקשה הלכתא אהלכתא דפסקינן כר' ישמעאל דקצירת העומר דוחה שבת ופסקינן ג"כ דמצוה לאכול ערב יוה"כ הן אמת דמדעת הרמב"ם נראה דלא פסק כברייתא דחייא בר רב דמדאורייתא חייב לאכול ערב יוה"כ שלא הביא כן בה' שביתת עשור אשר שם מקומו. ואע"ג דבהלכות נדרים (פ"ג) פסק דמי שנדר להתענות ופגע יו"ט וערב יוה"כ ור"ח חייב להתענות דדברי תורה א"צ חיזוק ומזה הוכיח הלח"מ ה' שביתת עשור (פ"א) שדעת הרמב"ם כברייתא דחייא בר רב ע"ש. לענ"ד א"א לומר כן שהרי הרמב"ם (שם) הביא קרא דועניתם לענין תוספת עינוי כנ"ל. ובסוגין וכן ביומא (דף פ"א) מוכח דמאן דס"ל הכי לית ליה דרשה דחייא בר רב ולכן ע"כ צ"ל כמש"כ הכ"מ בה' נדרים (שם) דדעת הרמב"ם דמצות אכילת ערב יוה"כ דרבנן. ולפ"ז לא יקשה על הרמב"ם סתירה שפסק הכל כר' ישמעאל חוץ מלענין תוספת שוי"ט מהטעם שכתבתי לעיל. אבל לפי הפוסקים דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא יקשה הלכתא אהלכתא. ונלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל ביישוב שיטת ר"ת שכותב דמה דמקשה הגמ' לר' ישמעאל מוסיפין מחול עה"ק מנ"ל הוא דוקא אתוספת שלאחריו אבל תוספת שלפניו שפיר יליף מהלכתא דעשר נטיעות ומה שהקשו התוס' עליו שהרי אין למדין ק"ו מהלכתא תירצתי דהר"ת ס"ל כשיטת התוס' דגז"ש ילפינן מהלכתא ויליף כן בגז"ש דשבת שבת ולפ"ז י"ל דגם לפי המסקנא ס"ל לר' ישמעאל כן ולכן שפיר י"ל דס"ל ג"כ כחייא בר רב אף שס"ל דקצירת העומר דוחה שבת וס"ל דתוספת לפניו ולאחריו דאורייתא דתוספת לפניו יליף מהלכתא ותוספת לאחריו מעד ערב. אבל להרמב"ם א"א לומר כן כיון דהביא קרא דועניתם על תוספת עינוי ולכן להרמב"ם צ"ל כמש"כ הכ"מ דס"ל אכילת ערב יוה"כ דרבנן וס"ל כשיטת רש"י דליכא למילף מהלכתא גם ע"י גז"ש. ועי' במג"א (סי' תק"ע) שמסיק להלכתא דאכילת ערב יוה"כ דאורייתא ועפ"י שיטה זו יקשה הלכתא אהלכתא כיון דמוסכם מכל הפוסקים דקצירת העומר דוחה שבת אבל עפ"י דברינו א"ש:

שם ד"ה דאפילו. מקרא אחרינא. לענ"ד י"ל דלעיל (דף ח') דריש תנא דברייתא דס"ל כר' ישמעאל בנו של ריב"ב דיובל מתקדש מתחלתו מיובל היא שאינו מתקדש בסופו ולרבנן דפליגי על ר"י בנו של ריב"ב דריש מניה שאין אתה מונה שנת נ"א ודלא כר' יהודה והשתא מאן דס"ל כר' יהודה וגם כרבנן דר' ישמעאל בנו של ריב"ב מיותר קרא דיובל היא שבפסוק שנת החמשים. וי"ל דר' יוסי הכי ס"ל ולכן דרש מניה דנוהג גם בחו"ל אבל רבנן דהכא ס"ל או כרבי ישמעאל או כרבנן דרבי יהודה ומצרכי יובל היא דכתיב בפסוק שני לדרשות דלעיל לכן מצרכי יובל היא שבפסוק ראשון לדרשה דנוהג בחו"ל אבל קשה דכתיב עוד שלישית יובל היא בפסוק לא תזרעו ולא נתפרש מה נדרש בו:

שם ד"ה מרכיב. וצריך לדקדק. עי' בשו"ת מהר"ם אלשיך (סי' ק"י) שהאריך בזה לענין אתרוגים מורכבים:

שם ד"ה ומותר. אבל אי לאו הכי מותר. עיין בפ"י שדקדק מה בעי התוס' בזה והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דאי הוי אפשר לומר דנוטע בשביעית מן הדין צריך לעקור כמו שמשמע ברש"י ד"ה פחות שכתב אסור לקיימו משום תוספת שביעית אז אין ראיה דנוטע קודם שלשים אין איסור ממה שמותר לקיימו די"ל דדוקא בנוטע בשביעית או בתוספת שביעית הדין שאסור לקיימו ולא בקודם שלשים. אבל אחר שמוכח מטעמיה דהתם שנחשדו על השביעית רק מטעם קנס אסור לקיימו הוכיחו שפיר מדלא קנסו גם בנוטע קודם ל' לעקור שאין איסור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף